השתוקקות לתשוקה

ההשתוקקות להשתוקקות

רגעים מספר לפני שהאוטובוס הגיע למעבר החצייה, היא פסעה אל הכביש והחלה לחצות, מבלי להביט ימינה ושמאל. היא בדיוק הרהרה בריקנות הזאת, שגורמת להשתוקקות להשתוקקות. היא חשבה על כל היומנים שכתבה כשהייתה טינאייג'רית, כמה קל היה לה אז להתאהב ואיך הכל היה מוכרח להוביל בדיוק לנקודה הזאת.

"אין כבוד לזמן הפרטי שלי." הוא אמר. אבל היא חשבה: איך זה שבכלל אני נמצאת עם האדם הזה, ששותפות כה זרה לו? איך זה שמצאתי את עצמי עם האדם הזה בכלל? היא נזכרה בשיר של מוריסי "Driving Your Girlfriend Home", בשורות "So, how did I end up, attached to this person, when his sense of humour, gets gradually worser" וחוש ההומור שלו אכן נעשה גרוע מיום ליום. היא ראתה איך הוא מנסה, אבל זה פשוט לא זה. מנסה להחזיר איזו חיוניות למערכת היחסים שלהם, באמצעות שינוי מאולץ בגוון הקול על מנת להצחיק, אבל זה גרם לה להרגיש שהוא לועג לה, שהוא יותר ויותר מתרחק ממנה. כלומר, היא מתרחקת ממנו.

רגעים מספר לפני שהאוטובוס הגיע למעבר החצייה, היא פסעה אל הכביש והחלה לחצות, מבלי להביט ימינה ושמאל. היא בדיוק הרהרה בריקנות הזאת, שגורמת להשתוקקות להשתוקקות. היא חשבה על כל היומנים שכתבה כשהייתה טינאייג'רית, כמה קל היה לה אז להתאבד ואיך הכל היה מוכרח להוביל בדיוק לנקודה הזאת.

"מעולם לא הייתי יותר בדיכאון." הוא שמע את עצמו אומר. אבל לא יכול היה להאמין שהוא אומר את זה. הוא דווקא אהב דיכאון, אהב מאוד דיכאון והדיכאון אהבה אותו. אבל זה לא היה זה. משהו פה לא היה שליו והוא העריץ שלווה. יותר מדיכאון אפילו. הוא שמח לחיות על פי התהום, זה היה מענג בשבילו לראות איך הכל קורס. הוא נזכר איך נשכב באמבטיה כשהכל קרס, איך נשכב על הריצפה במרפסת כשהכל קריסה. בקריסה, הגמורה, המוחלטת, יש הרבה מאוד שלווה.

אבל היא, היא לא יכולה הייתה לסבול שלווה. שלווה, הייתה הדבר הגרוע ביותר שנתקלה בו מעודה. היא העדיפה למות מיליון פעם מאשר לחוש בשלווה. את השלווה, היא זיהתה עם הריקנות. פעם היא עוד הייתה יכולה להבין אותו, הייתה יכולה להבין את החיפוש האינסופי הזה אחרי השלווה, בנפש לא שקטה. אבל זה היה אז, כשאהבה. היום, זה כבר לא קיים. אבל הוא, הוא מעולם לא ממש אהבה. הוא נשאר שם, פשוט מפני שלא היה לו כוח לשום דבר, בטח לא לברוח.