האלוהים של הרגשות המתים

S

האלוהים של הרגשות המתים

U

אתמול נכנס לפה איש והודיע שהרעיון שלי לגבי מוות היה מטופש.

R

"לא ידעת שאנשים חיים עד קץ הימים? זה ממש כמו שהיקום אינסופי."

F

"מישהי מהאינטרנט, שרוכבת על סוסים, בעירום, לומדת בבולוניה, איטליה, אפשר ממש לראות את

שיער הערווה מתחכך באוכף!"

E

"אה."

R

חשבתי: אם אלוהים הוא זה שקובע כל מה שיקרה אני מצאתי דרך לנצח אותו. אני פשוט אבטל את המציאות,

באמצעות הדמיון. לא היית לי עבודה, לא היו לי כישורים עם בני-אדם, אבל ידעתי להסתדר עם מכונות ועם חיות.  

S

"אני מנסה להזכר. אני מנסה להזכר במה שהיה לפני שכל זה התחיל. אני מנסה להזכר בחיים שהיו לי פעם, החיים האמיתיים."

U

"אני יכול לעזור לך להזכר, אני יכול לעזור לך להזכר בדברים שאתה חושב שפעם הרגשת, גם אם לא באמת הרגשת אותם."

R

"דבר אליי. אני אגרום לך להרגיש טוב יותר, באמצעות האמנות."

F

השכנה שלי. היא בת 20. היא נראית בת 20, אבל היו לה חיים של בת 40. החייכנות שלה מטעה, הלך-הרוח הפזרני שלה מוליך שולל. היא שכלה שני בעלים. מהבעל הראשון לא היה איכפת לה, כי היא התחתנה איתו רק בשביל לא לעשות צבא. הוא מת בפיגוע והיא לעולם לא סיפרה לאף אחד אבל היא הרגישה שגם אם היא הייתה מקריבה את עצמה למען חירות עמה, אז לא רק שמותו לא היה מקריות טרגית אלא שהוא היה מוצדק, ממש מוצדק. השם שלו היה יואב. הבעל השני, טוב, הוא מת מסרטן. באפריל גילו את הסרטן ובספטמבר הוא נפטר ממנו. סרטן המעי הגס זה היה. כשהוא נפטר, היא חיכתה שכל קרובי המשפחה והחברים יילכו, כדי לקחת מעדר ולערום קצת עפר עליה כשהיא מעל גופתו.

E

"מין ת'רפיה כזאת שאתה עושה, כן?"

"כן, באמצעות אמנות."

R

ניתן לו להתבזות. ניתן לו להתפלש בעפר. לא נאמר דבר, לא נרימו, ניתן לו להתבזות. ולא נעלה לרגע בדעתנו שאנחנו הטועים, שאנחנו הזחוחים. ולא נעלה לרגע בדעתנו שאולי בכל זאת יש כאן אמת סמויה, שיש להקשיב לה, גם אם היא נאמרת בצורה הברורה ביותר. אנחנו יודעים לשמוע גם כשצועקים אלינו במילים.

S

השכנה שלי. שמעתי אותה אומרת "החבר הראשון שלי היה בן 35". ואחרי זה יצאתי לסופר וראיתי אותה עומדת לידי, אבל לא פניתי אליה כי אני יודע מהשיחות איתה שאני ביישן יותר כך שאם היא הייתה מזהה אותי היא הייתה פונה אליי. מסתבר שזאת לא הייתה לי. אני מצטער על כך שלא עקבתי אחריה, אולי היא לא הייתה מסרבת לי. אני אוהב להסתכל לעצמי בעיניים בראי, אני מאוד אוהב את הצורה של העין והאור המיוחד. יש מעט מאוד אנשים שמגרים אותי כמוני.

U

לא לזוז. לא זוז. אתה זז יותר מידי, אתה זז יותר מידי.

"אם תסכים למה שאני מציע לך הכל יהיה נפלא ולא תצטרך לזוז לרגע מהמקום. אין יותר טירחה, אין יותר התרוצצות. שום דבר שתעשה לא יגרום לך לרגשות אשם, לייסורי מצפון. כל דבר שתעשה יהיה טוב, אבל לא מפני שאתה אידיוט. הוא יהיה טוב כי תראה שכל הייסורים שלך נובעים מכך שאתה חי חיים של מישהו אחר, מנסה לחשוב דרך מישהו אחר, להרגיש דרך מישהו אחר. אני לא אומר שהמישהו האחר הזה רע, אבל הוא לא אתה, ועצם הניסיון להיות לא אתה מכאיב לך, אבל האם הוא אמור להכאיב לך? אתה מבין מה שאני אומר?"

R

"מזכיר לי דברים שכתבתי בגיל 16, למען האמת. יכולתי להרגיש איך אתה מתלבט אם להשתמש במילים "מוח" ו"לב", במשפטים על המחשבה והרגש ויכולתי לראות בהתלבטות שלך בבחירת המילים שאתה מרגיש מוזר מידי שאתה שוב רואה את דמות הכל במחשבה וברגש ואולי יש אנשים חכמים ממך שרואים אפשרויות מתוחכמות יותר לצמצם את ההוויה, על אף שאתה משוכנע ששלך היא זו הנכונה, אלא שהיא רק לוקה בתחכומה ובעולם המודרני התחכום הוא חזות הכל."

F

אז ניסיתי להיות אני. להפסיק לדמיין מה השכנה עושה וממש לקחת חלק בחיים שלה, גם אם הם חיים סטודנטיאלים משעממים. ישבתי בכורסא כשזרועותי פרושות לשני אדניה, כדי שבית השחי לא יספוג זיעה וחשבתי על מה שאני עומד לעשות מחר. אני אדפוק בדלת ואני אזמין אותה להכנס אלי לשתות משהו. אבל הסיכוי קלוש שהיא תסכים והסיכוי גדול שהיא תחשוב שאני איזה מופרע שרק מנסה לזיין אותה. לא שצריך להיות משהו מופרע בלנסות לזיין אותה, אבל אני לא רוצה שהיא תחשוב שמעברו השני של הקיר גר מישהו שכל היום רק זומם איך לזיין אותה. אני רוצה שהיא תהיה רגועה, עד שהמוח שלי יהיה מספיק צלול והתובנות החברתיות שלי יאפשרו לי ליזום שיחה שתוביל למה שאני רוצה, בצורה החלקלקה ביותר.

E

האיש הזה שנכנס לפה אתמול, הוא לא היה מוזר יותר מאנשים אחרים שנכנסים לפה. לפעמים אני לא מאמין שאנשים נכנסים לפה. הכל התחיל מהודעה שפירסמתי באינטרנט. קראתי לזה "ת'רפיה באמצעות דימיון". השתמש בת' ולא בת כי אני אוהב להשמע מיוחד, חריג וכי זה נראה לי לא נכון לתרגם Therapy  לתרפיה. אם באמת הייתי רוצה לרשום בהודעה מה שאני רוצה הייתי רושם "ריפוי באמצעות אמנות". אבל לא רציתי שיגיעו אלי אמנים. אמנים נוטים להאמין שאם האמנות משמשת ת'רפיה אז יש בכך ביזיון האמנות. אני אינני סבור כך. לדעתי אדם יכול ליצור אמנות מכל מניע שהוא ולכל מטרה שהיא, אין בכך כדי לומר כהוא-זה על איכות יצירתו. כן, יש לי מין דעה כזו. אבל מהדעה הזאת לבדה לא הייתי יכול לעשות כסף.

R

פוטרתי מעבודתי במפעל לאחר 5 שנות עבודה. זה היה מפעל של תנובה. לא בדיוק המקום שתמיד חלמתי לעבוד שם. אם הייתי צריך לבחור לעבוד במפעל הייתי בוחר לעבוד במפעל שם מייצרים דברים שאני אוהב ואני יכול להשיג אותם בחינם. כן, אני מדבר על שוקולדים. הייתי מאוד רוצה לעבוד במפעל לשוקולד. כמו הספר הזה שקראתי "צ'רלי בממלכת השוקולדה". אבל, ראיתי מודעה לעבודה במפעל וממש הייתי צריך עבודה אחרי הצבא. גרתי עוד עם ההורים ולאבא אמנם לא היה איכפת אם אני עובד או לא, אבל אחרי כמה חודשים שלא עשיתי כלום חוץ מלרבוץ מול הטלויזיה התחלתי להרגיש בטלן. אמנם לא ראיתי אופרות סבון, אלא בעיקר תוכניות טבע, אבל לא הרגשתי שזה שאני מכור לתוכניות על דובי קוטב לא עושה אותי נעלה על עקרת בית שמכורה לטלנובלה ארגנטינאית. וגם לא עניין אותי להיות נעלה.

S

העבודה במפעל הייתה חד-גונית בדיוק כפי שחשבתי שתהיה. הסתבר שהאדם שראיין אותי הוא הבוס שלי וגם שהוא הרבה פחות נחמד מהרושם שהוא עשה בראיון. הוא קרא לי מידי פעם לבוא למשרד שלו. זה לא היה בדיוק משרד אלא יותר שולחן המונח באמצע ריצפת פרקט שאליה אפשר היה להגיע רק באמצעות סולם. כשקיבלו אותי לעבודה חשבתי שיהיה באתנחתא הסוריאליסטית הזו בעיצומו של מקום העבודה הסואן כדי לשמש מקור בלתי-נדלה לשכחה, להסחת-דעת מהמונוטוניות של העבודה. אבל זה לא מה שהיה. כשעבדתי לא עניין אותי איפה אני נמצא, אלא רק למצוא דרך שהמשמרת תגיע לסיומה מבלי לחשב כמה זמן נותר כי הרגשתי שאם אני מתחיל לחשב כמה זמן נותר אני עושה זאת דקה אחרי דקה והזמן הופך להיות מייסר, בצורה בלתי נסבלת. בייחוד במשמרות הארורות של 12 שעות.

U

"שים לב לאור שמנצנץ מהמחבת. כן, אחרי הטיגון. שים לב לאור הזה. זה לא אור רגיל. אתה רואה את ניצוץ האלוהים אחרי שאני מטגן צ'יפס, או שאני רואה את ניצוץ האלוהים אחרי שאני מטגן נקניקיות. זה לא אור רגיל. תופעה פיסיקלית יוצאת דופן, כיצד השמן מרקד בניצנוצים, שולח בוהק חד לפעמים ממש לתוך עיניך. תסתכל על האור של המנורה. כן, עכשו. המנורה שמאירה על התקרה באור הלוגן. שים לב לאור שמרוכז ממש מעל המנורה והולך ומתפזר לצדדים, הולך ונחלש. שים לב לזה. תשקע בתוך זה. אני רוצה שתשקע בתוך זה. אל תתן לעצמך לחשוב שאין זה האלוהים שלך, כי זה האלוהים שלך. אתה מבין? זה האלוהים שלך."

R

הייתה לי חברה. השם שלה היה דנית. שם מוזר, אבל זה היה השם שלה.

F

יום אחד היא העירה אותי, בשמונה בבוקר. אני באמת לא רגיל להיות ער בשעה כזאת. מאז שפוטרתי הייתי מתעורר לא לפני שתיים עשרה. שמעתי אותה מסתובבת בבית של ההורים שלי עם מין חיות מעופפות כאלה. לא הייתי בטוח שזה ציפורים. הייתי מטושטש מאוד. כן, אחרי שפוטרתי לא היה לי כסף לשלם שכר דירה וחז'רתי לגור עם ההורים.

E

החיות המעופפות תקפו אותי, כשנשענתי אל הקיר וגבי אליה, מנסה לייצר לעצמי מעט חשיכה כאמתלה להמשיך לישון. נאלצתי לקום ולהעמיד פנים שאני מחבב את החיות הללו, כדי שהיא לא תעלב. למרות שרציתי לשחוט כל אחת מהן.

R

"מהן החיות המעופפות האלה?"

"ציפורים. סוג של ציפורים. חיות הבית שלי, רובן. חיות הבית שלי."

"Goldern Brown."

"Golden Brown."

S

רד ערב. לא האמנתי שהצלחתי להעביר יום שלם אחרי שישנתי כל כך מעט. הגיע הזמן ללכת לישון והוחלט שנישן בקומה של ההורים שלי, ביחידה הנפרדת. אחי כל הזמן התלוצץ איתה וכבר חששתי שהוא יישכב איתה במקומי. הלכתי להשתין. מהחלון ראיתי ציפורים, אבל מסוג שונה לגמרי של חיות הבית שלה. אלה היו ציפורים חד-מימדיות. התפלאתי שמין כזה בכלל קיים. ציפורים יפות מאוד, מקושטות מאוד, אבל גם דקות מאוד.

U

הבעתי בפני אמא את חששי שאבא לא יאהב את זה שאנחנו ישנים במיטה שלהם. אמא אמרה:

"זה בסדר. אבא לא חושב שאתם רוצים לעשות את זה במיטה שלנו כי אתה רוצה לשכב איתי."

"לא! אנחנו ישנים במיטה שלכם רק בגלל שאין מקום אחר לישון בו."

"אל תדאג – אבא לא ידע מזה."

כמה שאמא מנסה להתכחש לרעיונות סוטים – היא מלאה בהן. העניין הוא שהם תמיד פורצים בצורה שגורמת לי להרגיש המקור של הסטיה. באמצעות החשאיות היא מצליחה להפוך את הדברים התמימים ביותר למלוכלכים.

R

היא האמינה שאם היא משתמשת בסמים זה אומר שיש לה איזה משהו שהיא צריכה להאבק בו, זה לא סתם בשביל להרגיש טוב, זה לא רק בשביל להיות מג'ניבה – זה אומר שהיא אישיות. היא אמנם לא ג'ימי הנדריקס, היא אמנם לא קורט קוביין, אבל היא מתייסרת. ואין הוכחה טובה יותר לכך מהסמים החדשים. גראס זה לא מספיק טוב, היא צריכה משהו יותר טוב. יותר חז'ק. יש איזה משהו שהיא צריכה לשכוח, שהיא צריכה את הסמים בשביל להתעלות עליו, בשביל לחיות בלעדיו. זה אומר שהיא מישהו, זה אומר שהיא אישיות.

F

אני שוכב באמבטיה ומנסה לשמוע מה נאמר מאחורי הקיר.

"אלילי הילדות שלי נעלמו. אני לא מרגישה יותר קיימת."

אני מכניס את הראש מתחת למים, כדי לשמוע ברור יותר כי היא התרחקה מהקיר.

תקוות שווא. מתחת למים שומעים יותר חזק את הצלילים הנמוכים, אבל זה לא עוזר להבין.

E

אנחנו יושבים ומדברים על כנות ואמנות, כשאי-שם מישהי שוקלת לסיים את חייה. האי-שם הוא מעבר לקיר והמישהי הזאת היא השכנה שלי. כששכבתי באמבטיה לפני שהם הגיעו זה היה נראה לי מאולץ לנסות להציל מישהו אחר. את הת'רפיה הזאת אני מארגן רק בשביל הכסף. אפילו לא בשביל החבר'ה. אני לא מפחד כשהם נכנסים ומתיישבים לי על המזרון כי אני יודע שיש ביננו הסכמה שהם חלשים, הם אלה שבאו לקבל עזרה. אבל, הם לא יבואו שוב אם לא יקבלו את העזרה. הם מוכנים לקבל כל יחס ממני וכל התנהגות משונה ולו שתניב תוצאות ולו שתביא לשינוי המיוחל.

R

הלכתי לחנות התקליטים פיקדילי ושאלתי אם יש להם את דוליטל של הפיקסיז.

המוכר אמר: "כן, יש לנו פיחזיס."

אמרתי לו: "פיקסיז. תכניס לראש הקטן והמכוער שלך – פיקסיז!!" ורקעתי קלות בראשו.

כשהייתי בן 15 הייתי ילד ירושלמי חסר-עכבות. המוכר הגיב: "יאללה יאללה" ופנה ללקוח הבא.

היום אני בן 29 וכבר התייאשתי מלהיות פלובר הבא, למרות שאני מאמין שהחיבה שלי להתרחקות מהחברה ולמציאת צורה יפה ואמיתית לבטא את המציאות הפנימית בתוספת לתאריך הלידה 12.12 – אינם שותפים לנו במקרה.

S

"אני יכול לראות אותך צוחק, מתחת לשפם. יש לך שפם, נכון? כולם רואים שיש לו שפם. אני לא מנסה להצחיק. השם שלך ג'ו. האם רק אני שומע רעשים מוזרים?"

לא, הם לא הגיבו. רק אני שמעתי צרחות עמומות. צרחות שקטות. צרחות שמישהו בולם אותן להגיע ליעדן, לשמש לקבלת עזרה. השכנה ללא ספק צריכה עזרה. אני חייב למלא את חובתי מחר. צריך רק למצוא זמן מספיק טוב בשביל זה. אני לא יכול להמשיך להסתגר בקונכיה שלי – זו התנהגות שמובילה למעשה לא-מוסריים, כמו התעלמות מצרחות שכנה. אם השכנה צורחת חייבים לסייע לה. אמנם הצרחות עמומות ואני צריך לגמור עם סשן הת'רפיה הזה, אבל מחר אני חייב למצוא זמן לעזור לה.

U

ביקשתי מהם לקרוא שירה, על מנת שיווכחו עד כמה התחום הזה נהיה ריק, צורני גרידא. רציתי שיגיעו למסקנה שהרגשות המעודנים ביותר יכולים בקלות לההרס על ידי שימוש במילים לא אמיתיות. ניסיתי לגרום להם להבחין את ההבדל בין מילים של המוח ומילים של הלב ולהבין שהרעיון הוא לא ליצור מציאות יפה לא על ידי יפוי המציאות במילים יפות אלא על ידי יצירת מציאות יפה במילים רגילות. אבל הם לא הבינו. אני לא יודע אם אי-פעם יבינו, אם אי-פעם יצליחו לראות מעבר למילים, אם אי-פעם יבינו אמנם גם הצורה היא רעיון אבל היא רק רעיון אחד ויחיד וגדול ככל שיהיה, אסור שיאפיל על הרעיונות שתכנים מביעים. אבל, ג'ו חושב שאני אידיוט. הוא חושב שכל הדברים האלה שאני יוצא נגדם למעשה קיימים אצלי. הוא לא יכול לראות את כל אותם רעיונות שאני מדבר עליהם, כל מה שהוא רואה זה הצורה והצורה הזו נופלת מהצורה של עמיחי וזך.

R

השעה 3 בצהריים. בשעה 1 וחצי בערך שמעתי אותה חוזרת. שמעתי את דלת הפלדלת החיצונית נפתחת בשני סיבובי מפתח ושמעתי אותה צועדת ליד הדלת שלי. אני לא יכול להיות בטוח שזאת אכן הייתה היא מכיוון שהמרחק בין הדלת שלי לדלת שלה זהה למרחק בין הדלת שלי לדלת של השכן הפרמקולוג, אבל הדלת של השכן הפרמקולוג היא דלת הוזזה ואם אני מקשיב ממש טוב אני יכול לשמוע אותה זזה הצידה בקול גרירה. והקשבתי ממש טוב.

F

טוב, המטרה שלי מוצדקת. אבל, אסור לי להראות שאני בא להציל אותה. זה יהיה מגוחך אם מה ששמעתי אמש בקע מהטלויזיה או שאלה היו קולות של מעשה אהבים ובכלל, אני אהיה מובך אם אנשים יחשבו שאני מנסה להיות מישהו מיוחד – מציל. אסור שזה יהיה כמו בצבא, שחשבו שאני רוצה להשתחרר בגלל שאני משהו מיוחד. אסור שזה יהיה כמו שאחותי ובעלה אמרו לי שאני בטח חושב שהם לא יכולים להבין אותי בגלל שאני סופר. אני צריך להישיר מבט ולהיות משוכנע בכך שלא משנה מה אני אגיד היא לא חושבת שזה מוזר מצידי להגיד זאת או באופן שאני אומר זאת. אני מוכרח לחשוב שהמטרה שלי היא להתחיל איתה.

E

"בכניסה לסופר, צריך להניח לשומר למשש אותך, אבל לא לפתוח את המעיל. זה כבר יותר מידי. צריך להיות אזרח טוב, אבל לא אזרח טוב בצורה מעוררת חשד. האישה שמתעכבת ליד הלחמים נראית סקסית, צריך להתרחק ממנה, אסור שתראה שאתה נאבק ברצון ללטוש מבט. צריך בירה. בירה. זה דבר שתמיד חסר. תמיד טוב להרגיש בחיך בירה. אבל לא בירה זולה, בירה זולה זה חסר-טעם. יש את הגולדסטאר 2 יח' ב-50 צ'קלז, אבל זו לא בירה טובה. אסור להמנע לקנות את שתי היחידות בגלל שזה כבד מידי. צריך סיבה פחות פיסית,הפיסיות נחותה. טעם, טעם זו סיבה טובה. חשוב למצוא סיבות טובות להמנעות, אם הסיבה גרועה אתה הופך להיות אדם גרוע. אתה הוא הסיבה, של עצמך."

R

"אתה זה שתמיד חיפש להיות מאוהב במישהי שהוא לא מסוגל להשיג. אותה אהבה בלתי-מושגת משוקצת." אמר ג'ו.

"אין לך מושג כמה טראומות רובצות בנשמתך ללא שאתה מודע להן. אין לך מושג כמה אפילה מעיקה ובלתי-ניתנת לפיתרון נמצאת שם ברגע שאתה מסובב את מבטך." אמרתי לו.

S

הם לא ראו שיש עוד חיים בגוף. הם קברו אותי, בלי בגדים. קודם הסיעו אותי. וכל האנשים האלה, שאף פעם לא אהבתי, נשרכו אחרי המכונית של החברה קדישא. ואז הם זרקו אותי לבור ונהיה חושך. ולא יכולתי לסבול את החושך הזה כי זה הזכיר לי את המוות. ואני שונא את המוות. אמנם כתבתי שירי מוות והייתי דכאוני לא קטן, אבל תמיד רציתי למצות כמה שיותר מהחיים הסודיים שלי.

U

עמדתי עם ג'ו וחיכיתי שהיא תפתח את הדלת. חיכינו אולי שלוש דקות והיא לא פתחה. החלטנו להכנס. הדלת הייתה פתוחה. מצאנו אותה עומדת באמבטיה ומטפטפת שעווה על גופה. היא הייתה כה המומה מלראות אותנו עד שהיא עשתה כאילו היא לא מבחינה בנו. אמרתי לו "תסתכל, היא לא מבחינה בנו. אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים. גם מעשים מגונים." אבל ג'ו הוא בחור מוסרי. הוא סימן עם האצבע בעצבנות כמה פעמים לאות לאו ויצאנו משם כלעומת שבאנו.

R

אחרי שנפטר הבעל הראשון היא פיתחה נטייה סוטה להתפשט אל מול מצלמת האינטרנט שקיבלה ליום ההולדת מהאחיין שלה. זה הכל התחיל מסקרנות רגילה לגמרי מתוכנה בשם CAMFROG. היא הבחינה שאת כל הנשים מעודדים להתפשט והיא לא רצתה להתפשט. אבל, כל התשומת לב הזו. לפעמים היו שם 200 גברים והיא הייתה האישה היחידה. והיא ידעה שהיא יכולה לעשות ל-200 גברים ערב מאושר, לו רק היא תפתח את החולצה. אבל הם התרגלו. היא התחילה לשמוע הערות משועממות בסגנון "nice tits" במקום "amazing". וגם כשהיא הייתה חושפת גם את איבר מינה הם התרגלו לזה. עד שפשוט נמאס לה והיא הייתה מתחברת ל-10 שניות עושה זום על הכוס וסוגרת את התוכנה והמחשב. ורצה לאונן באמבטיה.

F

כשפיטרו אותי מהעבודה כמעט מתתי.

שכבתי על השטיח לחצי דקה, למרות שרציתי לשכב שם לנצח.

לא רציתי שמישהו שמחפש ספר יראה באיזה מצב דרמטי אני נמצא.

שמעתי אותה אומרת:

"הבחורה הזו, שאתה אוהב. שאתה רואה בה רוך ועדינות ואתה מייחס לי את כל הרגישויות הנשיות המלאכיות שיכולות להיות. הבחורה הזו, היא שלי."

E

ג'ו לובש 8 שכבות של בגדים בחורף ועליהן מעיל. הוא גדל בסיביר. לא היה לו קר גם אם היה לובש רק מעיל. אבל הוא אוהב להזיע. הוא אוהב להריח את הסירחון שלו, אבל גם זה עד דרגה מסויימת. בקיץ הוא פשוט הולך עם מעיל. הוא לא היה יכול לסבול להסריח מידי בקיץ. החום לא מפריע לו, גם לא הקור.

            הוא בחור נאה ביותר. יש לו גבות עבות ומרשימות. צורת פנים חתולית למדי, אבל אין בה כדי לפגום בגבריותו. הוא נראה כמו אריה משחר לטרף. העיניים שלו משלחות בך מבט מרטיט, סקסי, אבל גם אם אתה לא הומו-סקסואל אין זה מבט שגורם לך להתחלחל מכך שתיתכן משיכה לגבר. אתה דווקא מרגיש נוח מאוד עם זה. כאן בדיוק טמון הכוח שלו. הוא משתלט עליך מבלי שאתה חש בכך.

R

בנות שיכורות של בני-עקיבא, ניצבות באמצע הכביש. ברחוב החלוץ, בבית הכרם. ג'ו איננו חושש. ג'יין איננה חוששת. אני חושש. אני חושש שיפלטו דבר-מה גס, בוטה, אני חושש שירגישו שעל אף שאני רוצה לזיין אותן אין אני מרגיש טוב בקירבתן. אני רוצה לברוח משם. הן דווקא מרגישות שהן יכולות לנצל את ההשפעה שלהן עליי כדי לרמוס אותי עוד יותר כאדם, אני אומר לג'ו:

"תעשה כאילו הן לא קיימות ואם אתה לא מסוגל לכך תעשה כאילו אינך מבחין בהן."

S

לג'ו יש בעיה דומה לבעיה שיש לי. אם אפשר לכנות זאת "בעיה". אני לא בטוח שהיא קיימת אצלי, אבל אין ספק שהיא קיימת אצלו. כפי שתיארתי קודם, ההשפעה שלו היא מאוד חזקה, ואפילו הרסנית, על הזולת. העניין הוא שהוא לא מרגיש כלום ממנה. לא רק שהוא לא מרגיש כלום ממנה הוא מרגיש שהוא נשלט בידה. הכוח שהוא משפיע על הזולת חוזר אליו ומכריע אותו.

U

כבר למדתי לראות את ג'ו כפי שהוא. אני רואה את החולשה הגדולה שמעיקה עליו. אני ראיתי איך ליבו התכווץ ונשימתו נעתקה כשאחת הבנות התקרבה אליו ואמרה בלחש:

            "גסויות. חלקלקות וטהורות במוסיקה שלהן, זה כל מה שאתה מכיר."

 היא לא אמרה את זה מספיק חלש כי אני שמעתי כל מילה. אבל היא אמרה עוד משהו, מטריד מאוד:

            "ג'יין, עומדת להרצח."

R

את ג'יין הכרנו באותו לילה שהשתכרנו, כל החבר'ה מהת'רפיה. היא יצאה מהדירה שלה, כדי להדליק את הבויילר המשותף. ואני, תמיד רציתי לצאת מהדירה שלי ולדבר עם השכנה, אבל לא העזתי. אבל עם כל האנשים האלה מסביב זה לא היה כל כך נורא. אני חלק מההעדר. היא לא תזכור את זה כאילו זה אני הייתי, אלא כאילו אני איבר מהאיברים של הגוף הגדול. פתחתי את הדלת והבחנתי מיד שהיא במצב-רוח טוב. כלומר, ראיתי עליה שהיא נואשת לאקשן ולכל סוג של אקשן. הרגשתי שאם אני לא אזמין אותה פנימה אז היא תזמין את עצמה, אבל לא יכולתי להיות בטוח בזה – לפעמים הרגשות מטעים. כמו לגבי ההיא שדיברתי איתה במסנג'ר והיא דיברה לפני על "תחושות", כשזו המילה הנכונה ביותר לדעתי לתאר מה שאני מרגיש – אבל לא שמעתי מאותה בחורה יותר וכשניסיתי ליצור איתה קשר היא אמרה לי שעשיתי רושם רע ונראה לי שהיא חסמה אותי בכלל במסנג'ר. למדתי את הלקח. הרגשות מטעים. החלטתי לנצל את המומנטום והזמנתי אותה פנימה.

F

"הו, רובי. אין לך מושג כמה דברים קיצוניים מתרחשים במציאות. הו, רובי, אין לך מושג כמה דברים מתוסבכים בצורה בלתי-הגיונית מתרחשים במציאות. אסור לך לפחד מהדברים האלה, הם מתרחשים כל יום, בכל מקום. אסור לך להסתגר בשגרה המשעממת שלך – היא שקרית! אין זו המציאות. המציאות היא לא רק קיצונית ובלתי-סבירה, אבל זה בהחלט חלק ממנה שאתה מתכחש לו. אני לא אומרת שאתה צריך כל הזמן להתעסק בזה כדי להרגיע את עצמך, כדי לא לחשוש מזה."

"אז מה את אומרת?"

"העושר הזה, שאתה שואף אליו. אל העושר הזה אתה יכול להגיע ביתר-קלות אם לא תברח מהמציאות שחורגת מהמשגרה המשעממת שלך."

"אני לא מחפש להגיע לדברים ביתר-קלות."

"אה. אוקיי."

E

אנחנו יושבים לנו ומדברים, בשפה הזו שאף אחד מאיתנו לא מבין. מעמידים פנים שהרצון שלנו לברר מה באמת קורה עם ג'יין הוא כמו הרצון לגמירה מינית, השוכך ונשכח מרגע שהגיע לסיפוקו.

            אבל, זה רצון שונה לגמרי. זה רצון נקלה. זה רצון שאיננו מחפש סיפוק. זה רצון שנמשך ונמשך, ללא תכלית, ממש כמו החיים וגם כשהרצון הזה יגיע לסיפוקו הוא לא ישכך ולא ישכח.

R

הלכנו בשדירה ביער, מוקפים עצים צייצניים, ציפורים שנמו את שנתן, כבישים דוהרים, פרצופים זרים, של אנשים שאני יותר מידי מכיר. אם הייתי יכול לשים אותה בתוך ארון ולשכוח ממנה זה היה עוזר. רחוק מהעין, רחוק מהלב. אמנם אמרה נדושה, אבל אמיתית. תודעתי איננה נתפסת לדברים שאינם מוחשיים. אני צריך לשכוח ממנה.

S

"אני ראיתי את הג'יין הזאת שאתם כל הזמן מדברים עליה. אני לא מבין מה כל העניין. מדובר בפרגית כלל לא יפה. אין במראה שלה כל אצילות והיא עדינה במידה מועטה. והרעשים האלה, שגם אני שמעתי, אין להם שום קשר למעשה אלימות. אף אחד לא מת, אף אחד לא השתגע. וממה בדיוק מונע המקרה הזה שלקחת לך אותו כמקרה רצח, לכאורה מקרה רצח? מסקרנות גרידא. מסקרנות אתה רוצה לפלוש לחייו של אחר, תוך שאתה מעלים ממנו, כלומר ממנה, את הסיבה האמיתית לשהותה איתה?" אמר לי בארי בנוכחות כולם.

"אז מה אתם אומרים, בארי צודק?"

הרגשתי שבארי צודק. היא הייתה בחורה לא בודדה במיוחד, למרות שהיו לה נטיות מלנכוליות. זו כמעט הייתה בגדר אכזריות לגרור אותה לעולם שלנו, לעולם ללא תקווה. כשכל הזמן היא רואה בנו חברים. ראיתי אותי ואת ג'ו מסתובבים איתה בתחנת רכבת בהלסינקי, בוהים בבחורות בעלות שעיר בהיר מאוד, כמעט פלטינה ועור חיוור, בגון חולני. מה שלא אהבתי שזה היה מראה מצודד. לא, אנחנו לא רוצים להגיע לשם.

הם שתקו.

U

יש לג'יין חברה. הייתה, כלומר. עלינו להר המנוחות. הלכנו לבקר אותה בבית קברות. היה זה בוקר ערפילי, קסום. דימיתי בנפשי שבית הקברות ודאי רוחש חיים, אי-שם למטה, בינות לרימות ולתולעים. השגחתי היטב על ג'יין, שלא תעשה משהו מטופש.

היה רשום על המצבה שלה "ג'יין אבוטבול", ממש כמו השם של ג'יין.

            "את בטוחה שזו לא את שקבורה שם?"

            "אני מאוד עצובה, רובן. מאוד עצובה."

            "הייתה חברה טובה, מה?"

            "הכי טובה. חברה הכי טובה."

            "הכרת אותה מהגן?"

            "לא, אבל היא הבחורה הראשונה שהסכימה לאונן איתי."

R

חיבקתי אותה בשתי ידי והכנסתי אותה למכונית כשפלג גופה העליון מעוות כך שהיא תכנס ביתר-קלות.

F

היה לי כאב ראש נוראי ביום שראיתי אותה יוצאת מהדירה וממהרת. רציתי לדעת לאן היא ממהרת אבל לא היה לי נעים לעקוב אחריה. הלכתי לסופרמרקט. מיהרתי למדף של הבירות. עשיתי חישוב שש בירות של חצי ליטר עולות פחות מחבילה של שש של שליש ליטר. בזמן שאני בוחן את הבחירות, מתלבט בין קרלסברג וטובורג ונלהב מתבונתי הרבה הרגשתי שעין בוחנת אותי. קיוויתי לגלות שהעין הזו שייכת למישהו שאני מכיר – אני תמיד מאושר לראות פרצוף מוכר בסביבה של אנשים לא-מוכרים ואותו אדם הופך להיות למושיעי אפילו אם אני לא סובל אותו ביחידות.

"אתה נראה מופתע."

עשיתי עצמי כאילו אני לא מרגיש שהוא מדבר אלי. באמת הייתי משוכנע שהוא מדבר אל מישהו אחר. אולי הוא מדבר אלי אבל בטעות חושב שאני מישהו אחר. ניתן לו זמן להתעשת. לא צריך למהר להוכיח אותו על טעותו, הוא ירגיש מובך מידי.

"אתה מדבר אלי?"

"אני לא רואה כאן אף אחד אחר."

בדיחות. אני לא יכול להמשיך בקטע הזה של רוברט דה-נירו. אני גרוע בחיקויים וגם במצב הזה של חוסר-ביטחון אני יכול ממש להביך את עצמי אם אני אנסה בקול רועד ובמבטים חוששים לצדדים לשוות לעצמי קול נמוך בהרבה משלי ובטוח בעצמו.

"אה..."

E

"כן, אני מדבר אליך. ג'יין נמצאת בקופה. היא רצתה להגיד שהיא לא יכולה לבוא היום."

"אה.. תיכננו היום להפגש עם אחיה." שוב מצאתי את עצמי מבטא בקול את מחשבותי, כאילו כדי להשתיק את ההמולה בפנים, למעשה כדי למנוע מהזולת תחושה שהשתיקה המעיקה נגרמת בגלל עיסוק מופרז בעצמי.

"אני אחיה. עמרי."

"עמרי, נעים מאוד." הושטתי את ידי, אבל הוא לא הושיט לי את ידו.

"טוב, היה נעים. להתראות. מקווה שייצא לנו להפגש במקומות פחות הומים."

"בהחלט. אני לחוץ פה."

R

תחושה של פרנויה תקפה אותי אחרי סיום השיחה. הרגשתי שזו איוולת לראות בכל המבטים של האנשים מבטים תמימים. הם לא הביטו על הבקבוקים, הם לא הביטו על החלב, הם לא הביטו על הנקניקיות, הדבר היחיד שהם הביטו עליו, בזעם תוכחתי, הוא הנשמה החלולה שלי.

S

לא היה שום סיכוי שבעולם שאני אסכים לשמור על החתול שלה. חתולים מעוררים בי רטט וחוסר-נוחות. הם מעוררים בי את התחושה של הזכרון של התחושה שהייתי ילד והייתי משליך אותם, מהגינה שלנו שהייתה בגובה של בערך חמישה מטרים מהמדרכה, אל מותם. וגם, המשפחה הצעירה ההיא, של אמא עם חמישה גורים קטנים שטבחתי בכולם בסלע ענק. והריח, הריח המתוק של המוות, שלא הירפה, בכל פעם שהייתי בא לשם.

U

"ישנתי גרוע מאוד, רובי (ROOBI)."

"מדוע?"

"כל הלילה הידהדו לי במוח המילים שאמרת לי אמש."

"שאני אוהב אותך?"

"לא, לא זה."

"אז?"

"אני כבר לא זוכרת."

R

מה אמרתי לה? אני לא זוכר. אני לא זוכר שבכלל אמרתי משהו למישהו אמש. כל מה שאני זוכר זה שג'ו בא אלי והשתכרנו עד אובן חושים ומצאתי את עצמי שרוע על המזרן כביכול מנסה נואשות להרדם, למעשה מאמץ אסטרטגיה גרועה להתמודדות עם האנג-אובר. אולי היא הייתה צריכה להגיד "כל הלילה הידהדו לי במוח המילים שאמרתי לי אמש". אולי הקולות שאני שומע מעבר לקיר הם הקולות שלה.

F

אסור שהיא תדע שאני מדמיין עליה דברים, אפילו אם זה רק בשביל כתיבת רומן.

אסור שהיא תדע את זה. אז היא תחשוב שאני שוטה. שוטה גמור. מילא שאני מדמיין, אבל לדמיין דברים כה שטותיים? לייצר אמנות בדרגה כה נחותה מהחיים הרגילים אך המורכבים שלה? זה דבר שלא יעשה!

מילא שהיא תחשוב שאני מטומטם, רק שלא תחשוב שאני שמתיימר להנחות ת'רפיה באמנות כשאין לי שמץ של מושג באמנות!

E

"אני לא יודע אם אנחנו צריכים לעשות מה שאנחנו עושים. אני מרגיש שאת חושקת בי רק בגלל היצירות שלי. אני לא רוצה להשתמש ביצירות שלי בשביל להשיג זיונים, את מבינה? אני מרגיש שכוח היצירה זה דבר נשגב, שלא צריך להיות לו כל קשר לחיי העלובים ובטח שלא כאמצעי להשגת זיונים. זה מאלוהים."

"רובי, אתה יכול להיות רגוע. אני לא משתינה על היצירות שלך."

"נפלא."

R

בזמן שהייתי עם ג'יין עלה בי החשד שג'יין שכחה לסגור את הדירה. אחרי שעשינו מה שעשינו יצאתי מהדירה שלי ובדקתי אם הדלת של הדירה שלה סגורה. היא הייתה פתוחה ומצאתי את עצמי עומד מול עמרי.

"ג'ון."

"לא ג'ון, עמרי."

"סליחה, אני לא מפסיק להתבלבל."

"זה טבעי."

"להתבלבל?"

"לא, להתבלבל בין עמרי וג'ון."

"כן, זה דומה."

השתרר שקט.

"אתה צוחק עלי? ג'ון ועומרי לא דומים."

"לא, הם לא." ברור שבגלל שלאחותו קוראים ג'יין הנחתי שלו קוראים ג'ון, אבל לא מצאתי דרך להגיד את זה בלי להשמע מטומטם, או מתוחכם באופן בלתי-שנון בעליל.

"מרגיש טוב."

"יופי לך."

"נפלא."

S

הג'ון הזה מוציא אותי מדעתי. אם עוד קצת הוא מרגיז אותי, אם עוד קצת, אני עלול להתפוצץ. להתפוצץ לגמרי.. הג'ון הזה, הוא לגמרי מוציא אותי מדעתי. אני כבר לא מסוגל לכתוב בצורה שקולה.

U

מה הוא עושה בדירה שלה? איך זה שלא ראיתי אותו במשך כל החודשים האלה שאני מכיר אותו ופתאום הוא נמצא בדירה שלה. והוא גבר נאה. גבר מאוד נאה. ולכל דבר יש לו תשובה. והוא עושה את עצמו מפגר לפעמים אבל כל פעם שהוא קרוב להתנהג באופן שמובהק למפגר הוא מראה סימנים של אינטלגנציה ומודעות לסיטואציה החברתית ואז נדמה לי שהוא הבנאדם הכשיר ביותר מבחינה חברתית שאני מכיר. הוא משגע גע גע אותי. לגמרי. וזה מרגיז. מאוד מרגיז.

R

אני מקווה רק שאין בינהם יחסים של גילוי עריות.

F

נפלא. סקס מצויין. בדיו'ק כמו שצריך להיות. היא הייתה חייכנית, מסופקת, נתנה לי לגמור לה בפה. ואני עשיתי את שלי ברגיעה אך בביטחה, בשלווה כוחנית.

E

שמעתי דפיקות עזות בדלת שעה אחרי שהלכתי לישון.

היו לי בראש עוד רשמים של לפני שינה, היו לי תחושות מאמצים נואשים להירדם.

היו לי רשמים של חישובי הסיכוי להירדם. כשזה הגיע.

למעשה הייתי ישן, אך פתחתי את הדלת כאילו לא הלכתי לישון. אפילו לא כאילו לא הצלחתי להירדם.

R

"רובייייייייייייייייייייייייייייייייייי!!!!!!!!!!!!!!! רוביייייייייייייייייייי"

"זה בסדר, פתחתי את הדלת."

"אה. אח שלי."

"מה איתו.."

"הוא יצא "

"מי?"

"אחי "

"ג'ון?"

"לא, לא ג'ון. עומרי."

"יצא ונדרס?"

"כן."

"חבל, בקושי הכרתי אותו. אבל אני עדיין מצטער."

S

ליוויתי אותו בדרכו האחרונה. ראיתי אותו ממהר הביתה, מסיבה לא ידועה. ראיתי אותו בלילה שלפני. ראיתי אותו שוכב באמבטיה ומשתכר, כאילו לא מרגיש איך ההכרה הולכת ונמוגה, אבל למעשה מרגיש יפה מאוד את פעמי המוות ההולך וקרב. ולא נהנה מזה. לפחות לא כפי שקיווה. ואחרי שהוא לקח שלוק מכל משקה שיש לו שם. שלוק מהמרטיני, שלוק מהברנדי, שלוק מהיין האדום, שלוק מהווודקה, הוא נשכב לאחור ושקע. עוד ועוד. עד שהוא החליט שהוא צריך לצאת מהמים והוא פרץ החוצה, התעטף במגבת והיה מאושר להקיא, והיה מבוייש מכך שהיה מאושר להקיא כי הוא ידע שהוא מאושר להקיא רק בגלל שהוא לא מסוגל לקבל את המוות.

U

המחשבה שכל אוטו יכול להוות סכנה. המחשבה על המודעות של מי שנמצא בפנים אלי. האם הוא יודע כיצד אני מתכנן ללכת? כשאני בקושי יודע. אי אפשר לדעת מה מתרוצץ במוח של מי שנמצא בפנים. הם לא נוסעים לבד, יש שם מישהו בפנים. כל פעם שאני עובר מעבר חציה, הנהג יכול להאיץ קדימה או אחורה ולעשות אותי נכה או אפילו להרוג אותי. אפילו כשהמכונית עומדת במקום, ולעיתים נדירות מאוד הם נעצרים מיוזמתם, צריך ממש להכריח אותם ומה אם הם לא יבינו את הרצון שלי לעבור? אני לא כל כך יודע לתקשר במילים ובטח שלא בהבעות פנים. ואם אני רץ ממש מהר, איך הוא יכול לדעת שאני עומד לחצות? איך אני יכול לסמוך על זה שהוא יבין את המבט שלי, שאני עומד לחצות. המכונית הזו שנוסעת מולי כשאני הולך על המדרכה, האם היא תאט כשאני אתחיל לחצות את הכביש? כמה לאט אני צריך ללכת כדי לאפשר למי שבפנים זמן להאט? האם הוא ידע עד כמה הוא צריך להאט כדי לא לפגוע בי? או שזו היא?

R

זו הייתה היא והיא לא האטה בכלל. עומרי רץ בכל הכוח כדי להספיק לעקוף אותה, רק בשביל למצוא עצמו מתנגש בה בשיא העוצמה. הוא עף למרחק של בערך 200 מטר, היישר לבית העלמין בהר הרצל.

המחשבות האחרונות שלו היו:

"דווקא הכרתי אתמול מישהו חדש שנראה היה שחי את אותו סיוט שאני חי. חבל."

F

מובן שאני לא חי שום סיוט שהוא.

E

אני מרגיש שהוא עוקב אחרי כבר די הרבה זמן. אני שומע את הרעשים הקטנים. כאילו חתולים קטנים מלקקים את האדמה אחרי שאני הולך עליה. אני שומע רשרושים מאחורי הרכבים, רשרושים בגגות הבתים, רשרושים במקומות בלתי-צפויים כמו בגבי. אני מרגיש את הגב שלי מרשרש. אני מרגיש שהוא עוקב אחרי, כבר די הרבה זמן. כשאני מסתובב לראותו, כשאני מכין את מבט "אני לא מופתע לגמרי לראות אותך, למעשה הגיע הזמן שנראה מי זה שעוקב אחרי כה הרבה זמן", הרעש ממשיך. אין לי בעיה עם זה שהוא עוקב אחרי.

R

זה אפילו גורם לי להרגיש חשוב, שמישהו עוקב אחרי. אני לא משוגע. אני יודע שהוא שם. ואני לא לגמרי מופתע. תמיד הרגשתי שיש מטרה נשגבת לחיי ומובן שישנם אנשים שהדבר אינו מוצא חן בעיניהם. הם יכולים להיות אנשים שחוששים מהקידמה העצומה שאני עתיד להביא לאנושות והם יכולים להיות אנשים מצידו השני של המתרס, אנשים שמטרתם היא נשגבות שאיננה מקבלת את נשגבותי. זה לא ממש מעסיק אותי, הדבר היחיד שמעניין אותי הוא להגיע הביתה. ואם הוא יהרוג אותי בדרך, מצידי שיהיה אפילו ברח' ביאליק, אני לא אצעק, אבל אני אלחם. אני לא אמות בשקט. אני אפגע בו בצורה אנושה.

S

ואם הוא עוקב אחרי רק כדי לספק איזו שהיא תאווה סוטה. מי יודע? אולי זו מעריצה? אולי ייצא זיון מזה. כן, אני כל חיי חי בתחושה שאני מקבל הרבה פחות ממה שמגיע לי. אני חי בתחושה שאם יקרה משהו טוב, למרות שזה נדיר מאוד, אני לא צריך להיות מופתע. אני בסך הכל אקבל מה שמגיע לי. זה שאני כמעט לא מקבל את זה או אפילו אם לעולם לא אקבל את זה, לא צריכה להשפיע על המובן-מאליו.

U

אני מקווה שזו תהיי מישהי. מישהי שמתביישת לפנות אלי, להודות בתשוקתה הסוערת כלפי. אבל היא לא יכולה להרגיעה אלא על ידי שמירה על קשר עין איתי, עם התגלמותי החיצונית-נית-נית. באמצעות מעקב היא מגיעה לסיפוקה. אני יכול להבין זאת. אני רק מקווה שזו לא מישהי מהעבר. הזיונים שלי לא היו משהו בכלל. אני מאוד מקווה שזה בשר חדש. אני מת לסקס.

R

תחזיק אותה. תחזיק אותה בכיס. בכוס. תגיד לה, שאין לנו כלום. שאין לנו כלום. כלום כלום כלום. גלום גלום גלום. שאין לנו כלום, חוץ מהתשוקה שלנו לרגשות נשגבים. תקרב אותה אליך ותלחש לה באוזן:

"בובה, אין לנו כלום. אבל כלום. חוץ מהתשוקה שלנו לרגשות נשגבים."

"או לאירוטיקה זולה."

"גם זה נכון."

F

אני ראיתי אותו דועך? אני ראיתי אותך דועך. הספיקו לי הדקות הספורות שראיתי אותו, כדי להבין שהוא דועך. זה לא שהוא פעם ידע יותר טוב להסתדר עם אנשים. היה בו יותר אלוהים.

" אני ראיתי אותו דועך? אני ראיתי אותך דועך. הספיקו לי הדקות הספורות שראיתי אותו, כדי להבין שהוא דועך. זה לא שהוא פעם ידע יותר טוב להסתדר עם אנשים. היה בו יותר אלוהים."

"יותר אלוהים? שטויות."

"כן, המוסיקה ממש זרמה ממנו!"

E

בהספד אמרתי עליו את הדברים הבאים:

תקשיבי. תעמדי רגע קרוב יותר אלי,

כדי שאני אוכל לראות אותך. זה נכון שהוא מת,

זה נכון שאין מי שיכתוב הספד. אבל,

את יכולה לראות, שכולנו עצובים.

את לא יכולה להמשיך להקשיב לי, נכון?

אני הולך לטייל בהרים רחוקים מאוד, לטפס לפסגות בהן דובים מלקקים נפש

ולעולם אינם שבים. לעולם אינם שבים.

R

אין טעם להמשיך לנעוץ בו את החנית. אין טעם.

אבל הוא ממשיך לנעוץ. ג'ו, האכזר. הוא נועץ בו את החנית. היא נכנסת בליבו ויוצאת מכתפו,

החנית.

אמרתי לו: "אין טעם להמשיך לנעוץ בו את החנית. אין טעם."

הוא אמר: "הוא ממילא מת."

אמרתי: "נכון."

אין טעם להמשיך לנעוץ בו את החנית, ג'ו. אבל הוא ממשיך לנעוץ. הוא ממשיך לנעוץ.

S

ישבנו עם ג'ו בבית שלו ברחוב הפלמ"ח ושמענו בריפיט את "Always the sun" של הסטרנגלרז.

בפעם השלישית זה נמאס. אבל, יש את הגיטרה העדינה ברקע, שממשיכה אל תוך הפזמון בצורה כל כך

כל כך

כל כך

כל כך

קסומה.

U

אני רוצה לראות איך כולם שוחטים אותי. אני רוצה לראות אותם מזנקים על גופתי המדממת, רומסים את אפי היהודוני ובייסיקלי קורעים אותי לגזרים. אני רוצה לראות אותם שוללים ממני כל זכות קיום. אני רוצה לראות אותם מתכחשים לחלוטין לצביעות שבהענקת האנושיות לי.

R

אלוהים עזב אותי.

F

האיטיות. האיטיות שבה הוא מבחין בבנות. הבנות הרוסיות, הגבוהות, בסופר. הנחשקות של הבנות המסויימות האלה, בייחוד הגבוהה. נחשקות של הבנות המסויימות האלה, של המבט שלהן בי. לא הנחשקות של המין. הנחשקות של הבנות האלה, הייחודיות. בלי דרמה גדולה. דרמה קטנה של הלב ותו לא. לא דרמה מכאיבה, דרמה שהיא היופי היחיד האפשרי. היופי של הבלתי-מושג, של המשאלה, של הכמוס.

E

"אתה ראית אותם. את איברי המין האלה. הצמוקים. האדומים. אתה ראית אותם והם מגרים אותך. דווקא הם. מכולם. ואתה אוהב להתגרות מהם, דווקא בגלל שאתה לא יודע למה דווקא הם."

"והשדיים הגדולים, שפיתחת אליהם חיבה יתירה, זה לא בגלל שהייתה לך חברה עם שדיים גדולים, ג'ון?"

"אמנם שמנה אבל עם שדיים גדולים. זה הרבה יותר חולני שאתה אוהב את הכוסים שלך מגולחים ומסורקים אחורה, לא מגולחים, לא שיערים, אך גם לא שעירים. וסמוקים."

"אדמומיים, מחמת חרמנות יתר או דפיקות מואצות."

R

זה היה נראה כמו עוד סשן של הת'רפיה, אבל זה התפתח בצורה יוצאת דופן.

"נהרגה בשעת קיום יחסי-מין. הגבר לפת את צווארה כדי להגביר את תשוקתו המינית אך הוא לפת יותר מידי משהרגיש שאיננו מגורה מספיק מכדי לחדור. שכבתי איתה לפני שליוויתי אותה להלוויה."

"עם השכנה? בואנ'ה, אתה רציני?" שאל יורם.

"כן, עם השכנה." עניתי.

"אתה לא ממציא את זה רק בשביל לגרור אותנו לדמיין דברים סוטים, נכון?"

"לא, באמת שכבתי איתה. אין פסול בלהשתמש בחומרים מהמציאות כדי לגרות את הדמיון. הדמיון הוא בסך הכל מה שיכול היה להתרחש ולא התרחש. כל דבר ממה שקורה כאן אצלנו יכול להיות בשינוי הקטן ביותר יציר הדמיון אבל אין זה אומר שאיננו מתקיים."

"רובן, אל תסטה מהנושא." אמר ג'ו, "הנקודה היא שהבחורה הזו איבדה את אחיה ואתה שוכב איתה לפני ההלוויה. זה מאוד לא מוסרי בעיני. האמת, אני בכלל לא מאמין לך."

"למה אתה לא מאמין לי? לא שמת לב שהיא הייתה מאוד נינוחה בהלוויה? ככה נראית מי שאיבדה באופן מפתיע ביותר את אחיה?"

"לעזאזאל, באמת עשית את זה."

"יכול להיות שהיא לא הייתה קרובה אליו. אולי הם רבו לאחרונה. טוב, זה שרבים לא יכול לפסול רגשות של שנים. אולי היא פשוט טיפוס שממהר להשלים עם המוות."

"מתו לה כבר שני בעלים." אמר ג'ו.

"אה, זה מסביר הכל. היא למדה להשלים עם המוות, זה העניין. זה לא שזיינת אותה."

S

להתקשר. לאמא. להודיע. על. החלקה על הקרח. ביורוספורט.

אמא. מקבלת את ההודעה. אומרת. שלאבא. יש. הומולדת.

רובי. מועבר לאבא. אומר

"רציתי, אה, לאחל לך, אה, מזל טוב, אה."

"אבל איך יכולת לשכוח כששיחקנו טניס? אני.."

השיחה נותקה. הבטריה בבלאפון נגמרה.

רובי, לא מסוגל להתקשר שוב.

אבא, בטח חושב שרובי משוגע.

אבל לא רק בגלל זה. למרות שזה יזכיר לו. יזכיר לו. או יחז'ק. יחזק.

אבא לא מבין למה רובי ניתק באמצע. בטח חושב שרובי כועס.

אבל, רובי, הוא משוגע. לגמרי משוגע.

U

דרגה גבוהה יותר של חיים – מוות.

"רובן, אני אומר לך את שיחקתי עם אש."

"שוב שיחקת עם אש?"

"כן, והיו הלהבות גדולות. מאוד גדולות. והיה הרבה עשן, כששמתי קופסאת גפרורים על האש. והרגשתי שהאש יכולה לשרוף אותי. והיא שרפה. יש לי כוויות בבטן, רובי. אני אומר לך, האש שורפת. אבל היא מהפנטת. אני כל כך אוהב להסתכל לתוך אישה גדולה. סליחה, לתוך אש גדולה. לתוך אש ממיתה."

R

כיף. נהנה. מאוד נהנה. ללכת איתה, שלוב זרוע.

אני לא משוגע, אני לא משוגע.

אני איש רציני. לא פוזל לצדדים. שום דבר לא חסר לי. אני מרגיש טוב מאוד.

F

שואה. מה באמת ידוע לך השואה? השואה הפרטית שלך. תחושה של עוון נורא

כלפי מי?

כלפי ילדים קטנים? כלפי חיות חסרות ישע? חתולים, אתה התעללת בחתולים.

כלפי כל אותם יצורים שאפילו לא היו מודעים לכך,

שרוע כה רב שוכן בתוכך.

שהם חשבו שאתה המסכן, עד שהתברר להם שזה הם.

לא אכפת לך שיעזבו אותך, שיתעללו בך, שירקו על גופתך המרקיבה,

זה לא ממש אכפת לך.

אבל, אסור, אסור לפגוע בחסרי-הישע, שלא מבינים בכלל מאיפה זה בא להם,

השואה הפרטית שלך. רובי. השואה הפרטית שלך.

E

"פתקים, ג'ו. פתקים. אתה חייב לכתוב על פתקים. ואז כשתחזור הביתה תנצל את הרגיעה של הישיבה מול המחשב כדי לתת לדברים צורה יפה. אבל המקוריות, הגרעין הקשה של החשיבה, אין סיכוי שהוא יבוא על ידי רביצה בכורסא מול המחשב."

"אני מסכים, רובן. אני מסכים. אני צועק לפעמים אחרי שאני כותב משהו ממש מוצלח. זה מופרע בעיניך?"

"לא, זו מהות הת'רפיה."

R

חזיונות מטורפים של אישה מוטרדת. צלובה על הקיר.

אין הרבה דברים לדעת, אין הרבה דברים לספר. הבהובים. אפשר לראות הבהובים.

S

"אתה רוצח בעל לב-זהב." ככה היא אמרה.

יכולת לראות מה היא מתכוונת. אני לא רצחתי. אני לא מסוגל לרצוח. כפי שאני לא מסוגל לתת חיים. אבל אני בהחלט יכול להתעלל. רק בשביל להתענג על התחושה המרה, החריפה, שעשיתי עוול שלא יסולח.

ועוד ליצור חף מפשע.

והיא, היא בהחלט יצור חף מפשע.

U

הייתי רואה אותה עומדת במטבח ורוחצת את הכלים וחשבתי לעצמי: אין סיכוי שאני מתחתן איתה.

גם לא בעוד מיליון שנה.

היא לא אישה שיש בה את העדינות, היא לא האישה שאני יכול להסתכל עליה רוחץ כלים.

אז הייתי מלטף לה את הישבן ומפשיט אותה באיטיות, כמו בסרט פורנו פורטו-ריקני שראיתי, שניסה להראות איך באמת הדברים מתקיימים במציאות. והייתי מלקק לה את האוזן, נדהם מכך שהלשון הגדולה שלי מצליחה להשתרבב לאוזן הקטנה שלה ומרגיש את הלחות הגדולה, ללא משקעים.

ללא משקעים.

הייתי עושה את כל הדברים האלה, אם הייתי יכול לראות עדינות בתנועה שלה, רוכנת אל הכלים. לא יודעת איפה נמצא נוזל הניקוי שרק אתמול קניתי, בניחוח פירות יער.

הייתי עושה את כל הדברים האלה, אילו רק הייתה בה עדינות.

R

המנגנון של תגובות השרשרת של היחסים הבינאישיים. רק לאחרונה התוודעתי לכך שאכן קיים מנגנון שכזה. ואני לא בטוח שראוי לעסוק בזה. זה מדעי מידי בשבילי. ודאי יש נוסחאות של חום/קור. ודאי מישהו מצא כיצד עניין וחוסר-עניין, להט וחוסר-להט, חיבה וסלידה, ודאי מישהו מצא דרך לנסח זאת במשוואה מתמטית. ולמישהו הזה לא בהכרח קוראים יוהן וופלגנג פון גיתה. למרות שגם הוא עשה זאת. אבל הוא לא היה מדען. הוא היה כמוני, אדם פשוט וחסר-אונים אל מול עצמו, שנדהם ונדהם ונדהם עד שהבין שהתדהמה הגדולה ביותר יכולה להתבטא רק באדישות. קרה ונוצצת.

F

"משהו חסר אצלך, כרובן. הדרך שאתה חושב, הדרך שהמחשבות שלך עובדות. משהו חסר שם. יש לך יותר מידי קצרים במוח. אתה מאבד מהר מידי את חוט החשיבה. אתה נגרר מהר מידי למסקנות."

אמרה לי ג'יין.

אמרתי לה:

"זה נכון, אבל זה רק בגלל שאני לא מספיק מאונן מאז שאני איתך."

"מה אתה מתכוון? עוד אחד מאותם משפטים סתומים. תשמע, זה אמנם משפט שנעים לקרוא אותו ויכול בקלות להתפרש כשנינות אבל למעשה זה משפט סתום."

"כלל וכלל לא. יש לי תצרוכת קבועה של גמירה מינית ואם אני לא מקבל אותה מאוננות אז אני מקבל אותה מסקס."

"ומדוע סקס עדיף על אוננות?"

"לא אמרתי שסקס עדיף על אוננות. זה בכלל לא נושא השיחה. עזבי אותי, אני צריך לנוח."

E

החולות. אני לא מתגעגע להתפלשות בחולות. אני לא זוכר שפעם התפלשתי. אני זוכר כשראיתי את הסרט "שמיים מגינים מעל" הייתי מהופנט. אז חשבתי שזה בגלל הדמות הסהרורית, החולנית, של ג'ון מלקוביץ', אבל היום אני יודע שזה היה בגלל החולות. אנשים, הם יכולים למשוך אותי. הם יכולים למשוך אותי להסתכל בתוכי. אבל שום דבר לא עושה זאת טוב יותר מהטבע. אנשים, הם בסך הכל גורמים לי לראות דופליקציות של עצמי. הטבע, הוא גורם לי לעצמי את עצמי מחדש.

R

"אני לא מספיק זקנה, בשביל להטיף לך מוסר, רובי. אבל, אני אומרת לך. אני מבקשת ממך. בשבילך ובשביל כל מי שתבוא אחרי. תנהג יפה באישה שלך. אל תניח לה לדאוג לשלומך. אל תניח לה לתהות בדירה של מי אתה מזיין כרגע. רובי, אני אומרת לך. תהיה רגוע, תהיה נאמן. עלי, אני לא יודע אם ויתרת. אני לא ויתרתי. אני יודעת שזה נשמע בנלי ואולי אפילו רומנטי בצורה בלתי-מציאותית, אבל אני יודעת שאני תמיד אוהב אותך. לא משנה מה יהיה. אני תמיד אוהב אותך. הנה, קח בוסה ותביא למצוץ."

S

לשקוע, לתוך החשיכה. בדמדומים כבדים. לא לתוך הלבן, לא לתוך השחור. לתוך האפור, החשוך. לשקוע לתוכו, בדמדומים.

U

הקיום שלי הפך להיות מוחשי בצורה בלתי-נסבלת. כשאני מתעורר אני יכול לשמוע את העצמות שלי חורקות, משתוממות מכך שהן מסוגלות לקום לפעולה. כשאני מוזיז את הראש אני משתומם מכך שעל אף שאני שקוע בנבכי שאול עדיין אני מסוגל להוזיז את עצמות הצוואר. אני משתומם. את כל הגהינום שאני חש אני לא יכול לבטא ביותר מ-3 שורות והשלישית מוכרחה להיות מיותרת.

R

כשהצוואר שלי כואב ואולי נקוע, מהקור, ואני חושב על כל ההתרגשויות שייצרתי, אולי רק לעצמי, ועל האפשרות שאולי אני לא אמור יותר לייצר התרגשויות, אני די נרגע אל מול חוסר-המכובדות של חיי.

F

"אנשים, הם יאהבו אותך אם תמציא להם סיפורים. הם ישנאו אותך אם תספר להם על עצמם."

"כן. אני צריך לספק בידור, הסחת דעת. אסור לי לגרום להם לחשוב על עצמם."

"ברור. אנשים, הם רוצים לברוח מעצמם. זה יכול להציל אותם, אתה מבין? כמו שזה מציל אותך. זה לא דבר של מה בכך בכלל! אל-נא תזלזל בזאת."

"כלל וכלל. אני יודע כמה זה נעים לא לחשוב על עצמך ולו משום שאינך חושב על עצמך, לא בגלל הדבר האחר המסויים שאתה מתעסק בו."

"נכון, ואפילו כשמדובר בפילים אפריקנים."

"ואפילו כשמדובר בדובי קוטב."

E

מה אתה תעשה בלי הגהינום שלך, אה? איזה עוד עניין בקיום יכול להיות לך?

בלי הגהינום שלך.

R

שמעתי אותה מביאה חברה. בבוקר.

היא דיברה

 על הקולב מעילים, שאני חושש לתלות עליו מעילים.

היא אמרה, בשעה 10 בבוקר בערך:

"אין לי מקום בבית, אז תתלי פה."

ואני חושש לתלות שם וזה נשמע לי מוזר שאין לה מקום בבית למעילים. אני יודע, אני הייתי אצלה.

לפני שהיא ממש עברה לגור שם הייתי צרך שטכנאי של הכבלים ימתח משם חוט.

בעל הבית הסכים לתת לי מפתח כך שנכנסתי כמה פעמים. כדי לרחרח.

ראיתי מה היא הביאה.

קיוויתי למצוא חזייה, אבל כל מה שמצאתי זה שמיכת פוך מקופלת היטב ושואב אבק.

בדיוק הדברים שהייתי צריך.

היום, כשאני חושב על זה, זה היה יכול להיות נחמד להתאהב בה.

לשכוח מעצמי, מוכרח לשכוח מעצמי. ומיד.

S

אחרי שחז'רנו מההלוויה שאלתי את ג'ו:

"תגיד, יש לך עוד חברים? אני צריך חברים. אני מרגיש בודד."

"בודד? איתי? כיצד אתה יכול להרגיש בודד כשאתה איתי? אני לא משעמם."

"לא, אתה לא."

"אם משהו משעמם אז זה הקיום הזה שלך. אין לזה שום קשר אלי. גם אם תכיר את האדם המעניין ביותר בעולם הקיום שלך יהיה משעמם. אתה פשוט לא מסוגל יותר לראות את החיוניות של ההתנהגות האנושית. אתה לא מפוחד מספיק."

"כן, כשהייתי מפוחד אמנם הייתי משותק אבל הייתי יכול להבחין באנשים המאיימים יותר, החיוניים יותר. הללו האסרטיבים, עם תנוחות הידיים החדות."

"אתה לעולם לא תהיה אחד מהם, אם הם כה מפחידים אותך. תמיד תשב בצד, תשב בצל."

U

מובן שידעתי מה הסיבה שנהייתי משועמם מאנשים. אולי לא ראיתי את הדברים כפי שהם, אבל ראיתי בכל מוות, חידלון. גם לו הייתי מסוגל לראות חיים, מיד הייתי מסווג אותם כתרמית-חיים.

R

ובכל זאת, היו דברים מסויימים שעדיין הפחידו אותי. אחד מהם היה אובדן מוחלט של שליטה.

כל האנשים הזרים האלה, שהיו יושבים לי על המזרן, לפעמים מוזיזים את הטוויסטרים הניידים המחוברים לחוטים ומונחים מעל הרמקולים בתוכם קיבעתי את רמקולי המיד-ראנג'-באס, מנסים למצוא להם מקום שנראה טוב יותר באסתטיקה של החדר ולפעמים גם מפעילים שיקול אסתטי-גופא ולפעמים גם שיקול אקוסטי, אבל כשהייתי מעיף מבט לאחר שהלכו מעולם לא הייתי מרוצה משיקול הדעת שלהם. דיברתי איתם, הרגשתי שהם מרגישים שאני מתקשר איתם לא פחות משהם מתקשרים בינם לבין עצמם או לפחות טוב כמו שהם מתקשרים איתי ועדיין, לאחר שהלכו הרגשתי שלמעשה אין שום סיבה משכנעת לחשוב שהם לא רואים בי רמש המתחזה לאדם.

F

מה מפחיד? כל דבר שעלול לרמוש אותי.

מה עלול לרמוש אותי? כל דבר.

אבל, בעיקר מה שיטול ממני את רצוני החופשי.

מה יטול ממני את רצוני החופשי? כל מה שיגרום לי לחשוב שרצוני החופשי איננו תלוי רק בי.

מה יגרום לי לחשוב שרצוני החופשי איננו תלוי רק בי? הפחד.

E

לשכב באמבטיה. שלווה גמורה. לחשוב כמה נעים לחשוב על דברים, מבלי להרגיש דבר.

R

אמא שלה. עלינו לדבר על אמא שלה. היא הכריחה אותנו, אותי ואת ג'ו, לדבר על אמא שלה.

"אמא שלי, אני יודע שזה בנלי, אבל אמא שלי היא הכל בשבילי. העניין הזה עם אמאל'ה."

"אמאל'ה. בוא נדבר על אמאל'ה. ג'ו."

"אמאל'ה? אמאל'ה זה באמת הכל. אמא היא היחידה שיכולה להושיע. הדמות האמהית של אמא שמופיעה ברגעים של מצוקה היא תמיד דמות מושיעה. לא סתם גם גברים מגדולים צועקים "אמאל'ה!" כשהם בצרה."

"אני מסכימה איתך, גו'. אנשים לא מבינים, אנשים לא מבינים. הם לא מבינים: מה המשמעות של אמא. אמא יכולה להציל אותך! אמא היא האור היחיד בעולם הזה וגם אם זה אור חיוור זה עדיין אור. אמא גורמת לאפילה להעלם. אמא גורמת לריקנות ליגוז. אמא, כמו שאמר ג'ו, אמא היא הכל."

"אמא היא ישו." אמר ג'ו.

"אני כל כך מחכה שאמא שלי תופיע, משום מקום. אבל לא האמא שלי כמו שהיא היום. האמא שלי כמו שאני זוכר אותה מהילדות. אמא שיש לה דימוי חד-משמעי, של מושיעה. אמא שהיא יסוד מטאפיסי בעולם שנגוע בפיסיות. אמא שהיא יסוד פלאי בעולם שנגוע בשיגרה. אמא שתופיע כשהיא חורגת מכל החרא המצוי, כמו סופר-הירו מסרט מצוייר, כמו גיבור מסרט פעולה אלים במיוחד."

"כמו, כמו. יא רובן, בחיי שאני צריכה לעזוב אותך. אתה לגמרי לא מאמין בעצמך, נכון? אתה מנסה להשמע טוב, מוצלח. משתמש לי בדימויים. כמה עלוב, כמה עלוב. אתה מרגיש שהשפה שאתה חותר אליה לא תשכנע אף אחד אז אתה נסוג לשפה של אנשים שאתה בז להם."

S

להיות הכי ציני שאפשר אני לא מסוגל. תמיד יהיה מישהו עם פחות רגש ממני. להיות הכי רגשן שאפשר אני לא מסוגל. תמיד יהיה מישהו עם יותר רגש ממני. הקלף המנצח שלי הוא היכולת לנצור את כל מה שאחרים היו רוצים לשכוח. לא רק דברים מכאיבים. גם הדברים הטריוויאלים ביותר. אני אוסף הכל. כל מה שזניח בשביל מישהו אחר הוא בשבילי אוצר יקר. הכירו את אספן הגרוטאות שלכם.

U

ג'יין חלמה,

שהיא אמא גדולה,

לא סתם אמא,

אלא אמא גדולה,

אמא של כל האנושות,

לא סתם עוד אמא,

עוד אמא שהאמהות מחקה את אישיותה,

לא עוד אמא,

שממחישה את האימרה: Motherhood means mental freeze.

R

היא תאהב את הילד שלה, בין אם זה יהיה ילד, בין אם זה יהיה ילדה, היא תאהב אותו ואותה. והיא תדבר אליו ועליו במילים הכי קלישאיות שאפשר. היא תגיד "מתנה", היא תגיד "אוצר". והיא לא תיתן לו לשחק בחצר. לעולם.

F

"אני ראיתי אותו שוכב באמבטיה וחשבתי לעצמי: ככה אני רוצה שהילד שלי יראה: שוכב לו באמבטיה בניחותא, מוקף קצף מכל עבר ושקוע בהרהורים חולמניים. ודאי גם סמוך לו יהיה מוצב נר קטן שיאיר על הקיר בו ינועו השתקפויות החיות שהוא עמל ליצור באצבעותיו. ארנבים, חמורים, אפילו פילים, כולם יהיו שם, על הקיר." חשבה ג'יין.

E

איך התינוק שלי יהיה. בלונדיני, זה קודם כל. אני יודעת שאני אקדיש לו את כל הזמן. אני לא אניח לו להיות לבד לרגע. אבל לא בצורה חונקת. אני אתן לו את הזמן שלו לבהות. ואני לא אצפה ממנו שיהיה מדען גרעין. אני גם לא אסחוב אותו לכתוב יצירות מופת. אני אתן לו להתפתח איך שהוא רוצה. ואם הוא ירצה לקחת סמים, שיקח סמים. העיקר שיהיו לו מספיק חברים שיוכלו לספק לו סמים או שיהיה נבון מספיק כדי לדעת מאיפה משיגים סמים. שלא יהיה כמו רובן. אבל, שטויות. אני לא אהיה אמא טובה, כדי שהוא לא יכעס עלי אחרי זה. אני לא אהיה אמא רעה בגלל שאני יודעת שבסוף הוא יודה לי על זה. אני אהיה האמא המושלמת: החברה הכי טובה שלו וגם המאהבת.

R

ואם הוא יהיה אישה.

S

לא לצעוק עליה, לא להשפיל אותה, לא להגיד לה מילים מעליבות. כדי שלא תאבד כל תחושה של ערך עצמי. שלא תגיד:

"אם יש אלוהים, לאלוהים הזה אין מושג בצדק. וכל דבר שאני אעשה, מרושע ככל שיהיה, לא מגיע לקרסוליים של אלוהים שהירשה לאמא להשפיל אותי."

U

לא לחשוב על מה גורם לנשים להיות זונות, לא לחשוב על הויתור המוחלט על יחסים של כבוד והערכה בין המינים לטובת יחסים שבהם המשמעות היחידה של הנקביות היא כסף. היא לא תגיע לשם. הקיום שלה לא יהיה מסויט.

R

הנסיבות, הנסיבות. לא נאמר מספיק על הנסיבות. על הנסיבות שיכולות להכחיל את הלהבה המהבהבת באור הגדול ביותר.

F

יושבים על ספסל ומחכים שזה יעבור. יושבים על ספסל, מסתכלים על אנשים. יושבים על ספסל ומחכים שזה יעבור. יושבים על ספסל ומחכים שזה יגמר. מתי זה יגמר, מתי זה יגמר. יושבים על ספסל ומסתכלים על אנשים. מחכים שזה יעבור, מחכים שזה יעבור.

E

"רובי, תחבק אותי חז'ק. כן, ככה. תמעך אותי, תמעך אותי. אתה לא צריך לפחד להיות אתה כשאתה איתי. מספיק לבכות, בכייני. כן, ככה. תמעך אותי, תמעך אותי."

R

ואז סובבתי אותה והבטתי בפלחים המושלמים והבנתי שאני מאוהב בישבנה. הפעלתי קצת לחץ על גבה והיא הבינה את המסר והתכופפה, כך שהפלחים בלטו יותר. ונעצתי אותו, כאילו הוא מעולם לא ננעץ עמוק יותר. וכאב לי הראש. ורציתי לשתות. אבל ידעתי, שזה לא היה כל כך שמימי לולא זה היה כל כך מפתה וזה לא היה כל כך מפתה לולא היה לי כאב ראש להאבק בו.

S

"האם זה טוב יותר. האם זה טוב יותר מאשר איתי? האם זה טוב יותר?"

"איך זה היה לעשות את זה איתו?"

"כן."

"עם אחי?"

"כן. עם אחיך."

U

שינוי אות לפי ההעתקה לבלוג כסימן לחיוביות, לאמת עם האל, לא עם הקורא.

R

"רובן, הם לא יאהבו אותך. הם אולי נחמד להם לקרוא בבלוג שלך דברים שאתה כותב אבל כשהם יפגשו אותך ויגלו שלמעשה אין לך כלום מה להגיד ושאתה טיפוס בלתי מג'ניב בעליל הם יחושו בושה על כך שבכלל חשבו לשהות במחיצתך."

"ג'יין, אני חושב שאני מגזימה."

"זה שאמרו לך שאתה חז'ק בדיאלוגים לא אומר שהחיים שלך צריכים להתנהל דיאלוגית."

"אכן."

F

"רובן, תשמע יש לי רעיון. אני מתכוון לדבר עליו בת'רפיה."

"טוב, זה מתחיל עוד 3 דקות. תכין לך את הדברים היטב בראש."

"אני שומע מוצארט בראש, כל הזמן."

"מצויין."

"לא, זה לא מצויין."

"אין לי בראש מקום לכלום חוץ מלמוצארט."

"הקונצ'רטו בלה-מאז'ור."

"מספר 23."

E

"טוב, תשמעו חברים. כולכם יודעים שהרומן שרובן, רובי, או בשמו המלא "ראובן", כותב על הת'רפיה שלנו, איך לומר, די נתקע." ג'ו בחן היטב את מבטם של הנוכחים, לקבל הנהוני הסכמה. אך רק אני הנהנתי במרץ. השאר לא הרגישו שזה הזמן להפוך מצופים למשתתפים, מקהל ללוקח חלק.

"אם כן, חשבתי על דרך להציל לו את הרומן. אני אהיה החבר ההומו."

"כן. זה רעיון טוב."

"אבל זה יותר מורכב מזה. אני אהיה החבר ההומו שלך."

"אתה כבר החבר שלי."

"כן, אבל אני לא החבר ההומו. שים לב לדקות הזו."

"אכן, לא החבר ההומו."

"אבל זה יותר מורכב מזה. עוד לפני שאתה מגלה שאני הומו-סקסואל אתה מפנטז אותי שוכב עם ג'יין. הפינטוז, למרבה הפתעת הקורא, איננו מתואר בצורה פורנוגרפית, גסה, תוך קריאה לדברים בשמם אלא בצורה אירוטית, מעודנת, מרומזת, כזו שמשאירה קצת דמיון לקורא.

            אין  הדבר יפה בעיניך כלל וכלל. אתה מקנא לג'יין, אתה חושש שאני אגזול אותה ממך. אינך מתענג כלל וכלל על משכבי איתה. לאחר שאתה מגלה שאני הומו אינך יכול לראות בי יותר את חברך הטוב ביותר ואתה מבין שלמעשה היית מעדיף שאחשוק בג'יין.

R

מעניין, אבל אני לא מכיר אנשים הומו-סקסואליים בכלל

ואין לי דחפים הומוסקסואליים כלל.

אין לי שום דרך לכתוב על זה.

דמיון, כן.

אבל אני כבר לא סומך על הדמיון.

אני לא יכול לסבול את האפשרות שבגלל העדר נסיון אני מחמיץ פרטים קריטיים.

לא ממש איכפת לי שזה לא יצא אמין.

מה אמין? מה שאלוהים עשה ש"ככה יהיה". אני מתנגד לאלוהים.

S

לג'יין יש בלוג. היא כותבת בלוג באתר של תפוז. גיליתי זאת לגמרי במקרה. זה היה כשחקרתי אותה כיצד זה שהיא כה יצירתית באופן ניהול חייה אבל ליצירתיות אין ביטוי אמנותי. היא אמרה לי:

"יש הרבה מאוד אנשים מאוד יצירתיים באיך שהם חיים. אנשים הרפתקנים, שחוצים ימים ויבשות בשביל לחפש הרפתקאה מקפיאת-דם. יש אנשים שנכנסים לפוליטיקה ממניעים של יצירתיות ומתפקדים בפוליטיקה בצורה מאוד יצירתית. בכלל, התפקוד בכל מבנה חברתי דורש מידה גדולה של יצירתיות לעיתים. לא תמיד, לפעמים אפשר להתנהל לפי החוקים, באופן האפרורי ביותר ולהגיע לטופ. למשל, ברז'נייב. אבל אני, רובי, אני אמנית. תמיד כתבתי. אני קצת איבדתי ביטחון לאחרונה לכן לא שמעת ממני שום איזכור לזה. אני די גאה בדברים שכתבתי בעבר. אני חושבת שלמרות שלא הייתה בהם חשיפה מלאה של נפלאות הרגש האנושי, יש בהן די עמקות פילוסופית כדי לשובב נפש כשלך."

"הו, תודה."

"בלוג, כרובן, אני כותבת בלוג. תחפש בעצמך בגוגל."

"זה כמו למצוא מחט בערימה של שחת. ודאי מפאת ביישנותך והדאגה הקיצונית לפרטיות לא השתמשת בשמך האמיתי, ואפילו לא בשמך הפרטי."

"אכן."

"תחשוב על השם שראית על המצבה בבית קברות, לפני שידעת מה שמי האמיתי.  השם שחשבת שהוא שמי, רשום על גבי מצבה."

U

ג'יין אבוטבול.

R

"בפינה מוצלת שטופת שמש,

"נשים משמשות כשפים,

"בידי עקבים רוקעים.

"גברים מרטיטי גבה ועפעף,

"לא מרימים את המבט,

"על-מנת שלא להחשף,

"שהיא לא תראה באיזו קלילות ובאיזה אנטי-רצון

"היא מייצרת השראה שמימית."

F

בעודי שקוע בהרהורים אודות הדמיון המפתיע של סירחוני אחרי גילוח לסירחון הקבוע של אבא, שמעתי דפיקות בדלת.

"רובי."

"אכן, זה אני."

"נתת לי השראה. אני מיד חוזרת."

הנחתי שהיא הלכה כדי לכתוב בפנקס או מחברת הגיג נחמד שהמפגש הקצרצר הוליד.

"רובי, כעת זה בבלוג."

"מה בבלוג?"

"המתנה הגדולה שנתת לי."

E

להכאיב. אני מסוגל להכאיב. האם היא מסוגלת לעמוד בכאב?

"האם את מסוגלת לעמוד בכאב?"

"האם אתה מסוגל להכאיב, במילים?"

"אני מסוגל להכאיב במילים."

"מנוול קטן."

"זה מה שאבא היה אומר. אכן, למדתי מהגדול מכולם."

R

מה הוא באמת מרגיש? על מה הוא חושב כשהוא מכוסה בשמיכת הפליז ועליה שמיכת הפוך, מעמיד פני ישן? האם איננו מסוגל להבחין שאני רואה את שרירי העפעפיים מאומצים? מה פשר הניסיון להחליף את המציאות בדמיון? האין זה נסיון נואל? מדוע לנסות את שניסו רבים לפניו? מדוע לחתור למה שיודע כל נער זב-חוטם שזה עתה למד תענוגות המילה-אחרי-מילה משפט-אחרי-משפט המרכיבים יש-מאין?

            הרגע. כיצד הוא מתמודד עם הרגע. כיצד הוא מתמודד עם חד-הייתכנות. כיצד הוא מתמודד עם הצורך לפעול ולנתח בו-זמנית. האם הוא רק פועל. האם הוא רק מנתח. גם ניתוח העבר הוא פעולה, אך הוא פעולה קריטית פחות מפני שאין היא מייצרת את העבר. התחושה שההטיה הקלה ביותר במערכת המביאה ליצירת אמת תביא לשקר, כיצד הוא מתמודד איתה? מספיק שיהיה פסיק אחרי המילה השניה במקום אחרי המילה השלישית כדי לנפץ פירמידה.

S

"אני? אני לא, אני לא מתמודד. כל מילה שאני כותב אני כמו כדורסלן בשנית הסיום על הקו, שצריך לקלוע את שתי הזריקות ומחטיא את שתיהן."

"לא תמיד זה היה ככה."

"לא, לא תמיד."

U

החולשה, הנשיות. החולשה, הנשיות. החולשה, הנשיות.

"אתה יודע שאין זה כך."

"אינני שונא נשים על עצם נשיותן. אינני שונא את הדרך הפתלתלה שלהן לפתות, את תחושת החטא המתועבת שהן כה משתדלות להביא עליך. אינני שונא נשים בשל כך. הטבע הוא שכופה עליהן להתנהג כך. את הטבע אני שונא, לא אותן."

"אולי אתה לא יכול לקבל שלמעשה אין אפשרות להתנגד לטבע. כיצד תנהג אישה באופן שיחבל בטבע? כיצד תוכל לומר מתי אישה מביאה צאצאים עם גבר הולם ומתי לא? גם אם אישה יפהפיה וחכמה תביא תנשא לגבר מכוער ושוטה, בהנחה שאכן פני הדברים הם כפי שהם נראים, כיצד תוכל לומר בודאות שאין זה שידוך הולם בעיני הטבע?"

"הטבע הוא לא אלוהים." אמר ג'ו.

"אתה מצפה מהאישה שלא תנהג בדרך פתלתלה, שתזנק אל זרועותיך רק משום שאתה אוהב אותה באהבה הכי כנה ומחייבת שתתכן? ומתי אתה לאחרונה זינקת אל זרועותיה של אישה רק משום שאמרה, או אפילו שכנעה, שהיא אוהבת אותך באהבה הכי כנה ומחייבת שתתכן?"

"רובן, זה טוב שיש לך אישה שהיא בלתי-נשגבת בכל מובן שהוא. אישה לא נשית שכזו. אישה שהיא אישה, אבל ללא המעלות המפוארות שאתה נוטה ליחס לנשים בעלות דרגות נשיות גבוהות."

"ובכלל, אם נחזור לעניין של הטבע, תחשוב על זה שלמעשה כשאתה אוהב אישה ומהלל את נשיותה למעשה אתה עבד נרצע של הטבע לא פחות מהאישה אותה אתה מעריץ/מכפיש."

"אכן, יפה דיברת, ג'יין."

R

די לרדוף אחר סיפוקים מידיים. התאזר באורך רוח,

ראובן יקירי.

F

הרופא אמר לי שכדי לא למות אני צריך לשחק טניס מידי יום. כדי לשחק טניס מידי יום אני צריך לפגוש את אבא מידי יום. אני מעדיף למות

E

לחץ דם 144 על 93, הרופא אמר לי "זה לא צחוק, ידידי."

R

כינסתי את כל ידידי ואמרתי להם:

כינסתי את כל ידידי ואמרתי להם:

אתם יודעים שאדם טוב לא הייתי ולעיתים אפילו הייתי די רע. אז בבקשה, אל תבכו עלי.

S

בבית המשפט.

יש רעשים מכל הצדדים. הדעת מוסחת מהעניין עצמו. הדעת מוסחת מהטיעונים שיש להשמיע. סיבת ההמצאות ברורה. יש לשכנע את כל האדונים המכובדים בצדקתי. אבל הם כה מכובדים עד שאינני מסוגל לפתוח את פי. לפי החוק, מעל החוק, יש להראות שנהגתי לפי הנוהג.

U

אם יש דברים שאני אשם בהם, אילו דברים שאין בית משפט יכול להוכיח.

R

כל הנשים איתן שכבתי. כל השנים אותן לא שכבתי. כל השנים שרציתי לשכב אותן. אבל לא איתן.

F

אני נזכר בערגה מנומנמה באותם הימים, ימי שיחות נלבבות עם כמרים. אני נזכר באותן בנות-כפר. דניות, שבדיות, פיניות, ואף גרמניות. את כולן רציתי להשכיב. מעל כולן רציתי להסיר את מעטה המיסתורין, בחדירה בתולית אל קרום בתולי. אם אף אחת לא הצלחתי. זה היה נראה לי, זהיה נראה לי. לא כמו, לא כמו. זה היה נראה לי הדבר המתבקש. הרגשתי שכל עוד זה לא נעשה, העולם פגום. וכעת, העולם מושלם?

E

לא שלא מן הצדק אני עומד לדין. כל אותן נשים איתן שכבתי, אף אחת מהן לא אהבתי. הקריטריון היחיד למשכב היה: הסכמתן לשכב עימי. נשים, שבמקסם שווא של רגע יכול הייתי לכתוב במחברתי הקטנה "רובי, אתה לגמרי מאוהב בה." רגע לאחר שהשגתי אותן כל מה שראיתי זה את העור הלא-מושלם, את הבשר נטול ההילה. את הבשר שלפני רגע נחשק דווקא משום היותו בשר, דווקא משום היותו נטול הילה וכעת היותו נטול הילה; טוב, זו עובדה מכאיבה. וזו עובדה. עוד עובדה לרצף האינסופי של העובדות הבנליות, המכאיבות, של הבשר. כי העובדה יכולה להיות רק בשר. וכעת, אני מועמד למשפט.

R

ולו היה זה אך תלוי בהסכמתן לא היה קורה דבר. הן שרצו, הן שיזמו. הן ששידלו אותי למה שנראה כמעשה הבשר הנשגב ביותר, הן הן. זה הכל הן. אני בכלל לא הייתי מעוניין בזאת, כבוד השופט. אני בכלל לא הייתי מעוניין בזאת, כבוד השופט. מעשה

"שחור. תוסיף לי קצת יין למרק."

"איזה יין?"

"לא משנה."

"אתה מעוניין בה?"

"כמעט כמו שהייתי מעוניין בך."

"."

"אני צוחק, מה איתך."

S

"בלי פאניקה. זה מה שלימד אותנו דאגלאס אדמס המנוח."

"אכן."

הרגשתי פאניקה. פאניקה נוראה. חונקת. הרגשתי שאני מתמוטט. שהם בנו עלי יותר מידי. יותר מידי הם מחשיבים אותי לאחרונה. אני לא מסוגל להתנהל כשהר הציפיות גבוה כל כך. של האנשים. הם תיכף ילעגו לי, כשהם יחשפו את פרצופי האמיתי. בכל רגע זה יקרה, בכל רגע זה יקרה. זה בלתי נמנע, אבל הנפילה תהיה גדולה.

"ואם זה לא אנשים, אני לא מסוגל לטפס יותר על הר הנצח, כפי שלימד אותנו צ'ארלס, מפני שהוא גבוה מידי."

U

שכבתי לצידה, חיכיתי שהיא תרדם. היא נרדמה. אני לא נרדמתי. גיששתי אחר שדיה מעל השמיכה. מצאתי אותם במהרה. הם גדולים ותופסים מרחב גדול. הנחתי את זרועי עליהם. היא כיחכחה בקול של דשנות עונג. גיששתי לכיוון הצוואר. התחלתי לחנוק, היא התחילה לחרחר.    

R

זכרתי אותנו ישובים על ספסל בלילה חורפי, הדי רעמים ריחפו מעלינו והיה נדמה לי שראיתי ציפור אחת שנפגעה מברק וצנחה אי-שם בערפל. זכרתי אותי מרגיש כמיהה גדולה מאוד לגעת בתנוך אוזנה. זכרתי אותה אומרת:

"אתה יודע, רובי, חשבתי על משהו. אני יודעת שזה נשמע אכז'רי, אבל זה קשה מאוד להתגעגע כשנמצאים כל הזמן אחד עם השני. אני חושבת שמוטב שלא נראה זה את זה שבוע."

"אבל לא ראינו זה את זה שבוע."

"אני יודעת, אבל כעת, ככה אני מרגישה. כעת."

F

"האמא, היא רוצה להגן על הגורות." שמעתי אותה מדברת בשנתה.

"גורים?"

"שימפנזים. השימפנזות מנסות לקחת לה אותם."

"למה מנסות לקחת לה אותן?"

"גם הן בהריון. שלא תהיה תחרות. הנה הן מפחידות אותה. היא מפחדת. הן מנדנדות את הענף עליו היא יושבת. הן מסמנות לה שלא בה הן מעוניינות אלא בגורים. היא מושיטה אליהן יד רועדת, בבקשת חמלה."

"והן חומלות?"

"השימפנזה מתה. הגורות מתות."

E

עייפות. זו אמנם תחושה נעימה לכרוך את כפות ידיך סביב עורף קשוח, נטול-חשש, המחובר לגוף של אדם החולם על שימפנזות, אבל העייפות, העייפות הכריעה אותי. כל הדברים שחשבתי להגיד לה בבוקר, כל הדברים שחשבתי לחשוב עליהם כדי להגיד אותם מתישהו, למישהו; כולם נראו כל כך כל כך בלתי-חשובים. הדבר החשוב היחיד היה להתמסר לשינה.

R

"אני רוצה להיות קרוב לאש. אם לא לגעת באש, אם לא להיות האש, לפחות להיות קרוב לאש. קרוב לאש." אמר לי ג'ו.

"האם אתה כבר מסוגל לפענח את כתב הסתרים של אדל הוגו?"

"לא, אבל אני מתקרב."

S

ההליכה לבית החולים. העצים חולים. הסנאים חולים. המרצפות הורודות של הלובי חולות. הפקידות חולות. העצים נראים חולים, חורקים. השמיים נראים חולים. העצים חורקים, ללא רוח. הענפים, הם אינם מחוברים לעצים. הם מתנהלים כיישות עצמאית. אני מפנה את תשומת לבו של ג'ו לדבר, הוא אומר בתגובה:

"צריך ללכת לטפל בראש שלך, רובן."

והוא צודק. הדבר היחיד שמעודד אותי הוא שאני עוד מסוגל לתפוס את הליקויים. ליקויים החמה, ליקויי הלבנה. הדבר היחיד שמנחם אותי הוא שאני עוד מסוגל לתפוס את הליקויים. אני מסוגל להרגיש שאני לא מסוגל להרגיש. אני מסוגל לזכור שאני לא מסוגל לזכור. אני מסוגל לכתוב שאני לא מסוגל לכתוב. אני מסוגל לדעת. אני מסוגל לדעת מתי אני זוכר ומתי אני משמיט. מתי אני זוכר בגלל שאני משמיט ומתי אני משמיט בגלל שאני זוכר.

U

אקזיסטנציאליזם לעניים, כי לעשירים יש את ניטשה.

למה לא הנקת אותי, רובי? למה לא חנקת אותי. למה לא חנקת, את האישה שלך.

אתה אמור לחנוק, את האישה שלך. למה לא חנקת אותי, בעלטה.

את ייאושי היית חונק, לא אותי. היית מאייש, מאייש את כל מה שלא נותר לייאש.

נפש גאה, בגוף רופס, בנשמה חסרת-מבע, ברוח יגעה.

אבל את יכול לאהוב אותי.

את יכול לאהוב אדם שמסוגל לעצבות גדולה, כי רק הוא מסוגל לשמחה גדולה.

אני מכירה את רוב הדעות המטופשות שלך. ויש אפילו כאלה שנסתרות ממך, אך לא ממני.

R

הלב המדומה, ששתלו בי, גורם לי לראות בטוב טוב וברע רע ואני בכלל חשבתי שהבעיה שלי היא בראש. יש חוט המשתלשל מכיס מיוחד, שמאלי, בכותנתי. זהו חוט חשמל, המחובר אל סוללה רבת עוצמה; "בטריה", בלשון העם. וכמה שסוללה זו רבת עוצמה עדיין יש להטעינה כל ארבעה ימים. ועדיין, אני חש עקצוצים בליבי, ועדיין, הכאב מייסר. אבל אני חורק שיניים ומתמודד בגבורה. על כל שניה של פרפור שמביאה אותי לאימוץ שרירי פני על מנת להתגבר על הכאב, באה שניה שבה כל קיומי הופך להיות מה שאני חש שתמיד היה צריך להיות והיו אלה אך הרהורי סרק הניזונים משעמום ועצלות שהראוני בזעיר-אנפין של ממש או בתהילת הונאה-עצמית מוצארטיאנית כי תתכן גדולה ביצירה – גבורת ההשרדות.

F

שוב הוא מדבר על כמה הוא אוהב סקס, שהוא יכול לעשות סקס כל היום, שזה בעצם הדבר היחיד שהוא מרגיש כלפיו משהו, כשאני רוצה לשמוע ממנו שהוא מרגיש משהו כלפי, אם לא שהוא אוהב אותי.

E

אני רוצה לחשוב שיש היגיון בשיגעון, כשאני נשען לאחור ומתמכר לקולו של מוריסי. ולמילים הנפלאות. ולצלילים הנהדרים, שממלאים את החדר. ותחושה של חמימות זרה מתפשטת בי. להרעיש, לשכנה. שתשמע. שיבואו כולם, ידפקו בדלת. גם הפרמקולוג. נעשה לכולם מסיבת מוריסי, גם בלי שהם רוצים. אני רוצה לחשוב שיש היגיון בשיגעון כשאני מתזמן את הפיסקאות לא לפי הלכי הרוח אלא בגלל ש"עבר יותר מידי זמן מאז כתבת משהו". הם הם, גם אם הם לא שם. הם תמיד שם.

ספרית על האש.

הדרך היחידה להרוג אותי היא לקחת ממני את המוריסי שלי.

R

"אתה כותב על מעשים. אתה עושה מעשה ואתה כותב אותו. אדם נוסע על אופניים מנקודה א' לנקודה ב', הוא נופל באמצע. על שפת המדרכה, סמוך לבור ביוב. משהו שראית בסרט, אבל זה עדיין מעשה. אתה מתאר מעשים, במילים. המילים מתארים, המילים מטהרות." אמר לי ג'ו.

"מחשבות, תחושות, משל קפקאי על הצליל של התחושות, שכחת. אבל, חשוב לשכוח. לא פחות משחשוב לזכור. מה שנראה לפני רגע כה בהיר ונפלא, ממש חשת את פעמי החותם השביעי ברקיע, הלא כן? אם, כן, זה היה לא-דבר. אם כן, זה היה לא-דבר. נשכח. השכחה מזכירה לנו כי הזכרון כוזב, כל זכרון."

S

"הדרמות האלה של החיים הרגילים: חברים שלא מטלפנים יותר, מיתות, אכזריות בלתי נסבלת. כל הדרמות האלה של החיים, בשל הטבע הרגיש של אמנים הם עשויים להמצא בליבה של מערבולת הדרמות הללו ולהיות שקועים בה עד ראשם, מבלי יכולת להחלץ. לפיכך, על אמנים להתייחס לכל הנוגע לבני-אדם ומערער את הנפש כאילו לא היה קיים."

U

"אתה זומם לטפח גזע של אנטיפתים, רובן."

"אכן."

"זה לא יילך."

R

אני חי במצב של ציפיה לפיכחון. ציפיה להארה. המשמעות של כאב איננה אכזבה, תסכול, צער. המשמעות של כאב היא כל אותם רגעים שאינם פיכחון, שאינם הארה.

F

"התחושה שלי, לא הכי טובה. אני מרגיש יגיעה. לא לאות. אני לא חושב שאני עייף. פיסית, ישנתי הרבה מאוד שעות. אולי זה כמו שכתבת פעם "תהילתי המדומה היא לי סבל של ממש". אולי זה משהו שנוגע לזה. תגיד, אתה חושב שיש אנשים שהחיים שלהם לא כל כך קשים?"

"אני לא יודע, ג'יין. אבל זה לא צריך לשנות. בעצם זה שרק החיים שלנו קשים אין שום תהילה."

E

היא הלכה לאיבוד. ראיתי אותה הולכת. היא הלכה בביצות. הרגליים שלה נרטבו. זה באמת קרה. היא הרגישה את הציפורן מתעקמת בתוך הנעל. אבל היא שמחה, משום שהיא לא לבשה נעלי עקב. היא הלכה בשכונת רמת שרת. נפרש לפניה מחזה סוריאליסטי של אלפי מכוניות חונות בשומקום. ולא היה שום רייב בסביבה. רק היא והלילה, והציפורים של ארבע בבוקר של מפסיקות להרעיש. בדרך כלל היא אוהבת להאזין לציפורים, אבל היה משהו מתגרה ברעש של הציפורים, כאילו אמרו "אנחנו כאן בבית, על העצים, מנהלות את שיגרת חיינו, בעוד את לחלוטין מחוץ לטריטוריה שלך, והרי היה זה אמור להיות ההיפך, אנחנו חשופות לפגעי מזג האוויר ואנשים רעים ואילו את מוגנת לך בביתך". רק להמשיך עד קצה הרחוב ותתגלה דרך מוכרת, רק להמשיך עד לעיקול ויהיה אפשר לראות את הבית באופק.

R

אין צורך ביין. לא אדום ולא לבן. אני יכולה לספר את הסיפור שלי גם בגרון יבש, ללא תחושה של השראה, אשלייתית או מדומה. "צריך לדעת לקבל את הטוב ואת הרע, את הלוגוס ואת הכאוס, בדיוק כמו שלימד אותנו לארס פון טרייר", זה המשפט שרץ לי בראש כשטיפסתי וטיפסתי. לא האמנתי שיכול להיות מקום כל כך גבוה. אני מכירה את ירושלים היטב ולא האמנתי שאפשר לטפס כל כך גבוה. אמנם מלחה, נקודת ההתחלה, נמוכה למדי, אבל הרגשתי שאני הולכת על קיר ממש. והשעה, היית לי קשה, אני רגילה לישון בשעה הזו. והשכרות. הבירות והוודקות כל פעם גרמו לי לפנות בפניה הלא נכונה. ואסור לנסוע בשבת, אסור להכנע לפיתוי לקחת מונית. חבורה של בנות בני-עקיבא הולכות בדרך שאני חוזרת ממני אחרי שהבנתי שאין סיכוי שדרך העפר מתחברת לכביש בזק ואני מאוד לא רוצה למצוא את עצמי נתונה לחסדי כלבים נזעמים. לעשות כאילו אני לא שם, ייתכן שאני הוזה אותן, אז למה לא ייתכן שהן הוזות אותי? כעת צריך לטפס על גדר דוקרנית, אבל אני מסוגלת, אני אתלטית, עוד כמה שריטות לא ישנו כלום. אני אגיע הביתה, האודיסיאה שלי תושלם. והזכרונות של הרייב.

S

אני מוכרחה להפסיק בשלב הזה. הזכרונות מסרבים לצוף. כל מה שאני זוכרת זה רציף שקט ורחבה הומה. ברציף השקט הייתה ילדה יפה ורטובה, היא הייתה רטובה, אני יודעת, אני יודעת לזהות ילדות רטובות. והבטתי בה כמה שהיא מעודנת וזה רק גרם לי להרגיש כמה אני גסה. והיה קושי נורא לעלות במדרגות, קושי בלתי נסבל. והצפיפות, המחנק, עשן הסיגריות והסיכוי לגראס, הם סחררו את ראשי עד שכל מה שרציתי זה שהכרובן הזה ייקח אותי לאיזו פינה ויזיין לי את הצורה.

U

המאבק. הניצחון. ההתעלות. קוצים בנעליים, יובש בגרון, ציפורניים שבורות, אצבעות מכופפות, קוצים בידיים, ברכיים נפוחות, התנשפויות כבדות, כל שריר בגוף דואב, מאמץ עליון כדי לזוז, עירפול החושים מחמת הגילופין, השעה המאוחרת והרחובות השוממים, כל תזוזה מכאיבה, אבל הכאב הוא כאין וכאפס לעומת הרצון, הרצון להמשיך הלאה, כי זה הדבר הכי חשוב בעולם, בוודאות.

ירושלים כולה פרושה לפני. ירושלים של מעלה. ומרגע שראיתי אותה היא חלק ממני, היא בתוכי.

R

כל המבטים האלה של האנשים הזרים, על מישהו שזר כמו שהם לעולם לא יוכלו להיות. הגוף הקפוא. קיפאון שנשתמר מעידן הכפור - לצד גופות חמימים, מפזזים כאילו אין מחר, בשלווה של יום הדין. החזרה הביתה במונית, ההתגפפות בפאטיו. שאף אחד לא יידע, שאמא ואבא לא יחשבו שמשהו לא בסדר. כשהגב לא מפסיק לכאוב ממהלומות המתכת, כשכפות הרגליים בוערות פשוט בגלל שרבצו בגחלים זמן רב מידי. אבל לא, לא ללכת להורים. ללכת רק עוד שני קילומטר. רק עוד שני קילומטר ואני שם. הכל יהיה בסדר. אני איתה בפאטיו ואני מאוד מכאיב לה. עם אמא ואבא הכל בסדר. רק עוד שני קילומטר.

F

"מכה לרקה, אף אחד לא שמע. אני אוהבת אותך."

"גם אני. אוהב אותי, כלומר."

"מצחיק. לא ממש."

"אישה צעירה, יום אחד תהיי זקנה."

"תפסיקי עכשיו. את לא יכולה להמשיך יותר. זה כואב."

"אני לא יכולה להרפות."

"את פסיכית, אבל בצורה פוטוגנית."

"כמו שהיית חולם להיות, אה?"

E

"לא מגיב." אמר ג'ו.

"לא מגיב." אמרה ג'יין.

"מת?" שאלתי.

"עוד לא. אבל מישהו צריך לעשות משהו עם הרגשות שכל הזמן מתים." עניתי.

"קבורה נאותה." הציעה ג'יין.

"אלוהים." הציע ג'ו.

R

הסימן על הירכיים, הנגע שלי, מגיל 16, הוא כעת נמצא גם על הירכיים שלה.

S

סימן לשותפות בגורל, שבחטא נולדה.

U

תנו לי לספר לכם דבר-מה על רובן. איש שקרחתו מקצינה בחודשים האחרונים, בן 29, מתיישב בספסל בכיכר דניה. לא רחוק ממנו משוטטת נערה אדמונית, פנים רכות ונעימות, עור חיוור. היא נראית קצרת רוח. רובן מביט לעברה, מרוצה מכך שהיא איננה מביטה חזרה – זה אומר שאיננה מבחינה או שאיננה רוצה להראות שהיא מבחינה, מה שאפילו גרוע פחות. היא מוציאה פלאפון מהכיס ומביטה בו. מחזירה אותו לכיס. רובן מתפלא על שלא הבחין קודם לכן שמחוברות לה אוזניות לאוזניים. הוא מהרהר כמה פעמים ודאי הניח שהכל מרגישים שהוא לגמרי מנותק כשהוא שומע מוסיקה עם אוזניות בעוד ייתכן שמעט מאוד מבחינים בכך. הוא מחשיב את עצמו לבעל הבחנה דקה, בדקויות, ואם הוא איננו מבחין בכך ודאי כמעט אף אחד לא מבין. הוא מהרהר באפשרות הכמוסה הקסומה להשתמש בה, לעשות בה שימוש כדמות ברומן, בסאגה של התעלות מתוך כאב, בסאגה בה היא תהיה בתפקיד הבריה הנשית הענוגה שמשדלת את כל נחלאי האנושות, בכללם אותו זקן שמדדה לעברה על מקל ושפתיו מזילות ריר. הלקוח הראשון, שאיננו אלא סמל ללקוחות הדוחים שיבואו אחריו, גרועים הרבה יותר. והוא. רובן, הוא, הוא יהיה זה שיציל אותה, שירומם אותה מאשפתות אל השמיים המכוכבים של קאנט.

R

אני יכול להקשיב לקול של המסילות, הנאנקות, מתחת לכל קרון וקרון. אני יכול להקשיב לצליל המעוות של מתכת הנאבקת במתכת. מתכת שורטת מתכת. צליל כבד ודורסני, המעמיד פנים של צליל נוח לבריות. זהו הצליל של הנשיקה, זהו הצליל של החיבוק, זהו הצליל של הדיבור, זהו צלילה של מערכת יחסים. צלילה, למדמנים.

F

ג'ו לא מרגיש כל כך טוב. "הפרד הזה משתולל יותר מידי" הוא אמר לי שלשום. אני ראיתי אותו די מאבד שליטה. ראיתי אותו יושב על המדרכה, פניו נפולות, מנסה למרר בבכי ולא מצליח. שאלתי אותו "מדוע אינך מצליח למרר בבכי?" הוא אמר לי "נראה לי שאיבדתי את זה."

E

ראיתי אותו יושב מתחת לעץ, בעמק המצלבה. הוא ניסה לאכול את מעט העשב שצמח שם וכל פעם ירק אותו. שאלתי אותו "מדוע אתה יורק את העשב?" הוא אמר לי "מערכת העיכול לא מאפשרת לי לעכל אותו." אמרתי לו "אבל אתה יכול לבלוע." הוא לא הגיב. הוא שכב בשמש היוקדת. שאלתי אותו "מדוע אינך מחפש צל?" הוא אמר לי "השמש, השמש אוהבת אותי. היא תהרוג אותי או תציל אותי." והוא המשיך לשכב שם, משלוש בצהריים עד וחצות. באתי לפגוש אותו בחצות.

R

ראיתי אותו מתפלש בעפר, מחזיק בידיו אפר של חיה מתה. "איזו חיה הרגת, ג'ו?" "לא הרגתי שום חיה, זה האפר של האצבע שלי." וראיתי שאכן חסרה לו אצבע. מיד לאחר מכן הוא התפלש באפר ויכולתי לראות שהעיניים שלו נוצצות, אבל לא מטירוף. הן יותר בהקו מנצצו, יכולתי לראות. שאלתי אותו "ג'ו, נראה לך שמתישהו תשתגע?" "אם אני לא מצליח להשתגע כעת אז נראה שכבר לעולם לא אצליח להשתגע. אתה יכול להקשיב לקולות של הציפורים, זו שירה מאוד יפה ועדינה, אבל מונוטונית. כאלה אנחנו צריכים להיות – מונוטונים. אתה חושב שאתה מסוגל להיות מונוטוני, כרובן?" "אני מסוגל לנסות, אני יכול להשתדל." "להשתדל, לא אמרו לך שלהשתדל זה לא מספיק טוב?"

S

זה הכל התחיל מאותה אוקראינית שהוא הכיר, באחד מאותם שיטוטים שהתחילו בחצות והסתיימו עם עלות החמה. היא ישבה עם איזה עארס, אבל הוא לא פחד להתקרב אליה. לא בגלל שהוא בחור גדול (הוא בחור גדול), אלא בגלל שהוודקה ניטרלה את כוח השיפוט. הוא התקרב אליה, אך מיד נסוג והחל לכיוון היציאה. אבל הרגיש שהיא הולכת אחריו. הוא אמר לעצמו "Zה לא ייתכן שהיא הולכת אחרי, אני ודאי מדמיין, שוב הווישפול ת'ינקינג משטה בי." והוא שכח לגמרי מזה.

U

אבל היא אכן הלכה אחריו. וכשהוא התיישב על ספסל היא התיישבה לידו. "ומה עם הבחור ההוא, שהיית איתו?" הוא שמע את מחשבותיו לובשות צליל גס.

R

"אני לא איתו יותר, אני רוצה להיות איתך."

"מה את יודעת עלי?"

"אתה נראה טוב יותר ממנו."

"טוב."

F

ראיתי חפץ מתגלגל ממעלה הגבעה. חשבתי שהחום משפיע עלי, שאני הוזה. היה נראה שעפים ממנו שבבים. חשבתי שזה כדורגל שמעיף עפר, יכול גם להיות כדורסל. ככל שהתקרב יכולתי לזהות אף, אוזניים, עיניים ולבסוף פה. והייתה שם מישהי למעלה, שהבנתי שהיא זו שנתנה לראש הכרות את הכוח להתגלגל.

E

"התאהבתי בקרנפית. אני מתעלס איתה. אנחנו שוכבים זה לצד זה, זה בתוך זה. קרנפית אהובה, עם עטינים מאוד גדולים. הייתי אומר ענקיים, אם לא הייתי חושש שיחשיבו שאני מגזים."

"אתה מגזים?"

"לא, הם באמת מאוד גדולים. בסרטי טבע לא ראיתי שלבעלי חיים יש שדיים גדולים, אבל הקרנפית הזו, אני לא אגזים. אבל אני אוהב אותה לא רק בגלל איך שהיא נראית."

R

"אני רוצה לשמוע עוד, ג'ו. אני רוצה לדעת כמה שיותר על החיים המיסתוריים שלך."

"והם אכן מיסתוריים. זה מסוג הדברים שלא היית מנחש."

"זה לא מפריע לך שאתה לא יכול להוציא אותה?"

"בעיקרון, אנחנו כל הזמן בחוץ. כלומר, אני שומר אותה בחלקה מיוחדת בשדה, אליה אני מגיע באוטובוס."

"זה לא הרבה הוצאות, לנסוע כל פעם?"

"האמת, הייתי מעדיף לגדל אותה בבית. אבל הבית שלי קטן מידי בשביל הקרנפית."

"יש לה שם?"

"ג'יין, אבל אל תגלה לג'יין."

S

"ויש לה מספיק מקום? קרנפים אוהבים הרבה מרחב."

"כן, יש לה קרוב ל-1000 דונם. אני לא צריך לרדוף אחריה בשביל יחס."

"זה יתרון."

"כן, היא מזהה אותי. קרנפים יתקפו כל אדם שיתקרב אליהם, יש בהם הרבה זעם. אבל היא לא תתקוף אדם שהיא מכירה ואוהבת."

"לדעתך היא אוהבת אותך?"

"כן. אני יודע שזה יכול להשמע מאולץ, אבל אנחנו באמת לא צריכים מילים בשביל לתקשר. יש ביננו הבנה אמיתית."

"ואתה לא חושב שהמשגלים שלך איתה הם בגדר אינוס?"

"לא, בהחלט לא. הרבה פעמים היא יוזמת את המגע. אתה יודע, כפי שאמרתי קודם, מדובר בחיות עם הרבה זעם. הרבה מאוד זעם עצור בקרנף או בקרנפית. אבל הזעם הזה בקלות יכול להתגלגל ללהט ממיס, אפילו איש מתכת שכמוני, איש סיביר שכמוני, איש שליבו גדל כה קר, כה קר. אותה קרן שבהתפרצות זעם יכולה לבתר את איברי ולקרוע את עצמותיי יכולה לענג את איברי המוצנעים במידה שבן-תמותה יכול רק לדמיין להתענג מבן-תמותה אחר."

"אתה טוען שקרנפים חיים לנצח?"

"לא, אני. אני, אני, אני, ניסיתי לעבור איזה סף של פומפוזיות."

"ונתקלת בראשך במשקוף חוסר-ההיגיון."

U

חשבתי לקחת את הקרנפית שלי להורים. אני לא חושב שאבא יאהב את זה. אבל אני לא מתבייש בה, אני אפילו די גאה בה. אני לא יכול להבין שזה יראה מוזר, גם אני עדיין צריך להאבק בזה. אחרי שנים שאני להוט אחרי גופות רזים קפלי השומן הללו עדיין נראים די דוחים. אבל אני אוהב את השיניים הרכות, שלא יכולות לעשות דבר מלבד ללחך.

R

להתפלש. להתפלש, איתה, בבוץ. להתפלש, איתה, בבוץ, לצלילי Ed Is Dead. זה מה שאני הכי אוהב. הבשר הזה, בשר בהחלט ראוי לאכילה, כסטייק, אבל גם אפשר לנגוס בו, כשהוא חי, כשהוא טרי. אני לא מרגיש שאני מעמיד פנים. אני לא מרגיש שאני עושה את המחוות שאני עושה רק כדי לא להיות שרוי במצב של אפס תנועה (כל השיערות במקום). כל המחוות שאני עושה הן בלתי-נמנעות. כל המחוות שאני עושה הן בהרמוניה עם מה שאני מרגיש ועצם הביטוי הגופני עצמו הוא לא בגדר ביטוי חברתי או עצמי, אלא הדרך שלי להיות אני, כשאני עם אהובתי.

F

ישבתי עם ג'ו במסעדה ברחוב עזה. הבחנתי שהוא אוכל כפוף מאוד, כמעט עם הראש בצלחת. הדבר נבע מכך שהוא חשש להוזיז את הכסא קדימה כדי שמי שיושב מאחוריו לא ירגיש בתזוזה, שלא ידע שהוא שם.

"אפשר לראות מאיך שאתה אוכל שיש לך חברה קרנפה."

"מוזר שאתה אומר זאת."

"מדוע."

"הייתי אצל ההורים שלי והם אמרו לי דבר דומה."

"הם הבחינו שאתה עם הראש בצלחת."

"לא, הם הבחינו שהתחלתי לאכול סלטים."

E

דמויות כפופות בין העצים, ביער העבות. כל שיח נראה אדם. וכשהוא זע זה אדם זע. ענפים שזעים ושיח זע הם חבורה של אנשים, שקרבה על מנת להמית. הפחדים מתעוררים, באפילה.

רק אל תהיה לי משותק מפחד, אל תיתן לחושך שבך, להתמוסס בתוכך, לחורר אותך

R

אבל, הכל לא באמת קיים. אין אף אלוהים, אין אף אלוהים שישכנע אותי שהחיים האלה הם הדבר האמיתי. כל מה שקורה לא נוגע לי יותר מסרט אימה שאני רואה בטלויזיה או משחק מחשבה. הוא לא צריך לגעת לי יותר מזה, הוא לא אמיתי יותר מזה. אין אלוהים, אין מציאות, אין פחדים.

S

אני מחייך אל הדמויות המרוטשות בין העצים. ואינני חושש ממותי הקרב, כגמול על מילים אלה, אך אינני מייחל לו. עוד לא.

אני יכול לראות את הבניינים מקפצים, את עמודי התאורה מפזזים, הם כולם זוממים נגדי.

אני הוזה, אני דון קיחוטה של המאה ה-21.

U

לפני

שתמית

אותי

והדם

ממני

ירק

הנח לי רגע, לכתוב אודותיך.

R

חשבתי שג'יין תוותר עלי הרבה יותר מוקדם.

F

נסיעה במכונית. אני יושב לצידה. היא ליד ההגה. אני מדבר. אני מדבר על זה שאני לא יודע עליה כמעט דבר. אני לא בטוח שהיא מקשיבה. אני מדבר, כי אני מרגיש שצריך לדבר. אני מדבר, כי נמאס לי שהיא במצברוח רע כשאני במצברוח טוב. ואני באמת לא יודע עליה, כמעט כלום. אני מדבר על זה שאת הדברים הספורים שאני יודע עליה אני יודע בגלל ששמעתי אותה מספרת אותם לאנשים אחרים. למה זה צריך להיות ככה. אולי זה בגלל פחד מהאמת, שאם הכל יוודע הכל יתמוטט. אבל זה מידע טריוויאלי. אולי היא לא מעוניינת שאני אראה אותה כמכילה מידע טריוויאלי. אני לא יודע מה היא למדה באוניברסיטה, אני לא יודע מה ההורים שלה עושים. אבל אני גם לא יודע למה היא עזבה את האוניברסיטה. אני לא בטוח שהיא מקשיבה.

E

היא מתלוננת. היא מתלוננת שאני לא מתעניין, שתמיד זו היא ששואלת על יומי ואני לעולם לא שואל. אני אומר שזה לא רק בגלל זה. שאני מספר דברים רק כדי שלא תהיה שתיקה, כי אם אני לא אדבר אז אף אחד לא ידבר. אני לא מזכיר את המינוח "שתיקה מעיקה", כי שתיקה מעיקה היא חיובית במערכת היחסים שלנו, זו שתיקה שיכולה להוביל לסקס. אני חושד שהאמת היא שאני מאוהב בלדבר על עצמי. אני חושד בקונספירציה. אני מדבר על שהיא מזדרזת לפתוח את שיחות הטלפון שלנו בשאלה על יומי כדי שלא תצטרך לספר על עצמה. אני לא בטוח שהיא מקשיבה. אולי זה בגלל שהיא מרוכזת בנהיגה ולא מסוגלת לחלוקת קשב. כן, יש לה את העניין הזה כשהיא רואה טלויזיה. טוב, אולי זה עושה אותה נהגת טובה יותר משאי-פעם אוכל להיות. אני מתחיל להרגיש שאני מדבר כל כך הרבה, מטיח האשמות ולא זוכה לתשובות, רק כדי שהיא תסע יותר מהר, רק כדי שהיא תתנגש.

R

אנחנו מגיעים לקניון. אני מתחיל לחוש חרטה על זה שהסכמתי להגיע לשם כשהיא מתקשה למצוא חנייה ואני מעלה בדעתי את הדחיסות האיומה שם למעלה. אני עושה כמיטב יכולתי כדי להעמיד פנים שאני לא סובל כשעוברים מחנות בגדים אחת לשניה. אבל אני מתחיל לאבד את זה. כשהיא ניגשת מאחורי הפרגוד למדוד כותונת לילה ואני מוצא את עצמי נע ונד בניסיון לא להראות עצבני במחלקה של לבני נשים שם הותירה אותי אני מרגיש כמו עכבר במלכודת.

S

אני מנסה לא להסתכל על אף אחד אבל נשים לא מפסיקות לעבור לידי ואני צריך לפנות להן את הדרך. אני לא מצליח להמנע מהפיתוי לעבור ליד הראי ולהביט בעצמי – זה מרגיע אותי, אבל גם מלחיץ, כי אני יודע שיכולים בקלות לזהות שאני שוב ושוב חוזר להביט על עצמי בראי ולא לדעת שזה יותר בגלל שכל דבר אחר שאני אעשה יראה לי מביך יותר, יותר מאשר כמימוש נטיה נרקיציסטית.

U

האם אני עצוב שאיננו ביחד? כרגע אני מרגיש שמחה גדולה, שחרור. אני לא צריך לצפות שהפלאפון יצלצל, אני לא צריך לפנות זמן לפגישות. אבל אני יודע שברגע הבא היא תחסר לי. מעודי לא ידעתי קשר, אך אני חש רגשות נטישה לעיתים תכופות, מעודי לא אהבתי, אך אני מרגיש נעזב ונבגד.

אני זוכר שהיא אמרה לי:

"איך יכול להיות לך קונספט של רגיעה, כשמעולם לא ידעת רגיעה? זה כמו לזהות צהוב מבלי לדעת איך צהוב נראה."

ואני באמת לא יודע איך צהוב נראה, אבל אמרתי:

"את בטוחה שהמילה "קונספט" היא במקומה?"

R

כואב מידי להזכר. מצאתי הודעה שלי "נראה שהגב ששבר את קש הגמל היה כשהסתובבנו בקניון ולא הייתי מסוגל להכנס איתה לחנות חיות כי הבחנתי שהיא מיודדת עם בעל החנות וחששתי שמצפים ממני לאינטארקציה איתו, לכן הסתובבתי כמו זומבי בחוסר-אונים מוחלט ברדיוס של 50 מטר במשך שעתיים וכמעט השתגעתי."

וכל מה שהיא יכולה להגיד על זה זה שהיא התביישה בי בפני בעל החנות.

וסבלתי יותר, כשהיא לא ראתה את הסבל שלי. וסבלתי יותר, כשהיא גרמה לי לסבול בגלל שגרמתי לה לסבול, בגלל הסבל שלי.

F

הדבר המטריד הוא שגם לו הייתי אוהב אותה זה היה נגמר בצורה הזו. כמובן שאני יכול למצוא בזאת נחמה, אך אני מוטרד מכך שלו היית אוהב זה היה נגמר באותה צורה. עד הרגע האחרון, לא האמנתי שהיא באמת מוצאת בי עניין. הרגשתי שאני נוטל חלק במערכת יחסים שמושתתת על שקר. מילא שאני גורם לה להאמין שאני אוהב אותה כשאני לא אוהב, זו לא צריכה להיות בעיה שלי. הדבר המטריד הוא שאולי אני לא מסוגל לזהות את עצמי, כשאני עצמי-מאוהב. מבחינתי המצב הזה פשוט לא קיים. ומדוע, כשהיא סירבה להחיות את הקשר הגווע והאשמתי אותה בהרסנות היא לא קמה ואמרה שאני משליך עליה את הדטרמיניזם השלילי שלי?

E

ת'רפיה. בשביל החברים שלי וגם בשבילי. כולנו זקוקים לת'רפיה.

"כולנו זקוקים לת'רפיה." אמרתי

"המשמעות של המילים. דבר על המשמעות של המילים." אמר ג'ו.

"לא, ג'ו, אני לא אדבר על המשמעות של המילים. אני אדבר על המשמעות התקשורתית של המילים. כמה מכם מודעים לכך שלמילים יש משמעות תקשורתית? כמה מכם מודעים לכך שלמילה שאתם כותבים יכולה להיות משמעות לא רק בשבילכם?"

"האם זה מערער?" שאל ג'ו.

"האם זה מערער? האם אתם מרגישים נגזלים? האם אתם מרגישים שהמילים שלכם מבוזות? נרמסות?"

"האם יש כאן עילה לתביעה?" שאל ג'ו.

"האם אכן יש מקום לתבוע להשיב לכם את המילים? אמרו לי."

"לדעתי יש מקום." אמר ג'ו.

"ג'ו, אנחנו צריכים להשלים עם זה שלמילים שלנו יש משמעות, גם בשביל מישהו אחר – וזה לא בהכרח דבר רע."

"מי יודע, אולי זו מהות הת'רפיה."

R

"רובן, שיר שכתבתי."

"נשמע."

"הוא נקרא "אולי זו מהות הת'רפיה"."

"שם יפה לשיר."

"כן. נתת לי השראה."

"טוב, נשמע."

"אוקיי, אני לא מסוגל להקריא את זה, אני מקריא חרא. בלי שמץ אינטונציה, בקול רועד. אני לחלוטין שוכח על מה השיר מדבר כשאני מקריא, כל מה שמעניין אותי זה להגיע לשורה האחרונה מבלי להחנק."

"גם אני לא מסוגל."

S

מה שהיה כתוב שם זה:

אני לא מסוגל לצאת מהאמבטיה, אני לא יודע למה אני לא מסוגל, לצאת מהאמבטיה

אני חושב שזה אולי בגלל שאני חושש מתנועות פתאומיות, זה בטח לא בגלל שנעים לי

לא, בכלל לא נעים לי. המים נעשים קרירים ובלי קשר, יש לי התקפי חרדה קשים

שאני לא מבין מדוע הם לפתע נעלמים ואז אני מרגיש שלווה מוחלטת והתעלות גדולה

אני מסתכל על הלהבה, המהבהבת, ואני חושב: איך הצלחתי להרדם בהבהובי הדיסקוטק הזה

רק לפני רגע.

ואז אני מסתכל שוב על הלהבה, לא מביט, לא מאזין, לא מקשיב, אלא מסתכל, אני מסתכל שוב

ואני מבחין שעוד נשאר די הרבה לאבוקה, כך שהיא לא מהבהבת משום שהיא מגיעה לקיצה

אז מדוע, מדוע, היא מהבהבת

ואז אני נזכר בפרק השני של הסונטה בסי מינור של שוברט ואני מוציא מבין שפתי צליל שנשמע כך:

דא, דא דא דא דא דא דא, דא דא דא דא דא, דא, דא, דא, דא, דא דא דא, דא דא, דא, דאדא דא דאדא דאדא דא דאדאדא דא דא דאדאדאדאדא דא דאדא דאדא דאדא דא דאדאדא דאדא דא דאדא דא דא דאדאדא דאדא דאדאדא דא דא דא דאדא דאדאדא דאדא דאדא דאדא דא דא דא דא דא, דא, דא, דאדא, דאדאדא, דאדאדא, דאדא, דא דא דא דא, דאדא, דאדא, דאדא, דאדא, דאדא דאדא דא דאדא דא דאדא דאדא דאדא דאדא דא דאדאדא דא דאדאדא דאדאדאדא דאדא דא דא דא דא דאדא.

"זייפת לקראת הסוף."

"אני יודע. גם חסרים לי הרבה פסיקים באמצע. המוסיקה של שוברט הרבה יותר סימטרית מזה."

"דאדא."

"הדבר היחיד שאני יודע על טריסטאן צארה זה שצרפתי אחד אמר עליו בשיעור שהוא "צרה צרורה". בחיי."

U

אדם שמיטיב לנשום, מבלי שמחלתו חלפה.

כמילים אלה, של פרננדו פסואה, הייתי בימים לאחר שננטשתי. ואם ספינה נטושה היא המודל לנטישות אז אפשר להגיד שהמים עלו ובעבעו, בעוד אני נותרתי על דופן הספינה, עד שהספינה שקעה כליל ואז לא צללתי, אלא הנחתי למים לכסות את כולי, לאטר כל נקבובית בגופי המרוצץ מחמת ההתרוצצות למען השארת הראש מעל המים, לקפד את חיי בנשימה אחת מלוחה, מלווה ברצון אפרוחי לגנוז כל זכר לנשימות שבאו לפניה, מחשש שהיו מיותרות לא פחות.

R

רעב.

"ג'ו, אני רעב."

"איפה ג'יין?"

"עזבה."

"למה לא סיפרת לי."

"אני רוצה שתשאל אותי למה אני רעב." לחשתי לאוזנו "אנחנו לא לבד, ג'ו. יש פה אנשים. אתה לא יכול לשאול מה שמתחשק לך, הדברים צריך להלום."

"להיות הולמים."

"כן."

"אז למה אתה רעב?"

"כי אין לי כוח לקום ולהכין לעצמי אוכל. וגם בגלל שאני מפחד שהספגטי יבריח את שאריות ההשראה שאני דולה מהמוסיקה של דביוסי. כלומר, הבטן המלאה, שהיא תוצר לוואי רצוי של הספגטי. הו, כמה שאני אוהב ספגטי. כעת יותר מתמיד. אבל אם הייתי אוכל ספגטי כל יום אז הייתי אוהב פחות? רק אם לא הייתי מסוגל להתנער מהאקסיומה שדבר שחוזרים עליו שוב ושוב מאבד מחינו, שבעצם הנדירות, או לפחות העדר השגרתיות, יש כדי להקנות טעם מיוחד לדברים, וכמובן גם האקסיומה שלדברים צריך להיות טעם מיוחד כדי שיהיו לנו טעים לאכול אותם וגם כמובן האקסיומה שצריך שיהיה לנו טעים לאכול וגם כמובן האקסיומה שיש צורך לאכול וגם כמובן האקסיומה שיש להשמע לצרכים וגם כמובן האקסיומה שיש להשמע וגם כמובן האקסיומה שיש."

"אנחנו יושבים?"

"כן. על שתי כורסאות, זה מול זה."

"כורסאות עור?"

"לא. שתי כורסאות מרופטות."

"מזמש?"

"שיהיה מזמש."

F

ג'יין נזכרה בהופעה של הסטרוקס. הסולן השחצן, עם משקפי השמש, ששאל אם נהנינו מהפיקסיז. והקהל, בקושי הגיב. היא נזכרה שאתמול קרה משהו מאוד חשוב. אבל היה קשה לה להזכר מה. זה היה טרי מידי, היא אמרה לעצמה. כן, כמובן, זרקתי את רובן. האם זה היה טוב? הוא כבר לא היה מעורר רחמים. עם כל החבורה הזו שאסף סביבו, זה כבר לא היה הרובן של פעם. זה לא היה הרובן שהאמין שהוא כל יכול למרות שאף אחד לא השתין לעברו. האומניפוטנציה לא שגשגה, היא פשוט הפסיקה להתקיים כשאיפה. מרגע שהוא קיבל איזו שהיא הכרה הוא כבר לא היה צריך לשאוף לקבל הכל. ביסודו הוא אדם מאוד צנוע הרובן הזה, היא חשבה לעצמה, אבל אהבתי אותו כשהוא גם היה מושפל.

E

יותר מידי זמן בלי אוכל. הגיע הזמן להכניס משהו לפה. כבר לפני שעתיים היא חשבה לאכול, אבל היה צריך לעשות כביסה וגם לא עבר מספיק זמן מאז רחצה את הכלים והיא חוששת שנוזל הכלים טרם התאדה. היא רצה לסופרמרקט, קנתה לחמניות בשביל ההמבורגרים, גלידה קפוצ'ינו-וניל, שתי בירות הוגרדן ואייס-טי אפרסק. כשהיא אחזה בידה סכין והחלה לפרוש את לחמנית ההמבורגר היא הבחינה שההמבורגר נדבק לתחתית המחבת. לעזאזל, המחבת הזה, שעד כה היה טפלוני באופן מעורר השתאות מתחיל לזייף, ובגדול. לא משנה כמה היא ניסתה, עם סכין, עם מזלג, עם כל הבא ליד, ההמבורגר סירב להתהפך בקלות. לעזאזל. פעם הבאה צריך לקנות מחבת בסופרמרקט, חבל שלא קנתה היום ומי יודע אם המחבת שתקנה יהיה טפלוני כמו שזה היה, עד היום וגם אתמול היא הייתה בסופרמרקט והדבר האחרון שהיא רוצה זה שהשומר והקופאיות יראו בה בת-בית – היא בזה למעמד הנמוך ויותר מזה – לקשרי ידידות כפויים. היא הרגישה חתך בכף ידה השמאלית. אוף. לעזאזל. כעת היא יכלה גם לראות את זה. אוף. היא החליפה סכין בגלל שהלחמניה סירבה להחתך והסכין עדיין סירבה לחתוך. היא הניחה שזו סכין לחמאה ולכן ולא היססה לחתוך כמה שיותר עמוק וחז'ק. הסכין אמנם לא חתכה את הלחמניה, אבל את העור היא פרשה לאורך שלושה סנטימנטרים והדם בצבצץ עוד לפני שחזתה שהוא יבצבץ. עכשו צריך לפתוח את המקרר ולסחוט את שאריות הקטשופ. אבל בעצם, מה שרואים בסרטי טבע זה שהחיות הטורפות מזנקות על הטרף כשהוא עוד טרי ומלקקות את הדם. מה שצריך זה דם, לא קטשופ. קטשופ זה רק מראית עין, זו הונאה-עצמית. דם, יש דם בשפע. דם נקי, רענן. היא ליקקה את כף היד בעונג כשהיא מייחלת שהדם לא יפסיק לשטוף, אבל הדם מיתן את זרימתו החוצה. היא הידקה את כף ידה לשפתיה ונשכה קלות. כעת הדם פרץ מחדש והיא טפטפה אותו על שני צידי ההמבורגר.

R

ישבתי על האסלה והיה לי משעמם. הוצאתי מהכיס את השיר של ג'ו, זה שהוא הקריא בפגישת הת'רפיה. זה שיר גרוע. אין ספק לגבי זה. זה שיר שכתוב ללא כל השראה ואין בו כל אמירה. ג'ו פשוט צירף כמה סגנונות כתיבה נחשבים: שורה אחת מהסגנון הזה, שורה אחת מהסגנון הזה, כשמעל הכל שורה רוח "אתה אמנם לא מבין מה אני מנסה להגיד, אבל זה רק בגלל שאתה מטומטם, אז בינתיים תסתפק בזה שהטכניקה שלי מעולה". לא, חרא של דבר. משהו ריק לגמרי. ללא ספק. זה לא שאני ריק, פשוט אין שם כלום. לא-כלום. מוזר שלא הבחנתי בכל זה כשראיתי את השיר לראשונה. אולי בגלל כל האנשים מסביב. אני יכול להיות איתו ביחידות ולהגיד לו את זה. אני יכול להיות איתו ביחידות, ממש כפי שאני ביחידות עם עצמי כשאני יושב על האסלה. אני רק לא יודע איך הוא יקבל את זה, אני מקווה שהוא לא יפגע יותר מידי. צריך לקטול, מוכרחים לקטול. זה יהיה רק לטובתו.

            ואולי אני עושה את זה בשבילי. אולי זו הדרך שלי להחצין את התפיסה האסתטית שלי, על מנת לאושש אותה, בעיני עצמי. אם היה לי מישהו אחר להגיד לו ביקורת על ג'ו הייתי אומר לו. אפילו שזה בגדר לשון הרע. אפילו שאני יודע שזה יפגע בו ועלול לחסל את מערכת יחסינו אני חייב לספר לו, כי הוא היחיד שמדבר איתי. עד כדי כך אני בודד.  

S

"ג'ו, אתה צריך להאמין לי, השיר הזה שכתבתי פשוט מחורבן ברמות. שלא יאומנו."

"אתה רציני? חשבתי שכל מה שלא מזכיר לך את הכתיבה שלך לא מעניין אותך ולכן אינך יכול לשפוט ואפילו לבקר."

"אולי זה באמת מזכיר לי את הכתיבה שלי, אלא שזה כתיבה שלי כשאני כותב מאוד גרוע."

"ולכן אתה כועס?"

"אני לא כועס. אני רוצה לעזור לך."

"הרגע עזרת."

U

הופתעתי למדי מהתגובה שלו. חשבתי שהוא יקח את זה הרבה יותר קשה. אולי חשבתי שהוא יקח את זה הרבה יותר קשה כי לא האמנתי שזה באמת מגיע לו. אולי בעצם ירדתי עליו במקום לרדת על עצמי. השיר שהוא כתב לא היה גרוע יותר מדברים שאני כותב.

"ג'ו, יש משהו שאני רוצה לומר לך, תתקרב." אמרתי לו כשראיתי אותו מצטנף בפינת החדר, על הכורסא החומה, מסוכך על ההסקה.

"כן?" הוא נראה במצב די ירוד.

"אני לא באמת התכוונתי למה שאמרתי."

"כן, זה מתחיל להשפיע עלי, הדברים שאמרת. אני מתחיל להפנים כמה זה פוגעני. אני בחור מאוד פגיע, רובי. אתה לא יכול להגיד לי דברים כאלה. לא כאלה. כל הרמות והלא יאומנו. לרגע חשבתי שאתה מדבר בהקצנה כדי שאני לא אקח אותך ברצינות או כדי שאני אחשוב שאם אתה מגיב בקיצוניות אז זה אומר שאתה חושב שיש שם משהו – לא מגיבים בקיצוניות למשהו שלא ראוי לעורר כל יחס."

"מה שרציתי להגיד זה שזה לא שלא מעניין אותי מה שלא מזכיר לי את הכתיבה שלי, אלא מה שאני לא יכול לראות כמנסה להגשים את האידיאלים האמנותיים שלי. כלומר, אין שום צל של דמיון בין הכתיבה שלי ושל פרננדו פסואה, אבל אני רואה שהוא חותר לאותה הכרה פרטנית וכוללת באמת הנפשית היחידה האפשרית."

"שהיא?"

"אני צריך לישון. אני חייב לישון. אני מוכרח לישון."

R

ג'יין החליטה. היא החליטה שהיא תרשים. היא תרשים אותו ויהי מה.

היא יודעת שזה לא יהיה קל. היא תצטרך להאבק. אבל זה יהיה מאבק צודק.

מאבק לא קל. מאבק די קשה. מאבק משרך. מאבק לא מחשל, אבל היא יודעת בשביל מה היא נאבקת והיא יודעת שהיא יכולה להשיג את זה ושני אלה יהפכו את המאבק למאבק מהנה.

כל שניה של סבל תהיה מושלמת.

F

"דברים מחלחלים ג'ו, אני אומרת לך, דברים מחלחלים. זו לא קלישאה. זה לא רק בסרטים. חשבתי שאני יכולה להמשיך בחיי כאילו דבר לא אירע, אבל דברים מחלחלים. וכעת, הרגשות מציפים."

E

גברים הם פודלים. אם נמנעים מסמטאות חשוכות, מלהיות במקום סגור עם גברים לא רצויים, אין ממה לחשוש. אפשר לעמעם את האורות, אפשר ללגום עוד כוסית יין. גברים הם פודלים, הם לא יעולל דבר שלא תרצי שהם יעולל. אם הם אלימים, זה בדיוק כמו שאני אוהבת את זה. עד היום.

R

החרדות, הן צפות. כמו סחי של ביצה אצתית אל רגשות הנטישה, העלבון, הבדידות, נאספו גם החרדות. והחרדות, הן הדמוקרטיה האתונאית. החרדות, מינו להן נציג, אבל לא באמצעות פיסות חרס. איש איננו יודע מנין נציג זה הגיע, אך יש הסכמה על הכל שזהו נציג ראוי. טיבה של ההסכמה לא ידועה, גם סיבתה נעלמה.

S

הם מסתובבים להם עם הטסטסטורון הזה שגועש בגוף, מבקש להתפרץ בכל רגע נתון. הם רואים אותך וכל מה שהם רואים זה את השדיים שלך. הם רואים אותך וכל מה שהם רואים זה הכוס שלך. הם רואים אותך וכל מה שהם רוצים לזיין אותך. אם הם נחמדים הם יבקשו יפה. אם הם לא נחמדים הם ישיגו את זה, מה שלא יהיה. קצת צעקות, קצת שריטות, לא יותר מזה. ולעזאזל החוק; לכי תוכיחי שלא רצית את זה, לכי תוכיחי שבכלל היה משהו. הוא יכול לארוב לך, הוא יכול להיות הידיד הכי טוב שלך; אני יודעת שזה יקרה, אבל אני כל כך לא רוצה שזה יקרה.

U

הם לא הצליחו להוכיח דבר והפרכתי לחלוטין את אמינות ההגנה.

R

"ג'ו, אני לא מתכוון לספר להם על המשפט."

"מדוע."

"אני לא איש יהיר. אם הדברים צריכים להתגלות הם יתגלו. אתה יכול לראות בכך כמו-כן סוג של דטרמיניזם, או של נרפות-רוח. שמעתי את אבא שלי מספר לאחותי "הוא חבר שלי". הוא בטח סיפר לה על השופט. מנסה לגרום לניצחון שלי להראות כניצחון שלו. מנסה להראות כאילו לולא היה חבר שלו לא הייתי זוכה. כאילו שיש לו חברים."

"אני לא מבין למה אתה כל הזמן מתלונן על אבא שלך. הוא בסך הכל שופט אותך כפי שהיה שופט את עצמו וכפי שאתה שופט את עצמך ואת אחרים. בחומרה. כרגע, כשהכף נוטה לרעתך הוא מצטיין בהשחרתך, אך אתה תראה, רובן, יום אחד אתה תצליח ואז אבא שלך יתחרה בכולם בקומפלימנטים לך. וינצח."

"כן, אני יודע שגם כשאפסיק להפסיד הוא ימשיך לנצח."

F

תמיד תהיתי מדוע יש בי דחף עצום לחבר את כפות ידי לקרקע. ההליכה על שתיים תמיד נראיתה לי לא טבעית. הייתי מסתכל על אריות, טיגרסים, אפילו פילים – והייתי רואה אצילות בהליכתם, ואילו ההולך על שתיים נראה כמתנדנד, כנאבק עם כוח המשיכה. מדמה הייתי בנפשי כיצד הקופים מלגלגים לנו כשהם פוסעים להם בניחותא ולפתע פותחים ספרינט, והכל ביציבות מוחלטת על הקרקע, באומרם "אתם באמת חושבים שזו התפתחות ללכת על שתיים? זו נסיגה. ובקרוב תענוג ההליכה על ארבע של ילדים גם הוא יגזל מכם, כשהם יזלגו מהרחם אל תנוחת הישיבה בכורסא."

E

נשים אוהבות ורדים. נשים אוהבות שמחמיאים להן. נשים אוהבות להיות מופעמות. אני חושב שאני יכול להפעים את ג'יין. אני יכול לקחת את התחושה לגבי ההליכה על ארבע ולהפוך אותה למציאות. אני יכול לקחת את ההעדפה האסתטית ולהפוך אותה ליתרון מוחלט, מדעי. לא סתם צ'יטות מהירות יותר מבני-אדם. ריצה על ארבע תהיה מהירה יותר מריצה על שתיים.

אני מסוגל ללכת על ארבע, אני מסוגל לרוץ על ארבע, אני מסוגל לרוץ מהר מאוד על ארבע. אני יכול לראות את עצמי מתייצב לריצת 100 מטר באולימפיאדה כשכפות רגלי נעוצות בכן הזינוק וכפות ידי מונחות על קו הזינוק ובעוד שאר הרצים מניפים את גופם ומזדקפים לשמע ירית המזניק אני נשאר כשכתפיי כפופות וכפות ידי משמשות אותי לצבירת תאוצה ומסיים ראשון את המירוץ. ואם זה לא ירשים אותה אז אני לא יודע מה.

R

ג'יין הרגישה בודדה. היא התקשרה לג'ו.

"אני לא מתקשרת אליך כי אתה האדם הקרוב ביותר לרובן ואני רוצה דרכך להרגיש אותו."

"זאת הסיבה שגם לא תשכבי איתי."

"אכן. אני יודעת שיהיה לך קשה לשמוע את זה, אבל אתה צריך לדעת שלא מקנטרנות אני אומרת לך שרובן הוא נחלת העבר. האמת, חשבתי שלא יהיה כל כך פשוט למחוק אותו מחיי. בכל זאת, יש זכרונות, יש משקעים. אבל כעת אני מבינה שלמעשה הוא היה מחוק הרבה לפני שנפרדנו באופן רשמי. אני אפילו לא צריכה פיסית למחוק מהמחשב את קבצי הכתיבה שלו ואת קבצי התמונות שלו."

אמרה והשיבה את השפופרת למקומה, על מנת לשוב לבהות בתמונתו ולהזיל דמעה.

S

ג'ו התעורר. הדליק את הפלאפון. השעה 09:20. זה מוקדם מידי. אפשר לישון עוד שעתיים.

U

ג'ו חלם שהוא נמצא עם אחיו ברחוב ראשי במדינה בארה"ב, שהיה נדמה לו שהיא פילדלפיה. הוא הבחין שבצידו השני של הרחוב מתארגנים להופעה של להקה שהוא משתוקק לראות. זאת הייתה הופעה של Stellastar*. ההופעה התחילה, למרות שלא היה קהל ולמרבה הפלא הם לא נשמעו לא כמו הפיקסיז ולא כמו פאלפ. כשהוא חצה את הכביש כדי להיות קרוב יותר הוא גילה שהעמיסו את כל הציוד והם נוסעים. הוא לא הצליח לעקוב לאן הם נסעו. רק מוסיקה המשיכה להדהד. הוא הלך בעקבות המוסיקה והרגיש שהוא מתקרב אך לא הצליח להגיע למקום ההופעה. הוא עבר דרך חצרות של בתים פרטיים, סמוך לבניינים גדולים, ובשפת כבישים מהירים וכל פעם הוא שמע שהוא מתקרב יותר ויותר, כך שלא היה מודאג מהאפשרות שאחיו מודאג להיכן הוא נעלם - הוא יהיה כמה דקות בהופעה ויחזור - אבל הוא לא הגיע. המוסיקה נתנה חוש של כיוון, אבל הוא המשיך לתעות ברחובות זרים ורגש המצוקה הלך והתחזק ככל שהוא התרחק מנקודת המוצא. לבסוף עלה בדעתו שהוא נמצא באחת מעיירות החוף במערב וההופעה מתקיימת בחוף.

            והנה, הוא מוצא עצמו פונה בעברית אל קבוצה של מטיילים ישראלים, ללא מורא שישראליותו נחשפת ככה קבל עד ועדה ותרמית איש המקום מתפוגגת לה ברגע. הוא שומע את עצמו מוזר, כאילו הוא מדבר מבעד לשנורקל. הוא מבין שאלה משקפי השמש שמעוותים את קולו ומתפלא שהוא לא חש מובך מכך שקולו לא רק מעוות אלא גם גבוה ורכרוכי באופן שברור גם להם. הם נראים ישראלים מכובדים ביותר, לכן הוא נעלב מכך שעל אף שהם ישראלים – והוא אמור לזלזל בישראלים – הם לא מתייחסים אליו. הם ממשיכים ללכת במורד, כשגב הטיילת נראה במרחק. אישה אחת, בגיל העמידה, שואלת אותו "אתה עושה פדלינג?" הוא מבין שהיא שואלת על רפטינג, על אף שגם הוא לא זוכר את המילה. "כן, בנהר. אני עושה את זה."

            ג'ו מתעודד כשהוא מבחין בגושים של עשן שחור שנזרקים מלוע הר געש. זה אמור שמתקרבים לטבע, זה אמור שמתקרבים לחוף, זה אומר שמתקרבים להופעה. הוא שואל את הישראלים מה שמו של הר הגעש. הם מביטים בו בתמיהה וממשיכים בדרכם. ג'ו ממשיך להביט מהופנט בגושים הנזרקים מלוע הר הגעש, נרגש מכך שהוא כה קרוב לטבע אדיר. רוחו מדכדכת והוא מבחין שכפי שחשד מהתחלה ולא הניח לחשד לצוץ – אלה הן ארובות.

R

השיחה אתמול, עם ג'יין. ג'יין, שאוהבת את רובן. התיקרה. מה אפשר לחבר תיקרה. ג'יין אוהבת את רובן. מי יודע אם רובן אוהב את ג'יין? התיקרה. מה אפשר לחבר לתיקרה. ג'יין. ג'יין אוהבת את רובן. מי יודע אם רובן את ג'יין? לעזאזל, כמה שאני אוהב את ג'יין. תמיד אהבתי אותה והיא לעולם לא תדע. ועכשיו זה מגיע לכדי קנאה וכמו כל קנאה היא שפלה מפני שאיננה מובילה לדבר מלבד לביזוי המקנא. לעזאזל, תמיד אהבתי אותה והיא לעולם לא תדע. וכמה אין סיכוי שהיא אי-פעם תדע על זה, אפילו לא על הקנאה. הדיבורים האלה על רובן. מי יודע אם רובן אוהב את ג'יין? זה יום רע. מוכרחים למצוא משהו לחבר לתיקרה. אני לא יכול לסבול עוד רגע אחד מזה.          

F

אין צורך ביין. יוגורט פירות-יער יספיק. לא צריך להרדם, יש עוד יום שלם להעביר.

מראות של עור שטוף דם מציפים את המוח.

E

אולי צריך להכיר אדם חדש. אפילו לא נקבה. הבחור הצעיר הזה, מהאינטרנט. אולי הוא בעצם לא אמור להתאבד. אולי הבחור הצעיר הזה יודע משהו שהוא לא יודע. אולי הבחור הצעיר הזה יכול להציל ואם הוא לא אז אפשר להתאבד בשקט. רק להציל. חברים לא צריך. מספיק היה לי מרובן, שהוא אמנם חבר, אבל דווקא בגלל זה הקשר שלו עם ג'יין מעורר מועקה גדולה יותר. זה מטופש. אפילו להגיד "זה חסר אחריות כלפי אדם צעיר להפקיד את חיי בידי אדם צעיר" זה משפט דבילי, אז קל וחומר לתלות הכל בדבר שיום אחד יכול להסתבר כדבילי.

R

MTV2. KINKS.

YOU REALLY GOT ME

יוגורט פירות יער ביד אחת, סכין ירקות עבה וארוכה ביד השניה. אפשר להתחיל לדקור. לא, בעצם זה לא שיר מתאים. צריך לחכות לשיר מתאים. זה שיר טוב. SUBWAYS. כעת אפשר להתחיל לדקור. לא, זה לא שיר מתאים. אפשר להגביה. צריך להיות רגוע. לא להרגיש מטומטם. לא להרגיש נסחף. צריך להיות רגוע. נשים את השיר הזה של הברידרז, מאד לוקאס. כעת זה טוב. אפשר להתחיל לדקור. לדקור זה אלים מידי. כולם לשרוט. לשרוט קצת את העור. אולי את האצבע. זה לא מפחיד יותר. רק טוב ייצא מזה. זה בסך הכל המחשה של מה שעובר לי בראש כל בוקר. זה לא מפחיד בכלל. אני מסוגל לעשות את זה. חתך אחד קטן, תחושה אמיתית של הכאב והכאב לא יהיה בגדר דימיון ואז יהיה אפשר לחתוך עוד ועוד. לחתוך חתיכות קטנות בכיור ואז לפתוח את הברז ולראות את פיסות העור מתגלגלות ומתנקזות על מכסה היציאה לביוב.

S

MTV2.  THE KINKS.

YOU REALLY GOT ME

ג'ו הגביה את הווליום עד למקסימום, קם מהכורסא, נכנס לקצב ורקד ודקר ורקד ודקר ורקד ודקר ורקד ודקר ורקד ודקר ורקד ודקר ורקד ודקר ורקד ודקר ורקד ודקר ורקד ודקר ורקד ודקר ואיבד את ההכרה.

U

איפה אני נמצא. סחרחורת. ריח נעים של יין נודף מהפה. כל הזמן פוער את הלוע, להריח עוד ועוד, משועבד לחלוטין לפעולה זו.

R

"שתית הרבה מאוד, יקר."

יקר. מי זה האיש הזה. המזוקן. עם החיוך המזוייף. הידיים שלי כפותות. מדוע הן כפותות? חלוק. כנראה אני בבית משוגעים. חשבתי שבבתי משוגעים כבר אין חלוקי משוגעים.

"זה, היינו חייבים. חששנו שתפגע בעצמך. האם זכור לך כיצד הגעת לכאן?"

"דקרתי את עצמי, כנראה מישהו מצא אותי. אולי בעל הבית, רצה שאני אשלם לו."

"לא, זה לא מה שקרה. אתה יצאת מדירתך עירום כביום היוולדך והקשת על דלת שכנתך. כשהיא פתחה לך היא הבחינה שאתה מצב מאוד מעורער וגם זיקפתך הייתה מאיימת למדי לכן היא סגרה מיד את הדלת והזעיקה אותנו."

F

הם נתנו לי הרבה נוזלים לשתות ומרגע שהבנתי בבית משוגעים אימצתי את האסטרטגיה שרובן לימד אותי בשעה שהוא מוקף אנשים מאיימים – שינה. הם הביאו לי אוכל לחדר וכיבדו את בקשתי להמנע מלהלעיט אותי בכדורים. הם טענו שאני בהסתכלות ויעברו עוד כמה ימים, תלוי במצב. אף אחד לא דיבר איתי, חוץ מאותו איש מזוקן שקיבל את פני. לא היה נורא. הרגשתי רגוע מספיק בשביל לצאת החוצה. מה שלא יהיה, האנשים האלה משוגעים, חלקם ודאי משוגעים יותר ממני – אני יכול להיות רגוע מהבחינה הזו שלא רבים מהם עולים עלי בשפיותם, אפילו אם זה בית משוגעים לא קשה, עצם זה שהם כפתו אותי.

E

יכולתי לראות עיניות בכל פינה. העיניות האלה תיעדו כל תנועה שלי. האנשים שם ישבו מול הטלויזיה, מוקפים בקירות פסטל, שקועים באפאתיה. מלבד אחד. בחור בערך בגילי, אולי מבוגר יותר. נראה אחוז תזזית. קולו נשמע כמו התנגשות של רכבות, סגנון דיבורו כמו תאונה אווירית של מטוסי תובלה. והוא החזיק מולו חוברת בכריכת מעשה יד. יכולתי לקרוא את הכותרת "500 שירי מוות", אבל הוא לא נראה כמו רובן. הוא היה נסער. עצבני. כל הזמן הוא שינה תנוחת ישיבה וגירד באוזן. היה ברור שהוא מצפה שמישהו יתקרב אליו וישוחח איתו, היה לו קשה מאוד להיות עם עצמו.

R

אידיוטימוס רום. תחילה לא ידעתי זאת. אבל זה היה הוא. רובן סיפר לי אודותיו, אך לא האמנתי שהוא אכן קיים. אבל כשראיתי את התיק השחור המונח על שולחן הקפה הסגלגל, ומתוכו מבצבצות פרטיטורות לא היה לי ספק. לא יכולים להיות שניים מהספסימנט הזה. המשכתי לבחון אותו, אולי בעצם אני טועה. הייתי צריך לשמוע אותו שוב, לא הייתי מרוכז מספיק כשנכנסתי לחדר. כל דבר שהוא יגיד שהוא יסגיר אותו ולו הקטן ביותר.

S

"הטלויזיה הזאת, תכבו כבר את הטלויזיה זונות. הטלויזיה הזונות, הזאת. תכבו. ישראלים. בהמות. לא כמו האירופאים, לא כמו האירופאים. אני לא יכול לשמוע את זהיותר, אני לא יכול לשמוע יותר את המוסיקה בראש. מוצארט, מוצארט. אהובי. וינה. אני המלחין הגדול מכולם." אמר ונעמד כשהוא משליך את החוברת על הריצפה ורומס אותה ברגליו. "אני המלחין מכולם." אמר והשליך ספל קפה רותח על הטלויזיה ששבקה.

U

אחות שעמדה סמוך לטלויזיה והשגיחה על הנעשה לא הצליחה לסגת בזמן וספגה כמה טיפות מהקפה הרותח. חששתי שהם יסגרו אותו ויותר לא אראה אותו יותר, אבל הוא מיהר להרגיע את כולם "זה בסדר, אני רגוע, לא צריך, לא צריך, לא צריך, הכל בסדר, לא צריך, לא צריך, לא צריך, לא צריך, לא צריך, הכל בסדר, בלי שוקים, אתם שומעים? בלי שוקים!"

R

והם אכן הניחו לו לנפשו. אזרתי אומץ וניגשתי אליו.

"מי אתה? החדש? אמן? לא אמן, מה דעתך? ראית אותם? ראית מה הם עשו לי? אני אומר לך, המדינה הזו. המדינה הזו. כל אדם תרבותי היה מתאבד. אני לא מאשים אותך."

"מה זה הדבר הזה?" שאלתי על החוברת, כביכול בתום-לב, על מנת לגרות את היצר לספר לי כמה שיותר, מאחר שאינני יודע דבר.

F

והוא הקריא בקול רועם:

" את הראש לדפוק בקיר

זה טוב כדי לבדוק אם הוא לא שביר

את הפסולת האנושית המהלכת

לשים בשק זבל גדול ולהשליך

רחוק רחוק רחוק רחוק

או לשים בכספת

ואת המפתח לים לזרוק

ואז אותו כריש גדול יבלע

והאנושות כולה תוושע"

"מי כתב את זה?"

"אני."

"חשבתי שרובן."

"אני רובן."

E

רובי הלך להתקלח בשעה שתיים בבוקר, כשהוא ממלמל לעצמו "היום שלך רק התחיל, היום שלך רק התחיל, היום שלך רק התחיל", תוך פליאה על תעצומות הנפש ולכן הגוף שהוא מגלה בשעה זו, שעד לפני אתמול היה ישן בה שנת ישרים. אבל אתמול הכל השתנה. הוא שתה קפה לקראת ערב ולכן לא יכול היה להרדם. הוא נרדם לבסוף בארבע לפנות בוקר. הוא בדק במקרר אם יש איזה יוגורט כדי להוסיף לו עוד קצת אנרגיה כי הוא הרגיש שהוא בדרך לכתוב יצירת מופת. הוא גילה לדאבונו שיש שני יוגורטים שפג תוקפם היום, בעוד סבר שאין אף יוגורט שפג תוקפו השבוע. אבל הוא לא מתכוון לאכול שניים. הוא יאכל רק אחד מהם וישאיר אחד למחר ואם האחד ההוא יהיה מחר מקולקל ויגרום לו להקאה זה לא משנה. אסור לאכול שני יוגורטים באותו יום, אסור לשבור את ההרגל. זהיה יוגורט טעים, באופן יוצא דופן. הוא הרגיש את טעם היוגורט מלטף את החיך, מחמיא לחוש הטעם ומביא אותו לכדי תחושת התעלות נדירה. הוא בדק מאיזה מין יוגורט, יוגורט "אפרסק באהבה". בדרך כלל מיצי אפרסק ומעדני אפרסק לא טעימים במיוחד, אבל היוגורט טעים מספיק בשביל לשנות הרגלים. מעתה והלאה, זה יהיה היוגורט שהוא יקנה, במקום המעדן שוקולד צ'יפס, שממילא היה לו לזרא והיותו בעל ערך תזונתי זניח לעומת יוגורט "אפרסק באהבה" היא כשלעצמה מהווה שיקול מכריע.

R

לפתע נשמעו דפיקות בדלת. רובי ידע, בתחושה, שזו השכנה אבל הכריח את עצמו לחשוב שזה יכול כל אחד, כדי שלא להתרגש מידי בפתיחת הדלת, כדי שלא להראות בלתי-מוכן למפגש איתה, על-אף שהוא היה מוכן. וזאת אכן הייתה היא.

S

היא ניצבה עירומה כביום היוולדה בפתח הדלת.

שיערות הכוס התנפנפו קלות מהתנופה של פתיחת הדלת. רובי יכל להריח את הריח המתוק של כוס בלתי-רחוץ. השדיים שלה נראו כבלתי-תלויים בה או בגופה, הם היו מקור אדיר של חיוניות משל-עצמה.

"שמעתי את המים זורמים ופשוט.. אין לי כוח להדליק בויילר. אז חשבתי.. אולי להתרחץ אצלך. מה דעתך?"

U

רובי חשב לעצמו "אם היא הייתה עם בגדים זה היה לא היה מובן מאליו בכלל שהיא מעוניינת בסקס. ואז כשהיא הייתה מתקלחת הייתי צריך לאונן כל הזמן הזה, שכל מה שמשמש אותי זה דמיון איך היא עומדת מתחת לדוש או מזרימה מים על הגוף הדמיוני שלה. ואולי החרמנות הייתה מכריעה אותי והעדר הדמיון אל מול האפשרות לחזות במוחשי היה מביא אותי לכך שהייתי פותח את הדלת כהוא-זה, רק כדי להציץ, בהנחה שרעש המים יסווה את פתיחת הדלת ואז היה סיכון שהיא תתחלחל מכך שאני מנצל את הסיטואציה של המצוקה האישית שלה לשם סיפוקי תאוותיי. וגם אז, זה לא בלתי מובן מאליו שאם את מעדיפה להתפשט במקלחת של גבר זר מאשר לחכות לחימום המים, אולי את לא לגמרי חפה ממחשבות זימה. אבל שום מחשבה תמימה או רגש תמים לא מצדיקים להיות ניצבת עירומה בפתח דלת דירתי."

R

"נשארו עוד מים רותחים, את מוזמנת להכנס."

וכשהיא חלפה לידו הוא התמלא חום וחשב שהוא עומד לאבד את הכרתו אם הוא לא ינעץ אצבע בין הפלחים, לכן בשארית כוחותיו הוא עשה זאת. הוא לא ראה אותה מחייכת, אבל הוא שמע "הו..." קטן. אבל הוא לא היה זקוק לאישור שלה. עוד לפני שהיה מגע בין האצבע והכוס הוא הרגיש ברטיבות עזה. הוא ידע כעת בדיוק לשם היא נכנסה והוא ידע שגם אם יחדיר בבת-אחת את הזין אליה היא לא תצעק כמו שהיה בחורות שצעקו, מרוב שהיא רטובה היא לא תרגיש כמעט דבר. "כן, הגבר הערירי, המקריח, עם כרס הבירה העגלגלה כשל אישה בהיריון – הוא בהחלט עושה לה את זה." זה מה שהוא חשב כשבעוד אצבעו תחובה בכוס הוא גיפף את ישבנה באמצעות היד השניה ואחרי זה באמצעות הזין.

F

"באמבטיה, רובן. אני רוצה שתקרע לי את הצורה באמבטיה."

באמת? אז אנחנו בקטע של דיבורים גסים? טוב, אותי זה מביך אבל אם זה מה עושה לך את זה, אני לא אסתום לך את פה. לא כרגע לפחות. מובן שאני גם לא אשתתף בזה. חבל מאוד לזהם תשוקת בשר עם מילים.

"מאיפה את יודעת שקוראים לי רובן?"

"כתוב. על הפעמון."

"כתוב "ראובן"."

""so, Behold, It's a Fuaaaaaaacking Ssssssssssssssssson

הרטיבה לי את האוזן עם המילים האלה וכמו שתמיד קורה כשמרטיבים לי את האוזן הזין שלי נעמד בתשעים מעלות במקסימום זיקפה והיא חשה בזאת וחשפה אותו, מהחשיכה של התחתונים לחשיכה של לועה ולמסירות של לשון גמישה במיוחד ושל שפתיים הרמטיות.

E

"בוא לאמבטיה, בוא. תדפוק אותי באמבטיה. תדפוק אותי חזק, באמבטיה."

היא נשכבה בתוך האמבטיה ויכולתי לראות איך הירכיים שלה צומחים מהאגן בפרופורציה מושלמת לשוקיים. לראות אותה שוכבת, כנועה, מייחלת שאני אשכב מעליה ואחדור היה כל כך מגרה עד שלא היה איכפת לי שהיא התחילה לאונן. אני שונא שנשים מאוננות לידי, זה כאילו שכלב מאונן לי על הרגל. אני מרגיש מיותר. היא יכולה לשבת בבית מול פורנו ולאונן, בשביל מה אני נמצא שם? אבל הפעם זה גירה אותי כי ידעתי שכל רגע מהסיטואציה יחקק לי בזיכרון לנצח משום שכל רגע הייתה בו עוצמה של יצריות שמעולם לא הרגשתי והרגשתי שגם לעולם לא ארגיש.

R

רכנתי מעליה, כשאני עושה את עצמי כאילו אני צריך זמן בשביל לכוון את הזין. למעשה עשיתי את זה כדי שגם בשבילה זה יהיה רגע מאוד מיוחד. הכל צריך להעשות בהילוך לאיטי. כן, לאט, לאט. אבל אסור שהאיטיות תפגום בחדות. כן, תזוזה קלה של השפתיים. היא בהחלט מוכנה, כעת היא בהחלט מוכנה. דמיינתי איך הפלחים הבשרניים מתחככים באמבטיה, צוברים סימנים כחולים. רציתי לראות את זה, במו עיני. לפתע היא התהפכה וישבנה תפס את כל שדה הראיה שלי. ישבן מוצק, נטול צלוליטיס, ידעתי שגם כשאחדור בפראות הוא ישאר נטול קמט.

S

"רובי, אני רוצה שזה יהיה מהר. כמה שיותר מהר. ואני רוצה שתשפריץ בתוכי כמה שיותר. ואחרי זה, אחרי זה אני אסתכל לתוך גלגל העין שלך ואני אראה את האישון ענק, ואני אראה את העיניים דומעות מכאב המאמץ ומלחץ, מהלחץ של לתקוע את הכוס המושלם שלי, אתה שומע?"

"כן." עניתי, כשאני מיואש מחוסר יכולתי להקנות קמצוץ של סקסיות לקולי הנערי.

אבל דחפתי כמו שצריך. וראיתי את הישבנים הולכים ונעשים עצומים עם כל דחיפה, כמו נחשולים עצומים של צונאמי, או כמו קרבות של היפופוטמים, בהילוך איטי, כשלוע עצום עם שן החרב נושק ללוע עצום עם שן חרב והפגיעה היא קטלנית. אבל לא רק הישבנים הגיבו לדחיפות שלי. הגוף כולו רעד בכל דחיפה. המותניים התכווצו, המפרקת איימה להתנפץ, הברכיים בקושי החזיקו מעמד. דחפתי שלוש אצבעות לתוך הפה שלה, תוך ניסיון לשלוף את שיניה הקדמיות אך ללא הצלחה. היא נשכה אותי קלות ונאנקתי מעונג. בידי השניה דחפתי אצבע לתוך החורתחת שלה, כשביד האחרת הידקתי את לפיתת המפרקת ושמעתי אותה משתנקת "תגמור כעת, תגמור כעת. לא. לא. אל תגמור, אל תגמור. אני מתקרבת, לעזאזל, אני מתקרבת רובן מטומטם. תן לי עוד 20 דפיקות עוצמתיות ב-10 השניות הבאות. תכניס את הזין כולו בכל פעם ואז תגמור." ועשיתי בדיוק מה שהיא ביקשה, כדי שהיא תבוא עוד פעם.

U

"סקס! אתה רואה את האחות הזאת? אני רוצה לתקוע, לעזאזל. אני רוצה לתקוע אותה. עומד לי רק מלשמוע את עצמי אומר את הגסויות, האלה. אתה מבין, ג'ו. סקס!"

"אני לא יודע אם זה אומר שאתה מגורה במיוחד, או שאתה פשוט יודע להשתמש במילים."

R

התבוננתי באידיוטימוס רום, בעת שהוא הכין לעצמו תה סיני במטבח, בלי סוכר. אמש הוא הירצה בפני אודות המזיקנות של סוכר ובטח בתה סיני שהוא שופע טעמים וניחוחות שהסוכר יכול רק להכחיד. המרפק שלו סירב להתיישר, חרף ניסיונותיו שהתלווה להם מבט נואש ליישר את המרפק כשהוא מזג לעצמו מהקומקום בידו האחרת, בעוד מרפק סרבני זה השתייך ליד שכפה נאחזה בידית המקרר. הוא לבש חולצה כתומה שהייתה גדולה עליו בשתי מידות ולא לבש מכנסיים.

F

"ככה יותר טוב. לא לצריך לפשפש כל הזמן בתחתונים. הוא תמיד זמין. אתה רואה את הזרוע שלי? שדה-קרב."

"סטיגמאטה?"

"לא לא. זה, אני חתכתי את עצמי, בסכין גילוח."

"אתה יותר מידי מנסה להתאבד."

"אין יותר מידי בהתאבדויות – אתה מצליח או שאתה נכשל. אתה יודע, אני כתבתי "שירים על חיי העולם הבא" וגם "עוד שירים על חיי העולם הבא". אני מבין בעניינים האלה. בהתחלה זה היה אמור להיות "300 שירים על חיי העולם הבא" כי זה בא אחרי "400 שירים על המוזה" שבאו אחרי "500 שירי מוות". אתה יודע, בסדר יורד. כמו החיים שלנו, שהולכים מדכי אל דכי, מן הפח אל הפחת."

"אבל אחרי שבוע כשרובן הבחין שהוא לא מתקשה להתמיד ב-30 עד 40 שירים ביום ועוד נשאר הרבה זמן לתאריך חזרה מגרמניה הוא שינה את זה."

"אכן."

"אני הייתי איתו, שם, בגבעה, בגן הציבורי במיינץ, המטופח מאוד, סמוך לכנסיה על שם פאולוס, כשהוא הסתובב עם ה"400 שירי מוזה" כמו מוכה צרעת, מאוהב בכל פסיק, נקודה, מקף, נקודותיים, הסימן המסולסל הזה והנקודה השחורה באמצע השחורה והכוכביות."

"ובכל אות."

 E

מוסיקה התפשטה בחלל החדר. אישה אחת התקרבה אל ג'ו ולפתה את איבר מינו בין שדיה.

"כל הזמן סקס פה, ג'ו. כל הזמן סקס. פרויד צדק, אתה יודע. כל החולי של האנושות זה מסקס. אבל זה לא היה עוזר לסרס. לסקס. גם ניתוח להסרת ליבידו לא היה עוזר. מה שצריך זה לנטרל לחלוטין את היצר המיני. אז, ורק אז, כולנו נהיה בריאים. אתה מבין? זה כמו שפרויד אמר. מוסיקה יפה. שוברט? יפה. תראה, זה כמו שפרויד אמר. אתה רואה את כל האנשים פה? הדבר היחיד שמפריד בינם לבין האנשים שבחוץ זה שהם לא מסוגלים להסתדר עם היצרים המיניים שלהם. תראה, כמעט כל אחד פה היה יכול ללכת למכולת מבלי לבקש מהחנווני שימצוץ לו, ממש כמו שכל אדם נורמלי יכול לעשות. אבל, הוא היה נהיה מאוד מוזר במכולת. אתה מבין?"

"היה נהיה מאוד מוזר."

"כן, משהו בהתנהגות שלו. מהוסס, חסר-ביטחון. ואל תבין אותי לא נכון. זו יכולה להיות חנוונית גם. זה לא שהם בשליטה ואנחנו חסרי-שליטה. אנחנו מדחיקים את המיניות שלנו והם מדחיקים. אין פה שום הבדל. אלא שאותנו זה משבש ואותם לא. למה אותנו זה משבש ואותם לא? אולי בגלל שאצלנו זה בעוצמה גבוהה יותר, שאי אפשר לווסת אותה, סובלימציה ושיט אתה יודע? לא, לא נראה לי. אני חושב שזה בגלל שאנחנו אנשים אמיתיים והם אנשים שקריים. אתה מבין?" הוא עצר לרגע מדיבורו והחל לנפנף באמצעו ולהטעים כל מילה בנפרד, כאילו הוא יוצר סימפוניה מאהלרית במנגינת דיבורו "אנחנו לא מסוגלים לשקר, אתה מבין? האמת, האמת מציקה לנו. משבשת אותנו. אנחנו לא מסוגלים, לא רוצים, לא יודעים, לחיות עם השקר. מה זה המוסיקה הזאת? שוברט מעצבן. כל כך מלא פגמים. לפעמים בא לי לחנוק אותו. איך הוא מצליח להרוס הכל, כל כך לוקה בטכניקה. איך אלוהים יכל לבזבז מנגינות כל כך נפלאות על אדם עם כשרון קומפוזיטורי בינוני?"

"רובן דווקא אוהב שוברט."

"כן, ותחשוה שהכל בגלל הדבר הקטן הזה." והצביע על איבר מינו.

"אכן, קטן. עד מאוד קטן."

"ממש פיצפון."   

R

הלכתי לקפיטריה שליד בניין פרנק סינאטרה, בהר הצופים. לא הלכתי לשם על מנת לאכול. הלכתי לשם על מנת לפגוש את ג'ו. השעה הייתה שלוש ועשרה, קבענו להפגש בשעה שלוש. באותו מקום ממש, פגשתי את ג'יין, לפני שנתיים וחודשיים. גם אז, ישבתי בדיוק איפה שאני יושב כעת. אמנם אז לא היו יפניות (הייתה פינית אחת, מתוקה, שלא העזתי להתחיל איתה למרות שמאוד רציתי). אמנם אז, לפני שהגעתי לרחבה שמול פראנק סינאטרה, שעל שם ננסי רייגן, לא שרו לי יפניים באמפיתאטרון שירים בעלי מלודיה מלנכולית, שמזכירה את off you של הברידרז. אבל, הרגשתי שמלבד זאת זו בדיוק אותה תחושה של ציפיה. שוב מצאתי את עצמי מנסה שלא להראות חסר-מעשה כשהלכתי בעצבנות שלא הבנתי מניין הגיחה בין היושבים מחוץ לקפיטריה. שוב מצאתי את עצמי תוהה אם אכן קבעתי להפגש במקום הזה בזמן, או שמא הזיכרון מתעתע בי, או שמא זה הדימיון שמתעתע בזיכרון ואני בכלל מחוץ למשחק.

"מה אתה רושם שם כל הזמן?" נשמע קול אסרטיבי. חששתי מזאת כל פעם שהייתי רושם בפרהסיה, כך שלא הייתי מופתע לגמרי, אבל בכל זאת תקפה אותי במבוכה גדולה.

לא הספקתי להבחין מי בעל הקול ומה הוא בדיוק רוצה ממני, לפני שעלה בדעתי לומר "מה אתה רוצה? זה לא עניינך." אבל במקום זאת קמתי והלכתי מהמקום.

S

אידיוטימוס רום שירבב זרת לתוך הלסת, תוך שהוא לועס כריך חסה ועגבניות.

הוא שיחק בפירורים שנשרו מהכריך ביד הפנויה. מעיף אותם בתנועת רוגטקה עם האצבע לכל עבר.

"רוטב חרדל ודבש – הרוטב המושלם, לכל דבר. לא רק לאוכל.." אמר בקריצה, תוך שהוא לועס בתאוותנות ומזרים כמה שיותר מהרוטב המושלם.

U

בעוד הוא מדבר מבטו החל לעשות סחרחר. תנודות הראש כלפי מעלה נעשו יותר ויותר תכופות.

"אתה רואה את הזוג הזה? תראה מה הוא תפס, תראה מה הוא תפס. פאק. אני לא מקנא, אבל תראה."

"כן.. בחורה יפה."

"פצצה."

הבחורה לבשה חולצה, עליה רשומה הכתובת PARIS. אידיוטימוס רום הבחין בכך בדיוק בשעה שג'ו הבחין.

"היא צרפתיה." אמר אידיוטימוס.

"כמה אני רוצה לתקוע לה אותו." הוסיף כלאחר יד.

ג'ו הרגיש שהקנאה של אידיוטימוס מתחילה להשפיע עליו. הוא בחן את הבחור, האם הוא מספיק יפה בשביל להיות חבר שלה? בחור חסון, בלי עיוות בפנים. שפתיים עבות. עיניים צרות. אם הוא היה נקבה.. אולי, מי יודע. אולי הוא היה נמשך אליה.

אל הריר שאידיוטימוס הריר מתאוות הזלילה, התווסף הריר שהריר מתאוות ההתבוננות בזוג המתגפף. על היותו שקוע במידה שגזלה את כל תשומת ליבו, יכולה הייתה להעיד ההפוגה הנדירה מהפטפטת הרגילה. כעבור מספר דקות התפוגג הריכוז במילים:

"תראה, הבחור, הוא סקסי. אני יכול להבין למה היא איתו. רק תחשוב איזה סקס יש להם. בטח הוא תוקע אותה כל הלילה. בחור כזה, אולי גם אני הייתי תוקע אותו."

R

בדממה, הוא מטייל בבית הגדול. בדממה, הוא מביט בתמונות על הקירות. בדממה, הוא בוחן את תמונתו כשהיה בן חמש, מחופש לכיפה אדומה. בדממה, הוא מבחין בעצבות בעיניים ותוהה "האם אני באמת יכול לשפוט, זה אותו בנאדם, אולי אני רואה מה שאני רוצה לראות?" בדממה, הוא מחשב את הזמן כך שיספיק לעשות את הדבר לשמו הגיע לכאן, להשקות את העציצים בבית הוריו.

F

קודם להשקות למטה. ההורים צברו עציצים רבים כדי להסתיר לשכנים ממול. יש אחד עשר עציצים למטה ושתי ערוגות ולמעלה יש ארבעה עציצים וארוגה אחת. הורדים צריכים הרבה יותר מים. מגיע להם דלי שלם של מים. דריה. אפשר לראות אותה. הנה היא, הורד האדום. להשקות את הורד האדום. הנה היא, עם השפתיים הבשרניות, עם העיניים מלאות התשוקה. להשקות, להשקות את דריה. הנה היא, דריה. אפשר לראות אותה יוצאת, הנה היא, עומדת על אדן המרפסת אבל היא לא תקפוץ. דריה, היא לא תברח יותר. אין לה לאן לברוח. היא פה איתי. היא מביטה בי. היא רוצה להיות רק איתי.

E

עולה במדרגות, שוב נתקל בתמונת כיפה אדומה. היא לא מטרידה. לא מטריד אותו בכלל שהוא מחופש לנקבה. בטח לא אחרי שהוא שמע על עוד בנים שהיו מחופשים לבנות. והצמות, הצמות אמיתיות? יכול להיות שאמיתיות. האף, אומרים שהאף סולד. האם הוא עדיין סולד, האף? לא, הוא כבר לא סולד. בגיל ההתבגרות ההורמונים משנים את הפרצוף, ככה הוא ראה בתוכנית טלויזיה בריטית. האף, ככל שההורמונים גועשים יותר, הוא נעשה יותר דומיננטי וזה לתמיד. האנשים בחוץ, לא איכפת לו שיראו כשהוא בתחתונים. אין יותר התרגשות להסתובב עם הזין בחוץ, אבל ללבוש מכנסיים בבית זה מיותר. ממילא, גדר הגינה מסתירה. רק כשהוא עולה לקומה השניה אפשר להציץ, בין החרכים. לא ילד יפה במיוחד היה הרובי הזה ומראה נוגה יש לילדים רבים בגיל הזה, כשהבנים בקלות יכולים להראות בנות, אבל יש משהו בעיניים, יש בעיניים סוג של שמחה.

R

יוצא למרפסת. גם שם יש עציצים להשקות. הורד הלבן הוא אילונה פאהטרו. יש להשקות אותו, כדי שייצמח. הוא נראה במצב לא טוב, הוא נראה גווע. אולי זו לא העונה. אולי מספיק להשקות. אילונה פאהטרו צריכה הרבה מים, כדי שהיא תחבק אותך כשאתה יושב לידה בעמק המצלבה. אילונה פאהטרו איננה אומרת לא כשאתה ניגש לנשק אותה. היא מאושרת להיות מגופפת איתך באירועים חברתיים, היא מאושרת להתנשק איתך בחדרי חדרים, היא מאושרת להיות ברת-מזל שזכתה לטעום את הזרע שלך. היא מאושרת להיות האוזן שלך בזמנים של חרדות עמוקות, היא מאושרת להיות האוזן שלך בזמנים של חרדות עמומות. אילונה פאהטרו מחייכת אליך כשאתה מחייך אל החברות הפיניות שלך, כי היא יודעת שהיא צריכה ממש להתאמץ כדי שלא תשכב עם אחת מהן. אילונה פאהטרו היא שלך ורק שלך. אילונה פאהטרו כבר איננה מסתייגת, אילונה פאהטרו התגרשה מאלוהים.

S

ג'ו הרגיש שמשהו לא בסדר. מה באמת התרחש? הוא זכר בבירור את עצמו חותך את עצמו. הוא זכר את כיור המטבח מתמלא שיירי עור ובשר. האם זו הייתה הזייה מחמת שתייה מופרזת של אלכוהול? כן, הוא אכן שתה. השתיה זכורה לו בברירות לא פחותה. אבל מעולם לא קרה לו שדמיין דברים. לאחרונה הוא חולם הרבה אבל הזיות? הוא לא טיפוס של הזיות. הזיות זה חומר לקולנוע או לספרות ושם הן בדרך כלל פסיכודליות והן בבחינת דאוס-אקס-מכינה – פתרון נואש לחילוץ עלילה תקועה. החיים שלו אינם עלילה תקועה. דברים קורים כל הזמן. אמנם דברים קטנים ונראה שהחלומות באים לפצות על העדר תפניות דרמטיות, אך האם ההזיה רבת הפעילות באה להסתיר אירוע רב פעלים שאכן התרחש? האם ייתכן שעשה מעשה כה נועז כחשיפת גוויתו הערומה בפני השכינה? אלכוהול לא גורם לו לעשות שטויות כאלה, הדבר הכי קיצוני שאלכוהול גורם לו זה לשקוע במלמולים בלתי פוסקים ולאחר מכן בתרדמה. ובכל זאת, אין סימנים על האצבעות.

U

כל הדמויות האלה שצצות מן העבר, מגיחות להרף עין ואז שבות לעולמן, הזכירו לרובן את עולם המתים של וירגיליוס, אולי בעצם יותר את זה של הומרוס. אין גיבורים אהובים, רק דמויות שמעולם לא זכו להיות נאהבות. הדיסק, קופץ. צריך לברר מדוע הוא קופץ. הקלטה חובבנית של יצירות קלאסיות, מאות מהן דחוסות בעשרה דיסקים "קלסיקות רומנטיות". "הדיסקים הדפוקים הללו". הוא היה משוכנע שזו אשמת הדיסק, אך משניגש לעמדת המערכת גילה באמצעות מישוש זריז שזה הכבל שמחבר בין הדיסקמן למגבר שלא היה מחובר כיאות. מוסיקה ברוקית שטפה את החדר ומילאה אותו ביופי אצילי. זה נשמע מוכר מאוד, אפילו קיטש, אבל זה היה כה יפה עד שלחלוטין לא היה בקיטשיות כדי להוות פגם. הוא ניגש שוב לעמדת המערכת על מנת לקרוא בעטיפת הדיסק איזו יצירה זו; קונצ'רטו לשני כינורות של באך. הכיצד שדווקא מוסיקה כה עצומה ביופיה בחרה להתנגן ברגעים אלה, בנוכחותו הבלעדית? האם אין זאת משום סימן משמיים להבנה אפשרית של גדולת יצירותיו? המוסיקה הזו עוררה קונוטציה של סרט אחד, לא קומדיה מובהקת, של וודי אלן הנחשב, שלא יכול היה להזכר בשמו. גם שם המוסיקה הזו נוגנה, בסצינה בה אינטלקטואל משוחח בסלונו, שיחה בעלת גון חיזורי, עם עלמה חטובה. אולי "חנה ואחיותיה". יכול להיות. וודי אלן, הוא הרי בון-טון בעיניהם של אנשים כה רבים, אז הנה - בשורת האל היא שבעיני כל אותם אנשים הוא עתיד להיות בון-טון. בון-טון.

 R

"ג'ו. ג'ו זה שם אמיתי או שזה שם ספרותי?" אמר אידיוטימוס רום כשהוא מטעים את ה"ספרותי" בנומך צליל ובאיטיות דיבור.

"אמיתי לגמרי."

"לא, פשוט יש פה אחד שרוצה שכולם יקראו לו ג'ון, למרות שבתעודת זהות רשום לו עומרי."

F

"אז אולי הגיע הזמן שישנה את זה."

"הוא מעניין, צ'מע. מאוד מעניין. הוא הטיפוס הכי מעניין פה. הוא חי בחלום."

"בחלום? כולנו חיים בחלום, בשעות מסויימות של היום."

"זהו, העניין הוא שהוא כל הזמן חי בחלום. בוא איתי לחדרו."

כשג'ו ואידיוטימוס נכנסו לחדרו של ג'ו הם מצאו אותו בפעילות קדחנית של אריזת כל בגדיו.

"אה, אני ראיתי אותך אתה. אתה מהחבר'ה של הת'רפיה. הת'רפיה באמנות. החבר'ה האלה שמתגרים באלוהים ואין להם אלוהים. ראיתי אותך יוצא משם."

"כן, ומי אתה?"

"אני ג'ון, אחיה של ג'יין."

"אתה יודע שהחבר הכי טוב שלי דפק את אחותך."

"אכן, אבל ראה -> היא שכבה איתו כבומרנג, רק בשביל לשכוח מהחבר שלה. סה לא באמת רומנטיקה וסה אפילו לא שרלילנות."

"זה לא משנה לי. מצידי היא יכולה לשכב איתו בגלל שנתקע לה משהו בכוס. הנקודה היא שהיא מצאה אותו ראוי למשכב איתה. ומי היה החבר שזנחה?"

"אני."

E

אנשים אחרים. צרות של אנשים אחרים. אם אני אמתין מספיק זמן הוא יופיע. אני צריכה להכיר אישה חדשה. אני צריכה להתעניין בצרות שלה, לראות את הדברים דרך הצרות שלה. הצרות שלי, אני כבר לא יודעת אם הן קיימות או שאינן. אני צריכה לדעת על אישה אחרת, ועל הצרות שלה, עם גבר אחר. אז אני אוכל לראות דברים חדים, אז התמונה תהיה בהירה. הצרות שלי, עם הגברים שלי, גוררות אותי לעניין רגשי עצום, אך הן דלות, ואף אפסיות, אינטלקטואלית. אם אני אמתין מספיק זמן הוא יופיע, הג'ו הזה.

R

אין זאת אלא שאיש לא הזכיר את עובדת מותי. האנשים האלה, לפחות אחד מהם היה יכול לדעת. אבל הוא לא ידע. אולי לא סיפרו. מה הם נכנסו לפה בכלל? אידיוטימוס, כה יפה תואר, עליו נכתב בבלוגה של נערה אלמונית "יפה עד כאב". אידיוטימוס, עם הגינונים הוינאיים שלו והלשון הצחה. כמה הייתי רוצה לשכב איתו. אהבה של גברים היא אהבה טהורה, היא אהבה ללא אפשרות להשרצה. אך האם הוא יודע כיצד הגעתי לכאן? האם יודע מדוע אני נחשב מת בעולם החיצון? אולי אחד מרופאי הנפש גילה את ליבו, על מנת לרכוש את ליבו. הרגשתי היא שנודע לו הדבר. נודע לו שמרצון קברתי את עצמי במקום זה. מרצון נמלטתי מהכפיה להיות ולא-להיות בעולם החיצון, מרצון נפטרתי מהצורך להעמיד פנים שאינני מי שהנני – מי שיכול הייתי להיות, מרצון טיהרתי את נפשי מיחסי מין אסורים. ומאחר שקבור אני, להיות נודע כמת אין זה שקר.

S

"ספר לו איפה אתה נמצא, עומרי. ספר לאדם הנכבד איפה אתה."

"אני, אני נמצא במלון ג'ו. עם אחי שברח לי."

"איפה המלון?"

"איפשהו בסקנדינביה. אבל הם קשוחים פה כולם. הם רוצים שאני אצא. סקנדינביות קשוחות שומרות בחוץ שאני אצא. הם לא רוצים שאני אשאר שם יותר. מחכות לי בחוץ. אז למה אתה נשאר?"

"אני מתאבל."

"על מה?"

"אתמול, הייתי עסוק ושכחתי לראות את המשחק של יובנטוס נגד ליברפול."

"למה היית עסוק?"

"אתמול רק הגענו לפה, משדה התעופה. זה היה מבלבל בשדה תעופה, בקושי הצלחנו למצוא מונית שתוביל אותנו למלון וכשהגענו מיד יצאנו."

"לאן יצאתם?"

"למועדון. אבל אחי נעלם לי. היו שם הרבה אסייתים. אני לא מצליח לארוז את כל הדברים. תעזרו לי."

"מתי אתה צריך להסתלק?"

"כמה שיותר מוקדם. אבל אני לא רוצה. יש חיות נחמדות כשיורדים למטה במדרגות. יש שם דובים קטנים."

"דובים קטנים?"

"מאוד חמודים. וגם ילדים, שצריך לעזור להם לצאת, צריך לעזור להם לטפס. הכל היה נחמד עד שהעובדים במלון גילו שאני נמצא. הם ידעו שהגענו כמובן, אבל לא היה להם מושג שאני כל כך רוצה להשאר."

"וכעת הם חושבים שאתה רוצה להשאר."

"אני באמת לא מבין למה הם רוצים שאסתלק. אולי זה בגלל שהם לא רוצים שאני אתאבל ברצינות על זה שפספתי את המשחק. ודאי משדרים אותו פה? לא? אירופה, בכל זאת. אולי באיזו תחנת ספורט? מה משדרים במלון הזה? גם יום אחרי זה צריך להיות משחק. אה, רק בערוץ 10 משדרים את ליברפול יובנטוס. באירופה לא קולטים ערוץ 10. יאללה, תעזרו לי לארוז."

U

העיניים צורבות.

ג'ון הוא גירסה קיצונית של רובן. אם את רובן מכלה אמביוולנטיות מרומזת, אצל ג'ון זה על פני השטח. אם חלומות משפיעים על חייו של רובן, אצל ג'ון אלה החיים.

העיניים צורבות.

R

"הוא כעת בעולם אחר, ג'ו. שים לב. הוא בעולם אחר לגמרי."

"איפה אתה, עומרי?"

ג'ון ליטף את זקנו ביד אחת בעוד ביד השניה חנק את עצמו. את עצמו.

"מדוע אתה חונק את עצמך?"

"זה לא יותר מוזר שאני מלטף?"

"זה בסדר ללטף."

"האישה הזאת. אני לא מבין למה, אבל אני מזדהה איתה."

"מה קורה איתה?"

"היא ברחה מהם, כי היא השתוללה יותר מידי. אבל היא עומדת לשלם על זה. היא עומדת לשלם על ההתנהגות המטורפת שלה. הם יירו בה חיצים. בכל הגוף."

"ומה החיצים יעשו?"

"ישתקו. איבר אחר איבר יעשה משותק. אבל הם לא מדייקים. הם יירו לה ביד, ואז היא תרוץ כשהיד צמודה לגוף. הם יירו לה בגב, ואז היא תעמד ולא תוכל לזוז. הם יירו לה ברגל, ואז היא תיפול. אם יירו לה בבטן, ואז היא תתפתל. אם יירו לה בראש ואז היא תרגע."

"אבל למה בזמן עתיד?"

"זמן הווה יותר מידי כואב והעבר מעולם לא היה באמת קיים."

F

"האישה של החבר שלך." אמר ג'ון.

"האקסית." אמר ג'ו.

"אחותך." אמר אידיוטימוס.

"מה איתה?" שאל אידיוטימוס.

"היא מראה סרט, להורים של רובן."

"מה רואים בסרט?"

"סקס."

"עם רובן?"

"זה רובן. כלומר, אמור להיות רובן."

"איפה זה מתרחש?"

"בזנזיבר, אני חושב."

"רובן רואה את זה?"

"כן, הוא יושב מול המסך, ליד ההורים שלו ורואה אותה מזדיינת עם גבר אחר, שלכאורה משחק את התפקיד שלו. אבל הוא יודע. הוא יודע שהגבר הזה לא משחק תפקיד. הוא באמת גבר אחר. וגרוע מזאת – הוא הגבר החדש שלה."

E

להשיג אנשים, כדי לזנוח אותם. להשיג אנשים, כדי שיזנחו אותך.

R

אבל לזנוח או להיזנח זה בכלל לא היה העניין. רובן הרגיש שאירועים טראומטיים מגיל 3 עודם משפיעים על חייו באופן שמונע ממנו לבחון אותם מהצד, ודאי אירוע טראומטי שאירע רק לפני שבוע. אבל בכל זאת, ככל שעובר הזמן הפתח הצר הולך ומתרחב ויותר ויותר נגלה דרכו. ומה שנגלה לאחרונה הוא שג'יין כבר זמן רב לא נראיתה מאושרת מהשהייה איתו. זה דבר שקשה לדעת איתו. לפעמים רובן היה מרגיש נפלא עם ג'יין, כה נפלא עד שהנפלאות האפילה על הכל, והיא לא נראיתה נפלאה בעיניו, היא גם הרגישה נפלא. ומה שנגלה לאחרונה הוא שג'יין בכלל לא נראיתה כמו מישהי שמרגישה נפלא. הוא זכר היטב הבעות של שעמום, הוא זכר היטב חוסר-להט, הוא זכר היטב איך עוד פגישה ועוד פגישה הסקס נדחה, עד שבפגישה אחת - סתמית לגמרי בעיתויה וביחסה לשאר הפגישות – סקס פשוט לא עלה לסדר היום.

S

"תיראי בובה, למה שלא תאהבי אותי? אין טעם ברגשות שיכולים להוביל לתסכול, זעם, עצבות." אמר אידיוטימוס רום לאחות בעת שהיא הגישה לו את קוקטייל הטבליות היומי. "החיים שלנו קצרים מידי בשביל זה. וזה מעייף, מלאה, מתיש ומייגע. תאהבי אותי אהבה שלמה, אהבה טהורה והכל יסתדר. הכל יהיה בסדר. בסדר?"

האחות עשתה עצמה לא שומעת.

U

אידיוטימוס שכב על ריצפת חדר האוכל כשגחונו על הקרקע וראשה מציץ מעלה בעת דיבורו.

"אתה רואה ג'ון, זה אני כתבתי. חמש מאות שירי מוות. הרשה לי לצטט לך:

שיר מספר 249

אני כל כך שונא את עצמי שאני רוצה למות

אני כל כך אוהב את עצמי שאני רוצה למות

אני כל כך חושק בי שאני רוצה את כולי לעצמי

אני כל כך דוחה אותי שאני רוצה שייקחו אותי

אני כל כך הייתי רוצה שיקרה משהו

אני כל כך הייתי רוצה שיקרה כלום

אני כל כך חי שאני רוצה ל-מות

אני כל כך מת שאני רוצה לחיות

ימיי ספורים

ולילותיי ארוכים מידי

כל יום נדמה לי שמחר אני מת

ומחר אני שוב אגיד שמחר אני מת

ומי אמר שאני לא מת"

ג'ון נראה מהורהר.

"אתה אידיוטימוס, לא רובן. רובן לא מדבר ככה. למה אתה מתחזה לרובן?"

"רובן גרם לי להתחזות לו."

"גרם לך? באיזה אופן?"

"השירים האלה."

"על מה השירים האלה?"

"עלי. אלה שירים עלי. כל השירים האלה עלי. כולם."

"חשבתי שהם עלי."

"לא, הם עלי. כולם."

R

"תיראי, בובה." אמר אידיוטימוס בעודו משלשל את מכנסיו ומוציא את איבר מינו מבעד לתחתוניו. "תיגעי בזה. זה זין טוב זה. זה חומצה גרעינית יש בפנים. חומצה גרעינית שיכולה לברוא פלנטה חדשה, אפילו גלקסיה חדשה, אפילו יקום חדש, אבל היא יכולה גם להשמיד. רוצה לנסות?"

האחות לא הגיבה.

"ג'ון, תגיד, האם זה משהו שרובן היה עושה?" שאל אידיוטימוס.

"לא, אבל גם את זה הוא לא היה עושה." אמר ג'ון בעודו משלשל את מכנסיו ומוציא את איבר מינו מבעד לתחתוניו. "תיגעי בזה. בזה תיגעי."

F

הפסנתר המאוזן היטב, של באך, מתנגן ברקע. הפסנתר, חושב רובן כשהוא שרוע על גבו במיטה, המצאה גאונית. לקרוא ליצירה על שמו, מוצדק בהחלט. הטכניקה, היא לפעמים הכל. לו רק היה יכול למצוא טכניקה שתהיה גאונית, כמו המצאת הפסנתר. טכניקה גאונית, תעשה את הגאונות לבלתי-נמנעת. המוסיקה משפיעה. הפנים מתמלאות דמעות, הוא מבין את הצער. הוא מבין את ההגיון של כל צליל, יכול בקלות לדמיין איך כוכבים נולדים ומתים על פי התנועה של הקלידים. מבין שלעולם לא יוכל להשלים עם הפרידה. חתולה לבנה נכנסת לחדר, שכח לסגור את הדלת. היא מרחרחת סביב סביב אך לא נשארת. הוא רוצה חתולה, אבל אם היא לא רוצה היא לא מוכרחה. הוא לא סוגר את הדלת, אלא מניח לה לצאת, למרות שהיא מאוד יפה. זה לא סימן מאלוהים, אבל זו תזכורת.

E

לא, אין ספק שלא אהבתי אותה, אך האם ניתן לרצות מבלי לאהוב? האם ניתן להתאוות לנוכחות מבלי לאהוב? האם ניתן לרצות-להיות-עם מבלי לאהוב? יש אהבה של שוקולד, יש אהבה של רעיונות, יש אהבה של אטמוספירה גבוהה ויש אהבה של הבשר. לאהבה יש הרבה שמות, אבל איך קוראים לגעגוע? האם ילדים שמתגעגעים לאימם לא אוהבים אותה? אני מתגעגע אליה כפי שמתגעגעים למחלה ממושכת, או לייסורים חסרי-משמעות, רק בגלל שמשהו היה שם. אני מתגעגע אליה כפי שמתגעגעים לילדות עשוקה, רק בגלל שהיא בכל זאת ילדות. לא הייתה עזות ביחסים שלנו, אבל אני יודע שלו הייתי רואה אותה כעת הייתי מפגין כלפיה עזות כפי שלעולם לא הפגנתי. ויום אחרי זה, אדישות.

R

ג'ו ישב בחדרו ושרטט קווים ועיגולים על אדי החלון. "איך זה שאיש לא הגיע?" תהה. אמנם הוא לא מאוד חשוב, אבל בכל זאת. כבר חלפו שבועיים. האם הם פשוט החליטו שלא איכפת להם? אולי רובן לא מסוגל להשלים עם היותו חברו הטוב ביותר כפי שאיננו מסוגלים להשלים שהצליח לקיים מערכת יחסים עם אישה; עם אישה ולא עם דף, או עט, או פיקסלים על צג המחשב שמרכיבים גופן. רובן לא מסוגל להתמודד עם חוסר כישלון, אבל ג'יין, היא די מוצלחת. היא הלכה ללמוד במכללת דוד ילין שליד הבית שרכשו עבורה הוריה כשמטרה אחת ממריצה אותי לכל אורך הלימודים – להיות מורה בבית הספר שליד המכללה – והיא השגה זאת. היכן היא כעת? היכן הם כיום, שניהם? כיצד זה שהם הותירו אותו עם כל חולי הנפש הללו ועם הגרוע מהם, חולה המין, הפרובוקטור הכפייתי, המניה-דיפרסיבי שתמיד נמצא במניה, האידיוטימוס הזה. האם זה לנצח יהיה? אז אולי מוטב כבר כעת להשלים עם זאת. לכופף את הראש ולהכנע אל מתחת לכרית ולקוות שיום אחד יהיו להם דיסקים של מוריסי או הסמית'ס בתקליטיה של חדר המוסיקה.

S

רובן ישב בחדרו ושרטט קווים ועיגולים דמיוניים על שולחן הכתיבה. "אני כותב על דברים שלא קורים?" הוא תהה. כן, אני כותב על דברים שאמנם מן האפשר שיקרו, אבל לא קרו. האם אני יכול לדעת מה יכול לקרות ומה לא? טוב, אני לא כותב על אנשים שעפים. אנשים אולי יעופו מתישהו, אבל כרגע המדע לא מאפשר זאת. האם אני מוגבל למה שהמדע מאפשר? אני יכול לכתוב על אנשים שעפים ואז זה יהיה מדע בדיוני. אני יכול גם לכתוב משפטים שמכילים סתירה פנימית ועדיין זו יכולה להיות התרחשות נפשית, אף אם אין בה כל היגיון. וגם אם אין זו התרחשות נפשית, עצם הכתיבה היא תמיד התרחשות. אפילו אם אכתוב אותו משפט שוב ושוב, כל משפט שונה, כל משפט מייצג התרחשות שונה. אבל זה עדיין לא עונה על השאלה אם אני יכול לדעת מה יכול לקרות ומה לא.

U

אם אני רוצה לנצח את אלוהים אני מוכרח לכתוב על דברים שלא קורים. זה תנאי מספיק. הם לא צריכים להיות בלתי-אפשריים, הם פשוט צריכים להיות דברים שאלוהים לא תכנן שהם יתרחשו. ואני עושה זאת מסיבה אחת: עד היום כתבתי כל מה שאכן קרה, רק משום שהאמנתי שהחוויות שלי הן דרכו של האל לספק לי חומרים לכתיבה. פעלתי מהנחה שאלוהים לא יכול לשלוט בדברים שלא קורים, אלוהים לא יכול לשלוט בדמיון, למשל. אלוהים מתעסק רק אם דברים שקורים. אם אלוהים יכול לשלוט במה שאנחנו רוצים שיקרה, בין כשאיפה מציאותית, או דמיון אהוב, אז לחיים שלנו אין כל משמעות, איננו אלא מריונטות. אלוהים יכולים לשלוט בחלומות, אבל לא בדמיון. אם אתמיד בדמיון, אצא לחלוטין מתחום שליטתו.

R

"בבל. מגדל וראשו בשמיים. אתה רוצה אותי ג'ון, נכון? למרות שזה מלוכלך, למרות שזה כזה עליית גג מטונפת, למרות שזה כזה סדינים מרופטים, למרות שזה כזה קיטון עבש. אתה רוצה אותי ג'ון, נכון?"

"לא כשאתה מדבר ככה, לא. אתה מעליב אותי."

"מסכן שלי."

"אבל אני יודע למה אתה עושה זאת?"

"למה?"

"אתה לא יכול לקבל את האפשרות שאני אדחה אותך, לכן אתה מקדים תרופה למכה."

"אני חסר-סבלנות אל מול גלגלי הזמן?"

"לא, אתה פשוט לא יכול לסבול שעושים לך דברים, אתה מעדיף לעשות אותם דברים לעצמך."

ג'ו הביט בהם ספק משועשע, ספק נכלם, ספק מזועזע, ספק אדיש, ספק נרגש. הוא לא ידע מה לחשוב, הוא לא הרגיש. מה שהוא לא ידע זה שהם עושים לו הצגה. הוא לא ידע שהוא בתפקיד "ה-חדש" והם משתמשים בו כדי לנסות לרענן את היחסים בינהם. הוא לא ידע שהם חברים כבר חצי שנה ושההצגה לא הייתה לגמרי הצגתית, הם אכן היו בדרכם להפרד, להתאבד. הם הציגו, כדי לשכנע עצמם שאין כל פגם במערכת היחסים, אבל למעשה היא הייתה רקובה מיסודה.

F

ג'יין לא יכולה הייתה להיות מורה, בגלל המחשבה על השהות הממושכת עם ילדים שהיא נמשכת אליהם. יום אחרי יום.

E

אבל מה היא כן יכולה לעשות. היא עבדה מספיק בעבודה יומית בשביל להבין שהיא לא תצליח לעשות מה שההורים שלה עשו. היא לא תצליח לאסוף אגורה לאגורה וכך לצבור הון עצום. מלבד זאת, היא שנאה לעשות אותו דבר יום אחרי יום, שמישהו אומר לה לעשות את הדבר ושהדבר הזה הוא חסר כל משמעות עבורה. מעניין מה רובן היה אומר על עניין המשמעות. הוא היה יכול לומר שפשוט לא ניסתה מספיק עבודות, מבלי לחשוב שלמעשה הוא מעליב אותה בכך שהוא מציע לה לעבוד בעבודות בזויות. הוא יכול מאוד לפגוע בחוסר הטאקט שלו. אבל זה לא רק חוסר טאקט, זה יותר מזה. השילוב של רגישות היתר, הרגשת העליונות והפרנויות מסתבר כקטלני ליחסי חברה כשיש לבצע הערכת מצב מציאותית ולפעול בהתאם. הוא מרגיש שהוא יודע מה כל אחד מרגיש בגלל שהוא מרגיש רגש מיוחד כלפי כל אחד, אבל כשמסתבר לו שהוא טועה הוא נעשה פרנואיד ומכפיל הכל במינוס אחד, מה שהופך שגיאת טאקט בלתי-מזיקה למניפולציה זדונית. אבל אינוף רובן, צריך לחשוב מה לעשות, הכסף נגמר.

R

שוד בנקים. אבל לא להיות השודדת, אלא נהגת השודים. אפשר לגייס את ג'ו ורובן שישדדו. לא, בעצם היא מתביישת להציע להם והם גם ממילא יהיו מאוד גרועים בזה, הטיפוסים המעופפים הללו. האפשרות לעשות כסף גדול בפעולה אחת ודאי קורצת לכל עבריין, אבל אין זה אומר שהיא לא יכולה לקרוץ לה. רק בגלל שהיא גדלה בסביבה מבוססת זה לא אומר שהיא צריכה להתעלם מנטיות שודאי היו מוצאות להן ביטוי בסביבה נחשלת. לצד הנטיה לנהוג כמו כולם, לפי הנורמה, כשכל פסיעה הכי קלושה אל מחוץ לנורמה מביאה להענשה עצמית בדמות ייסורי הכליות והמצפון, התקיימה נטיה לדפוק את הממסד, לדפוק את הגדולים, לדפוק את הנורמה, לדפוק את הכללים המוחלטים השרירותיים הללו - כללי ההסכמה הניזונים מניוון הזמן. אסור להניח לסביבה לאנוס את האישיות, לעצב אותה כבבואה ריקה של עצמה. הסיכון גדול, אך מול התחושה המשחררת של כניעה לנטיה כמוסה והכסף הגדול ההשפלה שבהתפסות, והחיים הקשים בבית הסוהר לא נראים כל כך מאיימים.

S

ג'יין נזכרה במבע הפנים שלו לאחר שנרמס הטוויטר. זה היה אחרי שהשתוללו במיטה והרמקול של הבאס והמיד-ריינג' נפל על רמקול הטוויטר הקטנטן. היה נראה כאילו הוא נרמס ולא הטוויטר. זה בהחלט היה מעורר רחמים. וגם כשהאשים אותה ברמיסה זה היה מעורר רחמים. מה שהיה יותר מעורר רחמים זה שאמר "את לא צריכה לפצות אותי, את לא צריכה לקנות טוויטר חדש ליומולדת או משהו, זה בסדר גמור." הוא העלה בדעתו שאני כה חרדה לשלוות רוחו עד שארוץ לקנות לו טוויטר חדש. מילא שאדם מרוכז בעצמו אבל להיות משוכנע שהכל מרוכזים בו? מגוחך. אבל, זה רק גרם לי לחבב אותו יותר. ככל שתהיה מסכן יותר אני אחבב אותך יותר, רובן.

U

אני לא יכול לסבול את הריח שלו – של ג'ון. הוא יושב קרוב מידי אלי. אני יודע שהאיד שולט בי, אני אידיוטימוס. הוא יושב קרוב מידי, שיתרחק. בכל פעם שהזרוע שלו זזה כדי להניף את הכף מהמרק אל המלתעות הנחשקות אני מרגיש את האוויר זע בבית שחיי. הוא לא יכול לשבת כל כך קרוב. אני צריך את הספייס שלי. הוא מוכרח להתרחק. מהפרופיל, אני רואה את הגבות האלה, הראש הזה, הגוף הזה, הריח הזה, כולם פולשים לתוך הטריטוריה שלי וביד גסה ממיתים כליה על יישותי.

R

אידיוטימוס קם ותר בעיניו אחר חפצים חדים בכל רחבי החדר, משל היה נץ או עיט המשקיף מגובה רב.

"דא-עקא, היה חייל רומי. רוצץ את גולגלתו, שפד את קרביו. אך הכיצד?"

F

אידיוטימוס הביט לתוך עיניו של ג'ון וניסה לראות אהבה, אך כל מה שהוא ראה זה חרדה עמומה. זו לא החרדה שאידיוטימוס ציפה לראות. נראה היה שג'ון איננו יכול לראות את המוות בעיניו של אידיוטימוס. נראה היה שג'ון איננו יכול לראות שמותו קרב, הולך וקרב. נראה היה שג'ון איננו יכול לראות שאהבה התחלפה לשנאה. נראה היה שג'ון איננו יכול לראות שתורו למות, או לא רוצה לראות.

E

"אידיוטימוס המסכן." חשב ג'ו. "אין לו שום יכולת לשלוט בעצמו. הוא החליט להרוג את ג'ון והוא יעשה את זה. כמה עצוב, כמה עצוב."

R

ג'ון ראה בחלום המציאות את ידיו של אידיוטימוס לופתות את צווארו, אך לא היה זה דבר כה יוצא דופן במעשה אהבתם, לכן החרדה שהייתה שפוכה על פניו הייתה עמומה. לקול שבירת המפרקת הוא נעור.

S

בעוד ג'ון פוקח את עיניו היה שקוע אידיוטימוס בהחדרת רומח רומאי דרך חור התחת שלו, אל תוך המעיים, שבעבעו בעודם זורמים אל מחוץ לגוף, מרכיבים שלולית אדמדמה שהולכת וגדלה - יחד עם נוזלים ומיצים אחרים, חלקם מוצקים יותר וחלקם פחות, בינהם הפרשות טריות של ארוחת הצהריים. בפרפורי הכרה, ניסה ג'ון למנוע בידיו את החדרת הרומח, אך לא עלה בידו לעשות כן, משום שרגע לפני כן אידיוטימוס את גפיו קיצץ בארבע תנועות מהירות, כפי שהקצב קוצץ בשר. ג'ון רצה לצעוק אך הוא גילה שראשו איננו מחובר לשאר הגוף, כך שאיננו מסוגל להפיק כל צליל ואף אם היה הראש מחובר לא היה הדבר המועיל, מפני שאידיוטימוס מצא תענוג מיוחד בעקירת לשונו. גופו של ג'ון היה שרוע על שולחן האוכל, כפי שזבובים היו שרועים על שולחן בית הספר של רובן – ללא ראש, ללא גפיים וללא כנפיים.

U

דברים שרואים מהחלון. חלקיקי דברים. הצצות חטופות. בובה של קוף מת. קוף מת מוטל בגינת משחקים. רובן לא רוצה לראות את זה, אבל זה מה שהוא רואה.

R

ג'ו הרגיש שיש לו מקום בעולם. יש לו את הדיבור שלו, את הקול הזה שמתפשט בחלל. מביך למדי. "אתה יכול לשמוע אותי?" הוא רצה לומר לרובן, אבל רובן לא היה שם. "אתה יכול לשמוע עד כמה הקול הזה מביך?" הוא רצה להגיד. "אתה יכול לשמוע עד כמה הקול הזה מביך אותי?" הוא רצה להוסיף. והדברים שאני אומר, הם ייתכן שלא יהיו מביכים?

F

ג'ו רצה להתגבר על המבוכה, אבל לא באמצעות ביטול התחושה, אלא באמצעות ביטול ההכרחיות של המבוכה. ג'ו רצה להרגיש שהדברים שהוא אומר, בקול שהוא אומר, בטון שהוא אומר, באינטונציה שהוא אומר הם דברים חלשים, תמוהים, וכן – מביכים, אבל הם מה שג'ו, הם מה שג'ו אמור להיות. הם הג'ואיות של העולם ולעולם יכולה להיות ג'ואיות, העולם מסוגל להכיר בג'ואיות ולאהוב את הג'ואיות למרות שהיא מכילה תכונות כה נפסדות, המכלול של התכונות הוא ייחודי והג'ואיות הזו מכילה יותר מתכונות כה נפסדות, הג'ואיות מכילה גם תכונות חיוביות, שמאפילות על השליליות כך שהשם "ג'ו" בצירוף לדמותו יכול שלא להיות מביך. באופן מתקבל על הדעת, בגבול הסביר.

E

אף אחד לא הרגיש, אף אחד לא ידע, שבג'ון עוד התרוצצה מחשבה אחרונה, יתומה.

R

וזאת היא הייתה:

"גברים. אל- לך לראותבהם מתחרים ~ אויבים ~ ראה בהם בני-ברית במאבק ~ נגד האויב האמיתי – האישה."

S

ג'ו ניסה להזכר במה שהיה בחדר האוכל. בכל זאת, מישהו שהוא מכיר שופד. הוא ניסה להזכר מה הוא הרגיש. ניסה לוודא שלא הדחיק. אסור להדחיק, אסור להדחיק דבר. יש להלחם בנטיה להדחיק, אבל לא בגלל שיש תועלת בהעלאת דברים מעל פני השטח, אלא כי יש לנצח את הטבע והטבע מצווה הדחקה. ככל שהוא ניסה לחשוב על מה שראו עיניו ולא לנסות להזכר מה הוא הרגיש, הוא התחיל להרגיש שוב מה שהרגיש אז. תחושה עזה של בחילה שהתחלפה בתחושה של היקסמות. את מהלכיו הגסים בפתאומיותם של אידיוטימוס רום הוא ראה כהולמים לחלוטין את סופו של ג'ון, כפי שהוא אמור להיות. בתוך הסיטואציה הכל מבחיל אבל דריסת רגל אל מחוצה לה מאפשרת לרקום מציאות יפהפיה. "במבט אמן, כפי שלימדנו רובן, צריך לראות הכל במבט אמן."

U

לאחר מחשבה אם זו אכן טראומה, לאחר מחשבה אם זו אכן טראומה שונה מכל הטראומות שבאו לפניה. של כל שניה מחיים אלה. לאחר מחשבה אם לאחר מיתות רגעיות כה רבות יש בתמידיות של מיתה זו כדי להקנות לה ייחודיות. לאחר מחשבה אם בעל-זמניות אפשר לגעת באמצעות האל-זמניות, אולי פשוט מוטב להניח את הראש על הכר ולהתענג על כך שאין יותר רצון לטוב שאיננו יכול להתממש, שאין יותר רצון למגע שאיננו יכול להתממש, שאין יותר רצון לגדולה שאיננו יכול להתממש. המימוש, כשלעצמו, איננו אלא הזיה נשכחת.

R

חומר סמיך ונעים למגע, אף כי לחושים אין בו כל נגיעה.

F

נקודת המבט של ג'יין על רובן שוללת את רובן. איננה יכולה להכיל את רובן, לא מפני מימדיה הצרים של ג'יין, אלא מפני הרומסנות. יש לרמוס. יש לרמוס את האהוב כשם שיש לרמוס את השנוא. יש לרמוס את השגור כשם שיש לרמוס את יוצא-הדופן. יש לבוז לסלידה. יש לבוז, אך ללא מבע של בוז.

E

לג'יין ולרובן לא איכפת מג'ו. אם הוא לא מתקשר הם לא מתקשרים. שיעלם.

R

קודם היא שדדה זקן, רק לאחר מכן היא עברה לשוד בנקים. היא יצאה לטייל במדבריות הנגב בגלל שהיא שמעה על גרמניות שמתבודדות שם ומגיעות להארה. היא לא רצתה להגיע להארה. היא רצתה לשמוע קול שיגיד לה דבר מסויים: אפשר לא רק לרחם על השפלים, העלובים, ומעוטי-היכולת, אפשר לאהוב אותם לא פחות משאוהבים את הנשגבים, הנישאים, המורמים מכל. היא רצתה גם שהקול יגיד לה איך עושים את זה. איך אפשר שלא לזהות תוקפנות באנשים ולשם כך לנקוט משנה-זהירות? איך אפשר לחיות מבלי להצטרך להתגונן. היא לא יכלה לסבול יותר את שריון הקשקשים שעטף את עורה ולא את המגן שאחזה בידה. היא רצתה להיות עירומה, להתגאות בגופה, להיות מי שהיא, בלי בושה. ואז, זקן חלף לידה והיא ירתה לו ברקה.

            סכום הכסף שהיה בארנקו היה 200 שקלים חדשים. היא ציפתה להרגיש צער, חרטה. אבל היא הרגישה לא רע. היא לא ציפתה שיהיה לו סכום גדול יותר. לא מיליונרים מסתובבים בחום הלוהט. "רגל הטבולה בחול הדיונות הבולעני לא תהיה רגל של עשיר" הייתה המחשבה שחלפה בראשה בעת שליפפה את זרועה סביב צווארו תוך שהגוף נשמט אל החול כאילו מעצמו וקול היריה בקושי נשמע, בגלל עירפול החושים השרבי.

            את שוד הבנק הראשון והאחרון היא ביצעה בבנק לא הרחק ממקום מולדתה. זה היה סניף בנק הפועלים בשדרות הרצל, מול כיכר דניה. היא לא יכלה להבין מדוע וכיצד, אבל ככל שרצתה להיות משוכללת ומקצועית הכוחות נטשו אותה. היא לא יכלה להבין מדוע וכיצד, אבל היא הרגישה שהיא מבינה את כוחם של הרגשות המתים. היא לא רצתה לשדוד בנק, היא לא חשה צורך לשדוד בנק. היא ידעה שהיא הבטיחה לעצמה שהיא תשדוד בנק. היא גם לא זכרה למה היא הבטיחה לעצמה שתשדוד בנק. היא רק ידעה שזה דבר, שזה דבר שצריך להעשות.

            היא איימה על הכספרית באקדח צעצוע, בגלל שאיבדה את האקדח באמצעותו הרגה את הזקן. היא לא חששה כשכיוונה את האקדח אל הכספרית, כפי שלא חששה שימצאו את האקדח באמצעותו הרגה את הזקן וטביעות אצבעותיה עליו. היא אמרה "אני רוצה בבקשה שתמסרי לי את כל השטרות שיש ברשותך." היא לא ביקשה שתפתח את הכספת בגלל שהיא הבחינה במדבקה על גבי הכספת המספרת על מנגנון השהיה של 15 דקות, שלא היו לה. היא האמינה למדבקה, היא לא העלתה בדעתה שזו מדבקה שכל ייעודה להוליך שולל שודדים מתחילים. אחרי הכל, היא הייתה שודדת מתחילה. אבל היא לא נתפסה.

            היא יצאה עם סכום של 8000 שקלים מהבנק. זה סכום יפה, אבל זה מספיק רק לחצי שנה של שכר דירה. היא הייתה צריכה עוד כסף. אחרי השוד, כשהיא ירדה מהאוטובוס ופנתה לביתה גבר אימתני אחז בה ומשך אותה לסימטה חשוכה, שם היא נאנסה ועברה התעללות מינית קשה על ידו ועל ידי שלושה מחבריו. היא לא הייתה מסוגלת לומר להם היכן היא גרה, אבל הם גילו את כתובתה לפי תעודה ההוראה המפוברקת שהכינה לעצמה. כשם הגיעו לביתה הם גררו אותה לשירותים ואנסו אותה על גבי האסלה וכן כששניים מהם מניפים אותה באוויר, תוך ששניים אחרים מכילים את איבר מינה ונקב עכוזה. כששלושה מהם הלכו היא מצאה את עצמה שוכבת על שולחן המטבח ומשוחחת כשהיא שותתת דם.

            "אני יכול לעזור לך." אמר אנס מספר 4.

            "איך... איך אתה... איך אתה..."

הוא המתין שהיא תשלים את המשפט, אך היא עשתה את עצמה שהיא לא מסוגלת. היא כל כך לא הרגישה כלום, שלא עניין אותה להשלים את המשפט.

היא עברה לגור איתו.

היא גילתה שהוא אדם עשיר מאוד. הוא חי בארמון והיא הרגישה מאדאם. בחורות זרמו לשם כל הזמן. והן לא הזדיינו בחינם. היא לא הייתה צריכה לעשות דבר והיא לא עשתה דבר. אנס מספר 4 התאהב באדישות שלה, בחוסר-הרצון שלה. הוא נישא לה, אבל לא עניין אותו יותר לעשות סקס איתה. הוא הסתפק בידיעה ובתחושה שהיא בבעלותו. הייתה מישהי שהייתה באה מידי ערב להזדיין איתו, היא הייתה הזונה שלו. כדי לרשת את כל כספו, היא ירתה בו כשהיא לובשת כפפות גומי ואת האקדח היא שמה בידה של הזונה שלו. היא חשבה שכמו שעל פשעיה הקודמים המשטרה לא עלתה, גם על פשע זה היא לא תעלה. אבל בכל הארמון היו מצלמות ומיד כנשמעה יריה שומרי הראש שלו כפתו אותה ולקחו אותה למרתפי העינויים שם עינו אותה במשך 30 יום בעיקר בעינויים מיניים, שכדי שלא להתענות מהם היא למדה איך להנות מהם. היא הרגישה שהיא מגלה מחדש את מיניותה. בכל פעם שנעצו כלי מחודד זה או אחר בתוכה היא לא הרגישה כאב, אלא עונג-רב. היא לא הסתירה זאת. אפילו ביום מותה, לא היה לה משנה שמעניה רואים שהיא זבת דם אך מאושרת.

[הדרגתיות בתיאור אסונה של ג'יין – כמה פסקאות קצרות, הדרגתיות, עד לאסון.]

[לג'יין ורובן באמת לא איכפת מג'ו. אם הוא לא מתקשר הם לא מתקשרים. שיעלם.]

[יחס חיובי לכשלונות ואסונות, יחס של רחמים, אמפתיה, נטיה לחפש את האנדרוג, לשנוא את המנצח, חרף ניסיונו של המנצח להראות מנצח]

[פנים מלאות דמעות בעת שמיעת באך, חתולה נכנסת הביתה]

[התחרפנות, בתוך הבית משוגעים, מאוד דררמטית, בעת פגישת עומרי]

[ הסתרת נטיות הומוקסואליות, לפני זה הצגה של ההומוסקסואליות כדבר נשגב]