התחבורה היבשתית

בתחילת שנת 1948 היתה אמי , זלפה ליכטינגר בהריון מתקדם, היא היתה מאד חלשה והרגישה לא טוב. דר' ויידנפלד היה בא פעמיים-שלוש ביום למדוד לה לחץ דם. כעבור שנים הבנתי שהיתה לה רעלת הריון

לקראת סוף ההריון, בחודש מרץ הוחלט לשלוח אותה ללדת בבית חולים מסודר ולא לקחת סיכון ולהשאירה בבית היולדות המאולתר בנהריה. מכיוון שהדרך לחיפה לא היתה בטוחה בגלל המעבר דרך ואדי רושמייה, שם ירו על מכוניות, הוחלט להעבירה לבית חולים "העמק" בעפולה

למיטב זכרוני היא הועברה לשם כשבוע לפני הלידה, אבי ליווה אותה לבית החולים וחזר לחיפה. לנהריה כבר לא יכול היה לחזור כי בינתיים נחסם הכביש מחיפה לנהריה. אני נשארתי בבית חברתי חנה אנגל כל אותה תקופה עד שובה של אמי הביתה

בינתיים הצליחו אבי ותושבים אחרים מנהריה שנתקעו בחיפה ללא אפשרות לחזור לנהריה, לארגן כלי שייט שיעביר אותם דרך הים לנהריה. ואכן , כעבור מספר ימים חזר אבי הביתה. המצב בנהריה היה קשה, האוכל אזל והתושבים חששו מהתקפות ע"י כפריים מהסביבה. בבית הספר הורו לנו , כי אם נשמע יריות, עלינו להסתתר מתחת לשולחנות בכתה

נועה אחותי נולדה ב- 15.3.1948 בלידה רגילה ללא סיבוכים, אך אמי לא יכלה לחזור הביתה. על הולדתה נודע לנו רק מספר ימים אחר כך היות שהקשר הטלפוני לנהריה היה משובש

אמי נאלצה לעזוב את בית החולים כעבור מספר ימים, אך מכיוון שלא יכלה לחזור הביתה עברה להתגורר בבית קרובי משפחה בעפולה

כעבור מספר ימים ביקשה אמי מאבי שינסה למצוא אפשרות להחזיר אותה הביתה. דרך הים לא באה בחשבון עם תינוקת בת מספר ימים. לאחר מאמצים עלה בידו של אבי למצוא קצין בריטי מהימן ולשחד אותו להעביר את אמי בחזרה בדרך היבשה

אמי הובאה לבית קרובי משפחה בקרית ביאליק, ומשם נלקחה במשאית צבאית של הבריטים עמוסה בשקי קמח שהושאר בה חלל שבו הושבה אמי ואחותי בזרועותיה ונסעה לכיוון נהריה

אמי נהגה לספר שנשימתה נעתקה כשהרגישה את הסיבוב ליד עכו וחזרה אליה כשהכל עבר בשלום. עבור המסע הזה שילם אבי 20 לירות הון תועפות באותה תקופה, ואני זכיתי לראות את אחותי כשהגיעה לנהריה בת 3 שבועות

אילנה ליכטינגר חסיד