בית הספר הראשון

מזיכרונותיה של המורה הראשונה

"הגעתי לנהריה ב- 1.9.1939 ביה"ס כאמור, היה קטן. הצריף ושתי כיתות שהיו למעשה בית כנסת ורק מחיצה דקה הפרידה בין הכיתות , ובשעת שיעור כתה אחת הפריעה לרעותה. בכל ביה"ס היו כ- 60 תלמיד. ביה"ס היה בלתי מדורג , כלומר בכל חדר למדו מספר כיתות, אני לימדתי כיתות א' ב' ו- ג' בחדר אחד, וכל שיעור היה מחולק לשלוש יחידות מטודיות. שתי כיתות (שני טורים) קיבלו עבודה עצמית ועבדו . את השלישית(טור שלישי) לימדתי אני בצורה פרונטלית רגילה , לפעמים הרגשתי כמנצחת על מקהלה. מפליא הדבר שהילדים לא סבלו מכך, ההיפך היה הנכון. הם אהבו את העבודה העצמית . בעיקר הפיקו תועלת מכל השיטה הזו התלמידים המחוננים מכתות א', ב'. כך גם הילדים שלמדו בחדר בו היו כיתות ד' ה' ו' , המוכשרים מכתות ד' ידעו מה שלמדו בכיתות ה' ו'

כשעברו תלמידינו לבתי ספר אחרים, כי בנהריה לא היו עדיין כיתות המשך, הצטיינו ילדינו ביכולת הריכוז וביחס הרציני לעבודה עצמית

חנה כספי ז"ל

מתוך החוברת למלאת 40 שנה לביה"ס וייצמן

הגעתי לקיבוץ "פלוגת עבודה געתון", עם נישואי לאפרים רז (כיום), אז היה שמו ארנה רוזנברג ,

ב-1941 בהיותי בת 20, כיום אני בת 90 .

שנים ראשונות אלה בעבודת ההוראה בביה"ס ויצמן בנהריה, היו גם שנים ראשונות להתיישבות האנשים בנהריה.

הם הגיעו עם הליפטים, אל אדמות, שרכשו בגרמניה באמצעות סוסקין.

אני, שבאתי להחליף את חנה כספי, שילדה אז את בכורתה דרורה, הייתי יצור יוצא דופן בקיבוץ (רובו היה מיוצאי צ'כיה ווינה), וכמובן "צברית" בלשון ההורים בנהריה.

שני הגברים, שהיו בביה"ס, כשבאתי, היו הד"ר רילף, המנהל, ויואל, שהיה מורה לטבע, ואירגן ספרנים לספריה.

בי"ס ויצמן לא היה בי"ס בלבד, אלא היה "מרכז-קהילתי" לישוב המבודד. מסביבו התרכזה מירב העשייה בתרבות שבנהריה .

קיבלתי תפקיד של מורה כוללת, מחנכת כתה א-ג, מלמדת טבע בכתה ו-ז , מורה למלאכה, לזימרה ולהתעמלות לכל תלמידי ביה"ס.

אין טעם לספר כאן על לבטיי כמורה מתחילה בישוב רחוק. עבדתי בנהריה 8 שנים ואהבתי כל רגע בהוראה.

בשל המרחק מעזרים בעברית , נעזרתי בעיקר ע"י יואל בספרים בגרמנית.

המרפ"ד בנהריה לא היה קיים , כפי שלא היו מרפ"דים במקומות אחרים.

לא הייתה ספריה עברית במקום, ויכולתי להיעזר רק בחנה כספי וביואל.

לימים, כשהצטרפו ורצקי וצימרינג לחבורת המורים, ואחר כך נוספו עוד ועוד, למשל, דמינסקי – הפך ביה"ס עשיר בכיתות ורב השפעה בישוב.

כמורה צעירה הייתי חייבת לחפש לעצמי עזרים ופתרונות. זה היה אתגר רציני ואולי היה זה הטריגר לכל מה שהתרחש לי בתחום ההוראה , החינוך והמחקר אחר כך.

למדתי מאנשי נהריה תאבי הדעת , החרוצים והעניים – המון !

פרופסורים ודוקטורים יצאו לאסוף תפוחי אדמה וירקות , שגידלו במשקים ליד הבתים, בעזרת כסיות אופרה.

האנשים עבדו קשה מאוד, אך לא וויתרו על ה "שלאף שטונדה " שלהם, על היופי בבתים הקטנים, על הכלים היפהפיים שלהם ועל שמירה על תרבות.

להורים, שעברו אז משברי קליטה עצומים, היה חשוב מאוד המגע עם ביה"ס, והם שיתפו את עצמם במפגשים שבחגים , במסיבות ובאירועים.

אני זוכרת מקהלה, שהקים אריה צימרינג ( המורה להתעמלות) של ילדים, מורים והורים.

אני זוכרת, שההורים הגיעו עם כל בקשה שלנו המורים, והיו שותפים מלאים בגידול הילדים ובחינוכם.

נהריה הקימה בתוכה חוגי לימוד מכל הסוגים. היה חוג לעברית וחוג לתנ"ך , חוגים לספרות ולמוסיקה...

הישוב הקטן והעני הזה הווה דוגמא למופת של הצמדות לארץ החדשה, ואי וויתור לערכים מאירופה.

אני אישית עברתי בתקופה זו מאבקים קשים ביותר. הייתי זרה בקיבוץ, רחוקה מההורים ומחברי בוגרי הגמנסיה הרצליה.

חסרו לי מוריי, שיכלו לסייע לי בראשית ההוראה. חסרה לי העברית העשירה בהגייה נכונה, כי גם חברי הקיבוץ היו עולים חדשים, ודיברו עברית לקויה ודלה.

הרצליה רז

מספר התלמידים בבית הספר עלה משנה לשנה בהדרגה . הנתונים הבאים נלקחו מתוך רישומי בית הספר

בשנת 1943 השאירו 3 בוגרים לכיתת המשך : כיתה ט'.

התקבלו שני מורים חדשים : רפאל בורנשטיין וצפורה ברלינר. ובסוף אותה שנת לימודים עזבו הרצליה סוקולינסקי רז ושמעון אלון.

מחזור תלמידים מסיים לימודיו בבית הספר.

מורים חדשים שהצטרפו באותה שנה 1945 : הרצליה סוקולינסקי רז חזרה, ברורית אונא (מורה לציור) יעקב פאוקר(גנן) ואריה צימרינג הגיע בפסח אותה שנה והחליף את מנדל פירסט שהיה עד אז מורה להתעמלות

הספריה הציבורית

הספריה הוקמה על ידי אפרים יואל בבית הספר העממי נהריה כדי לעודד את הילדים לקרוא עברית במקום גרמנית. הספריה כללה תחילה רק ספרים עבריים. בין היתר הוא דאג להביא תרגומים עבריים לספרים הגרמניים שהיו בידיהם. ספריה זו קיבלה מעמד עצמאי ב 1946 כאשר המועצה אישרה לו לפתוח את הספריה הציבורית במגדל המים, ואישרה את מינויו כמנהל הספריה. שם גם פתח חדר קריאה ותצוגה של הטבע של אזור נהריה, שהיה ה"מוזאון" (אבי היה מורה לטבע, שעזב את גרמניה באמצע הדוקטורט בביולוגיה).

בשלב זה כבר היו בו ספרים גם למבוגרים. הספריה עברה מהמגדל כאשר היה צורך להשתמש במקום לצרכי ביטחון במלחמת השחרור, והתגלגלה לבסוף ל"בית רייך" ברחוב הרצל, תחילה בדירה אחת בבניין, ובהדרגה לכל הבנין שהפך בית תרבות וספריה שהיוו יחידה אינטגרלית אחת.

בזמן שמרבית התושבים בנהריה דיברו גרמנית ושמרו על התרבות הגרמנית, נאבק יואל בעד השימוש בשפה העברית ובמסגרת זו הקים את הספריה הציבורית תחילה בבית הספר בשנת 1939, ולאחר מכן בשנת 1946 כמוסד נפרד בחסות המועצה המקומית.

אפרים יואל חולל מהפכה בספריות הציבוריות בארץ כאשר, בניגוד לכל הספריות האחרות באותה עת, יזם את הקריאה חינם, איפשר לקוראים גישה חופשית למדפי הספרים, ודאג לחזות האסתטית של הספרים והספריה.

במקביל הוא פתח לציבור גם אולם קריאה שאפשר לתושבי נהריה נגישות לאוצרות מידע (שכיום זמינים באינטרנט). גם בהיותו ספרן ראה את תפקידו בעיקר כמחנך, ואת הספריה – כמכשיר חינוכי.

בשנות העלייה הגדולה לאחר קום המדינה ביקר יואל במעברה בנהריה כדי לעודד ילדים ובני נוער לקרוא בספריה, והיה מתאים ספרי קריאה לאופיו והעדפותיו של כל קורא. בראשית שנות הששים החל יואל, לראשונה בארץ, גם לתכנן הקמה של אגף מיוחד לילדים ולנוער בספריה.

יואל הפך את הספריה לבית תרבות תוסס ומרכז חינוכי על ידי ארגון פעילויות תרבות לקהילה, כקונצרטים, הרצאות וסרטים לימודיים, ושילב בה את המרכזייה הפדגוגית. זו היתה באותה עת הספריה היחידה בגליל המערבי ששרתה את כל ישובי הסביבה.

בכל אותה תקופה חדרו היה "פינת יעץ ותמיכה" לנוער המקומי. כדי לעמוד בקשר בלתי אמצעי עם אנשי מפתח בחברה ובכלכלה בנהריה, שיכולים לעזור לנוער במצוקה ולתמוך בספריה ובבית התרבות, הצטרף יואל למקימי מועדון רוטרי בנהריה ושרת כנשיא המועדון.

ב- 1965, לקראת הפתיחה של האגף לילדים ולנוער בספריה, אותו הגה ותכנן, נפטר אפרים יואל בגיל 58.

דני יואל

בנו של אפרים יואל

שהקים את הספריה

הספריה העירונית לפני המעבר לבית רייך