בטחון המושבה

בשנות השלושים נדרשה השקעה גדולה בבטחון הישובים שהוקמו בגליל , מאחר שהערבים שחיו בסביבה ניסו בכל דרך להתנכל לישובים החדשים. לא זו בלבד, ב 1936 החל המרד הערבי שבו דרשו הערבים לעצור את הקמת ישובים חדשים והבריטים אכן הוציאו פקודה כזאת, ואילו הקמת הישובים נמשכה ביתר שאת בתקופה שקבלה את השם "חומה ומגדל". מעל 90 ישובים הוקמו במהלך 3 שנים, 1936-1939 במסגרת חומה ומגדל. כל הקמת ישוב דרשה הרבה ידיים עובדות, נשק לאבטחה , ואנשי אבטחה. כך הקימו את שבי ציון, את חניתה ואילון.

אנשים רבים עסקו בבטחון הן בנהריה , הן בגליל המערבי וגם בארץ כולה. מנקודת מבט של היום קשה לעקוב אחר הגדרת התפקידים ובעיקר על תקופת השירות של אותו נוטר/ שומר/ אחראי בטחון וכו'

תקופת המאורעות 1936 - 1939

כוחות העזר של משטרת נהריה מנו בשנת 1936 ששה אנשים. הם צוידו ברובי צייד וגם ברובים בריטים. החל משנת 1937 אומנו כמעט כל הגברים שהיו בגיל גיוס ע"י אנשי ההגנה, להיות כח עזר לכוחות המשטרה. אנדריאס מאייר זוכר: "היו גם בריטים שחיבבו אותנו. היה סמל בריטי בשם פיש שהביא איתו ארגז תחמושת ואימן אותנו, חברי ההגנה, בירי על חוף הים". על המצב ב 1936 כותב פריץ דויד: "בסתיו 1936 המצב היה כה חמור עד שנאלצנו בלילות, בגלל מחסור במגינים, לקצר את קווי ההגנה שלנו. נשים וילדים אשר לא התגוררו בבתי אבן והצריפים שלהם היו בפריפריה הועברו לישון במרכז המושבה. 3 שנים קשות עברו על נהריה. אנדריאס מאייר זוכר שבלילות נורתה אש על נהריה מהגבעות הסמוכות. מדובר היה בסכנה מוחשית שגרמה לבידודה המוחלט של נהריה. כל הגברים במושבה שמרו במשמרות בנות 4 שעות, מוצבים בעמדות שהקיפו את המושבה. במקום היו מספר רובים, חלקם כלל לא חוקי, אותם סיפקה ההגנה. אביו של אנדריאס היה צייד בגרמניה, כך כלל אוסף הנשק הנהרייני גם את שני רובי הצייד שלו, ברשיון, הבריטים אירגנו את כח ההגנה היהודי במקום, לכן כאשר הערבים פתחו ביריות לעבר המושבה גויס כח העזר. הגיוס עצמו נעשה ע"י האדם האחראי לכך בעזרת מוט ברזל בו היכה בכח על צינור ברזל אחר בן 6 צול. כך עבד "פעמון האזעקה" של נהריה אותו שמעו למרחקים, בעזרתו הוקפצו האנשים לעמדות ונכנסו לכוננות. כאשר לא נישמעו יריות בסביבה, שיחקה הקבוצה לעיתים קרובות פינג פונג. על כל אדם הוטל תפקיד הגנה ספציפי: אנדריאס לדוגמא, עשה תצפיות ממגדל המים מצויד במכשיר קשר מסוג מורס. הקשר נשמר עם חיפה ומאוחר יותר גם עם הקיבוצים בסביבה, אשר בהקמתם עזרו גם אנשי נהריה. זה היה הקשר היחידי לעולם החיצוני שלא עבר את הביקורת של הבריטים. בתקופה זו החלה גם העליה הבלתי חוקית לארץ ומכשירי המורס שמשו לתקשורת עם אוניות המעפילים

מתוך אתר בית ליברמן


מנחם גלזר נתבקש על ידי (יוסף קרלנבוים) אלמוגי להגיע כנוטר לישוב חדש בגליל המערבי על חוף הים צפונית לעכו המוקף באוכלוסיה ערבית והוקם ע"י עולים מגרמניה בשם נהריה. מנחם התבקש להקים בישוב את "פלוגת הפועל " ולהדריך את הנוער והמבוגרים, הכשרת ספורט והכשרה צבאית. וזאת במקביל לשירותו כנוטר ופועל בנין. יחד עם מנחם הגיע מחיפה ידידו משה ברמן כנוטר, השניים התגוררו תחילה במגדל המים שאך נבנה

בנהריה כבר נבנתה תשתית בסיסית של קהילה, מזכיר ועד ההסתדרות המקומית היה גרשון טץ. האחראי מטעם ההגנה היה חיים גינצבורג שניהם היו מינויים פוליטיים מטעם -מפא"י ששלטה בכל מוסדות הישוב היהודי בארץ ישראל בראשות בן גוריון. רופא המושבה היה ד"ר ויידנפלד

מלבד ברמן ומנחם היו עוד נוטרים נוספים ביניהם יעקב פאוקר מראשוני המתיישבים וידיד של מנחם . בנוסף לחברי ההגנה והנוטרים בישוב, היו נציגים של ארגון השומר(בהנהגת אלכסנדר זייד) אהרון נורקין בנהריה ובנימין ברמן באזור שבי ציון. נורקין וברמן היו אנשים אמיצים ועזי נפש שסיכנו נפשם בשמירה וסיור מול אוכלוסייה ערבית עוינת

נהריה הייתה שטח ברובו ריק, בתים בודדים מאוכלסים ובתים רבים בשלבי בניה, מגדל המים כאמור כבר נבנה, הגבול הצפוני היה רחוב חניתה דה היום והדרומי רחוב קפלן. לרחובות עדיין לו היו שמות רחוב ז'בוטינסקי היה שומם למעט מגדל המים, במרכז העיר היכן שהסופרמרקט של היום היה מחסן חקלאי גדול, צריף ששמש מטבח פועלים וכן מבנה של ההסתדרות העובדים. מול מלון קרלטון של היום היה בית קפה אזור הפלאטאוו ,ברחוב הרצל מספר בתים, תנועת הבניין התנהלה בקצב מהיר ובאזור הצפוני הקימו שני צריפים עם מיטות ששמשו ללינת פועלים ללא תשלום

באזור עין שרה עמד המבנה המפואר בבעלות משפחת ליברמן עם כ 600 דונם קרקע

דרומית ממנו היה שטח בבעלות קק"ל, כך שהייתה רציפות של שטח אבל עדיין נהריה

הייתה מבודדת בלב ישוב ערבי. מתיישבי נהריה "הייקים" היו אנשים משכילים בעלי תרבות, נימוס, צניעות וחרוצים עם הרבה תמימות לגבי החיים בארץ. חלקם גילו קושי להסתגל לחיים והתרבות בארץ אבל ציונים שהתמסרו לכל עבודה פיזית קשה, הגם שהיו בעלי תארים אקדמאים מכובדים ונשאו בנטל הביטחון והשמירה בישוב יחד עם אנשי ההגנה

נהריה הלכה והתפתחה ובנוסף לבתים החלו לבנות עסקים וחנויות

לצד עבודת האימונים במסגרת "הפועל" הוטל על מנחם להיות אחראי על הנשק הבלתי חוקי ע"י חפירת "סליקים" סודיים שהיו בד"כ בחלקות התושבים בלי ידיעתם כדי לא לסכן אותם מול השלטון המנדטורי

החלה התארגנות של שמירה קבועה תוך לימוד שימוש בכלי הנשק. קצין בריטי היה ממונה על הנוטרים באזור שמנה מספר ישובים ובכל חודש לאחר מסדר היה מביא משכורות לנוטרים לפי דרגה 6 לא"י (לירה ארץ ישראלית) לנוטר בלי דרגה עד דרגה ראשונה 7 לא"י לקורפורל ו 8 לא"י לסרג'נט ) הדרגות חולקו לפי מפתח פוליטי(. סכומים שהספיקו בקושי לקיום אבל בשל הקביעות לא היו טענות. מנחם הקים את קבוצת הכדורגל הראשונה במסגרת "הפועל" שהייתה מורכבת מאנשי נהריה והמשחקים היו בד"כ נגד חיילים מהצבא הבריטי. במקביל הקים קבוצת נערים מגיל 17-14 לאימון בספורט שימושי (צבאי) ואימן גם את המבוגרים

החברות בין מנחם לנורקין וברמן הלכה והתהדקה לנוכח האתגרים והמשימות. רוב עבודת ביטחון השטח הסיזיפית של היומיום בישוב וסביבו הייתה על כתפיהם ולא פעם היו להם חילוקי דעות עם חיים גינזבורג מפקד ההגנה בישוב על נושאי ביטחון.

המאורעות במגזר הערבי גברו, קו הנפט בין מוסול (עיראק)וחיפה הוצת והחלו להישמע יריות בודדות לכוון הישוב. הישוב קבל נשק חדש שכלל מקלעים. בישיבת מפקדת ההגנה הציע מנחם לנסות את הכלים החדשים שהובאו ע"י ההגנה. הוחלט להפעיל מכונת זריעה מוטורית כדי לעמם את רעש הירי של המקלע בשפת הים של הישוב, אבל מכיוון שרוב התושבים לא היו בסוד העינינים הייתה בהלה ובמקום לפנות לאנשי ההגנה או הנוטרות בישוב הודיעו למשטרה הבריטית בעכו על תקיפת ירי ע"י ערבים. הבריטים הגיעו מיד והחלו לחקור את פשר היריות. הנהגת היישוב טענה שערבים ירו מכלי שיט בים וברחו. למזלנו הבריטים קבלו את הטענה התושבים שהודיעו לבריטים ננזפו

לישוב היה מעין שער המאויש בדרך כלל שומרים. אם הופיע רכב או בן אדם היה צורך להזדהות ואז שומר העמדה היה פותח את המעבר. ערב אחד בזמן שמנחם יצא לערוך ביקורת בעמדת השמירה שהייתה ע"י הכביש בכניסה הראשית, הופיע ליד השער בחשיכה בנימין ברמן, חברו, איש ארגון השומר ובקש מעמדת השמירה לפתוח את המעבר. השומר בעמדה צעק לו בגרמנית : "דבר גרמנית אחרת אני יורה!" למחרת ספור זה הפך לבדיחה המיתולוגית של אנשי נהריה

באותה שנה 1938 שוב הייתה תקרית ירי על אוטובוס שהגיע מחיפה, בנס לא היו נפגעים אך זה היה סימן לבאות והיה צורך לתגבר את הערנות והוסיף כלי נשק למאגר הלא לגאלי

בישיבת מפקדת ההגנה בישוב הוחלט על בנית רכב משוריין אשר יבטיח הגנה טובה יותר וייתן מענה אבטחה מהיר לאורך הגזרה בישוב וכן בישוב החדש שבי ציון (ישוב חומה ומגדל). עבודת ההכנה נעשתה בקצב מהיר ע"י בעלי מקצוע מהיישוב (מסגרים ונגרים)

המשוריין היה בנוי מלוחות פלדה ובאמצע עץ קשה כדי לבלום חדירת כדורים. מנחם מונה להיות מפקד המשוריין ואיתו ארבע אנשי צוות חמושים עם קני הרובים מחוץ לאשנבי הירי, וכך נכנס גורם משמעותי חדש שחיזק את הביטחון בישוב ומחוצה לו לאורך הכביש הראשי בין שבי ציון לנהריה. המשוריין הוכיח את עצמו מהר וכבר באחד הסיורים הראשונים לאחר סיור לילי שנסתיים לפנות בוקר החלה תקרית ירי על הישוב מאזור הפרדסים והגבעות. צוות המשוריין בפיקודו של מנחם יצא עם המשוריין ופתח באש לאזור הירי תוך כדי נסיעה. מאוחר יותר נודע שאנשי כנופיה ערבית זממה לפרוץ לישוב תוך מחשבה שבשעות הבוקר לא מאיישים עמדות שמירה. למחרת, הגיעו לישוב שתי מחלקות של אנשי וינגייט. מנחם ביקש להצטרף אליהם לסיור בעומק של 25 ק"מ בהרים סביב נהריה אולם לא נוצר כל מגע עם הכנופיה שכנראה פחדה מעוצמת הכוח

כעבור מספר ימים לעת ערב לאחר השקיעה נפתחה אש חזקה על מרכז נהריה ולאחר מכן לכל אורך הקו של הישוב מדרום לצפון. מנחם, שלא היה בתפקיד באותו ערב הוזעק ע"י מפקד ההגנה והורה לו לקחת פיקוד על המשוריין ולהשתיק את מקור הירי. מנחם ביקש נשק כבד שכלל מקלע ותת מקלע פיני. צוות המשוריין חומש בנשק ומנחם החל לתת להם הוראות על מיקומו של כל אחד ותפקידו

אחדים מהייקים פנו אליו בגרמנית ובקשו ממנו לתת פקודות בגרמנית כי העניין רציני מידי וצריך להבין בדיוק את הפקודות. מנחם הבין גרמנית אבל לא ברמת שפת אם והחליט לנצל את הידע באידיש לשפת פקודות. הבחורים מלאו את פקודות פתיחת האש בדייקנות ייקית טיפוסית והצליחו לשתק את כל מקורות האש ולחזור בשלום ובגאווה לישוב. צוות המשוריין חילק שבחים על קור הרוח של מנחם תחת אש אבל גם הוסיף עוד בדיחה מיתולוגית לנהרייה במקום לומר ירי צרורות מנחם פקד על ירי התזות (שפריצה) בתרגום אידי

הצלחת צוות המשוריין שוב מנעה פיגוע של כנופיה בנהריה והדבר הגביר את המוטיבציה של תושבי הישוב להתגונן ולהתקיף את האויב. הערבים הגבירו את הלחץ על הישוב היהודי והחליטו לא למכור ירקות ליהודים. מספר סוחרים החליטו להתארגן באופן עצמאי ולקנות ירקות מלבנון ע"י שליחת משאית ריקה לראש הנקרה ושם להעמיס אותה בסחורה לבנונית. בדרך לנהריה הותקפה המשאית ליד הכפר א זיב (פארק אכזיב של היום) והרגו את נהג המשאית

מפקד ההגנה ביקש ממנחם שייתן לווי אישי חמוש למשאיות על ציר נהריה ראש הנקרה, הליווי היה סכנת חיים ממשית לעבור באזור מסוכן ועוין אל באצה (בצת) וא זייב (אכזיב

במקביל נמשכו סיורי המשוריין על קו נהריה שבי ציון. תושבי שבי ציון עבדו את אדמתם בחלק המזרחי של הכביש (ע"י רגבה ) סמוך לאקוודוקט. במהלך אחד הסיורים על הציר פגש מנחם את בנימין ברמן השומר המסור, אשר עצר אותו ובקש ממנו להישאר באזור כי יש לו חשש שמשהו עלול לקרות. מנחם הורה לנהג המשוריין לעמוד בצד הכביש הראשי תוך ניסיון להישאר בקשר עין עם בנימין, לפתע נשמעו שתי יריות .

וכך כתב מנחם בזכרונותיו. קפצתי מהמשוריין בריצה לכוון הירי ,אנשי שבי ציון צעקו בהתרגשות לעברי הרגו את בנימין. צמרמורת אחזה אותי תוך סערת רגשות על רצח חבר קרוב. בנימין היה מוטל על הקרקע ולא רחוק ממנו הייתה גופה נוספת של איש כנופיה, פקדתי על המשוריין לפתוח באש לכוון הכפר מזרעה שלכוונו נמלטו שאר חברי הכנופיה

כח משטרה בריטי הגיע מהר ובקש מאתנו להעביר את גופת בנימין למרפאה בכלא עכו. למחרת שוב הזעיקו את המשוריין כדי להעביר את גופת בנימין לקבורה . אהרון נורקין הציע שנערוך תהלוכת כבוד לבנימין בתוך עכו תוך צעידה עם ארון הקבורה ברגל ארגנתי מיד שישה נוטרים שנים מקדימה ושנים מאחורי נשאו את הארון על רובים לרוחב. על הארון היה מונח כובע והרובה של בנימין, מאחור צעד נורקין עם נשק דרוך ומלפנים צעדתי אני עם נשק דרוך. התהלוכה הייתה ברחובות העיר העתיקה שרק לפני מספר ימים נרצחו בעכו ארבע יהודים אולם המראה והנחישות שהפגנו אל מול . מבטיהם של ערביי עכו נתנו להם להבין שאנו מלוים לוחם ללא חת. הלוויה סמלית נערכה בשבי ציון שם ספדנו לו ומשם העבירו את גופת בנימין ברמן ז"ל לחלקת הקברים של ארגון השומר בגבעת זייד. נורקין ואני אבדנו צלע חשובה במשולש החברות ולא הפסקנו להזכיר את בנימין ברמן ז"ל אישיותו ואומץ ליבו בכל הזדמנות, לא נשלח שומר אחר במקום בנימין

מנחם גלזר ז"ל

קיימת מצבה לזכרו של בנימין ברמן ז"ל שנמצאת משמאל לכניסת הישוב רגבה

הוגש על ידי דני גלזר , בנו של מנחם גלזר ז"ל

משאית משוריינת תוצרת נהריה. קראו לה "הסימנאור האדום" בגלל שדר' סימנאור היה היוזם לבנייתו . המשורין היה צבוע בצבע אדום מיוחד מחסן חלודה. 1936-39

השמירה על נהריה בתקופת ייסודה הופקדה בידיו המנוסות של השומר הותיק צבי ניסנוב, אשר נעזר גם בשני שומרים ערביים. אנשי הישוב למודי הניסיון לא הסתפקו בשמירה ובשרותי הבטחון המפוקפקים של שלטונות המנדט ודאגו להגנתם העצמית גם באמצעים מחתרתיים. הנשק המחתרתי הראשון, 5 אקדחים, נמסר בערב פסח שנת 1935 , על ידי מפקד ההגנה בחיפה , יעקב דורי ( הרמטכ"ל הראשון של מדינת ישראל), ליעקב פאוקר.

בפרוץ מהומות הדמים באביב 1936מינתה מפקדת ההגנה את עמיחי קרול, יליד כפר גלעדי ומנהל משק עין שרה , כאחראי לבטחון האזור. הוקמו עמדות מגן סביב המושבה ואורגנה שמירה קפדנית.

נוצלו גם כל האפשרויות החוקיות להגברת הבטחון. שלטונות המנדט אישרו מנויים של 25 "גפירים": נוטרים ללא שכר, שקבלו נשק מהמשטרה. איש ההגנה, פריץ דוד התגייס לנוטרות והיה לממונה על קבוצה של 6 נוטרים , הכח הצבאי הרשמי היחידי בנהריה, שהיה כפוף למרותו של קצין אנגלי. להרגשת הבטחון תרם גם יבוא רשמי של אקדחים ורובי צייד, וגם בניית משוריין, בין הראשונים בארץ.

המושבה עצמה לא סבלה במיוחד בזמן המאורעות. הכפריים לא גילו כלפיה תוקפנות וזאת הודות לשמועות שהתושבים , יוצאי הצבא הגרמני מצויידים בנשק רב. לעומת זאת , הדרכים לא היו בטוחות. תושבת נהריה , אלזה דוד , נרצחה בחיפה בנסיעה באוטובוס.

בעת מלחמת העולם השניה התגייסו לכוחות הבטחון מבין תושבי נהריה כ- 100 נשים וגברים. בתוך המושבה ובסביבתה הוקמו מחנות צבא. תושבי נהריה התייחסו בלבביות לחיילים והמושבה הפכה למקום בילוי חביב על אנשי הצבא.

מתוך חוברת הזכרונות של דב לזר ז"ל