כוחות העזר של משטרת נהריה מנו בשנת 1936 ששה אנשים. הם צוידו ברובי צייד וגם ברובים בריטים. החל משנת 1937 אומנו כמעט כל הגברים שהיו בגיל גיוס ע"י אנשי ההגנה, להיות כח עזר לכוחות המשטרה. אנדריאס מאייר זוכר: "היו גם בריטים שחיבבו אותנו. היה סמל בריטי בשם פיש שהביא איתו ארגז תחמושת ואימן אותנו, חברי ההגנה, בירי על חוף הים". על המצב ב 1936 כותב פריץ דויד: "בסתיו 1936 המצב היה כה חמור עד שנאלצנו בלילות, בגלל מחסור במגינים, לקצר את קווי ההגנה שלנו. נשים וילדים אשר לא התגוררו בבתי אבן והצריפים שלהם היו בפריפריה הועברו לישון במרכז המושבה. 3 שנים קשות עברו על נהריה. אנדריאס מאייר זוכר שבלילות נורתה אש על נהריה מהגבעות הסמוכות. מדובר היה בסכנה מוחשית שגרמה לבידודה המוחלט של נהריה. כל הגברים במושבה שמרו במשמרות בנות 4 שעות,
מוצבים בעמדות שהקיפו את המושבה. במקום היו מספר רובים, חלקם כלל לא חוקי, אותם סיפקה ההגנה. אביו של אנדריאס היה צייד בגרמניה, כך כלל אוסף הנשק הנהרייני גם את שני רובי הצייד שלו, ברשיון, הבריטים אירגנו את כח ההגנה היהודי במקום, לכן כאשר הערבים פתחו ביריות לעבר המושבה גויס כח העזר. הגיוס עצמו נעשה ע"י האדם האחראי לכך בעזרת מוט ברזל בו היכה בכח על צינור ברזל אחר בן 6 צול. כך עבד "פעמון האזעקה" של נהריה אותו שמעו למרחקים, בעזרתו הוקפצו האנשים לעמדות ונכנסו לכוננות. כאשר לא נישמעו יריות בסביבה, שיחקה הקבוצה לעיתים קרובות פינג פונג. על כל אדם הוטל תפקיד הגנה ספציפי: אנדריאס לדוגמא, עשה תצפיות ממגדל המים מצויד במכשיר קשר מסוג מורס. הקשר נשמר עם חיפה ומאוחר יותר גם עם הקיבוצים בסביבה, אשר בהקמתם עזרו גם אנשי נהריה. זה היה הקשר היחידי לעולם החיצוני שלא עבר את הביקורת של הבריטים. בתקופה זו החלה גם העליה הבלתי חוקית לארץ ומכשירי המורס שמשו לתקשורת עם אוניות המעפילים