יום השירה והריקודים (על תכנית החלוקה) עבר בינתיים והידיעות הראשונות על קרבנות היהודים מגיעות. " מאורעות" כך חשבו בראשונה, ול"מאורעות" אנחנו רגילים זה מכבר, השלטון הזר ישב בחיבוק ידיים והסתכל כצד שלישי, כאילו הדבר אינו נוגע לו , בהתנפלויות הגלויות של הערבים על היהודים, ועל הכנותיו של ישמעאל למלחמה בישראל. יום יום וקרבנותיו. בעתונות הופיעו מסגרות שחורות והמסגרות מתרחבות מיום ליום. הסימנים הראשונים של המצב החדש בגליל המערבי, היו רשתות הברזל בשמשותיהן של המכוניות. ערביי הגליל היו שקטים בזמן הראשון. במקום המכוניות עם הרשתות הופיעו אחרי זמן מה המשוריינים, סימן לרצינות המצב, אם כי רק מתוך זהירות מוצדקת, כי עד הימים הראשונים של חודש ינואר 1948 לא נורתה שום יריה ולא היה מקרה אחד של פגיעה ביהודי הסביבה או בתחבורתם. נתקבל אצלנו הרושם המטעה והמסוכן שמטעמים מדיניים, כדי להפגין כלפי העולם כולו את יחסם ההוגן כלפי נתיניהם העבריים העתידים לבוא, או אולי מטעמים כלכליים, לא יגעו בנו הערבים לרעה. הנקודות הערביות מעוניינות אף הן בכביש פתוח לא פחות מאיתנו, והן תלויות ברצוננו הטוב, להשאיר את המצב הבטוח בדרכים באותה מידה שאנחנו תלויים בהן. קיים, איפוא, כעין הסכם חשאי בינינו, המבוסס על הרצון ההדדי לשמור על הבטחון בדרכים. מהקבוצים אילון מצובה וחניתה למשל, אפשר להגיע לנהריה, מרכז הגליל המערבי רק דרך הכפרים הערביים בסה וזיב , אך בסה וזיב המעוניינות למכור את תוצרתן בעכו או בחיפה או לקבל משם סחורות הנחוצות להן, יוכלו לעשות זאת רק לאחר שיעברו את נהריה, שבי ציון, רגבה, תימורים (כעת, עין שרה) ועברון. גם הכפר הערבי הגדול כברי, הידוע לשימצה בגלל התקפותיו על שיירות עבריות בחודשים ינואר ומרץ, עומד בין יחיעם ובין נהריה. אם כל יהודי חייב לעבור את עכו בדרכו לחיפה, הרי גם ערביי עכו יוכלו יוכלו להגיע לחיפה בשלום רק דרך עמק זבולון העברי.. אפשר היה , אם כן , להניח שאצל שני הצדדים יגבר השכל הישר והאינטרס הכלכלי יעלה על יצר ההתגרות. הקרבנות הראשונים נפלו אמנם, עוד לפני ינואר בטבח הנורא והמחריד של 30 בדצמבר בבתי הזיקוק בחיפה

הרב דר' אהרון קלר

מתוך ספרו: "נהריה בבניינה"

30.12.1947

ערב ההצבעה על תוכנית החלוקה עבדו בבתי הזיקוק כ-1,700 ערבים וכ-470 יהודים (ובנוסף - שכבת ניהול בריטית). בבוקר יום ה-30 בדצמבר 1947 תקפו לוחמי אצ"ל, מתוך מכונית חולפת, קבוצה גדולה של פועלי-יום ערבים שהמתינו בשער הכניסה לבתי זיקוק לנפט. כתוצאה מן ההתקפה נהרגו שישה פועלים ו-42 נפצעו. מיד אחר כך, פרץ המון זועם לשטח בתי הזיקוק והרג 39 פועלים יהודים אשר עבדו שם ופצע 49 אחרים.

בין ההרוגים שלושה תושבי נהריה :

פאול קטלר

קרל הינדליס

המהנדס ברלי

6.1.1948

הקצב יוסף פוגל תושב נהריה נרצח בעכו,ליד בית הקברות המוסלמי, בעת שרכב על אופנועו בדרכו הביתה.

20.1.1948

החיים התנהלו בינתיים כסדרם כולם עבדו, היו מעט בעיות בכבישים, שמירה בעמדות בלילות, עד שהמציאות העירה אותנו: בתאריך 20.1 יצאו כמידי יום 11 נוטרים במשוריין בפיקוד דן כהן לאבטח את הדרך לקיבוץ יחיעם, נהרגו במארב 6 נוטרים, מקום המארב קיבל את השם גבעת המשוריין עד היום, באותו זמן הותקף קיבוץ יחיעם במטרה לכובשו. שם נהרגו 4 חברים. בזאת נכנסנו למציאות של המלחמה.

יוסי פריזם

מערך ההגנה בתוך נהריה

אנו, כיתת החי"ש במקום עבדנו עדיין, אולם בלילות ישנו ב"ריכוז" בית ההגנה , בצריף מפח , פינת רח' המייסדים ורח' ז'בוטינסקי בפיקודו של חמי גל קליין. בלילות היינו יוצאים לסיורים מחוץ למושבה. זכור לי קוריוז : יצנו צפונה , כיום בהמשך רחוב הרצל. אז הבתים הקיצוניים מימין בית הלברשטט ומשמאל בית דוד ויינשטיין, בגבול הבתים היתה גדר בגובה של כשני מטר גובה. אבטחנו את חמי בטיפוס על הגדר והוא אבטח את כולם. כדי לעבור לצד הערבי היה שם שער קטן, ויוחנן רילף האחרון ניגש לשער ניגש לשער שהיה פתוח ועבר דרכו. כולנו פרצנו בצחוק.

הנשק שלנו בסיורים היה מכל המינים, כשוטרים מוספים ,חלק מאיתנו עם רובים אנגליים של הנוטרים, חלק עם רובי ציד או רובי טוטו. כל אחד עם 15-20 כדור סך הכל , לחמי המפקד היה סטן עם שתי מחסניות.

לאחר כחודש של שינה ב"ריכוז" הודיעו לנו כי אנחנו מפסיקים לעבוד ומגוייסים מלא. באנו עם הבגדים וכלי המיטה שלנו לבית ברח' סוקולוב שבמשך השנים היה בית משפט השלום בנהריה.

היינו כעשרים בנות ובנים בני נהריה בפיקוד יצחק אבני מפקד הגליל המערבי , נקראנו מגוייסי נפת צידוני, קיבלנו אז 2 לירות לחודש.

יוסי פריזם

17.3.1948

בין יהודי הסביבה המתיחות הולכת וגוברת, עתה נוכחו לדעת שטעו בהנחתם שאין מה לחשוש בחלקים המיועדים למדינה הערבית לפי תכנית החלוקה. ההתקפה המרוכזת על גוש עציון באמצע ינואר ואצלנו בגליל המערבי בעשרים לחודש, הבהירו לנו את העתיד לבוא. עכשיו ברור , שעלינו להתכונן היטב לכל צרה שלא תבוא. מוסדות הבטחון דרשו לנקוט באמצעי בטחון וזהירות מועילים יותר, לא נתנו יותר למכוניות משא לנסוע בלי ליווי של חיילינו. השיירות התארגנו על יד שבי ציון בדרכם לחיפה ובבית חרושת "נעמן" בשובן משם.

יום יום נסעו תושבים לעשרות, על אף כל קשיי הנסיעה, חלק לעבודה במחנות צבא או לחיפה, ולחק לרגל עסקים. בין הנוסעים היו גם תלמידים רבים שלמדו בבתי"ס תיכוניים או מקצועיים. קרוביהם של הנוסעים התרגלו חיש מהר למצב בדרכים, אף לא דאגו אם המשוריין לא חזר באותו היום, או למחרתו. כל תנועה חשודה בדרך, כל מקרה קטן, גרמו להפסקת התחבורה ליום או ליומיים. כלן פעם שאנו הפסקנו את תחבורתנו, גם הערבים הפסיקו להשתמש בכביש. כל צד מסתכל על הצד השני בשבע עיניים, והיה אם הצד האחד חידש את נסיעותיו, העיז גם הצד השני לצאת לדרכו. המצב הזה שהפך להיות מצב נורמלי אז בגליל המערבי נמשך עד לאמצע מרץ 1948. השישי לאדר ב' תש"ח, 17 למרץ הביא לידי שינוי יסודי בחיי יהודי הגליל המערבי. באותו יום רביעי בבוקר, עזבו יותר ממאה איש את נהריה והסביבה, אך בדרכם חזרה , הספיקו להגיע רק לקרית חיים, כי התפוצצות אדירה על יד סביניה (צור שלום, כיום) בקרית ביאליק הרעידה את כל השטח בעומק של קילומטרים רבים, מכוניות ערביות אחדות עמוסות חמרי נפץ וכלי נשק שונים המיועדים לכנופיות הערביות בחיפה, הותקפו ע"י היהודים והושמדו יחד עם נוסעיהם הערביים. תושבי הגליל המערבי נתקעו, כאמור, בקריות ובחיפה לשבוע שלם וחיו חיי פליטים, עם כל ההרגשה הבלתי נעימה של חיים בניכר. תחילה התייחסו לניתוק הדרך לגליל כאל דבר זמני, כמו במקרים דומים בעבר, המנותקים ומשפחותיהם, חשבו שעליהם להמתין בסבלנות יום יומיים עד יעבור זעם.

הרב דר' אהרון קלר

מתוך ספרו: "נהריה בבניינה"

אותם תושבי נהריה ש"נתקעו" בקריות ולא יכלו לשוב לבתיהם החלו לחפש דרכים חלופיות כדי להגיע לנהריה. תוך מספר ימים נמצא הפתרון וחברת "עוגן" שהיו ברשותה מספר ספינות לאנץ' ששירתו את צרכיו של נמל חיפה, העמידה ספינה אחת לרשות האנשים ובכך נחנך קו התחבורה הימית לנהריה בתאריך

באדיבות המוזיאון ליקים, תפן.

27.3.1948

שיירת יחיעם נפגעת

מפאת המצור הובאו כל חללי השיירה ליחיעם לקבורה בנהריה , פרט לאיתן זייץ שהג'יפ בו נהרג הצליח להגיע ליחיעם וכך הובא הוא לקבורה ביחיעם.

בגלל המצור לא יכלו קרובים ומשפחותיהם של החללים להגיע לקבורה, וכך נותרו תושבי נהריה מתמודדים עם קבורת 45 חללים, מתוכם 3 בנים מתושבי העיר

23.4.1948

בערב פסח תש"ח שוחררה העיר חיפה. בקרב זה נפלו 18 לוחמים.

14.5.1948

שחרור הגליל המערבי

ב-9 במאי 1948 הגיעה ידיעה מודיעינית למטה הכללי ובה נאמר כי הצבא הלבנוני יפלוש מכוון ראש הנקרה ויתקיף את חניתה בד בבד עם פלישת הצבא הסורי. שני הצבאות תוכננו להפגש ליד הקריות ולהמשיך משם דרומה לכיוון חיפה. כן נמסר כי הצבא הלבנוני תפס עמדות על החוף ולרשותו תותחים ושיריוניות. כדי למנוע סכנה זו ולהיערך לפלישה, הוחלט כי יש להתחיל מיד במבצע לפריצת הדרך לגליל המערבי, שתאפשר העברת מזון ואספקה ליישובים אילון, חניתה ומצובה, לפנות את הילדים ממשקים אלה, לטהר את השטח מכוחות ערביים ולהסיר את המצור מעל נהריה. ההכנות למבצע נוהלו בסודיות כי הבריטים שלטו באזור. המבצע כונה בהתחלה "מבצע אהוד" ורק בסיומו, ביום הכרזת המדינה, שונה שמו ל"מבצע בן עמי" על שם בן עמי פכטר, מפקד גדוד 21 של חטיבת כרמלי שנפל בשיירת יחיעם.

תוכנית המבצע הייתה לפרוץ בשיירה נושאת אספקה ותחמושת מקיבוץ עין המפרץ צפונה, לעקוף את תל עכו ממזרח לאחר שייכבש, להמשיך צפונה וביחד עם כוח שיונחת מהים, לכבוש את הכפר הערבי א-סמריה ולהיכנס לנהריה. משם להמשיך צפונה, לכבוש את הכפר א-זיב ואת משטרת אילון וכן את הכפר אל-באסה. הכוחות שרוכזו למבצע היו שיירה של 25 מכוניות אספקה, שישה אוטובוסים משוריינים ועשרה משוריינים. כוח אחד עלה על ספינה בחיפה במטרה לנחות בחוף שבי ציון. מטה הפעולה הגיע דרך הים לנהריה בפיקודו של מפקד חטיבת כרמלי משה כרמל.

כדי לשבש את מהלכי הצבא הלבנוני, בוצעה בלילה שבין ה-13 במאי ל-14 במאי פעולה ימית שבמהלכה תוכנן פיצוצו של גשר על כביש החוף הלבנוני, כחמישה ק"מ מצפון לראש הנקרה. הכוח אומנם הגיע בסירות אל החוף, אך הלבנונים גילו אותו ופתחו לעברו באש כבדה. החלה נסיגה מהירה של כוח הנחיתה במהלכה טבע אחד הלוחמים.

השיירה יצאה לכיוון עין המפרץ אך נתקלה במחסום בריטי ליד מחנה כורדני. מפקד השיירה הראה לחייל במחסום מכתב מזויף שנחזה להיות מכתבו של המפקד הבריטי באזור והמאפשר לשיירה לעבור ליעדה. הזקיף במחסום לא התרשם מהמכתב וביקש להתייעץ. מפקד השיירה הסיר את המחסום בעצמו וקרא לבריטים כי השיירה חייבת לעבור, וכי אם ברצונם לפתוח באש הם יכולים לעשות כן. השיירה עברה במהירות ללא תקלה והגיעה לעין המפרץ.

המבצע החל בליל ה-14 במאי 1948 עם כיבוש תל עכו. הכיבוש עבר ללא תקלות ובשעה 03:30 נכבש התל. כיבוש זה איפשר את מעבר השיירה שיצאה מעין המפרץ צפונה. הכוח הימי נחת בשעה 02:30 בחוף שבי ציון והחל לתקוף את הכפר א-סמריה מצפון. באותו זמן הגיעה השיירה מדרום והשלימה את כיבוש הכפר. בשעות הבוקר הגיעה השיירה לנהריה. מנהריה המשיכה השיירה לכפר א-זיב שנכבש לאחר קרב ממושך והלאה לכפר באסה. משטרת אילון נכבשה על ידי כוח מקיבוץ אילון. השיירה הגיעה לאילון חניתה ולמצובה, הביאה אספקה לכשלושה חדשים ופינתה את הילדים. בכביש נהריה-ראש הנקרה נחפרו תעלות עמוקות והונחו מוקשים. הלוחמים חששו שעם שחר, ה-15 במאי 1948 יפלוש צבא לבנון לגליל המערבי, אך הדבר לא קרה. לפחות 40 ערבים נהרגו במבצע. לחטיבת כרמלי היו שלושה הרוגים וחמישה פצועים.

עם סיום המבצע הייתה עכו עיר נצורה, והוחלט לנצל את המצב ולכובשה. ההתקפה על העיר החלה בלילה שבין ה-16 ל-17 במאי והיא נכבשה בשעות אחר הצהריים. עם תום המבצע שוחררו כל היישובים בגליל המערבי פרט לקיבוץ יחיעם שהכפרים הערביים כברי, אום אל פרג' וא-נהר הפרידו בינו לבין נהריה. הפעולה הוטלה על גדוד 21 ששכל רבים מחייליו בשיירת יחיעם. לכוח הצטרפו מתנדבים שהיו קשורים לחללי השיירה וביקשו בדרך זו לקחת חלק בשחרור יחיעם מהמצור. עם שחר ה-21 במאי 1948 הותקף הכפר הגדול כברי שנכבש לאחר קרב קצר. שני טונות חומר נפץ הוקדשו לפיצוץ בתי הכפר. יחיעם שוחררה ממצור ממושך.

מתוך הויקיפדיה

הלוחמים שנקברו בנהריה

צבי אדבר

גד לוי וולף

ישראל פרקר

צבי קביליו

ישראל שרף

יחיאל פייגנבלט מת מפצעיו לאחר שבוע

ביום שישי השכם בבוקר, ביום השישי ההיסטורי, בו הוכרזה מדינת ישראל, ע"י נציגי עמנו בתל אביב, בו ביום התעוררנו ע"י שירה אדירה שהגיעה אלינו מפי חיילינו שעברו בשיירה ארוכה ברחובות נהריה, החיילים הללו פרצו את הדרך מחיפה לגליל המערבי, עברו אחרי קרב קצר ע"י עכו, גרשו את הכנופיות בסמריה ובאותו הבוקר כבשו חיילים אחרים שפעלו מצד נהריה את הכפרים א-זיב ובסה. אם כי העיר עכו נכבשה רק אחרי ימים אחדים של קרב קשה, הרי הדרך מחיפה לעמק נהריה ולקיבוצים נפרצו באותו יום שישי. את השמחה ששררה בכל מקום אליו הגיעה השיירה, יכולים להבין רק אלה שחיו פעם במצב של מצור מדכא וזוכים לרגע של שחרורם. בדמעות גיל קיבלו התושבים את משחרריהם, בכל מקום שהשיירה מגיעה.

הרב דר' אהרון קלר

מתוך ספרו: "נהריה בבניינה"