יום השירה והריקודים (על תכנית החלוקה) עבר בינתיים והידיעות הראשונות על קרבנות היהודים מגיעות. " מאורעות" כך חשבו בראשונה, ול"מאורעות" אנחנו רגילים זה מכבר, השלטון הזר ישב בחיבוק ידיים והסתכל כצד שלישי, כאילו הדבר אינו נוגע לו , בהתנפלויות הגלויות של הערבים על היהודים, ועל הכנותיו של ישמעאל למלחמה בישראל. יום יום וקרבנותיו. בעתונות הופיעו מסגרות שחורות והמסגרות מתרחבות מיום ליום. הסימנים הראשונים של המצב החדש בגליל המערבי, היו רשתות הברזל בשמשותיהן של המכוניות. ערביי הגליל היו שקטים בזמן הראשון. במקום המכוניות עם הרשתות הופיעו אחרי זמן מה המשוריינים, סימן לרצינות המצב, אם כי רק מתוך זהירות מוצדקת, כי עד הימים הראשונים של חודש ינואר 1948 לא נורתה שום יריה ולא היה מקרה אחד של פגיעה ביהודי הסביבה או בתחבורתם. נתקבל אצלנו הרושם המטעה והמסוכן שמטעמים מדיניים, כדי להפגין כלפי העולם כולו את יחסם ההוגן כלפי נתיניהם העבריים העתידים לבוא, או אולי מטעמים כלכליים, לא יגעו בנו הערבים לרעה. הנקודות הערביות מעוניינות אף הן בכביש פתוח לא פחות מאיתנו, והן תלויות ברצוננו הטוב, להשאיר את המצב הבטוח בדרכים באותה מידה שאנחנו תלויים בהן. קיים, איפוא, כעין הסכם חשאי בינינו, המבוסס על הרצון ההדדי לשמור על הבטחון בדרכים. מהקבוצים אילון מצובה וחניתה למשל, אפשר להגיע לנהריה, מרכז הגליל המערבי רק דרך הכפרים הערביים בסה וזיב , אך בסה וזיב המעוניינות למכור את תוצרתן בעכו או בחיפה או לקבל משם סחורות הנחוצות להן, יוכלו לעשות זאת רק לאחר שיעברו את נהריה, שבי ציון, רגבה, תימורים (כעת, עין שרה) ועברון. גם הכפר הערבי הגדול כברי, הידוע לשימצה בגלל התקפותיו על שיירות עבריות בחודשים ינואר ומרץ, עומד בין יחיעם ובין נהריה. אם כל יהודי חייב לעבור את עכו בדרכו לחיפה, הרי גם ערביי עכו יוכלו יוכלו להגיע לחיפה בשלום רק דרך עמק זבולון העברי.. אפשר היה , אם כן , להניח שאצל שני הצדדים יגבר השכל הישר והאינטרס הכלכלי יעלה על יצר ההתגרות. הקרבנות הראשונים נפלו אמנם, עוד לפני ינואר בטבח הנורא והמחריד של 30 בדצמבר בבתי הזיקוק בחיפה