לאחר תום מלחמת השחרור

מתוך כתבה מתוך עיתון "על המשמר" בתאריך 1.4.1949

נהריה חזרה לקדמותה

מאת ירמיהו שמואלי

נהריה חזרה לקדמותה , להגיד משפט זה או להעלותו על גבי הנייר, אין זה מהדברים הקשים ביותר. קשה היה המעשה. שנים עשר החודשים האחרונים לא היו לאיש בתוך הישוב תקופה נאה לטיולים ומרגוע, ורק מי שהיה לו עניין דחוף ביותר לסדר, החליט לעלות על המכונית ולנסוע.. כך יצא שמעטים בתוך הישוב ראו את המושבה הזאת לפני שנה ולא בנקל יבינו את השינויים שהתחוללו כאן.

אבל בתוך נהריה עצמה, בתוך הישובים הותיקים של הגליל המערבי, בתוך הגדודים שעלו בצפון הארץ, וגם בתוך איזה מגירות של משרד החוץ ומשרד הבטחון, נרשמו לה כימים היסטוריים לחלק זה של הארץ ולמקום שנועד לשמש לו כמרכז.

לא היתה זו פסימיות בלבד שכירסמה בליבות רבים בגליל המערבי, היתה זו כבר ציונות שניזוקה מהספקות כלפי העתיד ומההבטחות חסרות הסיכויים להגשמתן- כפי שהדברים נראו בימים ההם- להכללת נהריה והסביבה בתחומי המדינה העברית.

לולא היתה האוכלוסיה של נהריה מורכבת מציבור איתן בהשקפותיו, שהחלק הפועלי בתוכו הוא ער ובעל הכרה, החלק האזרחי אף הוא מוותיקי הציונים בגרמניה, נוער ששימש בסיס לעליה לחניתה, אילון ויחיעם, קיבוצים בקרבה שהירוו בדמם את המקום עוד במאורעות הקודמים, גדודי צבא שאהבו את המקום והגנו עליו, מי יודע אם היינו זוכים לעמידה שכזו.

היתה זו עמידה מפוארת של ציבור בן אלפים בתקופת מצור של חודשים רבים, בזמן קרבות תוך ניתוק מהארץ כולה, עת קברניטי אומות העולם גמרו אומר לספח את האיזור למדינה הערבית ולא הרחק מהמקום בו ניצבו תותחיו של קאוקג'י.

נהריה סבלה רבות מהמלחמה , אך המלחמה לא זו בלבד שלא שברה את רוחה, אלא חישלה אותה בהרבה. כשהודיעו המצרים בגאווה כי אווירוניהם " השמידו את מתקני הנמל של נהריה" הרי באותו הזמן היו כל מיתקני הנמל... חבית ריקה אחת ששטה על פני המים כסימן כי באותו המקום נקי הים מסלעים! רק אחר כך , החלה במרץ עבודת בניין המזח שאורכו 40 מטר ורוחבו מאפשר גישה של מכונית משא עד לאניה המגיעה אליו.מזח זה , שהמצרים ברוב התפארותם "השמידו אותו" בטרם היה סיפק לבנותו , ישמש לפיתוח הספנות בחוף נהריה כשיימצאו הכספים הנחוצים לשם הקמת שירות אוניות קבוע בקו תל אביב – חיפה –נהריה להסעת סחורות ונוסעים. כן יוכל לשמש מזח זה לפיתוח ענף הדיג.

על סיפונן של הספינות הגיע בזמן המצור, הציוד לבית חולים צבאי גדול ומסודר היטב. עם תום פעולות האיבה באיזור זה, עבר בית החולים לרשות אזרחית ועל ידי כך תיפתר בעיה נושנה של תושבי נהריה ושל מספר רב של ישובים בסביבה.

בימי הספינות יכולת לראות בבוקר השכם כיצד הובלו אל החוף פחים עם גבינות ותוצרת חלב , ארגזים עם שימורי פירות וירקות – כל אלה מן התוצרת החרושתית של המושבה. מפעלים המשיכו לייצר ולשווק גם בתנאים הקשים של המצור. כן המשיכו חקלאי נהריה לשלוח ירקות לשוק חיפה דרך הים. ונדמה היה כי רק לדבר אחד, והוא הקייטנות, הענף החשוב ביותר בפרנסת המושבה, אין תקנה בימי החירום. היה נראה כי קייטנים לא יבואו עד שלא ייחתם חוזה השלום עם המדינה הערבית האחרונה ועד שלא יובטח השקט בארץ לאורך ימים.

אך , גם זו היתה טעות! קסמה של נהריה היה חזק מהמצור. החייל הראשון שירד מהספינה, שאל:" איפה מקבלים שלאגזאנע?" ( הקצפת המפורסמת של נהריה) חיילים הובאו להבראה ולנופש וכך החלה נהריה עוד בימי המאבק הקשה ביותר, כשהקרבות בנגב ובארץ כולה היו עוד במלא תקפם , להיהפך לאט לאט שוב למקום מרגוע. תחילה היו מופיעים רק חיילי צבא ההגנה במאותיהם, אך בהמשך הזמן באו גם מבריאים "פרטיים" מידידיה של נהריה מאז ומתמיד.

קהל האורחים המעורב, הזה של החיילים- ומי כצבאנו הוא ביטוי לקיבוץ הגלויות בישראל- הטביע את חותמו על אופיה של נהריה בימים אלה. בכל בתי המלון והפנסיונים תמצא היום עיתונים עבריים, ברחובות ובחנויות הפכה השפה העברית לשפה שאי אפשר בלעדיה. הסיפורים על נהריה הגרמנית הפכו לאגדה של ימים עברו וכיום אין היא מושבה עברית פחות מכל המושבות העבריות בארץ.

ואף על פי כן יש לנהריה תכונות מיוחדות משלה המבדילות אותה משאר מקומות הקייט במדינה.

הקייטנות בנהריה אינה דבר פרטי אשר כל אחד מהתושבים יכול לנהוג בו לפי רצונו וסיגנונו. נקבעו חוקים ברורים ביותר המחייבים אדם המשכיר חדר לאורחים. כך , למשל, אסור בנהריה להכניס לחדר אחד יותר משתי מיטות, יהיה גודלו של החדר אשר יהיה, שכן "לאנשים הבאים להבריא צריך להבטיח שקט ואפשרות מלאה של מרגוע."

מלבד הפנסיונים, נתונים גם משכירי החדרים הפרטיים לביקורת של המוסד- היא ועדת המרגוע שליד המועצה המקומית. ועליהם לדאג כי לאורח יהיה כסא מרגוע במקום צל בגינה, מצעים נקיים, מקום הארוחות לא מרוחק מדי ממקום הלינה, נסיעה מסודרת לשפת הים ובכלל כל הנוחיות. מי שבילה ימי חופשתו בנהריה יכול להעיד על המידה היפה של הכנסת אורחים הנהוגה בה ועל מידת המומחיות בטיפול באורחים.

שחרורו של הגליל המערבי ב- 14 במאי בשנה שעברה היה דבר חשוב לאין ערוך מבחינה צבאית אבל רק בהמשך הזמן התברר גם מה גדולה חשיבותו חשיבותו המדינית לגבי גורלה של נהריה והסביבה.

הוקמו מוסדות ממשלתיים, מונה קצין מחוז שמשרדו נקבע בנהריה, בית משפט, משטרה ואי אפשר היה עוד להבדיל בין נהריה ויתר מושבות הארץ.

מדי יום ויום נפתחות דרכים חדשות בגליל בפני התנועה האזרחית, ואורחיה של נהריה יוכלו לטייל בגליל לאורכו ולרוחבו. שלושת עורקי התחבורה החוצים את הגליל עוברים כולם בקרבת המקום הזה.

הים מצד אחד, הרי הגליל מהצד השני, הכבישים לחולה ולים כנרת , הסמיכות לכביש שקראו לו לפנים "כביש לונדון קהיר" כל אלה פותחים בפני נהריה- לאחר שחזרה לקדמותה- סיכויים לעלות להתפתח למקום מרגוע ונופש, שבו ייהנו מחופשותיהם קייטנים ישראלים ותיירים מחוץ לארץ גם יחד.

בתום המלחמה התכוון הצבא לסגור את בית החולים, אך תושבי נהריה ובראשם דר' ווידנפלד התנגדו לכך בתוקף. ראש המועצה המקומית, גרשון טץ ז"ל, הגיע להסדר עם צה"ל על העברת בית החולים לרשות המועצה על ציודו ומבניו, וזו התחייבה להפעילו. בתחילת אפריל 1949 נפתח בית החולים האזרחי הראשון בניהולו של דר' וייל, ואליו הועברה גם מחלקת יולדות שנוהלה על ידי דר' דוידסון, ואחר כך על ידי הדר' קליין. את המחלקה הכירורגית ניהל דר' פולק לאחר עזיבת דר' וישניצר

פרופ' שאול מ' שאשא

מתוך מאמר שפורסם ב"הרפואה" בדצמבר 2006.

בשנת 1949 , עם תום הקרבות ביקשו גרשון טץ – ראש המועצה, ד"ר אברמוב וד"ר ויידנפלד להשאיר את בית החולים בנהריה ולפתוח במקום מחלקת יולדות ומחלקה כירורגית.

לדר' דודסון -אברמוב הוצע לנהל את מחלקת היולדות. היא הייתה בתורנות 24 שעות ביממה.

האחיות שסייעו לידה היו מיצה בר, שהייתה לבורנטית, ושושנה שיפטן שלמדה בגרמניה שנתיים רפואה.

העומס היה רב מדי עבור אם לשני ילדים קטנים ולאחר חודשיים, קיבל לידיו ד"ר קליין את ניהול מחלקת היולדות. ד"ר דודסון - אברמוב עברה לעבוד בקופ"ח.