המצור על הגליל המערבי

הישובים שהוקמו לפני מלחמת השחרור

חיי הגליל המערבי המנותק

יש להבחין בין אותם ישובים הנמצאים בעמק נהריה , שהם נהריה, שבי ציון, עברון, רגבה ותימורים (כעת: עין שרה) ובין ישובים הרחוקים משפת הים כגון חניתה , מצובה, אילון ויחיעם. אם לראשונים ניתנה עדיין- גם אחרי סגירת הדרך היבשתית – האפשרות לנצל את הדרך הימית, אם כי בגלל קשיים טכניים במידה מוגבלת מאד, הרי האחרונים היו לגמרי מנותקים. שני תפקידים יסודיים הועמדו לפני כל הישובים ולפני כל היהודים שבתוכם: א) הגנה על המקום. ב.) המשכת החיים הנורמליים במידה מירבית. בעצם, אלה שני תפקידים הסותרים אחד את השני, האיש או האשה שעליהם לעמוד על המשמר במשך היום או בלילה בקור וברוח, בגשמים ובסערה- עליהם למלא גם את תפקידם האזרחי, לעסוק במקצועם המפרנס אותם. וראה פלא: חיים כפולים של חייל ושל אזרח, ובשניהם אינם נכשלים. חיים ממש כמו בתקופת נחמיה. היו ערים וכפרים בארץ שלא דרשו מאזרחיהם שמירה רק פעם או פעמיים בשבוע. אצלנו יקרה לא פעם, בימי חירום שאנשים יתייצבו לשמירה לילה אחרי לילה, והיום בין שני הלילות לא למנוחה מנוצל, כי אם לעבודה. אבל מלבד בעיית העבודה, שהיתה בעיה בשעת חירום, היה עלינו להתגבר על שאלות מרובות, שהחיים דורשים אותם בזמן הניתוק. נשארנו ללא חשמל וכל בתי המלאכה והתעשיה הקשורים בכוח חשמלי שבתו ממלאכתם. גם הקשר באמצעות הדאר והטלפון הופסק, שידורי רדיו לא נקלטו, אמנם אפשר לחיות בלעדיהם זמן מה, גם אנשי המאה ועשרים מסוגלים לוותר לפרק-זמן על הנוחיות שעליה גאוותו של האדם המודרני, אבל, על אספקה ודלק , איש אינו יכול לוותר.

שלושת הקיבוצים אילון מצובה וחניתה עמדו ביניהם ובין עצמם בקשרים תמידיים ועזרו אחד לשני במה שנשאר עדיין לכל אחד מהחמרים הנחוצים ביותר, אך אין הקומץ משביע את הארי והיה צורך להביא מבחוץ. אם כי הדרכים הרשמיות היו סגורות לתנועה, פרצו חיילינו ובחורינו מזמן לזמן את הסגר בדרך לא דרך, בין קוצים ובין סלעים, מסביב לישובי הערבים והביאו בלילות החושך לנצורים גם בשורת עידוד מנהריה וכל ישוביה, וגם מחלקי הארץ האחרים וגם צרכי אוכל, שלהם חיכו בכליון עיניים, הביאו קמח ונשק, כי אי אפשר היה לעלות דלק וגם לא אספקה לבהמות ולעופות. מצד שני , נשארו שם כל תוצרות המשק שבימים נורמליים נשלחו ל"תנובה" בחיפה, כמו חלב, ביצים ועופות. וכך נוצר מצב מוזר: באותו הזמן שבירושלים או אף ביחיעם סבלו מחמת ניתוקם, חיו קיבוצי הגליל בשפע בזמן הניתוק .שתו חלב במקום מים, אכלו חמאה במקום מרגרינה. הקיבוצים חניתה ומצובה הגישו בחדר האוכל לחברים מבשר עוף ערב ובוקר וצהריים , מחוסר האפשרות להעלות את האספקה הדרושה מהשדות אל המשק. בליל הסדר שתו ארבע כוסות של חלב במקום יין., מצות אפו במקומותיהם. כמובן שאי אפשר להחזיק את המשק מבלי לדאוג למקורות פרנסה, ואם את תוצרתם אכלו במקום לשווקה ל"תנובה", מאין יקחו קמח ודלק ותערובת לבהמות?

לעבודות חוץ לא הלכו, כל הכוחות היו מרוכזים להגנה , לביצורים ולעבודה במשק.ך שאלת מקורות הפרנסה בעתיד לא עמדה אז במרכז השאלות. השאלה העיקרית היתה איך להתגבר על קשיי היום., היום ומחר, ליום שאחרי מחר אי אפשר היה לדאוג. לכל ישובי העמק בנהריה היה קיים קשר ימי, אם כי לא תמידי ולא קבוע. לפעמים הים היה סוער, והסירה או האסדה המקשרת בין נהריה ובין חיפה , לא הגיעו במשך שבוע שלם. במקרה כזה נגרם נזק למשקים., פעם נגרם נזק כספי גדול למשק שבי ציון אשר שלחו תרנגולות שחוטות ל"תנובה" בחיפה, אבל העופות התעכבו בנהריה כיומיים ונתקלקלו. אי אפשר היה אז להתחשב בגורמים כספיים. המאזן של כל נקודה עברית נעשה שלילי מדי שבוע ומדי חודש. הוצאות העברת הסחורות גדלו פתאום שבעתיים והגיעו לסכומים ענקיים.זאת מבלי להביא בחשבון, את ההפסד שנגרם ע"י העובדה שבכל נסיעה חסר חלק מהסחורה. יש לציין לשבח את עזרת מוסדותינו המרכזיים שהתאמצו לעודד את ישובי הגליל, על ידי מתן הלוואות ותרומות עזרו להם להתגבר על הקשיים הכספיים.

תפקידה של נהריה

בכל ישוב אחר, המצב הכספי הזה לא הביא למשבר כמו בנהריה., במקומות אחרים, קבוצים או מושבים, קופת הכלל סובלת מהמצב המלחמתי, הפרט אינו סובל, הפרט שותף לדאגת הכלל, הואיל ואין בפרט אלא מה שיש בכלל., הוא אינו משוחרר מדאגות, אבל דאגה מה נאכל מחר אינה קיימת. מה שאין כן במושבה נהריה. בה כל אחד דואג לעצמו. כמו בכל הארץ , פרנסת תושבי נהריה מבוססת על מקורות שונים. חלק מתושבי המקום התפרנס מחקלאות, החלק הניכר הזה נשאר במקצועו מאהבתו לאדמת הארץ , על אף המשברים הששונים שעברו על ענף החקלאות.ישנה אגודה שיתופית ובאגודה זו מאורגנים איכרי המקום.

רוב התושבים התקיימו בשנים קודמות מענף הקייט, שמשך מדי קיץ מספר גדול של אורחים. בחורף חיפשו עבודות חוץ בבתי חרושת בחיפה ובמפרץ. ענף הקייט עמד בנהריה במקום התעשיה שהצטמצמה לארבעה מפעלים קטנים, בתי חרושת לנקניק,, לגבינה, לשימורים ולמזרונים. ולא נתפתחה כראוי במשך כל השנים. הואיל המפעלים הללו לא עבדו בקצב הרגיל, מחוסר אפשרות לשווק תוצרתם, והיותוגם בעלי הפנסיונים שחיו כל חורף מהכנסות הקיץ, נצטרפו השנה למחנה מחפשי הפרנסה, כולל העובדה שהקיץ תש"ז-תש"ח שעמד בסימן של ערב מלחמה לא הביא איתו אלא עונה בינונית עד רעה, יצא שחלק גדול ביותר של תושבי נהריה זקוק היה לעבודה מחוץ למקום.

בזמנים כתיקנם, היו מסתדרים בעבודות חוץ, אבל בזמן הניתוק נשארו אמנם מקומות עבודה פנויים, אבל איך להגיע למקום העבודה? קיים קשר ימי, אם כי לא קבוע. הפועלים ובעלי משרות קבועות בחיפה מוכנים היו לקבל על עצמם את הטירחה ולהישאר ימים אחדים , ולפעמים שבוע שלם ויותר מחוץ למקום. לבטל שעות ולפעמים גם ימים על שפת הים ולחכות להפלגת האסדה, רק כדי שיוכלו לפרנס את משפחותיהם. אבל מוסדות הבטחון הטילו את הווטו שלהם ולא נתנו להריק את נהריה ממגיניה, לא היתה בעית חוסר תעסוקה, כל הגברים המעוניינים בכך, עסוקים בעבודות ביצורים, בנהריה ובכל הנקודות האחרות של הגליל המערבי. חלק מאנשי נהריה שהתחילו בעבודות האלו בחניתה וביחיעם, עוד לפני מרץ 1948 נשארו מנותקים ממשפחותיהם ללא אפשרות לחזור לבתיהם. עבודה היתה , ביצורים או שמירה, אבל פרנסה אין. צרכי האוכל האמירו מיום ליום מחמת הוצאות ההובלה המביאות לעליית מחירים עד למאה אחוזים.. עד שהתחילו לשלם עבור עבודת הביצורים שקועים היו בדאגות חמורות, הדאגה הותיקה והחדשה: עמך ישראל צריכים פרנסה. הדאגה הזאת שהעסיקה לא רק את נפגעי הזמן, כי אם גם את חברי המועצה המקומית, ואת כל אלה שדאגו לצרכי ציבור מחוץ למסגרת המוסדות חייבה גם פתרונות פרודוקטיביים. הצעה אחת אמרה, שיש צורך לרכז את ההכנסות של כל התושבים וגם את חלוקת צרכיהם בשעת חירום. ההצעה דרשה, סידור מטבחים כלליים ואזוריים בנהריה וכלכלת כל האוכלוסיה רק דרך המטבחים הללו. ע"י שיטה זו חשבו להשיג חיסכון בשלושה דברים חשובים שלא נמצאו בכמות מספקת במקום: 1) חסכון בכסף 2) חסכון בכח אדם להכנת האוכל 3)חיסכון בדלק.

נהריה נעשתה גם תחנה מרכזית לאספקת חשמל לכל הסביבה. גנרטור חשמלי הוצב בנהריה והביא מאור וכח לכל ישובי עמק נהריה. החשמל סופק, אמנם רק במידה מצומצמת. המועצה המקומית יחד עם ועדת המצב , הטילו איסור לשימוש בחשמל מעל ל- 40 ואט לכל משפחה ואיימו לנתק את חיבור החשמל ל"עבריינים". אבל , גם 40 ואט הכניסו אז אור וחום לחשכת הלבבות בגליל המערבי.

הרב דר' אהרון קלר

מתוך ספרו : "נהריה בבניינה"

שיירת יחיעם

ביום ששי 26 במרס 1948, הצליחה שיירה שיצאה מקריית חיים להגיע עם אספקה למצובה, אילון וחניתה. השיירה הגיעה עם ערב לנהריה והייתה אמורה לצאת למחרת, עם מזון, ציוד ותגבורת של לוחמים מחטיבת כרמלי, לעזרת קיבוץ יחיעם.

בשבת בבוקר קיבל בן עמי פכטר, מפקד גדוד 21 של חטיבת כרמלי, הודעה מהש"י (שיירות הידיעות של ההגנה) על מחסומי דרכים ומארב ערבי גדול המתארגן באזור הכפר הערבי אל-כבריתה. למרות הסיכון הרב החליט בן עמי, שהיה מודע למצבם הנואש של מגני יחיעם, לשלוח את השיירה כמתוכנן. בצהריים יצאה מנהריה השיירה, שמנתה שבעה כלי רכב וכ- 90 לוחמים, בדרכה ליחיעם. ראשיתה של הדרך, המתפתלת בין אדמות הכפרים הערביים שבאזור, עברה ללא כל אירועים מיוחדים, אך עם התקרבות השיירה לאל-כבריתה גברה המתיחות בכלי הרכב. כחצי שעה אחרי יציאת השיירה מנהריה, בסמוך לבית הקברות של הכפר הערבי אל-כבריתה, נתקלה השיירה במחסום אבנים על הכביש ולידו במארב של כפריים ערבים מהאזור וכוחות של צבא ההצלה של קאוקג'י בפיקודו של אדיב שישקלי (לימים נשיא סוריה). מפקד השיירה, איתן זייץ, שנסע בראש השיירה במשוריין בעל מנגנון לפריצת מחסומים (כעין כף גדולה הממוקמת בקדמת הרכב), נתן הוראה לפרוץ את המחסום. המשוריין פורץ המחסומים עבר את המחסום הראשון והשני. במחסום השלישי הצליח כדור של צלף ערבי לחדור מבעד חלונות המשוריין ולפגוע באיתן זייץ שנהרג במקום. המשוריין המשיך בדרכו, עבר עוד שלושה מחסומים והצליח להגיע לקיבוץ יחיעם, משם דווח בקשר: "המשוריין הראשון בשיירה הגיע ... המפקד איתן זייץ הרוג. כל האחרים פצועים. השיירה מותקפת לפני אל-כברי. הרכב השני חוסם את הדרך בפני השיירה. הקרב נמשך. אין לנו יותר ידיעות".

ברכב השני, טנדר משוריין, נהג המג"ד בן עמי פכטר. ליד בית הקברות והמאפייה של הכפר הוא נתקל במכת אש והרכב התהפך וחסם את הדרך בפני שאר הרכבים. האנשים ניסו לצאת מהרכב ולהתבצר במבנה המאפייה, אך הערבים איתרו אותם וכולם, פרט לאחד הלוחמים שהצליח להסתתר בין שיחי הצבר, נהרגו בקרב.

בשתי המשאיות הבאות היו נהג ולוחם, ואילו ברכב החמישי, המשוריין, היו 24 אנשים, חמישה מהם לוחמים והשאר חברי יחיעם שחזרו לקיבוץ. עם התחלת ההתקפה הס השיבו אש ואספו אליהם את הפצועים מהרכבים שלפניהם ואחריהם. כאשר גילו שהדרך חסומה הס החליטו, בהתייעצות עם מפקד הכוח שבאוטובוס האחרון, לנסות להסתובב ולחזור לנהריה להזעיק עזרה. בדרך נתקל המשוריין במחסום אבנים והתהפך. רוב אנשיו נהרגו בחילופי היריות עם הכוחות הערביים, ורק שמונה הצליחו להסתתר בוואדי הסמוך ולהגיע עם ערב לנהריה.

הרכב האחרון בשיירה היה אוטובוס משוריין ובו 39 מלוחמי חטיבת כרמלי, בפיקודו של המ"מ משה שיינרמן. כאשר נעצר האוטובוס התארגנו הלוחמים להגנה היקפית אל מול מאות הערבים שהקיפו אותו. מספר אחד מלוחמי האוטובוס: "ניסינו לצאת החוצה. הפתח בקרקעית חסום. פתחנו את הדלת הקדמית השלושה שקפצו נהרגו מיד, הבנו שקפיצה החוצה היא מוות בטוח. החלטנו להתארגן בתוך האוטובוס. הערבים בחוץ כבר במרחק חמישה מ' בלבד. עצרנו אותם ביריות מכלי הנשק שלנו. את המשאיות שלפנינו הם שרפו. האש השתוללה והעשן הכביד. באוטובוס כל הלוחמים פצועים. מצבם מחמיר. חובשים כבר אין ... רק שלושה מסוגלים עוד להילחם ... החשכה ירדה, מישהו הציע שנפוצץ את עצמנו. לא הסכמתי. אסור לאבד את התקווה. הערבים מקיפים את האוטובוס ומשליכים לפתחו רימוני יד. את הראשונים הצלחנו לתפוס ולהעיף החוצה חזרה. אך הרימון השישי מתפוצץ בפנים. כולנו נפצענו שוב ... הערבים עלו על הרכב, ירינו בהם. האש השתתקה והם ניסו לפתות אותנו לצאת. משלא הסכמנו הם הדליקו אש כדי לשרוף אותנו ... " (מזיכרונות עמיקם כספי). במשך תשע שעות נלחמו אנשי האוטובוס בכוחות ערביים שעלו עליהם במספרם. בסופו של הקרב הצליחו רק ארבעה מלוחמי האוטובוס להינצל. שאר הלוחמים נהרגו.

למחרת בבוקר, התבררו ממדי האסון - 47 לוחמים ואנשי קיבוץ יחיעם, מתוך כ 90- אנשי השיירה נהרגו בקרב.

שי רוזן

מתוך אתר בית ליברמן

ההתארגנות בנהריה לקראת היציאה ליחיעם

1948

מפאת המצור הובאו כל חללי השיירה ליחיעם לקבורה בנהריה , פרט לאיתן זייץ שהג'יפ בו נהרג הצליח להגיע ליחיעם וכך הובא הוא לקבורה ביחיעם.

בגלל המצור לא יכלו קרובים ומשפחותיהם של החללים להגיע לקבורה, וכך נותרו תושבי נהריה מתמודדים עם קבורת 45 חללים, מתוכם 3 בנים מתושבי העיר

האחים: משה ועליזה שיינרמן

ברטי רוזנבלט

ובן נוסף של משפחה נהריינית חיים גוזמן

לא היו אלה האחים היחידים שנפלו באותו קרב. גם האחים מצקביץ דוד ויוסף, מקרית חיים.

אני הייתי בזמן מלחמת השחרור בן 23 הייתי כבר מספר שנים בקיבוץ שריד, שרתתי מטעם ההגנה במשטרת הישובים העברים ואני זוכר עד היום את היום בו קבלתי את ההודעה המרה על נפילת שני אחי, השתתפתי כמובן בכל הכנסים והאזכרות לזכרם של הנופלים שהתקיימו בקרית חיים ובמקומות אחרים ועם קבלת הידיעה על האסון התכנסו המשפחות באולם בקרית-חיים לטכס אזכרה. הפעם הראשונה שניתן לנו לפקוד את קברי החללים בבית הקברות בנהריה היה לאחר כיבוש עכו ושחרור הגליל המערבי.

היחידים שנוכחו בלוויה בנהריה היו הורי החללים שגרו בנהריה.

צבי מצקביץ

האנדרטה לזכרם של חללי שיירת יחיעם. לפני השיירת בה נפלו 47 חללים בשיירת יחיעם בתאריך 27.3.1948 היתה שיירת קודמת ב - 21.1.1948

יום זה לא היה קשה רק לתושבי נהריה. בדיוק באותו יום 27.3.1948 יצאה שיירה מירושלים לעבר גוש עציון הנצור במטרה להעביר אליהם אספקה. בשובה לירושלים נתקלה השיירה במארב ו- 14 לוחמים נפלו וכ- 40 נפצעו.

באדיבות ארכיון נאות מרדכי