המגורים

רוב המתיישבים לא המתינו לבניית ביתם , אלא מצאו פתרונות דיור ארעיים - אשר לפעמים שימשו אותם לשנים ארוכות - והתיישבו במשקם. "ליפט" הארגז אשר בו הביאו מטלטליהם ארצה - הפך לחדר נגורים. אחרים גרו בלולים שסופקו להם על ידי החברה , ויש שהוקמו אוהליםם ארעיים. מספר משפחות העדיפו לגור בצריפי עץ מכיוון שהקמתם של אלה היתה מהירה וזולה. בשנת 1936 נסתיימה בנייתם של הבניינים הראשונים. בצילומים שצולמו באותם הימים מראש מגדל המים הגבוה, ניכר כבר יישוב של ממש הכולל מבני מגורים, לולים ומחסנים, כבישים וגשרים והעיקר : שדות ירוקים.

דר' דב לזר ז"ל

חלק מהמתיישבים בנו בעצמם צריפים מקורות עץ ולוחות פח. הצריפים היו כבר מרווחים מעט יותר והם שימשו אותם מספר שנים. חלקם בנו בתים מעץ וחלקם בנו בתים מבלוקים

אבא החל לבנות את ה"צריף" בשנת 1935, כאשר אבא היה בן 35. שטח רצפת ה"צריף" המקורי היה כ 24 מ"ר (6 מ' כפול 4 מ'). ב 4 הפינות אבא החדיר קורות עץ מרובעות לתוך האדמה, וביניהן החדיר לאדמה קורות עץ בחתך קטן יותר, ובמרווחים שווים. אל הקורות הצמיד מבחוץ במסמרים לוחות עץ אופקיים שכיסו לאורך את הפס העליון של הקורות הנמוכות יותר בהדרגה. בצד מזרח ובצד מערב השאיר פתחים לחלונות. בתוך ה"צריף" חילק את השטח לחדר מגורים ולמטבח, על ידי מחיצה מעץ. בצד הדרומי היה המטבח ופינת רחצה קטנה: כל זאת בשטח של כ 4 מ' כפול מטר וחצי. חדר המגורים היה בשטח של כ 4מ' כפול 4.5 מ'. שתי דלתות היו לצריף: מצד צפון יציאה וכניסה לחדר המגורים, ומצד מערב, יציאה וכניסה למטבח. הגג כוסה בקורות עץ, ועליהם פחים גליים שחוזקו לקורות במסמרים. צנרת מים גלוייה הייתה במטבח שהמשכה היה גם מחוץ ל"צריף". שלושה ברזים חוברו לצנרת: אחד במטבח עם כיור פח מתחתיו, השני בפינת הרחצה, והשלישי מחוץ לצריף, בעיקר להשקיית הגידולים בחצר. בשלב הראשון הייתה הרצפה מכוסה בכורכר הדוק. באדמה סביב הצריף וקרוב אליו אבא חפר תעלה שתנקז את מי הגשמים בעיקר לבור הביוב (ספטינג). מחוץ לצריף בצד דרום-מזרח אבא חפר את "בור-הספיגה", שהיה מכוסה בקורות עץ ופחים. מעל הפחים פוזרה אדמה, ועליה הייתה צמחיה.

חדר המגורים, ששטחו היה כ 18 מ"ר, שימש גם כחדר שינה ל 4 נפשות, גם כחדר אוכל, וגם כחדר לצרכים האישיים של כל אחד. (הכנת שיעורים, קריאה ועוד ועוד...). מצד מערב הייתה מיטת "סוכנות" להורים. מצד מערב היו שתי מיטות לאורך, של אחי ושלי. באמצע החדר היה שולחן עץ מסיבי וסביבו 4 כסאות עץ. לבגדים ולכלי מיטה היה מקום בפינות. בערך במרחק של 10 מ' מהיציאה מהמטבח, בכוון צפון מערב, היה המבנה של "בית – השימוש". אבא בנה מבנה עץ פשוט, וגג של פח. דלת בכיוון דרום. המבנה היה בשטח של כ 1 מ' כפול 1 מ'. בפנים היה מושב מעץ, עם פתח עגול למעלה, מתחת לפתח היה דלי מפח. כאשר הדלי היה מתמלא, אבא היה חופר בור בקצה המגרש, שולף את הדלי מבית השימוש ושופך את התכולה לבור. לאחר כיסוי הבור באדמה, היה שוטף אבא את הדלי בברז החיצוני ומחזיר את הדלי למקומו. לבית השימוש ניתן היה להגיע מדלת המטבח על גבי אבנים שטוחות.

בחזית ה"צריף", בצד מזרח, ובמרחק של כ 10 מ' מהצריף היה הכביש המזרחי של המושבה (מדרום לצפון). עד לתקופת מלחמת העצמאות לא היו שמות לכבישים. כיום הוא רח' הרצל, אחד הרחובות הראשיים של נהריה.

ה"צריף" שלנו שכן בקצה הצפוני של רחוב זה. הכביש בשנים הראשונות של נהריה היה צר ומכוסה באספלט עם מהמורות. משני צידי הכביש היו אז תעלות לכל האורך, בעיקר לניקוז מי גשמים. (לא היו אז צינורות ניקוז או צינורות ביוב). הכניסה מהכביש לבתי המגורים הייתה בעיקר דרך גשרוני בטון יצוק מעל התעלות. הכניסה לצריף שלנו (וגם לכמה מקומות מגורים אחרים) הייתה דרך לוחות עץ, המחוברים לרוחב עם מוטות עץ לחיזוק.

למשפחתנו הוקצב שטח של 2 דונם, שהיה השטח הקטן ביותר שהוקצב למשפחה בנהריה (בהתאם לתשלום). בנוסף לעבודה אצל ד"ר סוסקין בתחילה, ואח"כ בעיקר בבניין, אבא החל גם לטפל בחצר. בחזית הצריף בכוון לכביש, צמחו עצי נוי. מדרומה להם, היו מספר עצי בננות, עץ אשכוליות, עץ שסק (אשקדיניה) ומספר עצי תפוחים ואגסים. מצד מערב לצריף וקרוב אליו, צמחו 3 עצי שזיפים. בשטח המערבי יותר עזרנו – אחי ואני לאבא להכין מספר ערוגות לירקות. שתלנו: סלק, עגבניות, גזר, שעועית ואספרגוס (שְָּׁפָּגרְגֶּלְן). בקצה המערבי של החצר, שתל אבא מספר שורות של גפנים.

היבול שלנו היה דל למדי, מאחר שאבא עבד בעיקר בבניין, ולאחר מכן שרת בצבא הבריטי. עם זאת אני זוכר שקטפנו ירקות מוקדם בבוקר, בעיקר את האספרגוס, (אז היה צריך לקטוף אותו כאשר טל-הבוקר עדיין עליו). העברנו מספר משלוחים לשוק דרך הקואופרטיב. עצי הפרי הניבו פירות טובים במשך שנים. היבול שלהם היה רק לצרכי הבית. אני זוכר היטב את הטעם הטוב של השסק, השזיפים והאשכוליות. כמובן שלכל פרי הייתה העונה שלו.

תקופת המאורעות הייתה במידה רבה טראומטית עבורי. בתקופה זו הייתי בין הגילאים 4 עד 7. בשנתיים הראשונות אבא היה דואג לי ושומר עלי במיוחד כאשר הערבים ירו ממרחק של כמאתיים מ' מהצריף, מתוך חורשה עבותה שהייתה מצד צפון מזרח. הירי היה בעיקר בערבים. מספר פעמים הקליעים חדרו דרך הצריף, כאשר אנחנו שכבנו מתחת למיטות. כעבור זמן קצר, אבא בנה חומת לבנים מצד מזרח ומצד צפון של הצריף. הקליעים פגעו בלבנים. אני זוכר בוודאות, כאשר הייתי כנראה בן 5 או 6, הייתי מוציא קליעים מהחומה ו"מאחסן" אותם בבקבוק לֶבֶּן. בשלב מאוחר יותר, כאשר הלכתי, (בעיקר רצתי לבית הספר – בכיתה א'), היו נוהגים הערבים לירות אל המושבה בשעות הבוקר המוקדמות. השמש החלה לזרוח במזרח, והתרוממה מאחורי היורים, שהתפרסו על הגבעות ממזרח למושבה. המושבה הייתה פרוסה לפני היורים, הם ניסו לפגוע בדמויות חשופות בכבישים או בשדות. אנחנו הילדים, היינו מתורגלים: כאשר יורים, מייד נכנסים ומתחבאים בתעלה מתחת לגשרי הבטון המחברים את הכביש לבתים. כאשר כיתות הלימוד בבית הספר עברו מצריפים רעועים לבנייה מלבנים ובטון על הגבעה מדרום לנחל ה"געתון", בנו מצד מזרח חלונות גבוהים וקטנים. מצד מערב לכיוון הים היו חלונות גדולים

בחורף היה קר מאד לעיתים ב"צריף". לא היו אמצעי חימום פרט לשמיכות. לעומת זאת, בקיץ, היה לעיתים קרובות חם מאד (הפחים על התקרה להטו ממש). כאשר ירד גשם שוטף, וזה היה בחורף לעיתים קרובות, היו טיפות מטפטפות לתוך חדר המגורים, דרך חורים בגג הפח. גם רעש הגשם על הפח בתקרה היה ללא נשוא. במקומות הטפטוף בחדר, שמנו כדים, סירים וכלי קיבול נוספים. כאשר התמלאו, שפכנו את המים החוצה או לביוב. עדיין אני נזכר בנקישות הטפטוף

פעם אחת, אני חושב שהיה זה בסערת גשמים ורוחות חזקות, בחורף 1939, התעוררנו בלילה לשמע קולות של חריקות. פתאום הפחים על הגג נשמטו ועפו. היינו חשופים לגמרי לגשם העז. אבא עזב הכל ולקח אותנו בריצה לבית משפחת "אָאוּאֶרְבָּך", שהיה עשוי לבנים ובטון. בבוקר אבא מצא במחסן הקואופרטיב, ברזנט אטום. בעזרת חברים הוא הצמיד את הברזנט על גג ה"צריף" ומתח אותו. התחלנו לנקות את פנים ה"צריף" ואת התכולה הרטובה. אבא תיקן לאחר מכן את הגג. הוא גם הוסיף בשולי הגג "מנהרת רוח". תפקיד מנהרה זו היה לאפשר לרוח חזקה להסתובב במנהרה ולא להרים את הגג

"גולת הכותרת הייתה החיבור לחשמל, אחרי שחשמלאי התקין חוטי חשמל ואביזרים בסיסיים בתוך ה"צריף" עמוד חשמל מעץ הוצב בפינה הצפון מזרחית של ה"צריף" וממנו חוברו כבלים ללוח חשמל. בהזדמנות זו אבא גם שתל עץ ברוש ליד עמוד החשמל. פתאום "נחתנו" לעולם אחר. פשוט לא יאומן מה הייתה המשמעות של "תאורה חשמלית", ומספר אביזרי חשמל ב"צריף". משפחת שטראוס נתנה לנו רדיו קטן, דרכו האזנתי לראשונה ל"פינת הילד" בשעה 5 אחה"צ בביתי. (בשנים לפני כן, אחי ואני היינו הולכים כחצי ק"מ לשמוע את השידורים לילדים אצל חברת כיתה של אחי: חנה כץ).

עוד לפני שהחלה "מלחמת העצמאות", הוחלט שה"צריף" שלנו ישמש כ"סליק" להחבאת נשק ותחמושת לארגון ההגנה. אמצעי הלחימה הוסתרו בדפנות ה"צריף", בין לוחות העץ החיצוניים לבין ה"דיקטים", שאבא כיסה בהם את לוחות העץ שהיו השלד של ה"צריף"

אלחנן אילת אלטבך

מתוך אתר בית ליברמן

התכנית של המייסדים כללה גם הנחיות לגבי בניית הבתים, היה נסיון להכתיב את גודל הבית , החומר ממנו יבנה, רצפה שאינה מעץ, וצורת הגג (משופע או שטוח). בספרו של דר' קלאוס קרפל " נהריה – כפר היקים" יש תיאור מפורט לגבי ההגדרות שניתנו. בסופו של דבר, ההנחיות בוטלו וכל אחד בנה את ביתו על פי תקציבו, ורצונו

הפתרון הראשוני היה בדרך כלל הליפט שבו הביאו המתיישבים את חפציהם, מעין צריף קטנטן למגורים בסיסיים. מכאן ואילך התקדם כל מתיישב על פי יכולתו הפיננסית. רובם שאפו להגיע לצריף מגורים של ממש וחלקם אף שאפו לבנות בית של ממש – הכל לפי מגבלות התקציב שהיה בידיהם. בשנתיים הראשונות הוקמו כ- 15 מבנים של ממש(מבלוקים).

מספר שיקולים השפיעו אז, כמו היום, על בניית הבית : התקציב, הפונקציונאליות והסגנון

באותה תקופה נבנו בתים בגודל של 50 – 100 מטר מרובעים. הסגנון המקובל אז, היה ה"באוהאוס" , סגנון בניה של בתים מרובעים, אשר לעיתים משולבים בהם חלקים עגולים או זוויתיים, סגנון המרבה לעשות שימוש בקווים ישרים ואלמנטים אחרים ההופכים את תוצריו לפשוטים. התפיסה היתה גרמנית במקורה ולא בכל התאימה לתנאי האקלים בארץ, למשל , במקור מתוכננים חלונות צרים וארוכים בעוד שפה בארץ יש צורך בחלונות גדולים יותר לאוורור הבית. הבית הישראלי זקוק למרפסת מקורה כמקום ישיבה ביום חם. שוני נוסף , בעוד שבאירופה צריך גג רעפים משופע כדי שהשלג שנערם עליו יוכל להחליק מטה, הרי שפה בארץ אפשר לוותר עליו לחלוטין ולהשאיר גג שטוח

רוב הבתים נבנו בסגנון זה, אך היו גם מתיישבים שדבקו בסגנון שהורגלו אליו בגרמניה ובנו בית עם גג רעפים משופע ולרוב גם ציפוי עץ חיצוני, כמו ,למשל , הבית של טוטי לוי , זוגלובק ומשפחת פרל ברח' בלפור אין ספק שהבתים הללו הוסיפו לצביון האירופאי של המושבה באותם ימים

כאמור, חלק גדול מהמתיישבים בנו לעצמם צריפים, בגודל של כ- 50-60 מטרים רבועים. חלקם נותר עד לשנות ה- 60' ואפילו ה- 70', וחלקם נהרסו ובמקומם נבנו בתים מבלוקים

הבית של זוגלובק באדיבות אנדריאס מאייר

הבית של טוטי לוי

הארגון הפנימי של הבית

יהודי גרמניה היו יהודים משכילים ברובם, וכך גם אלה שהתיישבו בנהריה. חדר המגורים (הסלון, בימינו) שלהם כלל בדרך כלל כוננית לספרים ולעיתים היה ברשותם גם גרמופון שהביאו איתם מגרמניה.

הם נאלצו להתמודד עם האקלים הישראלי בכל מה שקשור למזון ושמירתו בתנאי חום. אם באירופה היה להם מרתף קריר ושם הם החזיקו את תפוחי האדמה, הבצלים והנקניקים, הרי שמזג האויר כאן מאלץ אותם לשנות הרגלים. מקרר עדיין לא היה בשנות ה- 30 וה- 40 וה"המצאה החדשנית" ביותר היה ארון הרוח או ארון האויר ( luftschrank) , שזה היה ארון לשמירה על מצרכים שדופנותיו היו עם רשת, כדי לשמור על אוורור. בשנות ה- 50' הוחל השימוש במקררים שהיו צריכים להכניס בהם את הקרח.

הפריג'ידר- לא קראו לו כך, אלא בשמו העברי מקרר ו/או ארגז קרח. במשך כמעט עשר שנים לא היה פריג'דר בית,ארון קרח היה. בחלקו העליון היה תא עם דלת פח- לשם הכניסו את הקרח , רבע בלוק, כ-30 סמ' אורך ובחתך של 20 על 20

קרח היו קונים אצל הרצברג שהיה עובר פעם ביום ליד הבית וממנו היו קונים רבע בלוק.

בימי שבת לא עבר הרצברגר ולא מכר קרח, ובערך בשעה 8 בבוקר הייתי רוכב על אופניים עם סבל למפעל הקרח שמיקומו היה היכן שלימים נבנה מרכז "סלע". לא תמיד הגעתי עם חתיכת הקרח השלמה הביתה, כיוון ולפעמים היה הבלוק מתחלק מהסבל על הכביש ומתרסק לחתיכות.

מזיכרונותיו של גבי זוהר ז"ל

הרצברג מחלק הקרח