המצור על נהריה

מושבה במצור

בעקבות ידויי האבנים ליד הכפרים הערביים מתקינה הנהלת קו 14 של האוטובוס בין חיפה לנהריה, רשתות מגן בחלונות האוטובוסים. מתחילות ההתקפות בנשק חם על הרכב הנוסע בכבישים. אחר-כך מתקינים באוטובוסים לוחות פלדה נגד כדורים - מה שה"יקים" של נהריה קוראים "פנצר-ווגן" - רכב משוריין.

במקומות שונים בארץ מתנהלים קרבות בין יחידות של ההגנה והאצ"ל ובין קבוצות של ערבים שקבלו את הכינוי "כנופיות" - ואשר מתנכלות לתחבורה. מדי יום מופיעה בעיתון במרכז העמוד הראשי מודעה במסגרת שחורה בעלת הכותרת "חללינו", רשימת הלוחמים היהודים, שנהרגו בקרבות. בנהריה, כל הגברים מגויסים או ל-"הגנה" או ל-"משמר-העם" - לתפקידי שמירה. בעכו חוסמים הערבים את הכביש כליל ולא ניתן עוד לנסוע גם ברכב משורין.

ביום רביעי אני מזמין חברים מהכתה ליום הולדתי ה- 11 שיחול בשבת אחה"צ. בשעות הצהרים מודיע לנו המורה שקבוץ יחיעם - שנקרא על-שם יחיעם וייץ שנהרג בליל הגשרים - נמצא תחת התקפה קשה של ה"כנופיות". אנו מתבקשים לשוב לבתינו ומקבלים הוראות איך ללכת בזהירות בדרך ולא להיחשף ליריות שעלולות להגיע מכיוון מזרח. למחרת מודיעים, שההתקפה על יחיעם נהדפה, אבל נהרגו 8 לוחמים. עקב המצב אני דוחה את מסיבת יום הולדתי. אנו קובעים את מסיבת יום ההולדת ליום שבת - שבועיים אחרי המועד הקודם.

ביום שישי מגיעה שיירה של מכוניות משוריינות מחיפה, שמצליחה לעקוף את המחסום בעכו ובשבת מתארגנת שיירה של משוריינים שתוביל אספקה ונשק ליחיעם. השיירה אמורה לצאת לדרך בשעה 2 בצהרים. אני בהתרגשות לקראת מסיבת יום ההולדת ואינני יכול לשבת בבית. מוקי מצטרף אלי ואנחנו רוכבים על האופניים לראות את השיירה המתארגנת ליציאה.

אחר כך אנחנו מטיילים עם האופניים ברחובות המושבה. בשעה 3 אנו ברחוב סולם צור - לא רחוק מהבית - כשלפתע אנו שומעים מטח יריות ממרחק. כמו שלימדו אותנו בבית הספר אנו משליכים את האופניים ונשכבים על האדמה. מיד נשמע מרחוק עוד מטח ועוד אחד ואחר-כך שיטפון רצוף של יריות. כבר הבחנו שהיריות די רחוקות ולכן אנו קמים לוקחים את האופניים ומגיעים במהירות הביתה.

אמא כבר הכינה את שולחן המסיבה. אנו מתיישבים ליד השולחן ומנסים להסיח את דעתנו מהיריות הבלתי פוסקות. מגיעים עוד ארבעה ילדים. אנו יודעים שאלה היריות מהשיירה. מכיוון שאין לנו יותר מה לעשות בקשר ליריות אנו משחקים ב"רביעיות" ואוכלים ממתקים. האווירה מפחידה וכולם מדברים בלחש כאילו, שחשים שמשהו לא טוב קורה. לפנות ערב פוסקות היריות ואין מי שיספר לנו מה קורה. קול ירושלים פסק מלשדר בגלל המצב בירושלים ואנשים מחפשים תחנות חשאיות של ההגנה אף-על-פי שזה נחשב עדיין לעבירה על החוק של הממשלה הבריטית. אנו הולכים לישון במתח ובפחד. בבוקר אמא מספרת, שכנראה פגעו בשיירה ועוד אין יודעים איך זה נגמר.

בבית הספר כולם שקטים וכמעט לא מדברים. בצהרים, כשאני חוזר מבית הספר אני פוגש את אמא כשעיניה אדומות מבכי והיא מספרת שחיסלו את השיירה ליד כברי ו- 47 לוחמים נהרגו. בין ההרוגים 4 נערים מנהריה: עליזה ומשה שיינרמן - אח ואחות - ברטי רוזנבלט אחיו של יואל מכתה ו' וחיים גוזמן אחיה של שרה מהכיתה שלנו וכמו-כן שני אחים – בני 15 ו-17 מקריית-חיים.

גם מפקד השיירה בן-עמי נהרג. החיילים הבריטים לא התערבו בקרב ורק הסכימו לאסוף את הגופות ולהביאם לקבורה. מספרים שבגופות ניכרו סימני התעללות. נהריה בהלם. קוברים את החללים בבית הקברות בנהריה.

עכשיו כבר ברור לגמרי שאנחנו במצור, ושלא ניתן להגיע לחיפה או מחיפה.

יחיעם גם היא במצור. ביחיעם אין מים ומספרים שמטוס ה-"פרימוס" של ההגנה מצניח להם כל יום חבית מים, אבל עד שהיא נוחתת על הארץ היא כבר נקובה מכדורים. הקשר היחידי עם יחיעם הוא ע"י איתות בלילה ממגדל המים של נהריה. מכיוון שמגדל המים נשקף מחלון חדרי אני רואה כל לילה את האיתות וכל החדר שלי שטוף אור מרצד.

ירמיהו סיפר לנו בסוד כי מתארגנות בלילות שיירות של חמורים שמביאות אספקה ליחיעם הנצורה.

נהריה מתארגנת למצור. ההגנה מארגנת אסדות ("מאונות") עם אספקה, שנגררות ע"י ספינות גרר מנמל חיפה עד חוף נהריה. מכיוון שהאסדות שטוחות הן יכולות להגיע עד החוף. בעלי החנויות נוסעים עם האסדה לחיפה וחוזרים עם מכולת. החיים במושבה ממשיכים כאילו כרגיל. מכיוון, שנותקנו מרשת החשמל הארצית, הובא גנראטור, וכל בית רשאי להשתמש במנורה אחת של 40 ואט.

חופש פורים - הילדים מתחפשים ויורדים מחופשים לחוף הים לראות איך פורקים את ה"מעונה". בימים הבאים יביאו במעונה מצות לפסח,וכל משפחה תקבל חבילה.

שרותי הדואר חדלו לפעול, לכן מתארגן ב"משמר-העם" דואר מאולתר. משתמשים בבולי הקרן הקיימת בתור בולי דואר. את שקי הדואר שולחים באמצעות המאונות.

העיתונים אינם מגיעים. ירמיהו – דודי - שהוא גם כתב "על-המשמר", מצליח לתקשר עם מערכת "על-המשמר" באלחוט ומוציא מידי יום עיתון קיר שהוא תולה בקפה פינגווין.

- למרות המצב הקשה כמידי שנה באחד במאי מתארגנת עצרת בבית-הקולנוע.

באמצע העצרת קוראים לאבא החוצה והוא חוזר לספר לי: "החשמלאי קצנשטיין נתבקש ע"י חיילים בריטים לבוא איתם במכוניתם לתקן תקלה בחשמל במחנה סנג'ין ליד עכו. הם לוקחים אותו במכונית צבאית. ליד הכפר-הערבי סמאריה שמים הערבים מחסום ועוצרים את המשאית. הם מגלים שבמכונית יושב אזרח יהודי. הם מבקשים ממנו לרדת ויורים כדור בראשו. החיילים הבריטים אינם נוקפים אצבע. הבריטים החזירו זה עתה את גוויתו לנהריה מבלי לספר שהם אלה שביקשוהו לבוא איתם.

המתח גובר. כולם מחכים ל- 15 במאי היום בו אמור לפקוע המנדט הבריטי. ידוע כבר שבן-גוריון יכריז על הקמת המדינה היהודית.

ידוע גם שארצות ערב מתכננות לאותו יום פלישה לארץ-ישראל כאשר מטרתם לפי הצהרתם: "לזרוק את היהודים לים". משהו אמור להתרחש גם בגליל המערבי. כולם מחכים.

יורם יתום תומר

גליל מערבי יהודי

יום שישי 14 במאי 1948. אני קם ומתלבש כדי ללכת לבית הספר. אמא מספרת לי שהיתה הלילה פריצה: שיירה גדולה עברה את עכו. חלק מהכוח נשאר לצור על עכו ושאר הכוח נע לכוון נהריה, כבש את סמאריה והתפצל לשני ראשים: ראש אחד כבש את נַהְר וכברי ואמור להגיע ליחיעם וכוח שני כבש את אכזיב (זִיפּ) ואמור לשחרר את חניתה, מצובה ואיילון. כשיצאתי מהבית, ראיתי מכוניות צבאיות ללא מספרים ואמבולנסים עומדים לצד הדרך. בבית הספר משחררים אותנו מוקדם ואומרים לנו ללכת הביתה ולא לטייל ברחובות.

בלילה פסקו האיתותים ממגדל המים. יחיעם שוחררה.מדברים על-כך שאת סמאריה וכברי "יחרשו" ולא ישאירו מהם זכר עקב הרצח שבוצע שם ע"י הכנופיות.

מותר כבר לשמוע את התחנות המחתרתיות - בעקר את קול-ישראל, שהחליף את קול-ירושלים. בן-גוריון הכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ובשבת מתארגנת עצרת במרכז המושבה.

על גג אחד הבתים מניפים דגלים של ההסתדרות הציונית. נואמים מסתדרים לנאום על גג הבית ואנשים מתקהלים ברחוב. לפתע מגיעים חברים מקיבוץ עברון עם דגל כחול לבן ועם דגל אדום. הם עולים על הגג ומניפים אותם. אחד התושבים שידוע כ"אינו שיך למפלגות השמאל" עולה בזעם על הגג ומנסה להוריד את הדגל האדום. כשהדבר לא עולה בידו הוא ניגש לרמקול ומודיע במבטא יקי:

"תושבי-אזרחים הולכים הביתה!"

הקהל פורץ בצחוק למשמע המבטא והשיבוש הלשוני. הרוחות נרגעות והעצרת מתחילה. נושאים מספר נאומים ומסיימים בשירת "התקווה".

כעת עכו נצורה ע"י כוחותינו. ניתקו להם את זרם החשמל ושברו את אמת המים הרומית שמובילה מים ממעיינות כברי לעכו. כעבור 3 ימים, נכנעת עכו והגליל המערבי נכבש כולו. הכוחות הגיעו עד גבול לבנון במטרה למנוע פלישה מלבנון.

כולם בהתרוממות רוח. היחידי שמביע הסתייגות הוא המורה אפרים יואל.

הוא אומר,שהכוחות הכובשים בזזו רכוש והרסו בתים וציוד ללא הצדקה. הוא סיפר לעומת זאת, איך המוכתר של פקיעין שמר אצלו את מפתח בית הכנסת ומנע מהכנופיות להרוס או לבזוז אותו עד שחזרו היהודים לשם. תלמידים אחדים מנסים להסביר את כעסם של הלוחמים אחרי כל מה שעשו לשיירה, אבל המורה יואל אומר שזה לא מצדיק ביזה.

יורם יתום תומר

הפצצות

בכל הארץ מתנהלים קרבות כנגד הערבים שהתארגנו בארגונים צבאיים סדירים. הידועים מפקדיהם הם קואקז'י מפקד "הצבא שחרור פלסטין" שפיקד על הצבא הערבי בצפון הארץ ועבד-אל-קאדר חוסייני שפיקד על גזרת ירושלים. לדרום הארץ פלש הצבא המצרי. מנגד נלחם צבא חוקי של מדינת ישראל. מדי יום גדלה רשימת החללים בעיתון. גוש-עציון נפל והתושבים שנותרו בחיים נלקחו בשבי לעבר-הירדן. שומעים על ניצחונות וכיבוש ישובים ערביים וגם על תבוסות ונפילות של ישובים יהודיים. שומעים על התקפה קשה על משמר-העמק ועל אם ובתה התינוקת שנהרגו בחפירות המגן. מתחילים לדבר על הפוגה בקרבות .

כל יום, לפנות ערב, תפקידי לרכב על האופנים למחלבת טלהיימר, ולהביא כד חלב.

היום כשאני מגיע למחלבה ומחכה לתורי עם ילדים אחרים אנו שומעים לפתע רעש של אווירונים ואח"כ פיצוץ אדיר. אנו נשכבים על הרצפה ומחכים לראות מה קורה. אנשים מנסים לנחש מה מקור הפיצוץ. אח"כ נעלם רעש האווירון. מישהו אומר שההפצצה היתה בצפון המושבה. אני מתחיל לבכות כי אבא עובד בחפירות תעלות בצפון המושבה. אחר-כך אנו קמים וכל אחד מנסה להגיע לביתו.

בערב מתברר, שבא מטוס סורי והפציץ את נהריה. הפצצה פגעה בבית חנויות במרכז המושבה. נהרגו 4 אנשים. שלוש מתוך ארבע החנויות נהרסו כליל: קפה הגליל, חנות הטבק של ריכבלסקי והמספרה של בליצבלאו. החנות הרביעית - החנות של שען וצורף שמחה צייגר - נשארה עומדת. בין ההרוגים חנן ריכבלסקי אחיו של יונה מכיתתי ואם הבית שלהם שהיתה כמו אמא עבור יונה לאחר מות אימם. נהרג גם ארנולד שישב על כסא הספר בליצבלאו כאשר הגג קרס ומחץ אותו בכסא. בליצבלאו עצמו, שסיפר את ארנולד נפל מההדף על הרצפה ומשענת הכסא שעצרה את הגג מליפול על הרצפה הצילה את חייו.

יום אחרי ההפצצה נשמעת בצהרים אזעקה. ליד הבית של השכן - בֶּסְמָן יש חפירה. תעלה ובה ספסל. אנו רצים יחד עם השכנים יורדים לחפירה ויושבים על הספסל. לאדמה החפורה ריח מיוחד. כעבור כמה דקות נשמע קול של מטוס. אנו מביטים למעלה ורואים את המטוס צולל ברעש אימים ופתאום רואים שש נקודות שחורות ניתקות מהמטוס. המטוס מתרומם והנקודות הולכות וגדלות ונעלמות באופק עד שאיננו רואים אותן יותר ואז נשמעות שש התפוצצויות. אנו מורידים את ראשינו בבהלה. ומשתררת דממה. כעבור זמן מה שוב צלילה של המטוס שוב הרעש שקורע את האוויר ושוב אנו סופרים את הנקודות הניתקות מהמטוס הפעם אלו ארבע. אנו מורידים את הראש ומחכים לפיצוץ. והפעם שלושה פיצוצים, פצצה אחת לא התפוצצה. אח"כ דממה. המטוסים נעלמו. אנו מחכים עוד כ- 20 דקות, ואז נשמעת ארגעה. אנו רוצים לחזור הביתה, אבל אמא אומרת שצריך עוד לחכות כי אולי האווירונים עוד יחזרו. בינתיים מתברר שתשע פצצות נפלו בשדה פתוח ואיש לא נפגע, והפצצה העשירית שקעה בערוץ נחל הגעתון ולא התפוצצה. אח"כ הגיעו חבלנים וניטרלו אותה. אנו יושבים ומחכים עד הערב. מודיעים לתושבים שיש לעשות בלילה האפלה.

אנו חוזרים הביתה בחושך והולכים לישון בלי להדליק אור. למחרת מודיעים לנו בבית הספר: כיוון - שעוד מעט מגיע החופש הגדול ובגלל המצב בארץ יופסקו הלימודים כבר עכשיו שבועיים לפני הזמן.

יורם יתום תומר

בתקופת המצור על נהריה היו התושבים מגיעים לפינגוין כדי לשמוע חדשות ברדיו.

בימי מלחמת השחרור, בתקופת המצור הערבי על הגליל המערבי, הייתה מסעדת "פינגווין" מרכז העניינים של נהרייה הנצורה. מדי יום ביומו, בשעות אחר-הצהריים, היה חג מעל המושבה מטוס "פייפר", שהיה משליך צרור דואר, שכלל גם את העיתון היומי. את העיתון הדביקו על לוח מודעות, בכניסה ל"פינגווין" ותושבי נהרייה, אלה שכבר ידעו לקרוא עברית, באו להתעדכן בחדשות משאר חלקי הארץ.

מיכאל (מוקי) נויברגר