הקמת בית הספר

המתיישבים הראשונים שהגיעו לנהריה ב- 1935 היו בחלקם משפחות עם ילדים. קומץ ילדים בכל הגילים שנזקקו מידית למסגרת לימודים. עוד באותה שנה נשכר מורה עבור הילדים

הגענו ביוני 1936 לנהריה, בית הספר עמד להיפתח בספטמבר 1936. המורה הראשון - מר ריזנברג עזב באותו זמן את המקום, מפני שהוא לא הסתדר עם הילדים שבאו מגרמניה. הילדים אהבו מאד להרגיז אותו. הלימודים התקיימו במקומות שונים, פעם צפונית לנחל הגעתון ופעם דרומית לנחל, כאשר קרש גדול משמש כגשר מעבר. חודשיים לאחר מכן קבלנו 2 מורים חדשים, מר ארצי ומר קורצברג. מר קורצברג שינה מייד את שמותינו הגרמנים לעברית. השם הנלורה הוסב לחנה, מריאנה למרים ואני באטה נקראתי כעת בתיה"....

בהתחלה הייתה רק כיתת לימוד אחת. קבוצת הגיל 14 - 15 למדה תחילה מ 8.00 עד 10.00 . קבוצת גיל אחרת למדה מ 10.00 עד 12.30. לעיתים קרה שדלת הכיתה כלל לא נפתחה ואז כולם, כולל המורה, נכנסו לכיתה דרך החלון... זה לא היה פשוט כל כך מפני שהחלון היה צר וגבוה

שנה מאוחר יותר ב 1937 הגיע אפריים יואל וגם ד"ר שלמה רילף לבית הספר. הם רצו להוסיף כיתה נוספת וזה לא היה פשוט. עד בואם הייתה קיימת רק כיתה אחת במושבה. לאחר דין ודברים הם קבלו כיתת לימודים נוספת שהייתה ממוקמת בצפון נהריה ולכן הם נאלצו לעבור רגלית מרחק רב בלכתם ללמד מכיתה לכיתה. באחד הימים הגיע צריף למושבה אשר הוסב לכיתת לימודים. הצריף מוקם על הגבעה הדרומית לנחל הגעתון.

בתיה רוזנטל

מתוך אתר בית ליברמן

עוד לפני סיום בניית בית הספר הגיעו שני מתיישבים שנרתמו והניחו את היסודות למערכת החינוך. היו אלה דר' שלמה רילף ואפרים יואל

מזכרונותיו של אפרים יואל

כשנשלחתי בשנת 1937להורות בחצי משרה בנהריה, המושבה החקלאית הקטנה, שנוסדה שנתיים לפני כן, על ידי עולים ממערב אירופה, הגיע האוטובוס לשם מחיפה רק פעם אחת ביום, בצהרים. לכן היה עלי לחכות שעות , עד שנתפנו חברי ועד בית הספר מעבודת יומם בשדה. קבלוני ארבעה בעלי משק: שלושה בני תואר דוקטור וגננת לשעבר. הם העמידו בפני שתי דרישות: שאלמד בפניהם שעור לדוגמה למען ידעו אם אתאים, וכי אלמד 17 שעות בשבוע בשכר של מחצית המשרה. את שתי דרישותיהם דחיתי בתוקף. אמרתי להם, כי כבר נבחנתי במוסד המוסמך, בביה"ס למורים העברי בבית הכרם, וכי רק 15 שעות בחצי משרה, והצלחתי

כבר לפני בואי ידעתי , כי בנהריה קיים בית ספר עממי זה שנתיים וכי הוחלפו המורים פעמיים , בגלל זה לא רציתי לקבל את המשרה. אך המפקח שכנעני שאבנה את עתידי בנהריה דוקא. עם בואי למקום, חקרתי מה היתה סיבת החלפת המורים. מיד הזהירוני, שהאחד נכשל, משום שהסביר לילדים את גוף האדם כולו. ועל המורה השני אמרו, כי יתכן שידע לקרא את מכתביהם, שכתבו אליו הורי תלמידיו בגרמנית, אך ממש התביישו לראות את שגיאותיו הגסות בגרמנית שכתב להם, ולכן צחקו עליו התלמידים

על כל פנים, היה שם מורה "קבוע", כלומר, זה שנשאר מן השנה השניה לקיום ביה"ס, אשר הוחלף אף הוא אחר זמן קצר מסיבות שונות במורה חנה פישר (כספי). מורה "ותיק " זה קבע את תכנית הלימודים לביה"ס ואת תפקידי שני המורים החדשים. לי הקציב בעיקר את החינוך בכתה א', ולכן אמר לי ללמד בכתה זאת זמרה והתעמלות, חשבון ומולדת, בעוד שיתר המקצועות בכתה א' חילק בינו (עברית) לבין המורה החדש השני, שלמה רילף (תנ"ך) . כדאי לציין, שבכתה א' נרשמו אז 6 תלמידים (ובמשך השנה הגענו לשמונה), ובכל בית הספר למדו כ- 35 תלמיד

נקבע שכתתי תלמד "אחר כך" בצריף הקטן שעדיין תפוס היה ע"י גן הילדים (של הגננת רחל טריטש), לכן , אמרו לי ללמד "בינתיים" בחדר האוכל הגדול של הקיבוץ, עד שתגמר בניית הצריף החדש של הגן (שבו שוכן עתה קצין העיר). "הקבוץ" קבוצת פורשים מגבעת ברנר, הקים באותה הגבעה את המחנה: חדר אוכל ומסביב לו אהלים וליפטים, שכולם טבעו בים של קוצים וברקנים ,במרכז הקבוץ (שממנו צמח קבוץ עברון) עבר "נחל" ביוב פתוח, שדרכו עבר השביל לביה"ס

כשנכנסו שהה תלמידי הקטנטנים ל"חדר הכתה ", עלה רק חלק בקושי על הכסאות הגבוהים, אחרים הייתי צריך להעלות ולהושיב עליהם. ומן הכסא עד השולחן של הקיבוצניקים אף הוא "מרחק". מבעד לחלונות הגדולים מסביב יכלו המורה והתלמידים להנות ממראה מרהיב עין: אל הים רחב הידיים ואל אניותיו, ואל המושבה המוריקה ,שדותיה , פרותיה ,דרכיה ואנשיה. שתי דלתות מטלטלות היו שם ודרכן נכנסו ויצאו באופן חופשי ידידי הילדים : כלב הזאב של שומר הקבוץ ( תסלחו לי – שכחתי את שמו ) ו"סימה " כלבתה הגדולה של חברתנו, תלמידת הכתה לאה תלהיימר (רון) שתי מכונות התפירה ("המחסן") וכן מכונת כתיבה ("המשרד") ושורה של פרימוסי ענק מעבר למחיצת רשת ( "המטבח") טרטרטו, תקתקו ורעשו כל שעות הלימודים, ולעיתים קרובות ביקרו אותנו הורים נכבדים ונחמדים , שישבו והעירו את הערותיהם לילדים ולמורה

מצב אידילי – אידיאלי זה נמשך כחצי שנה, ואז עברנו סוף סוף לצריפנו הקטן והעלוב.בצריף זה נתקיימו "לפנים" כל הלימודים של "כל" הכיתות. הדלת היחידה הביאה אותנו אל קיטון, בו עמדה קודם מיטת המורה. נשארו לנו ממנו רק קולבים (קרשים ומספרים). מקיטון זה באנו לחדר קטן משלנו. שלוות המקום היתה שרויה מאז על קבוצתי הקטנה, וכולנו נהינו מאינטימיות שקטה זאת. אך מה יכולים ללמד ילדים בכתה א' , כאשר מורים , גברים מלמדים אותם " מקצועות"?! פה זכיתי להיות מחנך אותה כיתה עד כתה ח' (פרט לכתה ב') ולראות שהשפעתנו האישית החינוכית עשתה יותר מן הנסיון להורות. בין השאר , יצאו מורות ומהנדסים מכתה זאת והעיקר, הורים טובים

זוכר אני את בקורו הראשון של המפקח. כפי הדרוש העמדתי שישה משסעת תלמידי בשתי שורות עורפיות הפני הצריף להתעמלות הבוקר. התלמיד השביעי עלה בינתיים על הגג וזרק אבנים עלינו ועל המפקח, גם הצליח לשבור את משקפיו של זה, , ואחר מיהר וקפץ מבעד לחלון לתוך חדר הכתה, סגר את הבריח מבפנים, יצא שוב וברח.וכל זאת קרה שנה לפני שנתנו לי קביעות כמורה. רבים משיעורי הזמרה, המולדת וההתעמלות בילינו בסביבה הנהדרת של בית הספר. מן הגבעה ניתן אז לראות את כל האופק כולו, כי מעט בתים הוקמו למעט שלושה ארבעה בתים שבמזרח הנמוך. בין רגע הגענו לחוף הים לשפך הנחל (שנקרא אז "מפשוך") לשיחים שכיסו שטח של מאות דונם מסביב, חיינו בטבע. הים וחולותיו, הנחל והג'ונגל החילפה ובתוכו שרידי הנחל הקדום היו מאז מולדתם של הילדים. הם הכירו בסביבה זאת כל שביל ושיח, את הצורות המשתנות של החוף והנחל, שם דגו דגים בשק,כשהם ערומים לגמרי או למחצה, שם מצאו את הלטאות, הצבים והנחשים, שהביאו איתם לכתה, ומכל אלה שאבו את החומר לחיבוריהם הקטנים ולציורים , בהם קישטו את קירות הצריף. במרחק כמה עשרות מטרים ממנו עמד הבניין "החדש" של ביה"ס: שני חדרים וביניהם מחיצה , דלת גדולה שפתחוה למסיבות ולתפילות (גם של המבוגרים). כאן למדו בחדר אחד כתות ב'ו-ג' ובשני – הכיתות ה'ו-ו'. מבעד לדלת הסגורה יכלו מורים ותלמידים להשתתף בבת אחת בארבעה שיעורים גם יחד, דבר מעניין מאד, שעיצבן לעיתים קרובות מדי את כולם. רק לאחר שנים , כאשר הוסיפו עוד חדר גדול (בית כנסת), הצליח דר' רילף ( שבמהרה הפך למנהל ביה"ס ) בדרישתו לשנות דלת זאת לכפולה. אמנם תמורת תמורה זאת היה בחדר החדש הד נהדר ("אקוסטיקה") , שנשמע מבעד הדלת המתקפלת החדשה והיפה מאד

בבניין החדש הזה הוריתי בשנה הראשונה מולדת בכתות ב-ג וזמרה בכל הכתות. אגב, הוראת שתי כיתות בחדר אחד תבעה מאת המורה הכנה טובה ומדויקת. במשך שנים עשו המורים לילות לימים, כדי להכין עבודות עצמיות בדפוס ובכתב.. אך דרך הוראה זאת העשירה מורים ותלמידים, כי דרשה העמקה רבה בחומר וקשרה את כולנו למשפחה אחת. במשך שנים לא ידענו ציון מהו,כי הצלחנו להחדיר לנפש הילדים, שהם לומדים אך לעצמם. והנה קרה שאחד מתלמידי, חנן שטרן (כוכב) ז"ל (שנפל בקרב על נבי יושע) רשם בעת מבחן בחשבון בשולי מחברתו:" כאן העתקתי משכני". לשאלתי מדוע העתיק בכלל, השיב:" שיגע אותי שלא ידעתי!". בימים ההם היה כשלון הילדים במבחן נחשב ככשלון המורה

בימים ההם שלטה הגרמנית בנהריה בכל. עוד יכולת לשמע שיחה בגרמנית בין תלמידים בחצר ביה"ס, והם עוד אהבו לשיר בשפה זאת. אפילו הביאו עמם ספרים וקראו אותם מעל ומתחת לשולחן. הורים רבים תמכו בגרמניות זאת, משום שעוד לא הצליחו להיקלט. ולנו המורים היתה מלחמה קשה, עד שהצלחנו להחדיר את העברית. יסדנו אגודת דוברי עברית מבין הילדים . כספרן ביה"ס מאז 1938 השתדלתי להביא תרגומו העברי של כל ספר גרמני, שראיתי אצל התלמידים, ובכלל להרחיב את הספריה ככל האפשר. לכן, מה גדולה היתה שמחתי כשתפסתי יום אחד בשיעורי תלמיד שקרא מתחת לשולחן ספר ... עברי ! מיד שלחתי לקנות שוקולדה לכל הכתה לשם ציון המאורע החשוב. ובאמת פשטה מאד הקריאה העברית במהרה, עד שנאלצתי להשפיע על הילדים לבל ישכחו את הגרמנית

נדמה לי, שהצלחנו לקשור בקשר חזק את רוב תלמידינו אל מולדתם ואל שפתם וכי מקשר הזה שאבו את הכח להוביל אחר שנים אל ישובי הסביבה נשק, מזון ורפואות דרך כפרים עויינים, להעלות עולים בים סוער לעיני חיילים בריטיים ולהעביר בעת מצור תושבים בסירות אל חוף נהריה

אפרים יואל ז"ל

פה יקום בית ספר

שנתיים וחצי חלפו, עד שאפשר היה להניח יסודות לבית ספר בן שתי כיתות על "גבעת בית הספר" שצוינה במפה

שתי הכיתות הראשונות. בחזית המזרחית היו חלונות צרים קרובים לתקרה כהגנה מפני יריות שהגיעו באותה עת מהגבעות שבצד מזרח ואילו בחזית המערבית הפונה אל הים היו חלונות גדולים שהכניסו הרבה אור לכיתה. בצד מזרח היתה חצר בית ספר. למעשה , עד היום