הימיה
הרקע להקמת הימיה
היא כונתה גם עלייה ב' משום שנעשתה בד בבד עם העלייה החוקית שנמשכה באותה עת על פי תקנות ההגירה לארץ שקבעו הבריטים
את ההעפלה נוהגים לחלק לשלוש תקופות זמן עיקריות
תקופה ראשונה – בין השנים 1934–1939. ההעפלה התחילה בעקבות החמרת מצבם של יהודי גרמניה לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון והתגברות האנטישמיות באירופה. הבריטים הגבילו את מספר רישיונות העלייה (סרטיפיקטים) שניתנו, בעקבות כך החלה עלייה בלתי לגאלית. ההעפלה הייתה מצומצמת וחסרת ארגון מרכזי, בעיקר מקרב נוער "החלוץ" בפולין ו"עליית אף על פי" של התנועה הרוויזיוניסטית
תקופה שנייה - בין השנים 1939–1945. דוד בן-גוריון החליט להפסיק להסתייג מההעפלה עקב התנערות הבריטים מהבטחותיהם לציונים, ולהקים באמצעות הסוכנות היהודית וארגון "ההגנה" את "המוסד לעלייה ב'". עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נהפכה ההעפלה למבצע הצלה של ממש. בתחילת המלחמה ההעפלה גאתה, אך לאחר מכן צומצמה מאוד עקב הקשיים הרבים שהציבה המלחמה
תקופה שלישית – בין השנים 1945–1948. לאחר מלחמת העולם השנייה גאתה ההעפלה, ועד 1948 הובאו 84,000 מעפילים, רובם באוניות גדולות שאורגנו על ידי "המוסד לעלייה ב'". רבים מן היהודים ניצולי השואה רצו לעזוב את ארצותיהם, והבריחו את הגבולות למערב אירופה בעזרת ארגון "הבריחה" ושוכנו במחנות עקורים. הבריטים הקשו עוד יותר את הכניסה לארץ ישראל וגירשו את המעפילים למחנות בקפריסין. היה אף ניסיון שנכשל באונייה "אקסודוס", לגרשם חזרה לנקודת יציאתם. היא התמקדה בארצות הבלקן ובעלייה יבשתית ממדינות המזרח הקרוב
מתוך הויקיפדיה
ראשית ימיה של הימיה
לאור הניסיון הזה עסקו אנשי "ההגנה" בעליה ב' והאיצו בישובים היושבים לאורך החוף להקים פלוגות ימיות. למשימה נבחר מנדל פירסט שהיה אז חבר קיבוץ עברון ועסק בדיג, במטרה להקים ענף דייג בקבוץ. התכנית היתה ללמד נערים צעירים במסגרת בית הספר היסודי לימודי ימאות. לשם הלימוד הובאו מחיפה מדריכים מהחבל הימי לישראל ( שהוקם ב- 1936) שלימדו את הנערים והנערות ימאות. היה זה שמואל טנקוס שהיה באותה תקופה מדריך בבית הספר הימי בחיפה (ולימים נתמנה למפקד חיל הים), היה יעקב אגייב , רב חובל צבי שידלו ,רב חובל מילה ברנר ונוספים.
ב- 1942 נתמנה מנדל פירסט למורה לספורט בבית הספר, ומאז הוא העביר את שיעורי הימאות. הנערים היו כולם תלמידי כתות ו'-ז'-ח' , ועד מהרה נוצר גרעין של 21 נערים ונערות שהיו פעילים בימיה. ההדרכות ניתנו בחוף באזור שפך הגעתון, חלקן "על יבש" כמו לימוד קשרים , חתירה וכו' ולאחר מכן גם בים "על רטוב". לרשותם עמדה סירה קטנה בשם "החי'ל" ל-2-4 חותרים עם ירכתיים חתוכות.
נער נוסף הגיע ב- 1943 לנהריה והוא בן 11, והצטרף לימיה . ילד אנרגטי שמצליח לסחוף אחריו את כולם בהתלהבות, ושמו שמשון בובר. תוך זמן קצר התבלט הנער, והיה לעמוד התווך של הימיה, יד ימינו של מנדל פירסט. עד מהרה הפכה הימיה לאבן שואבת עבור הנערים והנערות שרק חיכו לקריאה, והם באו לכל משימה,לטפל בסירות, לגרד צבע ישן, להוריד חלודה, לסתום חריצים, לצבוע , לסייע בהורדת סירה או העלאת סירה מן הים
"כשאני הגעתי לנהריה היו 2 סירות, סירה קטנה בשם "חי"ל" מין דינגית קטנה החי"ל היתה ל- 2 חותרים, זאת היתה מין סירה של 3 מטר על 3וחצי מטר
בנוסף היתה מפרשית של 6 מטר אורך, קראו לה "נצחון". היא לא היתה חדשה. ב"נצחון" היה מקום ל 6-7 שייטים זאת היתה סירת חתירה עם שני תרנים, שטח המפרשים שלה היה אולי 10-12 מטר, ללא חרב, ולהפליג איתה נגד הרוח , היתה יותר סטיה מאשר התקדמות."
ב- 47' בערך הגיעה לנהריה הסירה "רוט" וכשאני הגעתי לשפת הים וראיתי אותה עומדת על החוף , היא נראתה לי כאניה, לנו זה נראה בתור משהו עצום ( בהשוואה ל"נצחון") , הסירות נשארו ללא סככה או כיסוי.
ואז , מנדל פירסט דאג לבנות את בית הסירות, קראו לו על שם חנה סנש, שכבר שנים לא קיים יותר. בבית סירות הזה היה מחסן לציוד מאחורה ומקדימה היתה סככה שהיה שם מקום ל- 2 סירות. לסככה הזאת הוכנסה הסירה "אלכסנדר רוט" וה"נצחון" וגם החי"ל שהיתה קטנה בכלל.
את הסירות היינו חייבים כל שבת להוריד למים ולסחוב אותן, ובגמר הפעילות להעלות אותן מהים אל הסככה. עבודה קשה עבורנו. אנחנו ילדים בני 15 ו- 16 היינו מאומנים לסחוב את הסירה הזאת, יש לקחת בחשבון שאז הים היה עוד עם סלעים על החוף. נהריה היתה מיוחדת בזה שהמים היו מיד עמוקים, ולכן הגלים היו יחסית גבוהים, אבל יותר חלשים מאשר בשרון, נאמר. אבל, הגלים היו נשברים פעמיים, פעם אחת בעומק ופעם אחת על החוף, בגלל שהגלים היו גבוהים ואנחנו בתור ילדים היינו כבר מאומנים להעלות את הסירה עם הגלים, מהים אל בית הסירות היתה עליה רצינית וסלעים, היינו לוקחים תמיד שני לוחות ושמים על זה גליל ועל זה סוחבים את הסירה למעלה. זאת סירה כבדה מאד סך הכל.
באותן שנים , החוף היה מלא באלפי סרטנים, כל שנה עלו הנקבות של צבי הים להטלת הביצים בחוף הזיפזיף. ברוב ההפלגות היינו נתקלים בלהקות של דולפינים בים.
יוסי פריזם בן 15 הגיע לנהריה ב-1945
הורדת לוויתנית למים
במצגת שהוכנה לכבוד 60 שנות ימיה נאמר: סירה בשם "פלויקה" שהתקבלה מה"חי"ל" – חבל ימי לישראל.
טנקוס , המדריך שלנו , לימד אותנו את יסודות החתירה: לחתור על החוף בקצב אחיד בתוך הזיפזיף, קשרים מעט תיאוריה ו"עבודת משק" – עבודות אחזקה שוטפת של הסירות. מאחר והסירות היו עשויות עץ, היה צריך לתחזק אותן: לאטום את הסדקים, לצבוע כמה שכבות בצבעי שמן ולסמן את קו המים בעזרת חוט שפגאט. פעילות זו ביצענו תחת קרני השמש הלוהטת ובחול החם. למרות הקושי היינו מלאי התלהבות והתחרינו על הקו הישר ביותר או על הסירה היפה ביותר. רק לאחר שלמדנו להכיר את מיומנויות ההפלגה , עבודה בשיתוף פעולה ותיאום הותר לנו להוריד את הסירה לים, מבצע שדרש כוח פיסי . לכולנו , ילדי היקים של נהריה , העור הבהיר נצרב בשמש הלוהטת , אך מי שם לב?! באותם הימים עדיין לא היתה מודעות לתוצאות הקשות של פגיעה בעור ולא השתמשנו בקרם הגנה, הגעתי הביתה אדום וצרוב מהשמש. אמי הניחה על הכוויות את תרופת הפל לבן קר , כדי לצנן ולהרגיע את הצריבה. בסוף הקיץ היינו כולנו שזופים, שחומים וחסונים.
אחרי זמן קצר התחילו אימונים בימיה גם בשבתות, והימיה הפכה מהר מאד למרכז חיינו. היו לנו מדריכים צעירים יותר שרכשו את השכלתם בפלי"ם. ביניהם מתי ויידנבאום וחיים אלטבך(אילת).
בשלב השני למדנו מפרשנות – מתיחת מפרש ואחיזה בהגה, למדנו להתמודד עם רוחות חזקות וים סוער ובשבתות יצאנו לשייט.
לא תמיד ההפלגות היו כל-כל נינוחות , לעיתים היה עלינו לחתור במשוטים מול הרוח, והגלים איימו להפוך את הסירה . המשוטים העשויים עץ, כבדים מאד, זו היתה משימה קשה להשתלט עליהם. לעיתים נשבר תורן ונאלצנו לאלתר פתרונות, אך הקשיים רק גיבשו וחישלו אותנו מפני הפחד מול האתגרים. ההפלגות לוו תמיד במורל גבוה, שירים וחדווה , גם למי שחש ברע מתנודות הגלים , לא העז להתלונן.
בין לבין היו לנו אימוני שחייה, למדנו לשחות עם יד אחת מעל פני הים כדי שנוכל להיות מוכנים לכל מצב.
השתתפנו גם במשחים כמו : שבי ציון – נהריה.
גבי ברנשטיין ז"ל
כוחה של הימיה היה גם בליכוד החברתי שבה ,על פי זכרונו של יוסי פריזם לא היתה תנועת נוער באותה תקופה בנהריה, והימיה שימשה כתנועת נוער.
לפני שהיה בית הסירות נפגשנו בימי שישי בסוף שהיה בשפך הגעתון לים
היה בחורצ'יק אחד שגר בצפון נהריה בשם עימי טוכלר, הוא נהרג ב- 48' בדרום, הוא היה תמיד בתקלים עם האבא שלו , ואבא שלו היה אומר לו :" אתה צריך להיות בשעה מסוימת בבית " הוא היה מסתכל על השעון, כבר השעה עברה . ללכת מהסוף עד הבית, הוא גר בצפון נהריה, ברחוב הרצל בצפון לגמרי. והוא אמר :" עד שאני אגיע הביתה , אני בין כה באיחור, את המכות אני בין כה אקבל , אז הוא היה נשאר עד הסוף. ילד מדהים עליז ושמח נהרג ב- 48 בדרום, בקרבות בדרום.
לאחר שנבנה בית הסירות היינו נפגשים בערבי שישי במחסן הציוד לאור פנס לוקס.
במחסן היו התרנים, המפרשים והמשוטים, מסביב היינו יושבים ככה על התרנים והמפרשים ועושים ערבי שישי מדהימים, כולל שירה, ריקודי עם לצלילי מפוחית הפה של יוחנן רילף שהיה מנגן לנו. שמשון בובר, היה לו חוש מוסיקלי נהדר, הוא למד מיוחנן לנגן במפוחית פה, ובהמשך כל החיים הוא ניגן על מפוחית פה שהוא למד מיוחנן רילף ז"ל. בערבי שישי האלה היו גם מקריאים כל מיני מקאמות וכתבות שאנשים כתבו , יוחנן רילף ואלחנן אלטבך היו בדרך כלל הכותבים המוכשרים העיקריים.
זה בדרך כלל היה מ 7-8 עד 11-12 בלילה. זה כלל שירה, ריקודים , הקראות, משחקים . יש לציין את יוסקה רוזנשיין , שהיה בעל פנסיון רוזנשיין שהיה הכי קרוב לימיה. הוא תמיד תמך בנו, היינו באים אליו לקחת נפט למלא את הלוקס וגפרורים ושאר הצרכים.
יוחנן רילף ז"ל שעבד אז בחיפה יחד עם ברטי רוזנבלט בחשמלאות רכב. באוטובוס ביום שישי אחרי הצהריים בדרכם מהעבודה הביתה היה כותב בעת הנסיעה באוטובוס , בלי לקרא את זה פעם שניה ומקריא את זה בערב. רוב המקאמות תיארו חוויות שהיו לחבר'ה , ברובן חוויות מהפלגות שונות.
אני רוצה להזכיר אנשים ויסלחו אם אני שוכח מישהו. החבר'ה שלנו היו : ברטי רוזנבלט, יעקב רוזנבאום, אלחנן וחיים אלטבך ,שמשון בובר , גבי ברנשטיין, ראובן ושמשון וינדמילר , אחיו הגדול. וגם אהרון אדלר , צבי פייבלמן ,עימי טוכלר ואורי מאייר. הבנות היו לאה טלהיימר , תמר איינשטיין ,חיה ורצקי , אניטה שיינס , מרים ורחל הס , רות זימינאואר , לאה שטיינהרט כל אלה השתתפו בימי שישי במפגשים האלה. כולם כאחד היו פעילים בימיה כמחזור הבוגר.
יוסי פריזם
הפלגה לראש הנקרה קיץ 45
מוקדש לשייטים האמיצים מאת יוחנן רילף
יוסי פריזם מוסיף: איך ראה נער בן 14 את היחסים עם הערבים והאנגלים
ולדעתי כשרונו לא נופל מהטור השביעי של נתן אלתרמן
לפני כשנה היה הדבר
אם לא תזכרו
לא נורא , אין דבר.
בבוקר לראש הנקרה
קיוינו לחזור עם צפונית במהרה .
כולנו היינו במצב רוח מרומם
פרט לאחד שעל הקרקעית נרדם.
האחד המסכן, אחיו של ראובן
הוא אכל ולא הפסיק להקיא
אנחנו ביחד צוחקים ושרים
הסירה מחליקה בבטחה על גלים
ודגים קופצים לצדדים מבוהלים.
מהר מאד התקרבנו אל הראס (ראש הנקרה)
כאשר בסירה שורר א-יינר בוג'ה ראס.
בראש הנקרה הסתכלנו בנוף
הסתכלנו בהר בדקנו את החוף
חיפשנו את הניקרה הגדולה ,
כדי להיכנס עם הסירה לתוכה.
בינתיים החלה רוח דרומית חזקה
חיים החליט לחזור במהרה
ולהגיע לנהריה לפני החשכה.
התחלנו להפליג חזרה ברוח דרומית
אך יודעים אתם איך מפליגים בנגדית
התגססנו דרומה בלי סוף
מהחוף אל הים ומהים אל החוף
וחיים כרגיל נוהג כקפטן עקשן
להתרחק מהחוף לא רצה החוליגן.
הוא רצה לעבור באכזיב ולהראות לערבים
" הסתכלו וראו, אנחנו ג'דאים",
חיים רצה להשאיר רושם בל ימחה,
אך אוי ואבוי מה פתאום אני רואה
על החוף ערבים של הלגיון הערבי
עומדים להם וברובים מנפנפים
הם רצו שנגיע לחוף בלי חוכמות
אחרת יתחילו ברובים לירות.
קפצנו למים , אני ואלחנן
כדי לנהל איתם משא ומתן
כך הגענו לחוף
הסברנו להם חיש
"פיש אנדאכ סמאק, פיש אנדאכ חשיש
פיש אנדאכ מסרי, פיש אנדאכ בקשיש"
זאת אומרת בתרגום
אין לנו כלום
לא כסף לבקשיש,
לא דגים ולא חשיש
לא נוכל לתת לכם מצלצלים
כדי למלא את ארנקיכם הריקים.
אך הם רצו לראות את הסירה מבפנים
אולי שוכבים שמה עשרות מעפילים.
אלחנן ואני חזרנו בשחיה לסירה
ובירכתיים משני הצדדים
החזקנו בחוזקה.
כל הציוד נקשר לסירה בחבלים
כדי שנוכל אל החוף להגיע עם הגלים.
לגלי החוף נכנסה הסירה
והחלה לטוס במהירות עצומה.
החרטום לפתע בתוך החול נתקע
וזה לא עינין את הירכתיים בכלל
הם המשיכו קדימה כאילו כלום לא קרה
וברגע זה הסירה על יושביה התהפכה.
אלחנן ואני נזרקנו לצדדים
ונחתנו בים כמו צנחנים.
העוגן הארור פרוטה לא שווה ,
אף פעם לא החזיק אפילו בים יפה
מיהר הפעם להיתפס בחול בחוזקה
והסירה נתקעה ולא זזה ממקומה.
אך אנחנו התגברנו על כל הקשיים
הבאנו לחוף הסירה
מערך ומשוטים
סידרנו הכל , מוכנים להפלגה
מחכים רק שבלגיון יתנו הוראה.
חייל ערבי , בחור חמד ממש
החליט פתאום שאין כל חשש
איננו מעפילים וגם לא מבריחים
ונוכל להפליג ללא עיכובים נוספים.
אך הסמל אמר לו "אל תהיה פזיז,
צריך אותם קודם להראות לאינגליז".
בינתיים נשארנו שם רעבים וצמאים
למרות שהערבים נתנו כמה אבטיחים
עגבניות רקובות וקליפות תפוחים.
אחרי שלא הצלחנו להשתחרר
התפלח אלחנן ולנהריה מיהר
להודיע להורים שאנחנו בריאים
ולהביא תגבורת חברים אחדים.
הוא חזר עם מתי ומנדל שני המבוגרים
אך בשלב זה הגיע במדים הקצין
חיים באנגלית הסתדר עם הקצין מצוין
ולנהריה לקחו אותנו אחר כבוד במשורין.
לקחו אותנו למאייר וולף, ראש המועצה
לזיהוי ודאי כל אחד בקבוצה
הכירו בנו כאזרחים נאמנים
שלפעמים אפילו משלמים מיסים.
צעדנו כל אחד לביתו
כמעט באפיסת כוחות
ואחרי שבוע הבאנו את "נצחון" לבית הסירות.
ב - 1946 הוחל בבניית בית הסירות. ב - 1.3.1947 נערך טקס לכבוד הימיה
אלחנן אלטבך ויוחנן רילף ז"ל כתבו יחד לכבוד טקס חנוכת בית הסירות
בין הגלים
הים גועש הגלים סוערים
אך הנה מתקרבים פרצופי הנערים
היום כולם גיבורי הצי
אפילו את יצחק אין מהכלל להוציא
גם ראובן משבי ציון לא איחר
הוא בא וגם הביא את המעי העיוור
משיניו של ברטי כבר מבינים את המצב
מכות הנהגים עוד ניכרות על פניו
ואורי הצייר מעיר הקודש ברח
ותודה לאל סירה ב "ר" לכתוב לא שכח
יעקב בא היום כמו שניים ביחד
לא הביא שום טיפוס , אנגינה , או קדחת
גם חיין החליט לבוא היום לשוט
והואיל לעזוב את רחובות בירות
והסירה עולה מיד על קרונית
ועפה מהר כמו ישבן על זכוכית
חבר'ה ידים על הסירה שמים
משכו אותה למים סוסים דגלנים
הסירה במים " קדימה חתור
: גבי אתה אוחז משוט, לא זנב חמור"
גל עצום מתקרב, אין דבר חברים
הסירה תעבור גם ימים סוערים
אך פתאום נפסקה הדממה
שמשון קורא בקול "קריאת שמע"
הנה הכה אותנו גל כגוש בטון
אך הסירה קופצת בתרועת נצחון
"קדימה!" עוד לא אבדה תקוותנו
אם כי על החוף כבר צוחקים עלינו
אך הגל השני לא הבין שום חוכמות
שטף את הסירה והשאיר דמויות רטובות
ברטי שבר משוט והתחיל לרקוד
כי קיווה לזכות במדליית כבוד
והגל השלישי כחומה מתקרב
הלא אני נגדו ככבש מול זאב
וזה שטף מהחרטום עד לירכתיים
ועשה גוש אחד מגבי, מנדל וחיים
ושם בפינה בין הציפוי והצלעות
נשטפו חיה ואניטה זוג הנערות
ולאה על החוף בתפילה ושירה
מודה לאל עליון כי אינה בסירה
משה ויעקב עפו באויר
אך נפלו חזרה בקול נפץ אדיר
והג'ינג'י רותח כמו כלב חנוק
ומפחיד זבוב וחצי עם רבע חיזוק
ויעקב מקצה אל קצה התחלק
בקושי הצליח לא להתפרק
על החוף בכיה וצעקות
הגברים חיוורים הנשים מתעלפות
הגל הבא שטף טונות של מים
באויר כבר עפים ברטי יצחק וחיים
אמנם אורי ניצב בסירה כמו עמוד
אך בלי מצב רוחש נשף ריקוד
על פני המים נראו בועות
משה השתדל מהמים לעלות
גם שמשון התגלגל למים בשעתו
ועוד הספיק לכתוב צוואה לאשתו
הסירה חוזרת לא אבד אף איש
כולם רטובים כמו שלולית על הכביש
וכך אני יוצאים מהמים
אין דבר זה עבר , תחי ארוחת צהרים
חנוכת בית הסירות
סביב הימיה נוצר הווי חברתי שהאפיל על הלימודים בבית הספר. אני זוכר שרפי רוזנצוויג, לימים רפי נלסון, דמות ידועה בבוהמה הישראלית בשנות ה- 60-80' , היה תלמיד כיתתי וכשזרקו אותו מהכיתה הוא הלך לים. על החוף הדליק מדורה, זרק לתוכה תפוחי אדמה, וכשאלו היו מוכנים לאכילה , נעמד מתחת לחלון הכיתה עם חצוצרה , חצצר והכריז בקול:" תפוחי האדמה מוכנים". תוך דקה אף תלמיד לא נשאר בכיתה
גבי ברנשטיין ז"ל
בית הסירות
יחסם של תושבי נהריה לימיה
"אפשר לומר שרוב ההורים , תושבי נהריה היו נגד הימיה , מדוע? מפני שהם יקים כולם , צריך את ארוחות הצהריים והערב בזמן, במיוחד בשבתות. אנחנו ביום שישי בערב קמנו ועזבנו את האוכל באמצע והלכנו לערבי שישי בימיה ובשבת בצהריים אף פעם לא הגענו בזמן
כשהיינו יוצאים להפלגות ארוכות , אם כל הבעיות עם ההורים קבלנו תמיכה ממפעלים מסוימים. קבלנו משטראוס כד חלב ששימש לנו בתור כד מים , כד חלב גדול כזה שהסריח מחלב וגבינות שונות. מזוגלובק קבלנו נקניקים . המעניין הוא שראש המועצה המקומית שהיה ארנולד קאהן בעל מפעל לקונסרבים. ביתו היה על עמודים בן היה מחסן הקונסרבים. הוא לא רצה לתת לנו שום דבר. מיכאל שגר ממולו היה הולך עושה סיור מוקדם לראות איפה הקונסרבים המעניינים. היינו באים בלילה סוחבים את הקונסרבים להפלגות. הקופסאות עוד היו בלי אטיקטים , הקוריוז הוא שפעם אחת בטעות, מיכאל כיוון אותנו לא טוב, והבאנו לים קופסאות סגורות והכל היה פיקלס , חמוצים, כבושים. זרקנו את הכל לים
עוד סיפור מעניין, בכל אחת מההפלגות האחראי על המזון היה אורי מאייר, בחורצ'יק שגדל איתנו מהחבר'ה הטובים שלנו, הוא תמיד היה האקונום. אוכל היה לנו בשביל להפליג שבועיים, הוא שמר על האוכל כאילו שנהיה שנתיים על הים, פעם הוא פתח קופסא של 3-5 קילו רסק תפוחי עץ ונתן לכל אחד צלוחית ונשאר לו והוא קרא:" מי רוצה עוד רסק תפוחי עץ?" ואני הייתי אכלן גדול , לקחתי, גמרתי את כל הרסק תפוחי עץ, הקאתי את הנשמה, שנים לא אכלתי רסק תפוחי עץ
יוסי פריזם