ההעפלה

לא בכדי התקרבה האניה לחוף נהריה באותה עת, זהו התאריך של חג המולד 1945 , רוב הבריטים העדיפו לחגוג את חגם , ותושבי נהריה תרמו לעובדה זאת , והזמינו אותם לבתי הקפה. מול פינגוין היה בית קפה שבערב דמה יותר לפאב, מעט אפלולי, שולחנות קטנים, היה זה בית הקפה של פייבלמן. באותו ערב המה המקום מחיילים בריטים ששתו לשוכרה לכבוד החג , ובאותה עת התקרבה האניה חנה סנש אל החוף, מעט צפונה משפך הגעתון, ועל החוף המתינו לה כבר אנשי הפל"ים תושבי נהריה , אנשי הימיה ובני נוער. כולם באו לעזור. הים היה גלי. חבל נמתח מהחוף אל האוניה ואנשים רבים החזיקו בו . חלק מהעולים ירד מהאוניה והגיע לחוף בשחיה , אבל את הרוב העבירו בסירות שקרבו לאוניה והורידו אליהן את העולים. לא ברור אם טבעו שתי עולות או אחת, בעת שהסירה בה הורדו התהפכה , גרסה אחת טוענת שהיו אלה שתי חברות שעלו ממולדובה : שושנה רוטמן ורחל טיבור. ישנה גרסה אחרת האומרת שבחדר החולים של האניה נשכחה אחת המעפילות והיא טבעה יחד עם האניה

מיד עם הגיעם לחוף פינו אותם לבתי התושבים כדי שהבריטים לא יוכלו לאתרם, ומשם הם פוזרו בקיבוצי הגליל המערבי. הבריטים סיימו לחגוג ואז כבר לא היה זכר לעולים. האניה עצמה התהפכה על שרטון בסמוך לחוף ורק לאחר כשנה חברת "עוגן" הצליחה לאזן אותה וגררה אותה לנמל לתיקון.

לאחר מספר ימים התקבלה כרזה ואנשי נהריה נתבקשו לתלות אותה על האוניה . נאמר בה :

האניה חנה סנש הורדה בעזרת ארגון ההגנה.

ספינה זאת בחוף נהריה אחת המצבות לששת מיליוני אחינו ואחיותינו

אות קלון לממשלה הבריטית

האניה הוכנה לקראת הפלגתה לארץ בנמל גינואה, באיטליה, בידי אנשי פלמ"ח בראשותם של אברהם זכאי, ישראל לברטובסקי ושלהבת פראייר. רב החובל של האונייה היה אנסלדו (איטלקי). מפקד האונייה היה איש הפלי"ם ישראל אוירבך. ה'גדעוני' היה חיים פרטקין (פורת) שהשתלם בקורס אלחוטאים בפלמ"ח. מלווה נוסף היה איש הפלי"ם אליעזר ורש (ערמוני). "חנה סנש" הייתה אוניית המעפילים הראשונה שהפליגה לארץ-ישראל לאחר שכוחות הביטחון הבריטים הידקו את הסגר על חופיה, ומבחינה זו היא נחשבת לאונייה הראשונה שפרצה את הסגר.

על סיפונה היו 252 מעפילים.

סיפורה של אנית המעפילים "חנה סנש" כפי שסיפר מנדל פירסט למשה מור.

אנית המעפילים "חנה סנש" הגיעה לחוף נהריה בליל ה 24-25.12.1945 מול שפך הגעתון. תחזית מזג האויר הגרועה שהתקבלה באניה , וכדי להימט מאוניות הצי המלכותי הבריטי הביאו להחלטה להתקרב לחוף נהריה עד כמה שאפשר. תקשורת עם החוף לא קוימה עקב תקלות במכשירים . כך מסרה בת שבע אריאל שהיתה בין הראשונות לרדת לחוף מבין המעפילים. כיום תושבת נהריה.

ההכנות לקראת בואבה של האוניה נשמרו בסוד כמוס ורק מתי מעט ידעו על כך , ביניהם מנדל פירשט שבאותה תקופה היה אחראי מטעם "ההגנה" על פיתוח הימיה והימאות בנהריה.

כדי להוריד את המעפילים לחוף הובאה לצורך זה סירה שהוסתרה מעיניים סקרניות ברחוב ז'בוטינסקי. היה חשש שהידיעה על בוא האוניה תגיע לאזני החיילים הבריטיים ששהו בעיר. הורדת המעפילים החלה עם ערב. מפקד הפעולה מטעם "ההגנה" היה דוידקה מקיבוץ אפיקים שהיה אחראי על עליה ב'.

הסירה הראשונה שהורידה מעפילים לחוף התהפכה בגלי החוף שהחלו להתרומם. שתי מעפילות שהיו בסירה טבעו. נסיונות החיפוש אחריהן לא נשאו פרי וגופותיהן נמצאו מאוחר יותר. היו אלה רוטמן שושנה (רוזיקה ז"ל) הקבורה בנהריה ורחל טיבור ז"ל הקבורה בחיפה.

במהלך הורדת המעפילים התקרבה האוניה לחוף ועלתה על שרטון. דוידקה החליט להודיע על כך לבריטים כדי שהם יטלו את האחריות למעפילים. תוך כדי עלייתה של האוניה על השרטון, נמשכו פעולות הורדת המעפילים וריכוזם בבית הספר נהריה , לימים וייצמן.

החיילים והקצינים הבריטיים שהו באותה עת בבית הקפה של מקס פייבלמן והיו שתויים משתיה חריפה שניתנה להם ע"י תושבי נהריה, כדי להסיח דעתם מהנעשה בחוף.

הבריטים לא התייחסו להודעתו של דוידקה על הסכנה המרחפת על ראשם של המעפילים והאוניה , התעלמו ממנה ולא ירדו כלל לחוף. באותו זמן החלה האוניה להסתובב במקביל לחוף כשדופנה מופנה לגלים, כאשר המרחק , כעת, לחוף היה כ- 10 מטר בלבד.

למנדל היה ברור שהאוניה החלה בלב זה לנטות על צידה, תתהפך בסופו של דבר כאשר סיפונה פונה לכיוון מערב, דהיינו, לגלים המתנפצים והוא החליט לקרא לילדי הימיה ולמדריכם שמשון בובר כדי שיעזרו בחילוץ. שמשון ריכז את כל ילדי הימיה והם החלו בהגשת עזרה בהורדת המעפילים. היה צורך לעשות זאת במהירות , מאחר שברור היה שבמידה שהאניה תתהפך הדבר יגרום לאסון כבד. בתחילה לא הצליחו הנערים לטפס על החבלים הרטובים אל הסיפון, ואז מנדל עשה זאת, והוריד עוד מספר חבלים ובעזרתם הורדו המעפילים. על הפעילות בחוף ניצח שמשון, העולים שהורדו לחוף הועברו במהירות למקום הריכוז, שהיה , כאמור , בבית הספר. דוידקה ששהה באותה עת בבית הספר הופתע לראות שזרם העולים לא פוסק מלהגיע למקום הריכוז, הוא קרא למנדל שימסור לו סקירה על הנעשה בחוף. מנדל עשה זאת והבהיר לדוידקה שקרוב לודאי האוניה תתהפך תוך זמן קצר. דוידקה נתן למנדל את הכרזה המפורסמת עם ההודעה שזוהי תעודת קלון לממשלה הבריטית שאינה מתירה את עליית הניצולים היהודיים לארצם לאחר השואה שפקדה אותם. (כרזה זו נמצאת היום ב "מוזיאון ההעפלה וחיל הים" בחיפה). משחזר מנדל לחוף היתה האוניה כבר הפוכה , כאשר כל הציוד והמיטלטלים היו מפוזרים בים ובחוף. מנדל ושמשון תלו את הכרזה על מתקן העשוי מחביות וקרשים. האוניה " חנה סנש" היתה מוטלת על חוף, הפוכה על צידה מספר חודשים עד שחברת "העוגן" חילצה אותה, גררה אותה לחיפה והצליחה להשמיש אותה מחדש ובזמן המצור על נהריה היא שרתה את המושבה והיתה לאוניית הקשר עם חיפה.

באותו לילה הורדו לחוף, בעזרת נערי הימיה, 282 מעפילים והודות להם נמנע , ללא כל ספק, אסון כבד.

מתוך ראיון של מנדל פירסט שנתן למשה מור

אניית המעפילים "אומות מאוחדות". האחרונה שהגיעה לחוף נהריה. היא הגיע ב-1 לינואר 1948 בצהרי היום ועל סיפונה 537 מעפילים. הם הורדו במהירות לחוף ופוזרו בנהריה. המשטרה הבריטית הגיעה כעבור שעתיים ועוצר הוכרז על נהריה. בחיפוש מבית לבית נעצרו כ - 140מעפילים. השאר לא נמצאו על ידי הבריטים והם נשארו חופשיים. בתמונה רואים שהימיה של נוער נהריה מעבירה את המעפילים לחוף ואנשי נהריה מתאספים לאורך החוף

עוד באותו יום מטילים הבריטים עוצר על נהריה ועוברים מבית לבית בחפשם אחר מעפילים. תושבי נהריה הסתירו אותם בבתיהם והקשו על הבריטים בחיפוש. כל מי שנמצא טוען שהוא תושב נהריה זה מכבר, והבריטים מתקשים במשימתם

בתאריך 1.1.48 אני עוד עבדתי בנגריה, ב- 12 בצהריים אני נוסע מהנגריה עם האופניים הביתה לאכול ארוחת צהריים, ואומרים לי :" יוסי , סע לשפת הים". ראיתי אניית מעפילים גדולה בעלת שני תרנים ניצבת לחוף, בדיוק באותו מקום שאליו הגיעו "חנה סנש" וה"עליה". אניה זו הגיעה ללא כל התראה במפתיע. בימים ההם שלא היה טלפונים או תקשורת, תוך דקות הגיעו חברי הפלוגה הימית ורבים מתושבי נהריה. בניהול חברי הפלוגה הימית החלה הורדת המעפילים על ידי סירות הימיה וחבלי הימיה שנמתחו מהחוף לאניה. תוך שלוש שעות הורדו כל המעפילים, 537 איש בצורה הטובה והבטוחה ביותר לחוף. הם פוזרו בין ישובי הסביבה ובבתי התושבים.

את הקצינים הבריטיים החזיק פייבלמן בבית הקפה שלו , בעזרת מספר נשים שעבדו אצלו עד השעה שלוש בערך. בשעה שלוש בערך התחילו המשטרה והצבא הבריטי להקיף את החוף. הם חסמו את המקום כאשר אנחנו הורדנו את העולים האחרונים. דבר ראשון עשו עוצר בנהריה. העולים התערבבו בין התושבים והיה קשה להבחין מי זה מי, הם קבלו בגדים מהמקומיים והוסתרו בבתי המשפחות. אנחנו שהיינו עם סירות בים, לקחנו את את הציוד החשוב , מכשירי קשר , נשק, ספר האניה וחתרנו לשבי ציון. לאחר כשלושה ימי ם הותר העוצר ואנחנו חזרנו לנהריה. היינו חבולים מחבילות העולים שנזרקו אלינו מהאניה ומהנעליים הכבדות של העולים בעת ירידתם אל הסירה.

עם גמר הורדת המעפילים החלה סערה בים. האניה שהיתה בנויה מעץ התפרקה על חוף הים למחרת בלילה. שנים עוד היו על החוף שברים מהאוניה.

יוסי פריזם

משפחת שטרן ואנחנו קלטנו 7 מעפילים שאותם איחסנו באינטרסול הגג שאמנם היה גדול (כ- 150מ"ר) אך בודאי שלא נוח לתקופה כה ארוכה לשהות של 7 נפשות. הבריטים הכריזו עוצר מלא בשעות הלילה והגבלות תנועה משך היום. נהריה שרצה בחייילים בריטיים, כל אחד שהיה חשוד שאינו בן המקום היה נעצר ומתושאל. עוצר זה לווה בעזרתנו, שכן אנו הילדים היינו צופים אל הכביש והיה עלינו להודיע להורים אם איזה חייל בריטי מתקרב לעבר הכניסה של הבניין.

שבעת המעפילים שהו באינטרסול בערך כשבוע ימים, העלו להם מזון ושתיה, ורק כשהשטח היה נקי מחיילים בריטים הם הורשו לרדת לשירותים. אני עצמי לא עליתי אף פעם לאותו אינטרסול, אני יכול רק לתאר לעצמי שזו לא היתה חוויה של ממש להישאר שם שבוע. אני לא יכול להיזכר בפניהם של כל השבעה, מה שכן זכור לי והוא שכארבעה מהם היו יוצאי עירק, שוחחתי איתם, ברובם היו אינטלקטואלים, עובדי בנק בכירים. עם חלק מהם נשאר קשר כל שהוא מספר שנים לאחר מכן, אך הוא נותק לחלוטין.

מזיכרונותיו של גבי זוהר ז"ל