המעבר לשירותי קיט ונופש

זמן מה לאחר הגעת המתיישבים הראשונים הופיעו גם החיילים הבריטיים ששירתו בסביבה, ברחבי הגליל המערבי, בחפשם אחרי מקום לשבת ולשתות, כפי שהיו רגילים במולדתם. עד מהרה נענו אנשי נהריה ובתי קפה ומסעדות נפתחו

המסעדה הראשונה היתה פלטאו ששכנה מול טוטי לוי מעברו הצפוני של הגעתון

אנדריאס מאייר מספר בספרו "זכרונות" שבית הקפה פלטוב היה קיים כבר ב- 1937 ,שם נפגשו בעיקר המתיישבים הבוגרים ( הוא עצמו היה עוד נער אז), ובבית הקפה היה גם שולחן ביליארד

גבי זוהר מזכיר בית קפה שהיה ברחוב הרצל (של היום) בקטע שבין שדרות הגעתון לרח' המייסדים.

קפה פלטוב ו"ארמון"

בית הקפה / בר "ארמון" שהיה לא רחוק מביתנו, לתוך בית הקפה /בר לא נתנו לי להיכנס. כיון והחזית המערבית של המקום היתה עשויה מחלונות זכוכית משובצת, עמדתי תמיד בחוץ והסתכלתי מבחוץ על המתרחש. בין המבקרים ב"ארמון" לא היו מי מאלה שהכרתי, לכן גם לא היתה לי סיבה, או יותר נכון , תירוץ להיכנס פנימה ולחכות שמישהו ישאל אותי :" מה נשמע? מה שלום אבא ואמא ?"

לעומת "ארמון" בית הקפה פלטוב היה ממוקם בשדרות הגעתון, היכן שהיום ממוקם " המשביר לצרכן". בחזית לשדרה היה כמו ב"ארמון" חלונות זכוכית משובצות. בצמוד לחלונות , מבפנים שולחנות וכסאות – שורה אחת לכל האורך, לא יותר משישה סטים. מעבר ומאחוריו דלפק כבר של משקאות וקפה , על כסא מוגבה. בצידו המזרחי של המבנה היתה חצר , יחסית גדולה עם שני מפלסים, הרבה צמחיה והקרקע מרוצפת באבני חצץ. בקצה המזרחי של החצר , בסמוך לעצים הגבוהים שהיו גם גבול החלקה, במת עץ עם 4 עמודים תומכי גגון מיצל, כשממערב לבמה רחבת ריקודים חלקה.

את הבמה איישו בין שלושה לארבעה נגנים , ובכל יום החל מהשעה 17.00 היו מתכנסים הרבה אנשים, יושבים, שותים קפה ואוכלים גלידה והנגנים משמיעים מוזיקה לריקודים. המקום היה נסגר בד"כ בחצות ולפעמים גם לאחר מכן, תוך כדי השמעת המוזיקה היו עולים זוגות לרחבה ורוקדים.

מאוחר יותר הוסב שמו של המקום ונקרא בשם "קפה גינתי".

מתוך זכרונותיו של גבי זוהר ז"ל

ב 1940 פתח ארנסט אופנהיימר את בית הקפה שלהם בצד הדרומי של שדרות הגעתון. היה זה צריף.

"פינגוין"

ארנסט אופנהיימר עלה ארצה ב- 1936 וחשב שגם הוא יעסוק בחקלאות, כמו רבים שהתיישבו הארץ. הוא הגיע מגרמניה , ממשפחה שהיתה בבעלותה חנות כל בו גדולה. הוא רכש חלקה בנהריה , אך עד מהרה הוא גילה שזה לא בשבילו. החוש המסחרי שלו קינן בו והוא חלם לפתוח גלידריה , אך הסתפק בשלב ראשון בקיוסק גזוז, בצריף שהקים בשדרות הגעתון. הוא המשיך לפתח את חלומו, וב- 1940 הקים באותו צריף בית קפה ומסעדה, ונתן לה את השם "פינגוין" על שם הוצאת הספרים המצליחה , בתקוה שהשם הזה יביא איתו גם הצלחה. את השטח עליו עמד הצריף הוא קנה מכספים שהביא איתו מגרמניה. עד מהרה הצטרפו גם הוריו אליו, והשתלבו בעסק.

בשנות ה- 40 היו פזורים ברחבי האזור מחנות של הצבא הבריטי, והחיילים היו נוהגים להגיע לנהריה בזמנם הפנוי, וכדרכם של הבריטים , הם חיפשו את הבירה והאלכוהול, ולעיתים קרובות היו מסיימים את חופשתם הקצרה , שתויים לחלוטין

באמצע שנות הארבעים נפתחו בנהריה חמש מסעדות והחיילים הזרים היו חלק נכבד מקהל הלקוחות

בין הלקוחות היו גם צעירים מנהריה, לעיתים רווקים, רווקות שגרו בחדר שכור קטן והעדיפו לבלות את שעות אחר הצהריים והערב בבית הקפה שהיווה מקום מפגש נעים עבורם, אלא שהצעירים הללו לא נהגו להשתכר כמו הצעירים הבריטים. לעיתים היו במפגשים הללו מתקיימים דיונים על המצב ועל דא והא, וכך נולד, בעצם , המושג " פרלמנט" בפינגוין

ארנסט חיפש כל הזמן מקום לשיפורים. היה אצלו עיתון מדי יום, ואנשים היו באים גם כדי לקרא עיתון. בתחילה, בשנות ה- 40 הוא היה על הקיר בחזית בית הקפה, ומאוחר יותר משנות ה- 50 והלאה הוא היה מחובר אל מקל, כך שלא יתפרק או יתפזר, והיו כבר מספר סוגי עיתונים, וכל אחד היה יכול לקחת, להתיישב ליד שולחן ולקרוא את העיתון בנחת

על חוף הים נבנה בית קפה ומסעדה בעל מרפסת עגולה הפונה אל הים, מרחק מספר צעדים מקו המים והוא נקרא "קזינו".

הנה סיפור הקמתם וגילגולם של הפנסיונים שהוקמו במהלך שנות ה- 40

אנחנו הגענו לנהריה בשנת 1942, כאשר הגב' טוטי לוי התגייסה לצבא הבריטי והוריי ניהלו את המלון עד 1946. קצת לפני כן רכשו הוריי את הנחלה ממול (כיום בנק איגוד) ובנו עליו את פנסיון נויברגר.

מוקי נויברגר

האוס כהן

באביב 1937 הקימה הגברת גרטל כהן את הפנסיון שלה, אלא שזה נועד מלכתחילה לאירוח. מיקום הפנסיון שלה הוא מן הטובים ביותר, בשדרות הגעתון פינת רח' סולם צור (הרי זה רח' ז'בוטינסקי.) מאד קרוב למרכז, המולת הרחוב שבשדרות הגעתון אינה מגיעה אליו, ומאידך גם אל חוף הים המרחק הוא לא רב. למבנה הפינתי היתה גינה מצדו המערבי, עם גדר חיה שמבודדת אותה מהנעשה ברחוב סולם צור. פינת חמד שקטה ומטופחת. לזה נוסף גם הטיפול המסור של בעלת הבית, ועד מהרה קיבל הפנסיון שנקרא "האוס כהן" את המוניטין שלו כפנסיון הטוב ביותר, שראוי לארח את האורחים החשובים ביותר. ואכן , בספר האורחים מופיעים שמות של אנשים מוכרים מאותה תקופה.

בבית כהן התארחו בין שאר האח"מים : ד"ר חיים ויצמן , בן גוריון (עוד לפני היותו ראש ממשלה) משה שרת , דב יוסף ואחרים.

מרים נוימן סלע

מלון רוזנבלט

אלפרד וגרטרוד רוזנבלט הגיעו לנהריה בסתיו 1934 עם בנם התינוק ברטי, ובתחילה עסקו בחקלאות.

בשנות ה- 40 הוקם המלון כשלא היתה פרנסה מחקלאות , רוזנבלט בנה מחדש חלק מהלולים שהיו לו והפך אותם ל- 8 חדרי אירוח. המלון ממוקם עד היום באותו מקום ברחוב וייצמן 59 סמוך לפינת שדרות הגעתון. ממאי עד אוקטובר היה בית מלא ובחורף עבדו בחקלאות או במיון ביצים. אשתו היתה מיילדת במקצועה אבל במלון היא היתה המבשלת .בעת המצור על נהריה בחורף 1948 שימש המלון כבית יולדות . בנו יואל נכנס לנהל את המלון בשנת 1957. המלון קיים עד היום ובמהלך השנים הוא שופץ, הוגדל משמעותית והגיע ל- 35 חדרים, נוספה בריכת שחיה , ושוב שופץ הבריכה נהרסה וצומצמו מספר החדרים.

פנסיון ויידנבאום

הורי עלו ארצה בשנת 1936 מגרמניה. לפני עלייתם למד אבא גננות בכדי שיהיה לו מקצוע לעסוק בו. אבא השתלב בעבודה אצל האנגלים, שבנו בזמנו ביצורים מחשש לפלישה גרמנית. אמא בישלה עבור החיילים ושאר העובדים.

את המלון הם הקימו ב- 1940 בצפון רח' הגליל (רח' וייצמן ) . בניגוד לשאר הפנסיונים שנבנו בקרבת שפת הים, הרי שהפנסיון הזה היה שונה, והוא הציע גינה יפה ומטופחת כדי לאפשר לאורחים שקט ומנוחה. בהתחלה נבנו 4 חדרים זוגיים ובשנת 1967 נבנה אגף חדש למלון.

מאחר שהפנסיון נבנה למנוחה, הוגשו שם כל הארוחות וקפה בשעת אחרי הצהריים.

את השקט הזה ניצל גם אברהם שלונסקי הסופר שבא לתקופות ממושכות כדי לתרגם ולכתוב.

הפנסיון נמכר בראשית שנות ה- 70 והפך לבית סיעודי.

הבת מרים אבני

פנסיון נויברגר

אנחנו גרנו ברמת-גן ואז נודע להוריי שגב' טוטי לוי מתגייסת לצבא הבריטי ומחפשת מישהו לנהל את הפנסיון ולכן עברנו, בשנת 1942, לנהריה.

בהמשך קנו הוריי את הנכס של משפחת מאיר וולף והקימו עליו מבנה עם חדרי אירוח וכאשר טוטי לוי קיבלה בחזרה את הפנסיון שלה, הוקם פנסיון נויברגר (בערך 1946) בסימטה המחברת את שדרות הגעתון לרח' גולומב ומאוחר יותר נבנה לפניו, עם החזית לשדרות הגעתון, המבנה בו שכן בנק קופת עם .

בעורף היה בית עם ששה חדרי פנסיון. שאר אורחי הפנסיון גרו בבתים פרטיים בסביבה ואכלו אצלנו.

אני חושב, שהמיוחד בפנסיון של אמי היה האוכל - טבחיות מעולות. בקיץ חדר האוכל של הפנסיון היה בסוכה גדולה בגינה, בצל עץ תות.

בתקופת מלחמת השחרור גרו בפנסיון טייסים מתנדבים מחו"ל, שהבסיס שלהם היה בשדה התעופה בסנג'ין (מאחורי מחנה בן-עמי).

בשלהי מלחמת השחרור הפך הפנסיון לבית הבראה לפצועי צה"ל. ואחר כך חזר לשמש כפנסיון עד שהפנסיון נסגר בערך בשנת 1953, כאשר בנין האירוח הושכר לפינגוין.

זכור לי , שאבי שהיה עורך דין, החל לטפל בהחזרת רכוש יהודי בגרמניה, הוא הרבה לנסוע לשם ולשלוח שימורי מזון, חמאה וגבינה , שכן בארץ היתה תקופת הצנע.

הבן מיכאל (מוקי) נויברגר

ההתגייסות לקלוט את כל המבקשים לבלות את חופשתם בנהריה היתה בשיאה, כל אחד שהיה באפשרותו להשכיר חדר עם שירותים הזדרז לשים שלט לפני ביתו. השכרת החדרים היתה מאד נפוצה, היא היתה פתרון זול יותר עבור האורח כי היה מדובר בלינה בלבד ולא תמיד היה המקום מרכזי או קרוב לחוף. לארוחות היה האורח צריך לדאוג בעצמו. מאידך, לרבים היתה זאת תוספת הכנסה

היו פנסיונים שהיתה להם תפוסה מלאה והם שכרו עבור אורחיהם חדרים נוספים בסביבת הפנסיון

הנתונים לקוחים מהספר של אריך להמן ז"ל

Nahariya (1960)

במבט לאחור ניתן לומר ששמה הטוב של נהריה לא בא לה מאוכל טוב, אלא מהקפדה על פרטי אירוח קטנים בסגנון אירופי. פרחים על השולחן, פרי שהוגש בערב לחדר, כסא נוח בגינה, עיתון עם ברכת בוקר מצורפת אליו היתה על שולחן ארוחת הבוקר וכו'. אלה תרמו לשמה הטוב של נהריה. "

"בתחנת האוטובוס עמד סבל לבוש סינר ירוק ועל ראשו כובע עם הכתובת: "סבל" גם בעברית וגם באנגלית."

כך הונחה התשתית שעליה נבנתה התיירות לנהריה.

נהריה קנתה לה שם בציבור היהודי שחי אז בארץ ישראל כמקום קיט, נופש והבראה עם ניחוח אירופי.

הסגנון המיוחד הזה מצא את ביטוי גם בהקמת גוף שפיקח על המחירים שניגבו בפנסיונים השונים ובחדרים להשכרה, וכך היה האורח מוגן ממחירים מופקעים, הוא יכול היה לסמוך על הנאמר בשלט בחוץ , וכמו כן היה בחדר אישור למחיר הנדרש.

אריך להמן ז"ל

בספרו Nahariya (1960)

על העגלה של הסבל שהביא את המזוודות לצימרים ולבתי המלון היה כתוב באנגלית : OFFICIAL PORTTER כלומר לא סתם סבל, אלא סבל רשמי

מרים נוימן סלע

המודיעין שבחורשה , כאן אפשר לברר היכן יש חדר פנוי הסבל הרשמי מוביל את המזוודות לפנסיון

הנתונים לקוחים מהספר של אריך להמן ז"ל Nahariya 1960

לבני הזוג יוסף וקלרה לאופר ובנם אורי שהגיע גם הוא עם אירמגרד אשתו היתה תכנית ברורה לרכוש חלקה ולפתוח מסעדה. החלקה שנקנתה היתה בדרום רח' הרצל (של היום) בואכה לרח' קפלן (של היום) אישור הבקשה התעכב בקואופרטיב, עד שהם נוכחו לדעת שהמסעדה אכן, תתן מענה לכל העובדים הנמצאים בדרום המושבה. במבנה עץ רחב ממדים, הצליח לאופר להקים אולם חתונות ואירועים וכמובן , מסעדה. משפחת לאופר השכילה להפוך את המסעדה למקום אטרקטיבי באמצעות שיווק ארוחות מוכנות לבתי הלקוחות (קייטרינג) . באולם האירועים היה פרדי דורה נותן את הופעותיו החל מ- 1946.

מתוך הספר "מושבת היקים" של קלאוס קרפל.