ספורט בנהריה

כדורגל שיחקו בנהריה כבר בראשית שנות הארבעים בעיקר משום שחיילי הצבא הבריטי שישבו במחנות, בדרום המושבה ובצפונה – השתעממו. הבירה בבית הקפה של פייבלמן ברחוב געתון היתה טובה כמו בלונדון אבל איך אפשר לשתות בלי להמר על משהו ובלי כדורגל. כך נולדו המשחקים הראשונים בין ראשוני המתיישבים לבין החיילים הבריטים

"הקבוצה" של הנהריינים, הורכבה מכל מי שהיה חובב כדורגל וידע לרוץ ולבעוט בשילוב עם כמה שבאו מאירופה עם נסיון כלשהו בכדורגל. כך או כך - זאת הייתה קבוצת כדורגל...אירופית! בשער 'כיכב' האדון ארנסט גלי, בעל חנות הבגדים הגדולה שהייתה ברחוב הרצל סמוך לתחנת האוטובוס. גלי היה נמוך יחסית אך מן הרגע שלבש את מכנסי השוער המרופדים חבש כובע מצחיה והרכיב בירכיות לרגליו, נעלם הסוחר והיה למשתטח אמיץ שקפץ אל רגלי היריב בלא מורא. יוצאי צ'כיה שהיו בקהל נהגו להשוות את גלי ל....פלניצ'קה, גדול השוערים של צ'כיה בכל הזמנים

בהגנה שיחקו ג'ול קווילצקי הקצב (זה היה מקצועו ואין הכוונה שהוא היה "כסח" כמקובל כיום לתאר שחקן נוקשה) ולידו האופה שטרן ממאפיית הלחם שליד פינגוין

במרכז השדה נע וכיוון את המשחק הרופא הנודע הדוקטור אדמונד ויידנפלד. בין החלוצים היה אפשר להתבלבל כי היו שם שני – רודי: רודי וייס נהג המשאית ורודי מאיר המציל גבה הקומה מחוף הים שהרבה לכבוש שערים בנגיחות ראש. רודי הגבוה היה "אימת ההגנות" בצפון, עד שבשבת אחת עצובה, בראשית שנות החמישים, שבר את רגלו במהלך משחק ונאלץ לפרוש מכדורגל. עוד בלטו בקבוצת שנות הארבעים –מנדל פירסט המורה להתעמלות, דוד בדר הקבלן, גדעון הירשפלד ובן וינטרברגר איש ההסתדרות. וינטרברגר הוא שהפך את קבוצת החובבים לקבוצה במסגרת "הפועל"

צבי ישראלי

כשלמדתי ביגור וגרנו בנהריה, היו לי אופניים והייתי נוסע כל יום שבת בבוקר מיגור לנהריה על האופניים. ב- 6 בבוקר יוצא, שעה וחצי נסיעה על האופניים, נוסע לים עד 1-2 בים , סירות וכל אלה , שוחה וחותר , ומפליגים , ב- 2 רץ הביתה לוקח איזה סנדויץ' והולך לשחק כדורגל. אני שיחקתי אז בנוער של נהריה כדורגל , מנדל כמובן , היה המאמן של הנוער

שיחקתי בנוער. היו בוגרים , אגודת ספורט נהריה. אבל , השוער של הבוגרים היה דן לרנר , היה חבר עברון אחר כך , ההכשרה של עברון עלתה לנאות מרדכי, "געתון" קראו להם אז , הוא היה כבר אז בתפקיד מלא ב"הגנה" , אז חצי מהמשחקים הוא לא בא , אז כשהוא לא היה בא , הייתי בא עם האופניים משחק הרבה פעמים בנוער ולאחר מכן גם בבוגרים , כשלרנר הגיע , אז הייתי לפעמים חלוץ בבוגרים. בבוגרים שיחקו האבא שיינרמן , מוישה ושלום, מנדל שיחק גם כן בבוגרים.

רודי עבר לשחק ב "הפועל חיפה " והוא בא :" יוסי בוא תשחק איתי ב"הכח חיפה "". עוד כשהייתי חייל התחלתי לשחק ב"הכח חיפה " כדורגל , בבוגרים כבר. ואז עוד היו סכסוכים , "הפועל" ו " מכבי" אי אפשר היה לעבור בין אגודות. ושיחקתי ב"הכח חיפה" ובזמן הזה לאט לאט קמה קבוצת כדורגל בנהריה , אבל הכרטיס שחקן שלי היה ב"הכח". הייתי משחק ב"הכח" בליגה , אבל בנהריה כשהתחילו אז אני שיחקתי שמה בעזרה ככה, ואז שברתי את הכתף באחד המשחקים האלה. עד 48' כשגמרתי את הבית ספר הייתי השוער של " הפועל נהריה"

המעניין הוא , שבזמן המנדט , רוב המשחקים שלנו , לא היתה אז ליגה מסודרת בצפון, היו נגד מחנות צבאיים בריטיים. מה שזכור לי מהמשחקים האלה , אנחנו היינו לא ספורטיביים , לא פיירים והאנגלים האלה ספורטאים, אם היית נותן לו בעיטה מאחורה הוא היה מסתובב ואומר לך " סורי". אנחנו היינו צוחקים על זה. הם היו ספורטיביים האנגלים האלה , ואנחנו היינו כלום.

המגרש היה בדרום נהריה . הבית של רילף , בצד המזרחי שלו היתה תעלה , האקוודוקט מים , מעבר לאקוודוקט הזה. שמה היה דרך עפר ושמה היה המגרש. בין הפסי רכבת והבית של רילף. מגרש חול ושם שיחקנו. בפינה השמאלית של המגרש על יד הפסי רכבת היתה בוטקה קטנה שבזמן המנדט, הרכבות היו נוסעות , ומעבירים מוט כזה לנהג בשביל שלא יתנגשו הרכבות, אז שם היה בוטקה כזאת של השומר של הרכבות מהבריטים.

יוסי פריזם

טניס

בצידו המערבי של רח' גולומב ( היום רח' שמעון רייך) היה מגרש טניס. כולו מוקף גדר גבוהה ( למנוע איבוד כדורים), ובמרכזו היתה מתוחה רשת לרוחב המגרש המגרש וליד הרשת היה מותקן כסא גבוה לצורכי שיפוט בתחרויות

פגשתי את אשתי אסתר לראשונה במגרש הטניס. שנינו שיחקנו והגענו באופן קבוע למגרש. המאמן היה דיקי מרקוזה , אך הוא הגיע שנים לאחר שנחנך המגרש. מאוחר יותר אסתר היתה המאמנת של הנוער. השחקנים הקבועים היו שיפטן ממכבי האש, גדעון הירשפלד, פאול פלק, אנדריאס מאיאר ואסתר אשתו. לבני הזוג ציבולסקי היה קיוסק במגרש. זכור לי שנערכו תחרויות עם נבחרות מחיפה ומקרית ביאליק

שפטו חברי המועדון. המגרש הוקם על ידי שני אחים יוצאי צ'כוסלובקיה

אנדריאס מאייר