בטחון המושבה

בטחון המושבה היה חשוב מרגע עלייתם לקרקע של ראשוני היהודים. הישוב היה מבודד מאד , מרוחק מכל ישוב יהודי אחר (קרית ביאליק, למשל) ופה ושם היו כפרים ערביים או בתים בודדים של ערבים שישבו על אדמותיהם. ב- 1935 עוד בטרם פרצו המאורעות, סברו בישוב שיספיק להעסיק שומר שזה יהיה עיסוקו. אך, עם פרוץ המרד הערבי הסתבר שיש צורך בהרבה יותר שמירה מאשר תיכננו. ב 1939 פלשה גרמניה לפולין וכל תשומת הלב של ארצות אירופה ובעיקר בריטניה הוסבה לנעשה שם. כבמטה קסמים דעך המרד הערבי . הבריטים גייסו מתנדבים מהישוב היהודי לשרת בצבא הבריטי ומטרת העל היתה לעצור את הצבא הגרמני בדרכו לארץ ישראל

בעיית הביטחון

בשנים הראשונות בעית הבטחון לא הייתה רצינית והסתפקנו בשמירה כנגד גנבים ומשוטטים שונים. צבי ניסנוב מטבריה היה השומר הראשון שהועסק בנהריה ב 1934. הוא כיהן גם כמוכתר, כלומר ייצג את התושבים כלפי הבריטים והשכנים הערבים. בלילה הוא סייר לאורך הגדרות למנוע הסתננות למושבה, ביום הוא הופיע במדים צבאיים, כך ייצג אותנו כלפי השכנים הערבים מבלי לפגוע בהם. היו לו חושים טובים, הוא שמר על קשרים טובים עם השייחים הערבים שבסביבה וגם העסיק שומר ערבי נוסף בשם אבו פוסי. מצב אידאלי זה השתנה עם פרוץ המאורעות של 1936. תחילה הוחלף השומר הערבי בשומר יהודי. נהריה הרויחה מהעובדה בכך שהסוכנות היהודית, בהסכמת המנדט הבריטי הקימה את משטרת הישוב. פריץ דויד, יליד 1910 התגייס ושרת בתחנת המשטרה כסמל מחלקה מ 1939 ועד 1944 והיה אחראי על הבטחון של הגליל המערבי. במקביל הקים יחד עם חיים ברמן, יעקוב פאוקר וחיים גינסבורג את סניף "ההגנה" בנהריה ושימש כמפקדו

עמדות השמירה מסביב לנהריה. כל עמדה קיבלה את שמו של הדייר הקרוב.

מתוך הספר "מושבת היקים" של קלאוס קרפל

נהריה היה ישוב דליל בזמנו עם מרחקים גדולים (יחסית) בין הבתים. הדאגה העיקרית היתה לאותן משפחות שביתן היה בפריפריה של הישוב, כמו למשל , משפחת נוטמן שגרה בצפון המושבה וגבלה בשטחים של המשפחה שישבה בבית מוגרבי. או בית זוגלובק שהיה בית קיצוני בצד מזרח , או ביתו של דר' רילף שהיה בדרום.

הצריף שלנו העלוב והאומלל, בשנת 35-36' הוא היה הצריף היהודי הצפוני ביותר, הצפוני –מזרחי ביותר במושבה , וכשהתחילו לירות בפרעות 1936-1939 אלה היו הפרעות הראשונות ירו מהחורשה שהיתה כ- 200 מטר משם ומהגבעות של מה שקרוי היום כצנלסון. הצריף היה מנוקב בכדורים, ואבא שלי בנה חומה מצד מזרח ומצד צפון וכ- 50 מטר מהצריף בנו עמדה שקראו לה "עמדת מלכודת המוות" , המסוכנת ביותר. כל העמדות האחרות נקראו בשם של התושבים. סבלנו מאד מספר שנים עד שחניתה עלתה על הקרקע

אלחנן אלטבך אילת


זיגמונד צוייג כנוטר. מאחוריו אחת מהעמדות הרבות שהקיפו את נהריה בהן המתיישבים שמרו בלילה

הבית של דר' שלמה רילף

את ביתו בנהריה בנה לפי דרישות אנשי ההגנה, בית מבטון עם גג יצוק בטון, שטוח, עם הגבהה בקצה הגג כך שיוכל לשמש עמדה להגנה בזמן מאורעות, כיוון שהיה הבית הדרום מזרחי במושבה בשנת בנייתו. ואכן שימש עמדה לאורך שנת 1938.

מתוך אתר בית ליברמן

שרידי העמדה (חרכי ירי ) מעל מבנה הטהרה בבית הקברות

כדי להגן על עצמם מן הירי המתמשך, הקימו התושבים חומת מבלוקים או מביטון בגובה 1.20-1.50 מ' מזרחית לצריף ,כדי שיוכלו לישון בשקט מבלי להחשף לסכנת הירי

בבית זוגלובק ששכן קרוב לכביש חיפה ביירות ,הקימו חומה עם מילוי חצץ

מתוך אתר בית ליברמן

המשטרה היתה ממוקמת במגדל המים

והיתה גם בעיה בטחונית מסוג אחר

בתקופת מלחמת העולם השנייה, היו סוריה ולבנון בשליטתה של ממשלת וישי. השלטון הצרפתי בסוריה ובלבנון הניח לגרמנים לפעולות כרצונם בארצות אלו. הסכנה שהגרמנים יפלשו לארץ ישראל דרך הים מלבנון הייתה ממשית

נוכח סכנה זו של הנחתת טנקים ושיריוניות בחוף נהריה, הורה השלטון הבריטי לחברה יהודית בשם "סולל בונה" לבנות קוביות בטון גדולות – באורך, ברוחב ובגובה מטר וחצי – ולהעמידן על קו החוף של נהריה במרחק של מעט פחות משלושה מטרים זו מזו (כיוון שזה היה רוחבו של טנק גרמני). את הקוביות הציבו במקומות שבהם הים בקרבת החוף היה עמוק וללא מכשולים, שם, כך העריכו, עלולות נחתות נושאות טנקים גרמנים להיכנס

בסופו של דבר, במהלך שנת 1943, הוסר איום הפלישה הגרמנית לארץ ישראל, נשארו רק קוביות אלו כמוצג המסמל את סיפורה של התקופה

מעבר הגבול בראש הנקרה