התחבורה הימית

כשהגיעו הדוברות לנהריה היתה בעיה רצינית מאד, בגלים לא היו יכולים לקרב את הדוברה אל החוף , היינו צריכים בסירות לפרק את הכל. רק בים שקט המעונות האלו הגיעו לחוף

היות ואנחנו היינו המבינים בים, אז בתוך הקבוצה הזאת היינו כיתה ימית שפרט לכל התפקידים דאגנו בחוף הים לקשר עם חיפה. פריקת הדוברות ,הסירות, הלאנצ'ים קשר בין החוף לסירות כשהים גלי, מפקד הכיתה שלנו (בחי"ש) היה חמי גל קליין. היינו לילות שלמים בשפת הים , זה הכל בחורף, מרץ - אפריל משהו כזה.

המעונות הדוברות האלה הביאו בין היתר חביות של דלק לגנרטור של החשמל בנהריה. זרקנו חביות לים, דחפנו אותם בים לחוף, להוציא אותם לחוף. אנחנו היינו רק עם בגדי ים . על החוף היתה מדורה בשביל לנוח קצת ,היינו יושבים על יד המדורה ושמה כמעט כולם חטפו דלקת ריאות או משהו, אני לא קבלתי שום דבר, אבל שנים סבלתי מהגב כי הייתי יושב עם הגב אל הרוח עם הפנים אל המדורה.

קוריוז קטן מהזמן הזה : בוקר אחד ב- 6 הים היה די שקט , יוחנן ואני עם הפנחס או החי'ל הולכים להוריד את מקס ההגאי של הגוררת שגררה את הדוברות מהסירה לחוף, פתאום בא גל לא גדול , הגל סיבב אותנו והפך אותנו. יוחנן ואני – כלום, המקס הזה היו לו בכיס איזה מאתיים לירות , זה היה כסף הון, הוא בא לחוף, לקח את הלוח מודעות של הימיה שם את כל הכספים על הזה לייבש אותם. זה היה לירות סטרלינג , ואנחנו לא ראינו סכום כסף כזה. הרווחנו כחיילים 2 לירות לחודש.

עוד דבר על הדוברות האלה : בעלי המכולת היו מזמינים מצרכים , אחרי שהורדנו את החביות ושאר המטען . כשהים היה שקט היו דוחפים את הדוברה הזאת עד החוף ומפרקים ישר לחוף. כשהיו קצת גלים הדוברה היתה בעומק , הידיים שלנו היו מסולר ושמן , היינו עולים על הדוברה , מחפשים את הקרטונים של ה- 5 קילו חלבה ואוכלים את החלבה הזאת של החנויות עם הידיים עם השמן.

כשראו שיש בעיות עם פריקת הדוברות החליטו לבנות מזח ומיד החלו במלאכה. אבל אז בנו אותו רק עם פיילים הכניסו אותם לים , וחלקו העליון מעץ.

לאחר מכן שיפצו אותו . דרך אגב : בקצה המזח, אם אני לא טועה , עד היום שוכב המנוע של "האומות המאוחדות". כשהאניה התפרקה, לפני 30 שנה שכב שמה המנוע של ה"האומות המאוחדות".

בזמן המצור העבירו סירה נגררת על ידי סירת מנוע, מחיפה לנהריה ובה נשק וחמר נפץ

שידית. בעת הגרירה הסירה התמלאה מים ושקעה מול חופי שבי ציון. למחרת הגיע הצולל של "עוגן" ואנחנו סובבנו לו את המפוח לאויר והוא קשר את הסירה , הרימו אותה ,והוציאו את המים ממנה, אבל השידית שנרטבה הסריחה את כל הסביבה. הנשק היה בסדר.

יוסי פריזם

פריקת הדוברה

יום אחד חסמו הערבים את הכביש הראשי מחיפה לנהריה באזור עכו ולא היתה כל אפשרות לספק לנהריה סחורות, מזון וכו'. תנועת סחורות ואנשים מחיפה לנהריה התחילה להתבצע בים. סחורות ומזון הובלו על גבי דוברות פרי גדולות ואילו אנשים הובלו בלאנצ'ים ( סירות מנוע עם מקומות ישיבה למספר מצומצם של עד 10 נוסעים בתוך קבינה).

בחיפה היה נמל , כך שהעמסת הדוברות במזון וסחורות התנהלה מהרציף, כמו כן , העלאת והורדת נוסעים. לנהריה לא היה נמל ואף שבשנים שלה הוחל בבניית מזח קטן, הרי שזה לקח זמן, ועד כמה שאני זוכר, המזח לא התאים לקשירת סירות , דוברות. הוא היה טוב לדייגים שעמדו עליו עם חכות ו/או לנו כילדים שהיינו מבצעים קפיצות למים ומטפסים חזרה על קורות המתכת החלקות.

לכשהיו יותר מדי נוסעים מחיפה לנהריה וחזרה ומכיוון והלאנצ'ים( לא תמיד הגדולים ביניהם היו בנמצא) היו משתמשים בסירות גומי (כדוגמת סירות הרפטינג ואף יותר גדולות) בהן היו נכנסים כ-20-25 בני אדם, את סירת הגומי היו קושרים לספינת גרר, מאלה שהיו משמשות בנמל חיפה להוצאת והכנסת אניות משא ונוסעים. ספינת גרר זו היתה גוררת את סירת הגומי לנהריה וכשהגיעה למים רדודים, קרוב לחוף, היו משחררים את כבל הגרר, מכיוון החוף היה קופץ למים ושוחה אחד מבוגרי הימיה עם קצה חבל, שוחה לסירת בגומי, שם קשרו את קצה החבל לסירה, וכאן נכנס למשיכת חבל כל מי שרק היה על החוף, וכולם משכו וקרבו את סירת הגומי אל החוף. זוכר אני שלא תמיד התמזל המזל והים היה שקט ורגוע, פעמים היה זה שהים סער, היו גלי חוף גבוהים ואף שסירת הגומי על אנשיה לא התהפכה מטבע היותה סירה המיועדת לעמד כנגד גלים שכאלה, אך הגלים שטפו את הסירה . היא אף קלטה כמויות גדולות של מי ים ואנשיה על בגדיהם נרטבו עד לשד עצמותם.

את הסחורות והמזון שהטעינו הדוברות גררו גם כן מחיפה באותן ספינות גרר . כשהים היה שקט ורגוע היו מקרבים את את הדוברות עד בסמוך לחוף. לפריקת הסחורות והבאתן עד רחוב המעפילים היכן שהיה אפשר להעמיס משאיות , התגייסו בעיקר ילדים מבית הספר . בסה"כ הייתי בן 7 או 8, כולם סחבו חבילות, הילדים הבוגרים יותר סחבו את החבילות הגדולות והילדים הקטנים את החבילות הקטנות.

יום אחד שיפרו את טכניקת העברת הסחורות והמצרכים ולחוף הובאו משטחי גלגליות. משטח גלגליות זה היה בעיקרון בנוי משני רלסים מרוחקים אחד מהשני במקביל במרחק של כ- 60 ס"מ, כשבין הרלסים הותקנו צילינדרים ממתכת, או בהסבר פשוט יותר , צינורות בקוטר "2 או "3. באמצע הצינורות ובקצוות היה ציר עם לאגר, הציר היה מרותק לשני הרלסים וכך נתקבל שטח של בערך 3 מטר אורך וברוחב 60 ס"מ עם צנורות מסתובבים סביב עצמם, כאשר בין צינור לצינור היה רווח של כמה ס"מ. בנמצא היו כמה עשרות משטחים שכאלה , הניחו אותם מסודרים על החוף ומכוון הים אל כוון הכביש אחד אחרי השני, וכך נוצר מסלול גלגיליות של כמה עשרות מטרים. עכשיו היתה אפשרות להניח חבילות גם כבדות יותר על גבי משטחי העץ שהיו מונחים על הגלגיליות ולמושכם למטרה. כשלא היו חבלים היינו דוחפים את החבילות. ידענו שפריקת החבילות והבאתן לכביש היתה חשובה, אך בשבילנו היה זה כמובן גם משחק כמו שדוחפים מכוניות צעצוע. כמובן שהכף הגדול ביותר היתה הדרך חזרה שברובה היתה בשיפוע קל מהכביש אל כוון המים, או אז היו לנו פלטות ישיבה או לפעמים גם על גבי המשטחים הריקים, עליהם ישבנו ובאמצעות הגלגיליות המסתובבות היינו מחליקים במורד, לפעמים היו בדרך נפילות מהמסלול ,התנגשויות ופציעות קלות בידיים או ברגליים, כיוון והאצבעות היו נתפסות בין הגלגיליות. משטחי גלגיליות אלה נשארו בסמוך לבית הימיה משך שנים רבות ושימשו אותנו בהעלאת הסירות מהמים עד למקומן בחניית הסירות בתוך בית הימיה ומחוצה לה.

בימים שהים לא היה שקט ורגוע היו בד"כ משאירים את הדוברות רחוק מהחוף קשורות לעוגנים ומחכים שהים ירגע, אז היו מעלים את העוגנים, גוררים בחבלים את הדוברה לחוף וחוזר חלילה, מפרקים את הסחורות. כשהים לא היה נרגע ואי אפשר היה לקרב את הדוברה אל החוף היו הבוגרים מהימיה פורקים מהדוברה לתוך סירה, חותרים במשוטים כמה עשרות מטרים אל החוף, עם הרבה מזל היו מגיעים לחוף מבלי להתהפך. שם היו ממתינים להם עשרות ילדים שהשתתפו בגרירת הסירה אל מחוץ למים ואז החלה עבודת הפריקה.

מזיכרונותיו של גבי זוהר ז"ל

אני עבדתי על ספינת גרר עם עוד 2-3 חבר'ה עם איזה מישהו סלוניקאי שהיה הותיק, לא מומחה לעניין הזה, ועסקנו בהובלה בתוך הנמל, בין השאר הובלנו גם לנהריה , ומנהריה את מה שצריך היה

היינו עוגנים במרחק של 50 -80 מטר מהחוף ומושכים, והולכים במים עד צואר, לא היה שמה מזח.

כן , כן הסתדרנו עם מה שהיה. היינו , אם אני אספר פה יש סיפור קצת מוזר . אחרי איזה תקופה שהבאנו, אז תושבי נהריה שהיו, כידוע יקים, החליטו שמה, היו להם פרות, והם רצו לשווק את החלב. והם רצו שאנחנו נסביר להם איך הם יוכלו לנצל אותנו , כדי לשלוח איתנו. אז, הזמינו אותנו , את שלושת החבר'ה, לישיבה של ועד נהריה. וערב, ובאנו וישבנו, והם דיברו גרמנית ואנחנו דיברנו עברית, עד שמצאו גליצאי אחד שידע גם עברית וגם גרמנית. אחרת, זה לא היה מסתדר.

כאשר המצור נמשך עלה גם הרעיון להשתמש במאונה להסעת אנשים במקרה הצורך , ואף מספרים שפינו דרכה ילדים מקיבוץ נצור.

כשהגיעו הדוברות לנהריה היתה בעיה רצינית מאד, בגלים לא היו יכולים לקרב את הדוברה אל החוף , היינו צריכים בסירות לפרק את הכל. רק בים שקט המאונות האלו הגיעו לחוף.

יוסי ברש

איש כפר יהושע שירת בפל"ים

ה- launch

מספר תושבים בבגדים מלאים שיצאו בזמן המצור בסירה לחיפה ומשם לשאר חלקי הארץ. במרכז הסירה האדם עם הכובע כנראה אבי גרשון טץ ז"ל אז ראש המועצה, שיצא לפחות פעמיים לת"א להיפגש עם מנהיגי הישוב וההגנה לבקש נשק לנהריה הנצורה וכן לקבל הנחיות מהנהגת המדינה שבדרך.

יאיר טץ

ההורים שלי וסבתי באו לגור בנהריה ביולי שנת 1945 זמן קצר לאחר שעלו ארצה. הם חלקו דירת שני חדרים של הסוכנות עם משפחה נוספת, עם שירותים ומטבח משותף. אני נולדתי במאי 1946 ואפשר לנחש שהצפיפות היתה גדולה. בשנת 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור נזדמנה להם דירת 2 חדרים בדמי מפתח בקרית מוצקין. אלא שבשלב זה של המלחמה לא נכבשה עדיין עכו, וכל הגליל המערבי היה מכותר על ידי הערבים. הדרכים דרומה מנהריה היו חסומות והדרך היחידה להגיע לקרית מוצקין היתה דרך הים. הם העמיסו את ציודם הדל על סירה קטנה, כנראה סירת דייגים שהוסבה לסירת הסעות, ועשו את הדרך בים יחד איתי התינוקת וסבתי. בדרך שטף גל גדול את הסירה וכמובן שחלק מהציוד נזוק.

חנה כהן

ראשית - באנו אני אחותי ואמא כמה פעמים לחוף כדי לנסוע-לשוט. אך כמה פעמים שלחו אותנו הביתה. כי הרפסודה התמלאה עם אנשים חשובים יותר. חושבת מהצבא או ילדי קיבוצים מהסביבה שהעבירו לקרית-ביאליק למוסד אהבה.

סוף סוף הגיע תורינו. ולצערינו רק ב-8 בערב. רצינו מאד. לנסע ביום כדי לראות את כל הנסיעה. ובלילה כמובן לא ראינו כלום. אולי מרחוק אורות של עכו. לא היו ספסלים אני חושבת ועמדנו. בסוף גם הקאנו. זוכרת בבירור שעברנו מול עכו אמרו שאסור לעשן כדי שלא יראו אורות מהרפסודה.. כעבור 4 שעות הגענו לחוף גליה קרית-ים.הורידו אותנו בסירות גומי לחוף.

אנחנו היינו צריכים להגיע לקיבוץ-החותרים שהיה בקרית-מוצקין. ועוד כמה היו צריכם לרדת למוצקין. לא יודעת אולי הרפסודה הגיע גם לחיפה.היות והיינו קטנות לא זוכרת שפחדנו , ממשהו.

מאירה בל לפידות