שנות ה- 40'‏ > ‏

נווה הילד

בשנת 1944 הוקם בנהריה  מוסד לילדים .

סיפורו של מוסד זה הוא מרתק מאחר והוא לא החל את דרכו בנהריה. למעשה, הוא החל את דרכו בגרמניה כמוסד לילדים, והיה שייך לאשה בשם גב' וימרסהיימר. עם עלות היטלר לשלטון, ותחילת הצרת צעדיהם של היהודים בגרמניה, היא החליטה לעלות לישראל ולהעביר יחד איתה את כל הילדים, 130 במספר מגיל הגן ועד 16 , וכן ציוד הדרוש לפנימיה. היא קנתה שטח אדמה בפרדס חנה והקימה שם את המוסד בשם " משק ילדים"

גב' וימרסהיימר חיפשה זוג צעיר יותר ממנה שינהל עבורה את המוסד. כך הגיעו הרמן וברטה הירש שעלו גם הם מגרמניה ב- 1938 והיו בעצמם בעלי פנימיה לנערים בגרמניה עד לפני עלותם ארצה. הרמן הירש היה איש חינוך אמיתי , בהשכלתו הוא למד רבנות, אך לא זכה לקבל את התואר ואשתו ברטה שימשה כאם בית. רוב הילדים שעלו היו שייכים ל"עליית הנוער" והשאר ממשפחות שהתקשו לגדל את הילד בעצמם , מסיבות שונות.

 

אסתי (הירשפלד) בכניסה למוסד בפרדס חנה

הפנימייה כללה גן ובית-ספר עד כיתה ח', הבוגרים בני ה- 14-16 השתלבו בעבודת המשק החקלאי , עבדו בגן הירק, במטע ובלול הגדול. עם הגיעם לגיל 16 הופנו ל"חברת הנוער" בקיבוצים שונים , ורק  התלמידים המוכשרים זכו להישלח למוסד של "עליית הנוער" בירושלים.  

גם החניכים וגם מנהלי המוסד היו דוברי גרמנית, אלא שלפי ההנחיות של "עליית הנוער" היה אסור לדבר בשפה זרה, אלא רק בעברית. הרמן יצא ללמוד עברית בקיבוץ "הזורע" ואילו ברטה התקשתה בכך עד יומה האחרון. אסתי בתם סייעה להוריה במוסד ועבדה זמן מה בהנהלת חשבונות והשתלבה גם בהדרכת הילדים.

אביה של אסתי שניהל את המוסד רצה להוסיף מדריך לספורט לצוות המדריכים ויצא לחפש מדריך כזה, ומצא בחור צעיר שענה לשם גרשון דה האס, כך השתלב גרשון בצוות המוסד עד גיוסו לצבא הבריטי.

 

בשנת 1942 חלה הרמן הירש בדלקת ריאות ובהיעדר פניצילין היתה זאת מחלה קטלנית. הוא נפטר במיטתו ש"במשק ילדים" מספר ימים לאחר שמחלתו התגלתה, בינואר 1942, בעודו בן חמישים-ושש בלבד.

לאחר פטירתו של הרמן הירש נקראה הבת אסתי, לעזור לאמה בניהול המוסד, היא חזרה במטרה לעבוד בהדרכה, ללמד אנגלית ונגינה בחלילית. כך המשיך המוסד לתפקד בפרדס חנה , עד שהחליטה גב' ורמסהיימר שהיא רוצה למכור את המבנים והשטח, וגב' הירש ובתה אסתי החלו לחפש מקום אחר למוסד שלהם.


 רק חולות הפרידו בין הבית לים.

בעת חופשה בנהריה בקיץ 1943 מצאה אסתי בית שהיה בבניה, ברחוב העליה 6 ( אז לא היה הרחוב הזה) ושנועד להיות ל- 4 דירות. הוא היה בחולות וההגעה אליו היתה מרחוב ז'בוטינסקי. ממנו ועד לחוף הים לא היה כלום, רק חול זיפזיף.  ברטה הירש באה לראות את המבנה , וגם "עליית הנוער" התרשמו ממנו , ונתנו אישור לשכור את המקום ולהעביר לשם 60 מילדי הפנימיה.

ההתארגנות למעבר דרשה זמן , היו צריכים למצא פתרון חלופי עבור הילדים שלא יעברו לנהריה , בפרדס חנה היו 130 חניכים ואילו לנהריה יכלו לעבור רק 60. הבית החדש בנהריה לא כלל מבנה לבית ספר , והיה צורך לשלב את הילדים בבית הספר המקומי, גם זה דרש התארגנות מטעם המועצה המקומית ומבית הספר מאחר ש- 60 ילדי המוסד הכפילו את מספר התלמידים. בסופו של דבר , אחרי שנה בוצעה ההעברה לנהריה בספטמבר 1944  והמוסד נקרא " נווה הילד".

בדרך כלל הילדים הגיעו ל 'נווה-הילד' ממשפחות שלא הסתדרו עם הילדים בבית, או כי ההורים סבלו ממצוקה כלכלית או כי עבדו קשה והרבה מדי כדי לטפל בהם. ילדים רבים הגיעו דרך 'עליית-הנוער' מרחבי הארץ והעולם, וביניהם גם ילדי טהרן רבים, אבל היו גם חלק שהגיעו ללא קשר ל'עליית הנוער', כי הוריהם שילמו על חינוכם באופן פרטי. ב 'עליית-הנוער' שמחו על כך כי זו הייתה דרך טובה להוזיל עלויות.

 

נווה הילד בעת פעילות ספורטיבית בקדמת הבית

 

 

מודעה שהופיעה בעיתון "דבר" בתאריך 17.8.1945

 

ילדי "נווה הילד" למדו עם ילדי נהריה בבית הספר (שלימים נקרא "וייצמן") והיו חלק מנופה של המושבה . המדריכים הלכו איתם לים , ובימי שישי יצאו לרקוד איתם ריקודי עם ליד מגדל המים, בנוסף לחוגים כמו לימוד נגינה על חלילית וכו'.

האם, ברטה הירש ובתה אסתי המשיכו לנהל את המוסד עוד כשנתיים, עת חזר גרשון דה האס  משליחות באירופה ב- 1946 ונכנס לנהל את "נווה הילד" , אסתי נישאה בינתיים לגדעון הירשפלד והקימה משפחה. במהלך מלחמת השחרור , ב- 48' פרשה גם ברטה מניהול המוסד .

וכך גרשון, מנהל הפנימייה בפועל, קנה בנהרייה שטח ומה שנשאר מ"נווה-הילד" אכן המשיך בתור קייטנת-קיץ מכובדת עם אוהלים וכל הנדרש מקייטנה שיש מאחוריה חשיבה חינוכית לטובת הילדים. קייטנת "נווה-הילד" של גרשון ויפה הפכה לשם דבר בסביבה כולה, התפוסה הייתה מלאה, הכל קרה במימון פרטי וּבְ 'עליית-הנוער' שוב שמחו מאוד בשל הכלכלה החיובית שהניבה הקייטנה הזו.

מתוך ראיון עם אסתי הירשפלד

שערך טל מאור 2010

 

נווה הילד מנקודת ראות של חניכה.

 השופטת בדימוס, דורנר עלתה לארץ לפני 62 שנה ועשתה שלוש שנים ב"נווה הילד", המוסד החינוכי הייקי של עליית הנוער. "שם צמחה הישראליות שלי כפי שהיא. שם התגבשתי כאדם", היא אומרת. "חינכו אותנו לציונות, למצוינות ולערכים כמו כבוד האדם". 


היא נולדה באיסטנבול בשם דולי גרינברג. אביה היה סוחר עצים שהיגר לאיסטנבול מאודסה. סבה היה הרב האשכנזי של העיר, שהתלווה להרצל בפגישותיו עם השולטן. ב-1944, כשהיתה בת עשר, מיהרו הוריה לקחת אותה ואת אחיה בן השבע ולעלות לארץ-ישראל. מאותו מסע נשמרו בזיכרונה רק תאי השינה ברכבת שנסעה ונסעה, עד שהגיעה ללבנון. משם נסעו באוטובוס לראש הנקרה. "מסך שחור מכסה את חיי טרם העלייה ארצה. הכל נמחק", היא מספרת.

כמה ימים אחרי שהגיעו לירושלים אושפז האב ב"הדסה" הר הצופים. "רצתי אליו במעלה המדרגות והוא עמד למעלה לבוש חלוק ומחייך. הוא חיבק אותי והניף אותי באוויר. אחרי שמונה ימים לקחו אותי אליו והוא היה אפור ופניו מצומקים. כעבור כשבוע קברו אותו בהר הזיתים. עמדתי רחוק, על צלע ההר, אבל אני רואה עדיין את גופתו המיטלטלת עטופה בתכריכים. העלייה שלי לישראל היתה טראומטית כל כך, שמחקתי מהתודעה את עשר השנים השנים הראשונות לחיי".

האב הותיר למשפחתו 10,000 ליש"ט שהביא מטורקיה. אבל אמה השקיעה את הסכום באופן שגוי והכסף "אבד בעשן האינפלציה". האם הכניסה את דולי ואת אחיה ל"נווה הילד" בנהריה, שאז עוד היתה מושבה. שתי צמותיה של דולי נגזזו והיא נפרדה בצער מבובותיה, ג'ורג' ורוזלין. כשרצו להמיר את שמה לשם עברי, רקעה ברגליה וסירבה בתוקף. רק כשסיימה את לימודי המשפטים בירושלים, כשהיתה בת 22, שינתה את שמה לדליה.

ב"נווה הילד" ישנה בחדר אחד עם חמש חברות, שסיפרו בלילות על זוועות המלחמה באירופה. אחת מהן, שנודעה לימים כמשוררת אריאנה הרן, נהגה להחביא לחם מתחת לכרית. בחלק מהלילות העירו המדריכים את דולי וביקשו שתרגיע את אחיה הקטן, שבכה מגעגועים לאמו. לא תמיד אכלו לשובע. רוב הארוחות כללו לחם במרגרינה ועליו פרוסות עגבנייה ומלפפון. בגלל הבגדים המרופטים שלבשו חניכי הפנימייה, ילדי נהריה כינו את המוסד "נעבעך הילד".

אבל בין חניכי המוסד, שדיברו גרמנית זה עם זה, היו יחסי קרבה. כל יום, בקיץ ובחורף כאחד, היה נפתח בריצה ובשחייה בים. בתוך שנה החליפה דולי את הטורקית בעברית ובגרמנית. היא היתה בת הטיפוחים של מנהל בית הספר, שלימד אותה עברית בליפט שלו. בשעות אחר הצהריים נהגו חניכי המוסד להאזין למוסיקה קלאסית, למדו נימוסים והליכות, דיברו על ספרות יפה ועל קאנט.

בינואר 1946 הוקמה הוועדה האנגלו-אמריקאית, שעסקה בשאלת ארץ-ישראל ושהורכבה מאנשי ממשל בריטים ואמריקאים - שישה מכל צד. הוועדה עסקה, בין השאר, במצבם של פליטי השואה ובלגיטימיות של הגירתם לארץ. מנהיגי היישוב חיפשו שני ילדים שיופיעו מול הוועדה ופנו ל"נווה הילד". דולי נבחרה למשימה, שלכבודה קיבלה בגדים חדשים, לראשונה מאז עלתה. "תפרו לי חצאית אפורה וחולצה אדומה", היא מספרת. לפני ההופעה לא הסבירו לה מה לומר, ביקשו רק שתגיד את האמת. היא היתה בת 12, אבל כבר אז, לדבריה, חשה ציונית רדיקלית.

"כשהופעתי מול הוועדה דיברתי לא רק על ניסיון החיים הדרמטי שלי, אלא גם על הילדים שגדלו אתי", אומרת דורנר. "לא אהבתי את חברי הוועדה ואפילו כעסתי עליהם. מי הם שיגידו לנו לא להביא ארצה עקורים".

מנהל "נווה הילד" סייע לדורנר לקבל מלגה ללימודים בבית הספר הריאלי בחיפה. כשהחלה ללמוד שם התגוררה עם אחיה ואמה בשכירות בדירת שני חדרים בחיפה, שאחד מהם הושכר לדייר. אמה התקשתה לפרנס את ילדיה בכוחות עצמה. דולי זכרה כי לפני מותו ביקש ממנה אביה לדאוג למשפחה. בכל יום אחר הצהריים נתנה שיעורים פרטיים לילדי השכונה.


 

 למרות כישוריה המעולים ואף על פי שהמורים היו טובים, דולי לא מצאה את מקומה ב"ריאלי". רוב התלמידים באו מבתים אמידים והיא התקשתה להתערות ביניהם. "הישראליות שלי היתה של מהגרת. באתי ממוסד שהילדים בו היו מפלנטה אחרת. המעבר ל'ריאלי' היה קשה. הילדים דחו אותי ולא היו לי חברים. הייתי בודדת", היא אומרת. 


ליד ביתה של דורנר בחיפה פעל קן של השומר הצעיר. על תלמידי ה"ריאלי", שהיה לדבריה בית ספר "שמרני לאומני, בוודאי לא סוציאליסטי", נאסר להצטרף לתנועה זו. דולי החליטה להפר את האיסור. "קיבלתי שם חינוך לסוציאליזם, אחוות עמים וציונות. בלילות קראתי בשקיקה את המניפסט הקומוניסטי וחשבתי שבכוחו לפתור את בעיות העולם. ראיתי בדימיוני חברה אוטופית-סוציאליסטית שתקום כאן". 

אבל גם בקן השומר הצעיר דולי לא מצאה את מקומה. הסביבה החברתית השתנתה, אבל הזרות והניכור נשארו. את שעותיה הפנויות הקדישה לקריאה, בעיקר של ספרות רוסית קלאסית ופילוסופיה. כדי שאמה לא תבחין בבדידותה, נהגה ללכת לפעולות בקן. כשאלה הסתיימו ושאר החניכים נשארו לרקוד או התחלקו לזוגות, היא הסתובבה לבד ברחובות. 

היא חלמה להיות סופרת והחלה לכתוב סיפורים קצרים. המבקר ברוך קורצווייל, שהיה המורה שלה לספרות, השפיע עליה רבות. "הוא דיבר על ש"י עגנון, אבל לימד גם בלזק, סטנדאל ופרוסט. בזכותו קראתי בשנתי הראשונה באוניברסיטה את ?בעקבות הזמן האבוד' בשפת המקור, על 16 כרכיו". 

חבריה לקן השומר הצעיר יצאו ב-1952 להקים את קיבוץ להב בנגב. "פעם עמדתי ליד הגדר של הקיבוץ והבנתי שלעולם לא אוכל לחיות בתנאים האלה. צריך להיות אדם מיוחד כדי לקבל על עצמך את העול והאחריות של חיי קיבוץ. זה היה רגע של כאב. הערצתי את אלה שהלכו להגשמה". 
ולמה בעצם לא יכולת ללכת אתם? 

"לאחר שעברתי את טבילת האש של "נווה הילד' וקראתי הרבה, גיבשתי השקפת עולם בוגרת. הישראליות הצטיירה כקולקטיוויסטית והכיוון שלי היה אינדיווידואליזם. אולי זה נבע מאופיי, אבל הבנתי שבקולקטיב אני נעלמת. כשנפרדתי מחבריי, נפרדתי מהחלום האוטופי של ישראל הסוציאליסטית. זו לא היתה פרידה מוחלטת. עד היום אני תומכת בשוויון ובזכויות חברתיות. אני חושבת שהמדינה שלי צריכה להיות קרובה למדינת המופת של הרצל ולדאוג לשכבות החלשות. כשאני שומעת שרוצים להשליט כלכלה עם חמלה, אני מתרגזת. מה פתאום חמלה? אתה לא חומל על אדם. האדם יש לו זכות. מאוד מצערת אותי ההתפתחות במדינה ישראל, שהביאה לצמיחת פערים ולחוסר שוויון".

מתוך ראיון שפורסם  ב"הארץ"  ב- 21.9.2006


 

נווה הילד

גרשון דה האס חיפש מדריכה לנווה הילד אני נעניתי למודעה, כי אני הייתי מורה להתעמלות. הייתי אחרי השחרור מהפלמ"ח חדורת מוטיבציה לעשות למען העליה ,תיכננתי לצאת לצרפת למחנה של ניצולי שואה ונאמר לי שצריכים לתת להם הדרכה בשימוש בנשק קל. נפגשתי עם גרשון דה האס בתל אביב, וסיפרתי לו על תוכניותי , אך לא ידעתי איזה כח שכנוע יש לגרשון, והוא שיכנע אותי לוותר על התכנית בטענה שזה תפקיד מאד קשה , הטיפול הוא באנשים שעברו את התופת והסיפור של הדרכה  בנשק קל הוא רק סיפור כיסוי. בסופו של דבר הסכמתי לבוא לנהריה לחודש ניסיון.

במוסד היתה הגברת הירש שהיא בכלל לא טיפלה בילדים, היא היתה הבוסית. בעלה נפטר, אז היא עברה לנהריה. היא לא ידעה עברית ב-כ-ל-ל. כשאני באתי , אז היא לא כל כך התלהבה , מפני ש" איך נדבר?" מילה גרמנית לא ידעתי. והחלטתי לבוא לחודש ניסיון. וחודש הניסיון הזה היה ארוך מאד. אז לא הייתי מורה להתעמלות, אמרתי לו :" באתי להיות מורה להתעמלות ?!"  אז הוא אומר :" את רוצה ללמד אותם התעמלות ? קומי ב- 5 בבוקר, תמצאי לך קבוצת ילדים , תעשי התעמלות." אז היתה קבוצה שקמה. כל יום אחד פחות וזה לא הלך. אבל , אהבתי את העבודה. זאת היתה עבודה יפה.

הייתי המדריכה של הבנות , הבנות שלא היו קלות לגמרי, בנות שעברו כל מיני דברים. הילדים הלכו ללמוד בבית הספר בנהריה  עם ילדי בית ספר , בית ספר וייצמן , ואנחנו היינו הבית . אז היו צריכות להיות פעולות ובדיקה ושמירה, הייתי האמא כאילו.

כשהגעתי ב- 47 , ידעתי שהיה לפני מדריך שעזב לחו"ל. הוא היה גם יקה במוצאו ככל שאר התושבים והוא לימד את הילדים שירים גרמניים מתורגמים לעברית, והמנגינות כולן היו בקצב של מרש. מה רבה היה תדהמתי כשגיליתי שהילדים לא מכירים כלל שירים עבריים. לימדתי אותם שירים עבריים ובמסגרת לימודי החינוך הגופני שלי , למדתי אצל נורית קדמון כיצד ללמד ריקודי עם, וכך לימדתי את הילדים גם ריקודי עם . הם נהנו מהשירים העבריים ומהריקודים כאחד.

בשנת 1947 נסע גרשון לארצות הברית כדי להביא ציוד לספורט ואני נותרתי להדריך בבית. האוירה היתה טרום מלחמה, ואז לקחתי את הילדים ותירגלתי איתם תרגילי סדר, לצעידה בסך . הפעילות הזאת התאימה לאוירה והילדים מאד נהנו.

גרשון ואני הפכנו לזוג ובתחילת 48' התחתנו.

מוסד הילדים היה פעיל במשך כל שנת הלימודים ובקיץ היו רוב הילדים נוסעים לקרוביהם. גרשון החליט להמשיך להפעיל את המוסד כקייטנה בתנאי פנימיה לילדים מרחבי הארץ.

זה היה גם כשהיה נווה הילד, בקיץ היו קייטנות , כי היו הוצאות כאלה במשך השנה . למשל, ילדים  מעליית הנוער רצו ללמוד פסנתר, הילדים הפרטיים יכלו לשלם את זה , עליית הנוער לא שילמה את זה , אז אנחנו שילמנו את זה. כי לא יכולנו לא לתת להם לעשות את זה.. אז בשביל לכסות את ההוצאות  עשינו קייטנות שיכסו את ההוצאות האלה. כשבאו ילדי קייטנות וילדים נסעו לקרובים, היו ילדים שלא היה להם לאן לנסוע, אז תמיד דאגנו להם שהם ירגישו על הגובה כמו אחרים.

בשנת 1953 הוצע לנו לצאת לשליחות מטעם הקרן הקיימת לדרום אפריקה. החלטנו להיענות להצעה ולסגור את המוסד הקבוע.

את הילדים פיזרנו במוסדות אחרים, מי שהיה לו בית חזר הביתה ואז יצאנו לשליחות לדרום אפריקה.

על רעיון הקייטנה לא רצינו לוותר. קנינו שטח אדמה בצפון המושבה בסמוך לחוף הים , טרם בואך לשיכונים החדשים : שיכון ותיקים ושיכון עמידר. על מגרש זה הקמנו אוהלים הודים גדולים עבור ילדי הקייטנה, ובהמשך גם הקמנו שם את הבית שלנו.

יצאנו עם שתי הבנות הקטנות שלנו לדרום אפריקה, ובחודשי הקיץ היה גרשון שב ארצה כדי לקיים את הקייטנה. לאחר שנתיים חזרנו מהשליחות הביתה, אלא שאחרי חצי שנה פנו אלינו שנית ובקשו  שנצא לשליחות נוספת באנגליה. הפעם היה זה לשנתיים וחצי, וגם מאנגליה היה גרשון שב ארצה לחודשי הקיץ כדי לקיים את הקייטנה. חזרנו הביתה בשנת 1959 ומאז הייתי חלק בלתי נפרד מהקייטנה.

לקייטנה היה ביקוש רב, שמה הלך לפניה ואל תשאלו כמה רצו לבוא ולא היה מקום.

הקייטנה היה מבוססת על הרבה פעילות גופנית. העיקר היה כל בוקר ללכת לים לשחות. איך היה לנו אומץ להיכנס עם כל כך הרבה ילדים לים?! תמיד הוא נכנס איתם לשחות ואני עמדתי בחוץ או ההפך , אחד היה בפנים ואחד מבחוץ  ספר את הראשים, זה היה לפני הקייטנות, זה היה בזמן המוסד , עם הילדים של המוסד , הם כולם למדו לשחות. כל מה שאפשר היה ללמד אותם. הרבה משחקי ספורט, הרי כל השטח היה שלנו, כל החולות, זה היה כיף של מקום.

הקייטנות נמשכו כל הקיץ וכל קיץ עד שנת 1967.

יפה דה האס 



 מודעה שהופיעה בעיתון "מעריב" בתאריך 14.6.1964

אני ביליתי באמצע שנות השישים שני קייצים בקייטנת נווה הילד.

בקיץ הראשון – שני מחזורים (הורי נסעו לחו"ל) ובשני מחזור אחד.

הקשר לנווה הילד נוצר עקב השתתפותו של חבר שלי מגבעתיים בקייטנה – קשר של הוריו הייקים ובשל קרובי משפחה אליהם היינו קשורים לא מעט. חלק מהחופשות המשפחתיות שלנו היו בקיץ אצל הצייגרים ב"צימר" מאחור או אצל הברלינרים.

 האתר של נווה הילד היה קסום. החצר הגדולה שבמרכזה הבנין הדו קומתי של יפה וגרשון דה האס. הרבה דשא, בצד הדרומי אוהלים ובצד המערבי קאזות (בונגלוס). החצר היתה פתוחה, ללא גדר, ממוקמת בקצה השכונה ומעט מבודדת. מסביב דיונות.

לקראת מועד הקייטנה קבלנו מכתבי קשר, ולאחר ההרשמה ארזנו את הדברים לפי רשימה מסודרת שנשלחה אלינו.

לוח הזמנים של הקייטנה היה הידוע מראש (ייקים, כבר אמרנו ? ) והיה תלוי במרכז. היתה הקפדה על לוחות הזמנים ועל סדר היום (ייקים, כבר אמרנו ? )

חדר האוכל של הקייטנה היה בקומה הראשונה של הבית, קומה מרוצפת, ללא קירות. האוכל היה אוכל ביתי רגיל – לא משהו יוצא דופן. בכל בוקר היינו הולכים ברגל לבריכה העירונית. בצהריים היתה מנוחת חובה (הקריאה נאסרה) – דבר די מוזר לי ולא פשוט לביצוע באותם הימים.

שיטת ניקוד היתה נהוגה לאורך כל הקייטנה ונתנו נקודות על התנהגות טובה או מנעו נקודות במקרים של הפרת הכללים.

היו חוגים רבים – לי זכור במיוחד חוג ליציקות גבס בתבניות גומי, בעיקר של גמדים – דבר שהיה חידוש בעיני, היה שולחן טניס שולחן פעיל מאד. היו גם פעילויות מוזיקליות. כתבנו אופרטות לקראת סוף המחזור.

היה צוות מדריכים שחלקם התמידו משנה לשנה.

דברי דואר וחבילות היו הקשר לעולם החיצון. בימי שישי היינו מקבלים "אפטר" להסתובב בשדרות הגעתון.

אני לא מצליח למצוא איזשהו מכנה משותף לילדים שבילו בנווה הילד, למעט קישור לשכבה הסוציו אקונומית המבוססת של אותם הימים.

ילדים שחלו או הרגישו לא טוב – הושכבו בקומה השניה , וזכו לטיפולה המסור של יפה.

ככלל – האישיות המקסימה של יפה וגרשון היו הבסיס להצלחה של נווה הילד.

 מהמתואר כאן, בהתחשב בזמן שעבר מאז ובמגבלות הזיכרון, עולה תמונה של חווית קיץ אותנטית, בסביבה תרבותית עם מסגרת חינוכית ברורה, שהצטרפה לפסיפס שמרכיב את ילדותי.

אבי רמות

היה חניך בקייטנה

 


הפרוספקט של נווה הילד המזמין הורים לשלוח את ילדיהם לקייטנת קייץ בנהריה

Comments