היוונים והרומים

בצד האלות נושאות הנשק ובעלות החכמה נזכרות במורשת של יוון ורומי רק מעט נשים בנות תמותה כבעלות כוחות על שלהן ניתן התואר "גיבורה"[1].

הידועה שבהן היא אטאלנטי (Ἀταλάντη Atalantē), אתלטית נמרצת, ציידת, מיומנת בירי חצים, מתאבקת ובעלת יכולת לרוץ במהירות מעוררת השתאות[2]. מסופר גם כי השתתפה במסע הארגונאוטים[3] ובציד חזיר הבר הקלידוני[4].

ועל כל אלה נודעה גם ביפיה ורבים חזרו אריה ובקשו את ידה ובהם מלאניון הידוע גם בשם היפומנס, לו נשאה, ועל פי חלק מהמיתוסים הפכו שניהם לאריות על ידי אבי האלים זאוס או על ידי אלת האהבה והיופי אפרודיטי.

קרב ההאבקות בין אטאלנטי לפֵּלֵאוּס, שנערך במשחקים (תחרויות) לזכר פֵּלְיַאס, מלך איולקוס ובנו של האל פוסֵידון. הקרב הסתיים בנצחונה של אטאלנטי. עיטור כלי חרס, יוון, מאה שישית לפני הספירה המקובלת

ציד חזיר הבר הקלדוני, Giulio Romano (1499-1546) (אטאלנטי, משמאל, מכוונת את קשתה לירי)

תחרות המרוץ בין אטאלנטי והיפומנס, Nicolas Colombel (1644-1717)

דמותה של אלופת הריצה המיתית, אטאלנטֵי על כד, חנית בידה, (שמה של הגיבורה איננו מאוית נכון, מעל שמה, שם בעלה אהובה, שאותו נצחה בתחרות הריצה)

אטאלנטי: מימין: פסל יווני ; משמאל: פסל של ברניני (מאה 17), מוצב בוותיקן

ההיסטוריון תלמי חנוס, מספר כי למלחמת טרויה יצאה אישה בשם אפיפולי, בת כַּרִיסטוּס, כשהיא לבושה בגדי גבר; ואולם כשנחשפה זהותה היא נסקלה למוות על ידי היוונים. אין ספק שתלמי חנוס, בן דורם של הקיסרים הרומים טריאנוס ואדריאנוס, כלומר בן המאה הראשונה לספירה המקובלת, כבר לא הכיר את התפישה החברתית של יוון הארכאית, ואת המיתוסים הקדומים על עידן הגיבורים, הם שיצאו למלחמת טרויה, חברה שבה מעמד הנשים היה שוויוני והן השתתפו במשחקי הספורט ואף נודעו כלוחמות.

הרומים שמרו את המיתוס הקדום של בני שבט Volsci מהשבטים הקדומים של איטליה, על מלכה לוחמת בשם קמילה. עליה סופר כי "רצה כה מהר עד כי חלפה בשדה חיטה מבלי לפגוע בתפרחות השיבולים, וכה מהר עד כי חלפה עברה על פני ימים מבלי להרטיב את רגליה".

על המלכה האגדתית סמיראמיס, מספרת המיתולוגיה היוונית, כי הייתה בת לאלה ולבן אנוש, ולאחר תלאות רבות, לאחר שנשאה למלך נינווה, הפכה למלכה והרחיבה את כיבושי בעלה. לאחר מותה הפכה ליונה. על פי גרסא אחרת היית האמו של הגיבור נמרוד, אף הוא דמות שזכתה לעיטור של מסורות ואגדות רבות ועל פי גרסא אחרת אמו של האל תמוז.

יש סברה כי דמותה ההיסטורית של שמו רמת (מתנת הים) ששלטה על הממלכה האשורית במאה התשיעית היא שהעניקה השראה לדמות .

המלכה סמירמיס בדמות לוחמת, איור איטלקי בן המאה ה 18 לספירה המקובלת

המלכה סמירמיס עם נמרוד, תחריט עץ, 1473 לספירה המקובלת

קמילה היתה בתו של המלך מטבוס, אשר כתרו נגזל ממנו והוא נרדף על ידי בני וולסקי חמושים, וברח לערבות הפרא בגבול מכורתו, כששבתו הפעוטה בידיו. את דרכו חסם נהר אשר וירגיליוס, המספר את הסיפור הזה באפוס "אנאיד", מכנה בשם אמסנוס (Amasenus) ומחשש לגורל בתו קשר אותה לחנית, נשא תפילה לאלה דיאנה בה נדר כי אם תסייע האלה להותיר את בתו בחיים היא תהיה לה לכהנת לוחמת, והשליך את החנית מעבר לנהר. אז שחה אף הוא לחוף המבטחים והתאחד עם הבת. הפעוטה ינקה חלב מעטיני סוסת בר, ובלמדה ללכת למדה גם להשתמש בכלי נשק: על כתפה תלויה היתה קשת ובידה רומח, היא הסתופפה בחברת אביה והרועים בהרים ולמדה לצוד ביערות. עוד מסופר כי כרתה ברית עם המלך טורנוס, שליט בני רוטולי, ולחמה עמו נגד הטרויאנים ומול אויבו אינאס בן טרויה. במלחמה הזו נהרגה קמילה ודמה נוקם על ידי הנמפה אופיס, שלוחתה של דיאנה.

המלך מטבוס, נמלט עם בתו קמילה הקשורה לחנית כדי לזרקה מעבר לנהר, חיתוך עץ, מתוך תרגום לגרמנית לספרו של Giovanni Boccaccio על הנשים המפורסמות (De mulieribus claris), בתרגומו של Heinrich Steinhowel

קלואליה (Cloelia ) היא דמות אגדתית אשר יתכן כי המסורות עליה משקפות אירוע שאכן דומה לו ארע בעבר של רומי, לפחות מבחינתצ התחושות והרגשות שהארוע הזה עורר בקרב הרומים, עליה מספרים כי בשנת 506 הוענקה כבת ערובה לאטרוסקים כחלק מהסכם השלום שנחתם בין שני הצדדים ואושר על ידי הסנט של רומי. ההסטוריון וולריוס מקסימוס, שחי בתקופת הקיסר טיבריוס, כארבע מאות שנה לאחר האירועים האלה, מוסר כי היא ברחה ממחנה האטרוסקית רכובה על סוס, השכילה לחצות את נהר הטיבר, ואף להנהיג את הנערות שהוענקו לאטרוסקים, כולן נערות בתולות, לביתן בשלום. דמותה של קלואליה כה נערצה בכתבים עד כי הפכה לסמל ולדמות בעלת נופך מיתי. הרומאים אף הציבו פסל (פסל פרש על סוס, כבוד המוענק בדרך כלל לגברים) לזכרה במעלה הדרך המקודשת (Via Sacra) המובילה מגבעת הקפיטול דרך מקדשים והפורום (כיכר רבועה במרכז העיר שסביבה הוצבו בנייני הממשל) עד הקולוסאום.

קלואליה ובנות הערובה חוצות את נהר הטיבר, ציור של רובנס, 1630 לספירה המקובלת

קלואליה חוצה את הטיבר, תחריט עץ, 1473

הערות:

[1] המונח "גיבור" במורשת היוונית ובמיתולוגיה היוונית מתיחס לעידן שבו חיו אנשים בעלי כוח ומעלות מוסריוות יוצאות דופן שזכו להערצת אלים ותולדותיהם ושמם נרשמו במיתוסים לזכר עד.

[2] לאחר הציד של חזיר הבר הקלדוני (ר' להלן), משראה אביה של אטאלנטי שבתו עונה על ציפיותיו, שכן על פי המסופר חשק בבן ומשום כך הפקירה כשנולדה, הסכים לקבלה בחזרה, אך דרש שתינשא בהקדם. אטאלנטה שלא רצתה בכך, התנתה את נשואיה בכך שמי שירצה להינשא לה ייאלץ לנצח אותה בתחרות ריצה ואם יפסיד - יוצא להורג. לאחר שמחזרים רבים הפסידו והוצאו להורג, הגיע מלאניון (הידוע בשם היפומנס) מצויד בברכת האלה אפרודיטה ובשלושה תפוחי זהב שהאלה העניקה לו. בכל פעם שאטאלנטה עקפה אותו במירוץ, הוא זרק ארצה תפוח זהב אחד. היא לא יכלה לעמוד בפיתוי ורכנה לאסוף את התפוחים וכך האטה די הצורך כדי שהוא יעקוף אותה וינצח, כלומר: בכל זאת דרכה של אישה שלא לעמוד בפיתוי. הם התחתנו ונולד להם פרתנופאיוס שדמותו מופיעה במחזה שבעה נגד תבאי של אייסכילוס.

[3] הארגונאוטים ( Αργοναύται) היו קבוצת גיבורים יוונים שערכו מסע בים, בהנהגת יאסון, להבאת גיזת הזהב מקולכיס, ממלכה קדומה ששכנה בדרום הקווקז לחופי הים השחור (באזור גאורגיה של היום) ליולקוס שבתאסליה (העיר וולוס שביוון של ימינו). הטקסט העיקרי של סיפור מסע הארגונאוטים להשבת גיזת הזהב הוא הפואמה האפית "ארגונאוטיקה" שנכתבה על ידי אפולוניוס מרודוס באמצע המאה ה-3 לפני הספירה המקובלת. סיפור הארגונאוטים וגיזת הזהב מופיע אצל עוד מספר מחברים. המקור הראשון קדם אף לאפולוניוס מרודוס ונכתב באודה של פינדארוס במחצית השנייה של המאה החמישית לפני הספירה המקובלת. גם הומרוס מזכיר את מסעם ומציין שהם הראשונים שעברו את המפלצות סקילה וכריבדיס. שמם ניתן להם על שם הספינה ארגו "המהירה".

[4] וזה סיפור המעשה: שנה אחת, כשהמלך אוינאוס, מלך העיר קלידון, הקריב קרבנות לכל האלים, שכח להקריב קרבן ראוי גם לארטמיס. נפגעת, שלחה האלה חזיר בר שהרג אנשים ומקנה, והרס שדות ורכוש, על מנת להעניש את המלך. ברוב כוחו ופראותו, חמק החזיר מכל אלו שניסו לצוד אותו ואף הרג רבים מהם. לבסוף, התקבצו גיבורים רבים ובהם אטאלנטי, על מנת להרוג את החזיר בכוחות משותפים. מסופר, ויתכן כי בקורות מאוחרים יותר, שרבים מהגברים התרעמו על צירופה של אשה לקבוצתם, אך מלאגרוס שחשק בה, שכנע אותם לקבלה. כמה מהציידים נהרגו בטרם הצליחה אטאלנטי לפגוע בחזיר בחץ שירתה. כיון שהיא הייתה הראשונה שהקיזה ממנו דם, זכתה בעורו לאחר שמלאגרוס הרג אותו בעזרת חניתו. שני דודיו של מלאגרוס, פלקסיפוס וטוקסאוס, זעמו על הצלחתה של אטאלנטה וניסו לקחת ממנה את העור בכוח. בקרב שהתפתח, הרג מלאגרוס את דודיו. זועמת באבלה, זרקה אימו גזר עץ מכושף לתוך האש וכשזה נשרף, נאכלו חייו של מלאגרוס.