העובדות: נשים לוחמות: העת העתיקה

בין המאה ה 17 לפני הספירה ועד המאה הרביעית לספירה

העובדות מובאות להלן הן על פי סדר כרונולוגי ולא על פי לאום או אזור גיאוגראפי ;

כל התאריכים להלן, בגוף הדברים, הם לפני הספירה המקובלת, אלא אם יצויין אחרת.

המאה השבע עשרה לפני הספירה המקובלת

המלכה אההותפּ I היא שהקימה את האסטלי בכַּרנַכּ (משנת 1600) שעליה חרותה הכתובת: "אני שליכדתי את מצרים, דאגתי לצבא, שמרתי עליה (על מצרים), החזרתי את הבורחים, אספתי את מי שנטש, הכנעתי את מי שהתריס נגדי". נשים עלו על כס השלטון של מצרים, וכמה מהן הטביעו את חותמן על תולדות האנושות בכלל, כמו חתשפסות, שתחת שלטונה שגשגה הממלכה, אולם אההותפ I נטלה חלק פעיל בקרב.

טבעתה של המלכה אההותפּ I

אההותפּ II מלכת מצרים, נקברה עם פגיון וגרזן, ושלושה עדיליוני זבובים מזהב, שהוענקו כאות לאומץ לב בקרב, אף כי חלוקות הדעות בקרב חוקרים אם אכן השתייכו לה. עם זאת יש לציין כי בקברו של אדם הושמו בקברים חפצים השייכים לו או מזוהים עמו.

מימין: תכולת קברה של אההותפּ II ; משמאל: קטע מארון הקבורה של אההותפּ II

החתים, ששלטו באנטוליה, ממנה פשטו על צפון הסהר הפורה והלבנט, ואיימו על מצרים, כונו על ידי המצרים בשם שיתכן כי משמעו "נשים לוחמות". לבנות החתי היה תפקיד משמעותי בצבא הפולש מערבות איראסיה, ובמיוחד לאלה שייחסו להם כוחות על טבעיים. על חומותיהם של מבצרים חתיים מהמאה ה 14 מצוירות נשים נושאות כלי נשק, גרזני קרב וחרבות. גם אם נשים אלה שמשו כסמל להגנה הדבר מעיד על מעמדן בחברה החתית, בראשיתה.

המאה החמש עשרה לפני הספירה המקובלת

למרות שתקופת שלטונה הייתה בדרך כלל תקופת שלום ושגשוג, הרי שפרעה חתשפסות (1508–1458 ) נאלצה להשתתף במספר קרבות בעת צעירותה. היא גם בחרה בדמות הלביאה של אלת המלחמה סחמת כסמל.

המאה השלוש עשרה לפני הספירה המקובלת

על פי המסופר, הגבירה פוּ האוּ, רעיית הקיסר הסיני וו דינג, הובילה 300 גברים לקרב בתקופת שושלת שַנְג. כתובות חרוטות על עצמות מספרות כי היא הובילה והנהיגה כמה וכמה מערכות קרב, ולמעשה קבעה את עליונות בית שנג על פני יריביו מימים ימימה, הטוּ בקרב מכריע אחד, לאחר שנים רבות של התגוששות צבאית ללא הכרעה. עוד עמדה בראש מסעות צבא נגד שכני השנג: היי, הקיאנג והבא. הקרב בבני הבא זכור במיוחד מפני שהוא הקרב הראשון בכתובים שמספרים ככי נלחמו בו 13000 חיילים, מספר עצום יחסית לקרבות שהתחוללו עד אז. לפקודתה עמדו שני מפקדים ידועים, שדרגתם בכתובות מקבילה למצביא / גנרל, ומכאן שהיא הייתה המפקד הראשי של כל כוחות הצבא בזמנה. בקברה נמצאו כלי נשק רבים בהם גרזני קרב.

פסלה של פו האו, נושאת גרזן קרב, בעיר יין קסו

יש סברה כי דמותה האגדתית של הנערה הוּאַ מוּלאן והבלדה שנכתבה אודותיה, שאבו השראה מדמותה של פו האו.

הנביאה והשופטת דבורה, ליוותה את מפקד הצבא ברק בן אבינעם לקרב. תפקיד השופט בישראל היה תפקיד הנהגה בעל משמעות רוחית ומדינית ודבורה הנה השופטת היחידה שרוח הנבואה שרתה עליה[1]. על פי המסופר היא שעודדה את בקר המתמהמה והחושש לצאת לקרב (שופטים ד', ו' – ז') מול צבאו של יבין, מלך כנעני שמרכז שלטונו בעיר חצור בפיקוד שר הצבא סיסרא.

דבורה, תחריט, גוסטב דורה

הקרב נגד צבאו של סיסרא הוכרע, וסיסרא ברח משדה המערכה. בדרכו עבר ליד מקום מושבם של בני משפחת חבר הקיני, ויעל, אשת חבר הקיני, פתתה אותו לאוהלה, והיא שהרגה אותו במקבת. אמנם יעל פיתתה את סיסרא, והכתה אותו כאשר ישן, אבל כבר נאמר במקרא (משלי כ"ד, ו') "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה", ועל יעל (שופטים, ה', כ"ד) "תבורך מנשים יעל אשת חבר הקייני, מנשים באוהל תבורך".

יעל ליד גופת סיסרא, תחריט, גוסטב דורה

למעשיה של יעל משמעות פוליטית חשובה: בני הקיני בכלל, ומשפחתו של חבר הקיני, הסתפחו לישראל כנוודים רועי צאן, ויתכן כי בדרך להקמת יישוב קבע. במאבק בין ישראל לשליט חצור, שדרש כמובן מס עובד, יתכן שהיו מי שצדדו ביבין ונציגיו (הפקידים והחיילים) והיו מי שתמכו בישראל. כך או כך, יעל, מתוך תובנה של הנסיבות הפוליטיות העדיפה להרוג את סיסרא, שהרי יכולה הייתה להסתיר את המצביא ולזכות בתמיכת מלכו. יתכן שהבינה כי תוצאות הקרב חרצו את גורלו של יבין, ויתכן כי דווקא המעשה הזה, הוא שסתם את הגולל על יכולתו של יבין לשסות את חייליו ופקידיו בתושבי האזור.

המאה האחת עשרה לפני הספירה המקובלת

באזור Haute Marne בהולנד של ימינו נמצאו שריון נשים מברונזה. הוא תוארך לתקופה שבין המאה ה 11 למאה ה 8 .

המאה התשיעית לפני הספירה המקובלת

המלכה שַׁמּוּ רַמַת, (מתנת הים) אמו של המלך אדד ניררי II, וסבתו של המלך שלמנאסר IV, שלטה על האימפריה האשורית. שמו רמת ירשה את כס בעלה המלך, היא נולדה בעיר ארך (אֻרֻכֻּ), מרכז תרבות קדום שהתקיים לפני הפלישה השומרית לסהר הפורה, ולא גדלה כנסיכה בת מלך ולפיכך יש לעלייתה לשלטון בעת שבנה היה בגיל מתאים לרשת את הכס, ללא שפיכות דמים או מאבק, אלא על פי חוק, משמעות מיוחדת.

יש סברה כי דמותה ההיסטורית של שמו רמת היא שהעניקה השראה לדמות המלכה האגדית סמיראמיס.

על פי מקורות רומים מהמאה השלישית, ייסדה, במאה התשיעית, את העיר קרת חדשה (קרתגנה, קרתגו), ששלטה על נתיבות הסחר בים התיכון ומנהיגיה איימו על רומי, אִשָׁה: הנסיכה הפניקית אליסה, או אלישה, (המכונה גם המלכה דידו) זאת לאחר שנאלצה לברוח מעירה צור מפני שאחיה המלך סרב לחלוק עמה את השלטון, על פי צוואת אביהם, ואף רצח את בעלה, הכהן הגדול של צור. דידו הפכה לגיבורת האפוס אנאיד[2], שכתב המשורר הרומי בן המאה הראשונה לספירה וירגיליוס, בו מתוארת אהבתם של דידו ואנאיד, שברח מטרויה לפני הריסתה על ידי היוונים וחנה בדרכו לרומי בקרתגו. עם זאת דמותה של דידו מקובעת בתולדות העמים, ואין היא פרי דמיון[3].

דידו מייסדת את העיר קרת חדשה, תחריט עץ , 1743

המאה השמינית לפני הספירה המקובלת

בערך בשנת 720, מרדה המלכה סַמְסי (שַׁמְסי), מלכה ערביה, במלך אשור, תגלת פלאסר III. עם בעל בריתה, מלך דמשק, אך המרד נכשל והיא הפכה לשליט וסל אשורי, והעלתה מס לאשורים. חשוב לציין כי סמסי ירשה את השלטון מאמה, המלכה זביבה, מלכת קדר המכונה ברשומות האשוריות מלכת הערבים (עריבי); כנראה השבטים הנוודים של המדבר הסורי, על גבולות הסהר הפורה, שהיוו איום מתמיד לשליטי הממלכות שמרכן באזור זה. השם זביבה הנו שם ערבי וכך גם שם בתה ויורשתה.

המאה השישית לפני הספירה המקובלת

בקברות נשים בגבול שבין קזחסטאן לרוסיה, שתוארכו למאה השישית נמצאו כלי נשק ועדיים. בקברות נטמנו תמיד כלים המזוהים עם האדם שנקבר, מעשה ידיו או כאלה ששימשו אותו בחייו.

ההסטוריון היווני הרודוטוס מספר כי בשנת 530 נלחמה המלכה טוׂמריס (Tomyris ובפרסית تهم‌رییش ) מלכת המסגתים, נוודים ממוצא איראני, שחיו במרכז אסיה ושטח מחייתם גבל בים השחור, בכורש מייסד האימפריה האחמנית, ואף הביסה את צבאו.

המשוררת טלסילה השתתפה, בשנת 510, בהגנה על עירה ארגוס, על ידי עידוד הנשים להלחם בתוקפים בשירי מלחמה. מספר על כך ההסטוריון פלוטרכוס ומפרט כי נשות ארגוס נלחמו בתוקפים בני ספרטה ובראשם מלכם קלאומנס, בפועל.

בערך בין השנים 540-529, עמדה בראש כוחות העילית של צבא כורש (יחידה שכונתה "בני האלמוות", שבעתות שלום היו חייליה שומרי הראש של השליט), אִשָׁה, שבעלה היה אחד ממצביאי הצבא. מסופר כי גם בשנה 522 שרתה אִשָׁה כקצין בצבא האחמני. היא ארטוניס (הנאמנה), בתו של מפקד צבאו של דריאווש I.

המלכה טומריס, תחריט עץ, 1473

המלכה טומריס: מימין: Andrea del Castagno, 1450 לספירה המקובלת; משמאל: המלכה טומיריס מציגה את ראשו הכרות של כורש, אלכסנדר זיק, 1860~ לספירה המקובלת

המאה החמישית לפני הספירה המקובלת

בסין התפרסמה לוחמת, הגבירה מיוּאֵ (יוּאֵנוּ) (Yuenü Lady of Yue), אשר כל פי המיתוסים הסיניים היא התגלמותה של "הגבירה המסתורית של תשעת הרקיעים" , ישות על אנושית שסייעה ל"קיסר הצהוב" (Huangdi ), דמות אגדתית של שליט סיני באלף השלישי לפני הספירה המקובלת, ללמוד שיטות דרכי מלחמה. היא ידועה גם בשם "הגבירה של היער הדרומי".

יואנו פעלה בימי שלטונו של Goujian, ששלט בין השנים 496-465 לפני הספירה המקובלת, ומסופר כי למדה להשתמש בקשת ובחרב בגיל צעיר, בצודה עם אביה. ׁכאשר שליט יוא ביקש להתקיף את ממלכת ווּ (Wu) נודע לו על כישוריה והיא הוזמנה לחצר המלכות. שיטות האימון שלה כללו חיזוק רגשי ונפשי של הלוחמים שכן היא ראתה באמנות השימוש בחרב דלת לתוככי האדם, על שני הכוחות הפועלים בו: היין והיאנג, שני הכוחות המנוגדים והמשלימים המצויים בכל תהליך ביקום וביקש הלחזק את השלווה הפנימית של הלוחמים בכל מצב. תיאוריה ודרכה הרשימו את השליט הוא שהעניק לה את התואר "הגבירה (הגברת, האישה) מיוא" והעמידה על אימון החיילים. שיטותיה באמנות השימוש בחרב השפיעו רבות על אמנויות הלחימה הסיניות.

ההסטוריון היווני הרודוטוס מספר כי בלוב התקיימו בכל שנה חגיגות לאלה אתנה, וכי נערות המקום נלחמו זו בזו, במוטות ואבנים, לזכרה של האלה הלוחמת. הנערה שנבחרה למנצחת הולבשה קסדת לוחם קורינתי, ושריון לוחם יווני, ונהגה מרכבת צבא בתהלוכת ניצחון.

המלכה ארתמיסיה I של קַרִיָה, מלכת הליקרנסוס, הייתה מפקדת כוחות הצי של קסרסס I (חשיארש I, בנו של דריאווש I ונכדו של כורש, הוא המלך שנלחם בצבאות הברית ההלנית כדי למקום את תבוסת אביו במרתון), השליט האחמני, בקרב סלאמיס, שנערך בשנת 480.

בקרבות הים בין הפרסים לבין צבאות הברית ההלנית, בסלמיס, התנדבה נערה בשם הידנה בת העיר סקיון, לחבל בספינות האויב. הנערה, למדה מאביה לשחות ולצלול לעמקי הים מינקותה. עם אביה, שחתה בחשכת הליל, בים סוער, סכין בידה, וקטעה את חבלי העוגנים. ספינות האויב הפרסי שלא הייתה להם משענת נגחו האחת את השניה וטבעו בים.

בחייו של היפוקרטס (460-370), על פי תיאוריו מאירועים שחלו בתקופתו, השתתפו הנשים הסארמטיות, ובנות הסקיתים, בקרבות בני שבטן ועמן.

הסארמטים (שמשמע שמם קשתים) היו בני עם איראני עתיק. הם הגרו ממרכז אסיה לאזור הרי אוראל במהלך המאה החמישית לספירה והתיישבו בדרום רוסיה האירופית, אוקראינה, קזחסטאן ומזרח הבלקן. כאן התערבו בתושבים הסקיתים שחיו באזורים אלה. יש כותבים המזהים את הסראמטים עם האמזונות שנזכרו לעיל, ויתכן כי כל כך הייתה השפעת נשיהן הלוחמות עצומה עד כי יצרה את המיתוס על האמזונות, ולא ההפך. ההסבר למציאותן של נשים לוחמות באזור, והקשר בינן לבין האמזונות, על פי הרודוטוס, הוא, שבימי קדם, הצליחו היוונים לשבות כמה אמזונות בקרב. הן הושמו, אסורות בשלשלאות, בשלוש ספינות כדי לקחתן מזרחה. אך הן התגברו על השומרים והספינות נסחפו צפונה לימת מאאוטיס לחופי סקיתיה, בדרום מזרח חצי האי קרים של ימינו. לאחר שפגשו בסקיתים ולמדו את שפתם, הסכימו להנשא להם ובתנאי שלא יהיה עליהן להפוך ליושבות בית. לפיכך, מסביר הרודוטוס, לנשי הסראמטים חופש רב והן משתתפות בקרבות, כמורשת אמותיהן האמזונות.

בחפירות ארכיאולוגיות בערבות של קזחסטאן המודרנית על הגבול עם רוסיה, התגלו קברות נשים של בני עם הסארמטים שבקברותיהן הושמו כלי נשק (חרבות, פגיונות, ראשי חצים ואשפות חצים בצד תכשיטים. כמה מאלה שימשו ככוהנות לוחמות.

למעלה: אִשָׁה סארמטית לוחמת, רכובה על סוס, ציור על כלי חרס, יוון מאה חמישית לפני הספירה המקובלת ; למטה מימין: פגיון וראשי חצים; משמאל: חרב, (קברות נשים סארמטיות)

גם הסקיתים, עם נוודים רכובי סוסים קדום שחי בין המאות 8-2 בערבות שלחופי הים הכספי, אזור שהיה ידוע אז בשם סקיתיה ואשר בהדרגה פלשו אליו הסארמטים, נודע כעם לוחמים שנשותיו למדו מלחמה ונטלו חלק בלוחמה ובהגנה על הבית והמשפחה. בתילי הקבורה של הסקיתים, בדרום רוסיה ובאוקראינה, נמצאו בקברות הנשים כלי נשק שעוצבו במיוחד עבור נשים: חרבות, פגיונות, כלים לקשתות, גרזני מלחמה, אבני משחזת וחגורות מעוטרות שלהן נדנים. הן הלוחמים והן הלוחמות שנחשפו בקברים עטו בגדים זהים, מעין טוניקות. הקברות תוארכו למאה השלישית.

ציידים סקיתים, לבושי הכובע הסקיתי המחודד, המגן על האזניים מרוח בעת רכיבה, מזוהים בשמם. עיטור לכד יווני, מאה שישית לפני הספירה המקובלת.

כובע סקיתי

מסופר כי אחותו למחצה של קסרקסס II, (חשיארש II, המזוהה עם אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ) השליט האחמני, ומי שהיתה אשתו של דריאווש II, ששמה פארי (=כמלאך) סאטיס, נשאה בתפקיד צבאי רם מעלה של Arteshbod (תואר שניתן בעת החדשה למפקד העליון של הצבא הפרסי) ובמות בעלה בקרב הנהיגה את הצבא. היא זו שדכאה את המרי של ארתקסרקסס II, (ארתחשסתא II) והשליטה סדר ברחבי הממלכה.

לא רק באזור אנטוליה נשמר המנהג לאמן נשים ללחימה. תחת שלטון הרפובליקה, ואחר כך בימי שלטון הקיסרות של רומי, אומנו לוחמות זירה (גלדיאטור (לוחם, מלשון חרב) ממין נקבה: גלדיאטריקס) שנאבקו ביניהן, זו בזו, ומול חיות טרף, לפני קהל, מבני כל העמים הנכבשים ומבני רומי עצמה. רק בימי טיבריוס (42-37 לספירה המקובלת), נקבעה החלטה (הידוע בשם החלטת לארינום[4], על שם העיר שבו נקבעה) לפיה על נשים שהן "אחיות לסנטורים, בנות סנטורים, נכדות ונינות סנטורים, בין אם מצד האם או האב, או שלקרוביהן אלה יש זכות לשבת בסנט במקומות השמורים לבני מעמד האצולה על כל דרגותיו (equites)" להתאמן או לקבל תשלום עבור הופעה בזירה כגלאדיטריקס. עם זאת ידוע כי קרבות נשים בזירה נמשכו, ולא רק על ידי שבויות או נשים ממעמד נמוך, והדברים מפורטים ברשומות:

טקיטוס, בכתבו על זמן שלטונו של נירון (63 לספירה המקובלת) מספר כי " קרבות הראווה של לוחמי זירה שערך היו מפוארים כמו אלה של קודמיו, אלא שיותר נשים בעלות מעמד וסנטורים ביישו את שמם בזירה"[5]. טקיטוס עצמו, מחה מספר פעמים בזעם, על השתתפות נשים ממעמד חברתי גבוה בלחימה בזירה, וממחאותיו עולה כי היה זה עניין רגיל.

בחיבור "סטיריקון" המיוחס לפטרוניוס בן פלרמו שבסיציליה, ואשר נכתב במאה הראשונה לספירה המקובלת, נזכר כי נשים השתתפו בתחרויות מרכבות בזירה והתחרו בנהגי מרכות גברים.

המשורר סטאטיוס מספר על קרב לוחמי זירה שארגן האימפראטור דומיטיאנוס בשנת 88 לספירה המקובלת שבו נלחמו "ערבים, פיגמים (מאפריקה) ונשים". כלומר: שילוב נשים בזירת הלוחמים היווה עניין מיוחד ואקזוטי שמשך את הצופים.

ידוע כי בין התומכות בנבחרות גלדיאטורים, שממנו את האימונים ואת שכרם של הלוחמים והלוחמות נמנתה גם אשתו, שהיתה גם בת דודו, של הקיסר מרקוס אאוריליוס (121-180 לספירה המקובלת), פאוסטינה.

המשורר הרומי יובנלוס בן המאה השנייה לספירה המקובלת, מספר באחת הסטירות שלו, (סטירה 6) על השתתפותן של נשים מהמעמדות הגבוהים בקרבות כאלה, אף כי בכך יש לראות דווקא חיפוש של ריגושים ואחד הסימנים להתפוררות המוסרית של בני מעמדות אלה. תיאורים על קרבות של גלדיאטריקס נמצאים במקורות המאוחרים יותר, ומצוינים גם כמה שמות שלהן. בלונדון נמצא בחפירות בשנת 2001 לספירה המקובלת שלד אשה שהייתה גלאדיאטריקס, וכן גם בחפירות שנערכו בשנת 2010 לספירה המקובלת בהרפורשיר, אף כי במקרה זה אין וודאות כי היתה זו גלדיאטריקס אלא שהשלד העיד על כוח פיזי רב, ועל אימונים לפיתוח שרירים שמסייעים ללחימה בזירה עם כלי הנשק שבהם השתמשו בקרבות אלה. הוא גם מספר על גלדיאטריקס בשם אפיה (Eppia) שנטשה את משפחתה, את בעלה וילדיה, כדי להמשיך ולהלחם בזירה.

בשנת 200 לספירה המקובלת שוב הוצא איסור על השתתפותן של נשים בקרבות זירה, על ידי הקיסר ספטימוס סרווס אך ללא השפעה של ממש.

לא מן הנמנע הוא כי השתתפותן של נשים בקרבות זירה בראשית ימי הרפובליקה הרומית, לפני שהפכו אלה למופעי ראווה שמטרתם להשכיח מההמונים את תלאות חייהם, קשורה להתייחסות לנשים כבעלות יכולת שווה לגברים בכל הקשור לאתלטיקה, שכן אז גם השתתפו הנשים במשחקי (תחרויות) ספורט, כדוגמת אלה שהתקיימו ביוון, ואחר כך הפכו משחקים אלה לנחלת הגברים בלבד. אך גם אם לאחר מכן הייתה השתתפותן עניין של ראוותנות הדבר מוכיח כי גילו יכולות שוות לגברים בכל הקשור ללחימה בזירה (קרבות פנים אל פנים בכלי נשק).

נשים לוחמות בזירה (גלדיאטריקס), תבליט רומי, נמצא בעיר הליקרנסוס (בודרום של ימינו, בדרום מערב תורכיה).

נשים לוחמות זירה בקרב מול חיות טרף, ציור קיר רומי

מנורת שמן שנמצאה בקבר אִשָׁה באנגליה, היא מנורה המסמלת כי הטמון בקבר הנו לוחם זירה שנוצח בקרב ומת, בין אם מפצעיו או על ידי החלטת הצופים: על פי האומץ שהוכיח או התחבבותו על הקהל יכול בעל המעמד הנכבד ביותר בין הצופים, בדרך כלל על פי קריאות הקהל, לחרוץ את גורל הגלדיאטור לחיים או למוות.

האתלטית המנצחת במשחקים (תחרויות), לראשה כתר הניצחון, ציור קיר רומי

תיאור נוסף של בן המאה החמישית אשר מתאר את אשר חווה, הוא סיפורו של סוּן טסה (טסו), אשר מספר כיצד הוׂ (הֵ) לוּ, שליט וו, בתקופה שבה נלחמו שליטים מקומיים בסין זה בזה על השלטון (403-221), בחן את יכולותיו כמפקד המסוגל להכשיר חיילים על ידי שהורה לו לאמן צבא של 180 נשים לקרב. יהיה מי שיאמר שדווקא עדות זו מוכיחה כי נשים לא אומנו כשגרה ומשום כך היה צורך בידע רב כדי להכשירן ללחום; אולם עצם העובדה כי נשים נקראו לעניין מוכיח כי לא נתפשו כיושבות בית בלבד, וכי הכשרה צבאית לא הייתה עניין שנתפש כמוקצה מחמת מיאוס חברתי או אחר לנשים.

המסורת היהודית מספרת על גִבּורה לאומית בשם יהודית שקורותיה נכתבו בספר על שמה, הנמנה עם הספרים החיצוניים של היהדות. על פי הספר שלח מלך בשם נְבוּכַדְנֶצַּר את שר צבאו האשורי, הוֹלוֹפֶרְנֶס (אולופרנא) למסע כיבושים כדי להעניש את העמים שסרבו לתמוך בו במאבקו נגד הפרסים. במסע זה נכנעו ארצות רבות, מפרס ועד צידון, לפני הצבא הבבלי, וכל הנכבשים, מקדשיהם נתצו והם נאלצו לעבוד את נבוכדנצר כאל. אל ארץ ישראל פלש הולופרנס מעמק יזרעאל, בדרכו לירושלים. היהודים, מחשש לבית המקדש, יצאו בקריאה לתושבי הצפון לנסות ולמנוע את התקדמותו של האויב דרומה. אולם הצבא התקדם בכח עצום עד כי צר על העיר בתוליה (בית אל?) בצפון השומרון, ומגניה כמעט ואבדו תקווה. הם קבלו על עצמם כי אם תוך חמישה ימים לא יוושעו בנס, יכנעו לפני האויב וימסרו לו את השליטה על העיר. יהודית, אלמנה עשירה בת העיר, החליטה לעשות מעשה: היא יצאה לעבר מחנה הולופרנס, והצהירה בפומבי כי היא יודעת שעל חטאיהם עתידים היהודים להנגף בקרב, וכי אין היא מבקשת אלא להתפלל בחסות הצבא לאל שישלח לה מענה ברור מתי עתידים היהודים להמסר בידו. ביפיה ובכח שכנועה מצאה מסילות אל לבו של הולופרנס, שנתן לה אישור לשהות במחנה ואף בילה עמה במשתאות. בהיותו שיכור ביין, כשנותרו לבדם, כרתה את ראשו בחרבו שלו, טמנה את הראש בתרמיל, וחזרה לעירה. אז עודדה את הלוחמים להמשיך ולהתגונן, והראתה להם את ראשו הכרות של מפקד צבא האויב. אכן, משגילו החיילים האשורים כי שר צבאם מת נפלה עליהם חלחלה והם נסוגו.

על אמינותו של הספר כמייצג אירועים אמיתיים חלוקות הדעות מפני שהרי נבוכדנצר, היה מלך בבלי, ומעולם לא הוצג כשליט על אשור, בירתו לא הייתה ננווה, כמסופר בספר, ויתרה מזאת, אביו הרס את ננווה. בנוסף, העלילה מתרחשת אחרי שיבת ציון (568), ונְבוּכַדְנֶצַּר הרי מת בשנת 562. בנוסף, בתיאור ארץ ישראל יש סתירות טופוגרפיות. עם זאת רבים סוברים כי הדברים מבוססים על אירועי אמת, ומזהים את נבוכדנצר עם דריאווש, ואת הכותב עם מי שחי בגולה ולא הכיר את הטופוגרפיה של ארץ ישראל. כך או כך, בספור ה נבחר הגיבור המושעי להיות אשה ויש בכך כדי ללמד על יחס של כבוד לנשים בעתות מצוקה הדורשות תחכום ותעצומות נפש.

המאה הרביעית לפני הספירה המקובלת

על המלכה טאניה (Tania וגם לעתים Mania) מדרדניה (Dardania ) מספר פוליאֵנוס (Polyaenus ), ההיסטוריון הצבאי בן מקדוניה, כי לאחר מות בעלה עלתה על כס השלטון ויצאה לקרב על מרכבה. היא הוכיחה עצמה כמצביאה יוצאת דופן ומעולם לא הובסה. את בתה השיאה לאיש צבא, אשר שנה לאחר מכן רצח אותה ועלה על כס השלטון.

המלכה אמאג' (Amage), מלכת הסארמטים, התקיפה נסיך סקיתי, שערך פשיטות לעבר השטחים שהיו נתונים לחסותה. היא רכבה לעבר סקיתיה בראש 120 לוחמים, הרגה את שומריו, חבריו, משפחתו, ולבסוף גם אותו, כשנצחה אותו בדו – קרב. בדברים אלה יש משום הוכחה למעמד הנשים במחוזות הספר של האימפריות השליטות ומעמדן המדיני והצבאי.

אחותו למחצה של אלכסנדר הגדול, קִִינַאני (Cynane), התלוותה לאביה המלך פיליפוס II, במסעות צבאיים והיא שהרגה את מלכת האילירים, קאיריה, בקרב פנים אל פנים. יש לציין כי מי שאימן אותה לקרב ולמדה לרכוב על סוסים, לצוד, להתגושש ולהשתמש בכלי נשק, הייתה אמהּ, הנסיכה האילירית אַאוּדַתה, על פי המסורת האילירית לפיה השתתפו נשים בקרבות. גם אחותו השניה, אוירידיקי, אף היא בתה של אאודתה, נטלה חלק פעיל במאבקי הירושה אחרי מות אחיה (מלחמות הטוענים לירושת השלטון / הכתר, מלחמות הדיאדוכים).

רוקסאנה (Roxana ובפרסית: رکسانا, رخسانا), בתו של אציל בקטרי בעל מעמד לא רם, נשבתה במצור על מבצר סוגדיאנה, על ידי צבאו של אלכסנדר הגדול, ומסופר כי נטלה חלק פעיל בקרבות. בסופו של דבר נשאה לאלכסנדר, והצטרפה אליו בכל מסעות כיבושיו.

אלכסנדר ורוקסאנה, Pietro Rotari, 1756

כדי להשיב לעצמה את כס מלכותה ולזכות בעצמאות מדינית, כרתה אדה מקַרִיָה (Ada of Caria ), (377-326) שהיה לה מעמד של שליטת מחוז מטעם הפרסים, ברית עם אלכסנדר מוקדון, והשתתפה עמו בקרבות עד להכנעת המחוז כולו. מסופר כי אמצה אותו לבן, ואף הטיחה לו כי לאחר מותה יעבור כס השלטון בקריה אליו כיורשה. מעמדה והכבוד שרחשו לה בני קריה הבטיח את התמיכה באלכסנדר ואת הסיוע לו זכה.

בקרב איסוס, (333), שבו נלחמו חברי הליגה ההלנית, ובראשם אלכסנדר הגדול, מול הצבא האחמני בפיקודו הישיר של דריאווש III, נשבתה סְטַטֵירָה II, בתו של דריאווש II, וכל אחיותיה עמה. גם היא לקחה חלק פעיל בקרבות. לאחר הקרב, נשאה אלכסנדר לאשה, ועמה גם את בת דודתה פריסאטיס II, בתו של אתרקסרקסס III, אותו ירש דריאווש II, בטכס נישואין בעיר סוסה. אין ספק שנישואיו של אלכסנדר בדרכו למזרח היו בעלי משמעות פוליטית, לא משום שבכך זכה בתמיכת הממלכה ממנה הגיעו נשותיו, שהרי נשאן תמיד לאחר שהשלים את כיבושיו, אלא משום שעל ידי נישואים אלה הבטיח תמיכה של נשים לוחמות שיש בידן, להתסיס את בני עמן ולהוליכן לקרב.

בין השליטות שלחמו באלכסנדר הגדול ניתן למנות את קְלֵאוׂפִיס (Cleophis), שליטת בני אסוואכאס (Aśvakas), בני שבטים ממוצא ארי שחיו בצפון אפגניסטן של היום, באזור קפיריסטאן, ונודעו כלוחמים ואוהבי חופש. המקורות העתיקים מתקשים להסביר את נצחונו של אלכסנדר על לוחמים עזי נפש אלה, שנלחמו בו ארוכות והקשו על צבאו להתקדם. יש מספר סברות להצלחתו למגרם בסופו של דבר. מקור אחד אפילו מספר על בגידתה של המלכה בעמה, כסיבה אולם אין לכך שום סימוכין של ממש. להפך, מסתמן, על פי חלק מהמקורות ובהם פלוטרכוס ודיודורוס מסיציליה, כי משנהרג מנהיגם בקרב, בקשו האסכאנים לחתום עם אלכסנדר על הסכם הפסקת אש והוא זה שבגד בהם. ניתן בכל זאת לאמר, כי במקרה זה, שבו המלכה הייתה כבת חמישים שנה, לא הועילה לאלכסנדר דרכו להנשא למלכות ונסיכות כבעבר; והעובדה שבני העם בו נלחם היו מוכנים להקריב את נפשותיהם למען החופש, תמיד העמידה את אלכסנדר הגדול במבחנים של ממש, שלא כמות במקרים בהם היו שליטי בובה מטעם האחמנים מוכנים לבגוד בהם. במיוחד יש לציין כי מתיאור הקרבות והכיבושים של אלכסנדר בדרכו מזרחה, עולה כי דווקא העממים שחיו בשולי הממלכות המפוארות, הם ששימרו על מעמד הנשים כשליטות וכמנהיגות ראויות, גם בעת קרבות קשים ומרים. מנגד: מתברר כי במאבקי הירושה של אזורי שליטתו, נטלו נשים, בנות מקדוניה והעממים שהתגוררו בשולי יוון, חלק פעיל, לא רק כמדינאיות ובעלות ברית, אלא כמנהיגות צבאיות לכל דבר,שכן, כאמור לעיל, שמרו את מסורת העמים שמצפון ליוון שנשותיהן למודות מלחמה.

אולימפיאס (Olympias), נסיכה בת אפירוס שבדרום מזרח אירופה, בתו של מלך אפירוס, נאופטולמוס I, אחות לאלכסנדר I, לעתיד מלך אפירוס, ואשתו הרביעית של פיליפוס II ממקדוניה, היא אמו של אלכסנדר הגדול, נטלה חלק פעיל במאבק על ירושת בנה. על פי מסורת בני עמה, השתייכה לצאצאיו של הגיבור היווני המיתי אכילס, כל כך גדול היה יחוסה. לאולימפיאס היו מספר שמות: כילדה נקראה פוליקסנה; כנערה נקראה מירטלה, כנראה בשל שהצטרפה לכת דתית חשאית, אשר יש סברה כי בעלה לעתיד, אף הוא נמנה עם מאמיניה וכך גם הכירה והתאהב בה[1]; עם נישואיה לפיליפוס II בשנת 357, קראה לעצמה אולימפיאס, יתכן כי כאות כבוד לבעלה שנצח במשחקים (תחרויות) האולימפיים בשנת 356; אחר כך היא נקראה בשם סטראטוניקי, כינוי שדבק בה לאחר נצחונה על אוירידיקי בשנת 317.

נישואיה לפיליפוס II העניקו לאולימפיאס את התואר והמעמד של שליטה שותפה בכל שטחי מקדוניה. בנוסף, הייתה אמו של יורש העצר, והתערבה רבות גם בגידולו ועיצוב אישיותו. סבורים גם כי הייתה מעורבת המותם ללא עת של טענים פוטנציאליים לכתר לאחר רצח בעלה פיליפוס, בשנת 336.

תחריט עץ, אולימפיאס וגופת פאוסניאס, 1473

קרתסיופוליס (Cratesipolis), כלתו של פוליפרכון (Polyperchon), מי שהיה אחד ממצביאיו של אלכסנדר הגדול, שנודעה ביפיה ובחכמתה, הנהיגה, לאחר רצח בעלה בשנת 314, צבא שכירים, והשכילה, אף כי המקורות מדגישים כי דווקא משום רוך לבה ויחסה החם לאנשים, להשתלט על אזור סיקיון (Sicyon ) שבצפון חצי האי הפלופונסי, ולהקים של ממשל עצמי.

טימיכה, בת ספרטה, שנודעה כפילוסוף פיתגורי, נשבתה על ידי חיילים מסיציליה בקרב. כשהובאה לפני השליט הטירן הסיצילי קטעה, כך מסופר, את לשונה בשיניה וירקה אותה לרגליו, כדי לא לענות על שאלותיו.

בספרו "ספר האדון שנג", ספר על החוק המסורת והדרך לשמר את השלטון בידי העילית, ממליץ המדינאי הסיני שנג יאנג (390-338) לחלק את הצבא לשלושה חלקים: האנשים החזקים, הנשים החזקות, והחלשים והמבוגרים משני המינים. לדעתו על הגברים החזקים להיות מוצבים בקו ההגנה הראשון, הנשים החזקות תוצבנה להגן על המבצרים והמוצבים הבנויים, כולל מקומות מסתור ומארבים, ואילו החלשים משני המינים יהיו אחראים לאספקה סדירה. לדבריו אין לערבב בין חברי שלוש הקבוצות האלה מפני שהדבר יפגע במורל הצבא.

המלכה סטרטוניקי (Stratonice), אשת המלך אנטיגונוס, בת מקדוניה, הערימה על תומכי הדיאדוך הטוען לחלק בירושת אלכסנדר, פרדיכאס, שהתאחדו לאחר מותו של זה וניסו להשתלט על שטחי שלטונו של בעלה באסיה הקטנה, ובראשם אחד מהמצביאים המקדונים, דוקימוס (Antigonos Dokimos). דוקימוס עם צבאו חנו במבצר בפריגיה שבאנטוליה; אך סטרטוניקי, שיצגה את עמה במשא ומתן עמו, הערימה עליו והוא יצא את המבצר ונשבה על ידה. היא המשיכה להלחם ביריביה אך נאלצה, לאחר נצחונם באפסוס (301) לברוח מאסיה הקטנה לסלאמיס, שבקפריסין, שם כנראה גם מתה, מכיוון שכאשר השתלט בית תלמי על האי, היא איננה נזכרת בין הנלחמים או השוהים בו.

בשלהי המאה השלישית, כבשה אַמַסְטריס (Amastris), אחייניתו של דריאווש II, אותה השיא אלכסנדר הגדול לרעו קְרֵטֵרוּס, בן מקדוניה, לוחם בצבאו ואחד מהטוענים לחלק מירושתו, מספר התיישבויות והקימה עיר ממלכה עצמית אותה קראה על שמה. אמסטריס נשאה בשנית, משום שקרטרוס בחר אִשָׁה אחרת, לדיוניסוּס, השליט הטירן של הרקליאה פונטיקה, שלחופי הים השחור, באזור ביתיניה. אחרי מותו נישאה למצביא המקדוני ליסימכוּס, אף הוא מהמצביאים שנאבקו על ירושתו של אלכסנדר, שנטש אותה בחלוף זמן קצר,כדי לשאת לאִשָׁה נסיכה מבית תלמי, בתו של הפרעה היווני הראשון של מצרים. היא נותרה, כשליטה בשם בניה, באזור הרקליאה, ושלטה כשליטה עצמאית בכל האזור המכונה פּאפְלַגוניה באנטוליה.

המלכה ברניקי I (Berenice), מלכת מצרים התלמאית ומקדונית במוצאה במורשתה, לחמה בקרב לצד בעלה תלמי I. ברניקי נישאה לתלמי I לאחר מותו של בעלה שהיה איש צבא, והייתה לאם בית תלמי, שכן בנה, תלמי פילדלפוס, ירש את אביו במותו, למרות שלתלמי I היו בנים מנישואיו הראשונים לאוירדיקי, אף היא בת למשפחת אצילים ממקדוניה ומי שהזמינה את ברניקי למצרים כבת לוויה לאחר שבעלה נפטר.

מסופר גם כי ברניקי I הייתה נהגת מרכבות מוכשרת, ואף זכתה במדליה באחד המשחקים (תחרויות) האולימפיים בתחום זה.

השפעתה של ברניקי I על השלטון והמנהל המשיכה לאחר עלות בנה לכס המלוכה, ועל המטבעות שהטביע, מופיעה דמות בצד דמותו.

מימין: דיוקנה של ברניקי I מתוך Promptuarii Iconum Insigniorum המאה ה 16 לספירה המקובלת ; משמאל: דיוקנות ברניקי I ובנה תלמי II על מטבע שהוטבע לאחר עלות בנה לשלטון

אִשָׁה כנהגת מרכבה, עיטור לכלי קרמיקה, מאה חמישית, יוון,

המאה השלישית לפני הספירה המקובלת

בראשית המאה השלישית, שימשה הוּ אַנג גוּי גִי כקצינה בצבאו של שליט ממלכת קין (סין), קין שׁי הוּ אַנג. היא הובילה את היחידות שבפיקודה (שלוש חטיבות) לקרבות נגד עממי צפון סין של היום, וסייעה להרחבת גבולותיה והשפעתה של ממלכת קין. היא נודעה כקשתית רבת יכולת וכוח, כמי שידעה לנווט בלילה על פי הכוכבים, ולמדה ספרות צבאית כדי לשפר את יכולותיה האסטרטגיים והטקטיים. גם לאחר שהשלטון עבר לידי בית האן, נשמר לה מעמדה, היא זכתה בהוקרה והוענק לה רכוש רב.[2] יש לציין כי בימי בית האן, הפכה הפילוסופיה של קונג פו צה (טסה, דזה) (קונפוציוס) לפילוסופיה הרשמית המנחה של סין בכל עניין ודבר, ויתכן כי לכך הייתה גם תרומה לשינוי הדרגתי בתפישת האִשָׁה ונשים בכלל.

בעיר ספרטה, שבה חינכו הנשים את בניהן לצאת לקרב עד הניצחון או המוות, לא היו הנשים חלק מהמערך המדיני או הצבאי ובנות האצולה לא עסקו בעבודה כלל ובעבודת כפיים כל שכן. במאה השלישית, סייעה נסיכה בת העיר, היא אראכידמיה, בעת המצור של צבא אפירוס בראשות מלכם פירוס על עירה, ללוחמים. היא עמדה בראש נשות העיר שבנו תעלות וחפירי הגנה ובטיפול בפצועים. בראשית המצור ביקשו הספרטנים לשלוח את הנשים לאי כרתים להגנתן, והמקורות מספרים כי אראכידמיה נכנסה בעוז למקום התכנסות מועצת זקני העיר שבידה היו נתונים נושאי החלטות מדיניות וצבאיות כשחרב בידה והסבירה למועצה כי לא ניתן לצפות שנשות העיר תוכלנה לחיות לאחר הרס ביתן.

אכן פירוס נכשל בתכניתו לכבוש את העיר בשל ההתנגדות העזה של תושביה. לימים, כך מספרים, עתיד הוא; מי שעל שמו נטבע הביטוי "ניצחון פירוס" לאחר קרב אסכולום בו נלחם נגד הרומים, באמרו "עוד ניצחון כזה ואבדנו" בשל האבדות הקשות שספג; ומי שטבע את הביטוי "הפרד ומשול", למות בקרב בידי אשה שהשליכה עליו לבנה מהחומה של העיר ארגוס עליה הטיל מצור[3], ומכאן שבקרבות ההגנה על החומות השתתפו גם נשים, בכל הגילים.

המצור של פירוס על ספרטה, Jean-Baptiste Topino-Lebrun

מסופר כי בעת המצור של צבא דמטריוס I ממקדוניה על אתונה בשנת 296, ניצלו חייהם של הפילוסופים האפיקורים שחיו בעיר בזכות אחת מעמיתותיהם לאסכולה וללמידה: ליאונטיום. היא סכנה את חייה והשיגה מזון להחיותם.

בקרבות הסלאוקים נגד צבאות תלמי II, נטלה חלק לַאוׂדִיקי I (Laodice I), בת אנטוליה, ואשתו הראשונה של אנטיוכוס II תאוס הסלאוקי. כחלק מהסכם שלום בין בית תלמי לסלאוקים, נשא בעלה את בתו של תלמי II לאִשָׁה על פניה וקבע את בכורו מנשואים אלה כיורשו. מעשה זה גרר בתגובה מלחמה הנקראת המקורות "מלחמתה של לאודיקי" (ולעתים המלחמה הסורית השלישית), בין הסלאוקים לבין בית תלמי. גם ברניקי II, אשת תלמי III, השתתפה בקרבות.

ברניקי II

בשנת 297, בעת הפלישה הגאלית ליוון, כשפלשו הגאלים לאַאֵטוליה, האזור ההררי שבצפון מפרץ קורינתוס, נתקלו בהתנגדות צבאית של כלל התושבים: נשים גברים וזקנים כאחד.

בשנת 271, הובלו נשים גותיות שנשבו בקרב על ידי הגייסות של רומי בתהלוכת הניצחון כששלטים ועליהן כתובה המילה "אמזונות" עליהן, משום שכאשר נשבו נלחמו צד בצד עם הגברים והיו לבושות כמותם וחמושות כמותם.

טוׂיְטה (Teuta), שליטת בני ארדיאי (Ardiaei), השבט האילירי שהתישב לחופי הים האדריאתי, שכונתה מלכה על ידי ההסטוריון הרומי אפיאנוס, משום שהייתה עוצרת בשם השליט האילירי פינס, ואשתו של המלך שקדם לו, אגרון, נטלה חלק פעיל בהתנגדות לכיבוש הרומי של מכורתה בשנת 229. האילירים לא יכלו לעמוד מול העצמה הצבאית של רומי, ששגרה נגדם צי בן 200 ספינות וכ 20000 חיילים. טויטה נאלצה להכנע בשנת 227, וקבלה את מרות רומי ואת תנאיה המשפילים שקבעו העלאת מס עובד ושאסרו עליה ועל תושבי מחוזותיה, בני עמה, לחמש ספינות מחשש הרומים למונופול שלהם על המסחר בים התיכון. למרות שהכניעה לרומי עלתה לה בכתרה, שכן נחשבה לתומכת ברומי, מסופר כי הנהיגה ספינות פיראטיות כדי לפגוע בסחר הרומי ובשליטתה של זו על דרכי הים.

המלכה טויטה

בשנת 217 לוותה אַרְסִיוׂני III (Arsinoe III Philopator ) את בעלה תלמי IV לקרב ברפיח נגד הסלאוקים. בכלל מסופר כי נטלה חלק גם בענייני ניהול המדינה והנהגתה. ברפיח, כשנדמה כי הצבא הסלאוקי גובר על חיילי בית תלמי, יצאה לפני הצבא ועודדה את החיילים להתאמץ להלחם למען משפחותיהם וארצם, ואף הבטיחה להם שני מינא (מנות) זהב לחייל אם ינצחו בקרב, כפי שאכן קרה לבסוף.

ארסיוני, חריתה על מטבע זהב

המאה השניה לפני הספירה המקובלת

מעורבותן של הנשים במאבקים על חלוקת ירושתו של אלכסנדר מוקדון, באנטוליה, בסוריה ובמצרים, הן בארמונות (אפילו בעזרת נישואים פוליטיים, אך רק ככלי להשגת מעמד ועמדה כדי ליטול חלק בהחלטות ובפיקוד על הכוחות) והן בשדות הקרב, שנדונה לעיל באה לידי ביטוי גם לאחר שהגבולות נקבעו, להלכה לפחות:

לאודיקי מקפדוקיה (חבל ארץ במרכז אנטוליה שמשמעות שמו "ארץ הסוסים היפים") אף היא נטלה חלק פעיל באירועים לשמירה על מעמד ממלכתה:

תחריט עץ המתאר את לאודיקי, 1473

לאודיקי, בת לממלכת פונטוס שבצפון מזרח אסיה הקטנה, אמם לעתיד של שליטים פרסים ומקדונים יוונים, היתה הבת הבכירה של המלך לאודיק VI הסלאוקי (שלט על פונטוס בין השנים 150-120) ומלכתו מיתרידטסV אוירגתס. בין אחיה נמנים המלך מיתרידטס, ששלט על פונטוס בין השנים 120-63) ונודע כאחד האויבים הקשים והמרים של הרומים.

בשנת 130~ מתה דודתה מצד אביה, ניסה (Nysa ) מקפדוקיה; ניסה הייתה אשתו ואחר כך אלמנתו של מלך קפדוקיה, אריאראתס V פילופטור; שלאחר מותו עלה על כס השלטון בקפדוקיה בנם הצעיר, אריאראתס VI אפיפנס פילופטר. אביה של לאודיקי, שהכיר והבין היטב את המתחים הפוליטיים ששררו בקפדוקיה, ואשר הביאו למות אחותו, ביקש להרחיב את תחומי השפעתו ומעמדו ופלש לקפדוקיה. כדי לבלום מתקפה זו בעודה באבה הציע אריאראתס VI , כי ינשא ללאודיקי, וכל כך מהר הסכימו שני הצדדים להצעה עד כי יש סבורים כי היתה זו פלישה מדומה כדי לחזק את מעמדו של אריארתיס VI על ידי קשירתו לממלכת פונטוס. עם הנישואים פסקו כל מעשי האיבה בין שתי הממלכות, מלך פונטוס יכול היה לעקוב אחר כל מעשיו ותכנוניו של חתנו ולשלוט בהם, שכן לאודיקי שנשאה בתואר של מלכה שותפה לשלטון, שמרה על האינטרסים של אביה בחצר בעלה. לזוג המלכותי נולדו שני בנים ובת.

לאחר מות אביה, בשנת 120, ירש את כסאו אחיה של לאודיקי, מחשש למעמדה לכוחה ולהשפעתה של פונטוס באזור, ויתכן כי בשל נסיון למרד של הקפדוקים, נרצח, על ידי תככיו של האח, בעלה של ליאוניקי, והיא עלתה על כס השלטון, בשל מעמדה ובשל מעמד בנה כיורש לעתיד. כאשר איים עליה המלך ניקומדס III אוירגתס מלך בתיניה, מי שהיה בעלה של בתה שאך לא מכבר התאלמן, היא בחרה לכרות עמו ברית כדי להבטיח את מעמדה של קפדוקיה ושל בניה. היא נשאה לו והפכה למלכת ביתניה. כשמהר אחיה לעזרתה, לשמע גיוס הצבא של בתיניה ויציאתו לקרב, נאלץ לצאת נגד אחותו ולתמוך בבעל בריתו ובן אחותו אריארתס VII שלבסוף הביא להריגתו. כל העת הזו לא חדלה ליאוניקי מנסיונותיה לשים לאל את מאמצי אחיה להשתלט על קפדוקיה ואפילו עד הסנט של רומי הגיעה. הסנט, אמנם ראה את הממלכות באזור כרפובליקות של רומי, אך נמנע מלהתערב במאבקים פנימיים, שאך החלישו את יריביו.

כל המעשים האלה מלמדים על התככים שאפיינו את הממלכות ההלניות מאות שנים לאחר מות אלכסנדר הגדול, אך גם על תפקידן ומעמדן של הנשים השליטות בחצרות הממלכות האלה.

מסופר כי בקרבות שהתחוללו בין מיתרידתס VI ,מלך פונטוס וארמניה (שלט 120-63) לאויביו השתתפה גם הִסַיקראתאי בת קווקז, אחת מפילגשי המלך ואחר כך אשתו השישית, שזכתה בתואר מלכה בזכות עצמה כששלטה יחד עם בעלה.כאשר ניגף צבאו של מיתרידתס VI לפני חילותיו הרומים של פומפיוס, היא השתחררה מהמצור והגיע אל שדה הקרב ונוכח יאושם של שאר בני פונטוס הצליחה להגן על בעלה המלך, עד כי נותרו רק שלושה לוחמים סביבו. פלוטרכוס מספר כי היא "תמיד גילתה אומץ רב של שליטה עצמית, לבושה גלימה רכובה על סוס פרסי, תמיד הגנה על המלך ולא עייפה..." ומוסיף וולריוס מקסימוס כי היא לא ענדה תכשיטים או הדגישה את יפיה: "המלכה הסיקראתאי אהבה גם מאד את המלך ואת כל רגשותיה העזים חשפה. למענו שינתה את מראה, כל תפארת יפיה, עד כי נדמתה לגבר. את שערה קיצרה, הרגילה עצמה לעטות שריון לוחם ולשאת כלי נשק כדי שתוכל בקלות לטול חלק בסכנות שארבו לו ובכל מעשיו. ואכן, כשניגף לפני חייליו של פומפיוס, כאשר ברח דרך ארצות של עמי פרא, בגופה ובנפשה התלוותה אליו. נאמנותה יוצאת הדופן היתה לו לנחמה..."

על תיאור זה מוסיף Giovanni Boccaccio בחיבור De mulieribus claris, שנתב במאה החמש עשרה לספירה המקובלת, ומציג בתיאוריו את התפישה של דמות האשה הלוחמת, שויתרה על נוחות ותמרוקים, על פי תפישה רומנטית, ונוצרית, בת זמנו ועל פי מקומן של נשים בחברה בה חי: "כך היא גרמה לעצמה להראות כגבר. ראשית היא גזזה את תלתלי הזהב שלה, אשר רוב הנשים היו מהללות. ולא רק שהסתירה את פניה שזהרו ככוכבים ואת שערה בקסדה אלא גם לא נמנעה מכיעורם בזעה, אבק, וחלודת כלי הנשק. היא הסירה את תכשיטי הזהב שלה, ואת גלימות השני שעטפוה מראש ועד קרסול קיצרה עד לגובה ברכיה. לחזה שגונו כשנהב לבשה שריון והדקה את השריון לרגליה. את טבעותיה ושאר קישוטיה היקרים השליכה. במקום אלה נטלה בידה מגן וחניתות עשויות עץ מֵילָה. במקום ענקים לצווארה תלתה קשת פרתית ואשפת חצים. כשסיימה כל זאת הפכה ממלכה אצילה ורמת מעלה לחייל לכל דבר".

דיוקן הִסַיקראתאי מתוך החיבור Promptuarii Iconum Insigniorum שערך Guillaume Rouillé, המאה השש עשרה לספירה המקובלת

כְּיוׂמֵרָה (Chiomara), בת האצילים הגאלית מאזור גלטיה שבאנטוליה, נלקחה בשבי על ידי הרומים, בעת ששפיקדה על צבא בני שבטה[4] בסדרת הקרבות הידועה בשם המלחמה הגלאטית, בשנת 186; ואחד משרי המאה של רומי התעלל בה ואנס אותה, לאחר שדחתה את פיתויו. כדרך הרומים, ובמיוחד מפני ששר המאה בוש במעשיו, נשלחה אחת מנערותיה של כיומרה לבני משפחתה בדרישה לשלוח כופר נפשה אם ברצונם לשחררה. משאלה הגיעו ובאמתחתם מטבעות זהב, רמזה להם כיומרה, או דברה אתם בשפתה לפי חלק מהמקורות, והם התקיפו את מחנה השבויים, הרגו את שר המאה וכרתו את ראשו. את הראש הכרות נשאה עמה וזרקה לרגלי בעלה בהגיעה לביתה. ההסטוריון הרומי פּוׂליביוס מספר כי פגש את כיומרה פנים אל פנים בעיר סרְדיס, והתרשם מתבונתה ומיפיה.

תחריט עץ המתאר את המעשה בכיומרה, ונקמתה במחלל תומתה, 1473 לספירה המקובלת

כשנודע למלכה הפרתית רהודוג (Rhodogune), בתו של מיתרידתס I ואשתו של השליט הסלאוקי דמטריוס II ניקנור, על מרידה בתחומי ממלכתה, בעודה רוחצת באמבט, (כנראה אחרי שנת 131) נשבעה כי לא תסרק את שערה עד שתכניע את המתקוממים. היא רבה לקרב בראש תומכיה והכניעה את המורדים.

בדיווח משנת 181, מאזור הקרבות בלוסיטניה, במערב חצי האי האיברי, כתב הרומי סקסטוס יוניוס ברוטוס כי "הנשים בנות לוסיטניה לחמו בקרבות יחד עם הגברים באומץ כה רב עד כי בעת שנגפו ונטבחו אפילו לא הוציאו צעקה מפיהן". הוא גם ספר כי הנשים הברקאריות , מהתושבים הקלטים של גליסיה "התחמשו בנשק כגברים ולחמו מבלי לסגת ומבלי להפנות את גבן לאויב, ומבלי צעקה". על אומץ לבן של הנשים הקלטיות ומיומנותן בקרב דווח גם המדינאי והמציא, קונסול נבחר ברפובליקה של רומי ופריאטור [מפקד הצבא מטעם הרפובליקה של רומי] בסיציליה, קווינטוס פאביוס מקסימוס אימיליאנוס, בשנת 145.

מימין: לוחמת קלטית ; משמאל: משפחה טווטונית, כולה חמושה גם בעתות שלום

בשנת 102 פרץ קרב בין הצבא הרומי לבין האמברונים, בני שבט טאוטוני (גרמאני) מאזור יוטלנד, בדנמרק של ימינו. פלוטרכוס מספר כי הקרבות בין הצבא הרומי לנשים הטאוטוניות היה מר ועז ממש כמו עם החיילים הגברים. הנשים תקפו ובידיהן חרבות וגרזני מלחמה וקריאות קרב בפיותיהן. גם בקרבות שבין הצבא הרומילקימברינים, שכניהם, (113-101) הצטרפו הנשים לבעליהם ולגברים בכלל בשדות המערכה כשהן יורות חצים מתוך מרכבות מבוצרות אותן נטשו לעתים כדי לסייע ללוחמים בחרבותיהן. המצביא הרומי, גאיוס מרכוס, אף הוא קונסול של הרפובליקה, מתאר כיצד כאשר עייפו הגברים או גילו מורך, הן איימו עליהם בחרבותיהן להמשיך בקרבות ויהי מה. כשהיגיעה התגבורת הרומית לסייע לכובשים, כבר מצאו כל הגברים את מותם והנשים המשיכו להלחם, וכשראו כי אין מוצא הרגו את ילדיהן ואת עצמן בחרב כדי שלא ליפול בשבי.

באפריקה עלתה על כס השלטון המלכה שנאקדאחט (Shanakdakheto), ששלטה על בני כוש מבירתה מרו (Meroë) שעל הנילוס, בסודן של ימינו. בקרב הנובים נודעו מספר מלכות לוחמות ובהן המלכה שעמדה מול צבאו של אלכסנדר ממקדוניה בשנת 333, ונקראת במקורות בשם שיתכן והוא שיבוש של המונח "המלכה האם" בשפת בני כוש. עם זאת יש לציין כי תוארה של המלכה היה "בן לאל רֵ, אדון שתי הממלכות" בלשון זכר.

המאה הראשונה לפני הספירה המקובלת

המלכה הנובית אמַנישַׁקֵטוׂ (Amanishakheto ) שלטה על ממלכת בני כוש (הנובים) ומתוארת כמי שלחמה בחנית והרגה את אויביה במו ידיה.

המלכה אמנישקטו. תבליטים שנמצאו בבירה הנובית הקדומה Wad Ban Naqa ; משמאל: שבר תבליט שהיה מכוסה כולו עלי זהב

האסטלי של המלכה אמנישקטו שנמצאה במקדש אמון והמתארת מצדה האחד את המלכה (מימין) בצד האלה המגנה הנובית Amesemi שלראשה נץ ומצדה השני כתובת בכתב מרוטי משולב בהירוגליפים מצריים. למטה: מתכשיטי המלכה אמנישקטו

בשנת 48 נלחמה אריסוני IV ממצרים (Arsinoë IV ) באחותה קלאופטרה VII תיאה פילופּטור, הידועה כפרעה האחרון של מצרים והשליטה האחרונה לבית תלמי. אריסוני, שתמכה באחיהן המשותף תלמי שנקבע שליט על ידי אביהם, נלחמה באחותה ולאחר המפלה לפני הרומים הוגלתה לרומא שם לבסוף הוצאה להורג על ידי מרקוס אנטוניוס שחשש כי היא מהווה יריבות של ממש לקלאופטרה שליטת מצרים. גם קלאופטרה השתתפה בקרבות הימיים שבהם שילבה את ציה עם אניותיו של מרקוס אנטוניוס מול הצי הרומי, ולאחר המפלה המשותפת, בשנת 31, נסוגה למצרים ושם התאבדה.

קלאופטרה VII

בשנת 42 ארגנה והובילה פלוביה (Fulvia), אשתו של מרכוס אנטוניוס, התקוממות נגד הקיסר אוגוסטוס.

שנת 21 עמדה בראש הצבא הנובי (צבא כוש) מלכת ארץ מרו (Meroë), אַמַנירֵנַס (Amanirenas) מול הצבא הרומי הפולש לגבולותיה. תוארה הרשמי היה Kandake שמשמעו בעצם "המלכה האם" בנוביה, כוש ואתיופיה ובברית החדשה מציין את שמה של מלכת אתיופיה, וכך מכונה המלכה הנובית שלחמה בצבא אלכסנדר מוקדון. ידועות מספר מלכות לוחמות של ממלכת כוש, Shanakdakhete ו Amanishakheto שנזכרו לעיל ואמנירנס הן מהידועות שבהן.

האסטלי החרותה בשפה המרואיתית, המספרת על המלכה אמנירנס, נמצאה בהמאדאב אשר בסודן של ימינו.

תאה קראנתיה (Thea Ourania ) מפרתיה, הידוע בשם מוזה מפרתיה (Musa of Parthia)[1], אשר שלטה על הממלכה הפרתית בין השנים 2 לפני הספירה המקובלת – 4 לספירה המקובלת, הייתה נערה שניתנה כפילגש על ידי הקיסר הרומי אוגוסטוס למלך פרתיה פאראתס הרביעי (Phraates IV). המלך נשאה לאישה והעדיפה על פני שאר נשותיו ובנה, לעתיד פראאתס החמישי, שכיניו פראאתס הקטן (פראאתאכס) מונה ליורש העצר, בעודד שאר הבנים נשלחו כבני ערובה לרומי. לאחר מכן אסרו היא ובנה את המך ושניהם עלו על כס השלטון כשליטים שותפים. גות שניהם הוטבעה על המטבעות ומעמדה של תאה קראנתיה היה כשל שליטה בפועל.

המאה הראשונה לספירה המקובלת

כל התאריכים להלן, בגוף הדברים, הם אחרי הספירה המקובלת, אלא אם מצוין אחרת.

שתי אחיות בנות וייטנאם, הידועות בשם האחיות טרוּנג (בוייטנאמית: Hai Bà Trưng , שתי הגבירות לבית טרונג ובשמן: Trưng Trắc ו Trưng Nhị, הובילו במאה הראשונה את בני עמן נגד פלישות הסינים במשך שלוש שנים וניצחו בקרבות רבים מול צבא חזק וגדול פי כמה מזה שהובילו.

דמותן משמשת השראה לעם לבני וייטנאם עד היום ומידי שנה נערכת תהלוכה בכפר הולדתן שליד הנוי, בה מובלות דמויות של פילי קרב למקדש העיר ונשים חמושות צועדות בצדם.

בולים וייטנאמיים לזכר האחיות טרונג

לצידן של שתי האחיות האלה לחמה גם פהונג ת'י צ'ינג (Phùng Thị Chính) בת אצולה וייטנאמית, על פי המסופר כרעה ללדת בשדה הקרב ונשאה את הולד בן יומו עמה כשבידה השניה החרב, בעת שנלחמה באויביה:

ההיסטוריון הרומי סוטוניוס, בן המאה הראשונה, מספר בחיבורו "חיי הקיסרים[1]" כי טריאריה, אשתו של הקיסר לוציוס וויטליוס, ובת לאחת ממשפחות האצולה הקדומות של רומי, התלוותה לבעלה לקרב ולחמה לצדו לבושת בגדי לוחם.

טריארה הלוחמת

בשנת 2004 נחשף בעיר טבריז קבר אישה שנטמנה עם חרב. הקבר תוארך למטה הראשונה לספירה, אולם משמעת החרב איננה ברורה.

בשלהי תקופת שלטון שושלת האן המזרחית בסין, חיתה נערה ממוצא אציל המכונה במקורות הסיניים הגבירה סוּן או Sun Shangxiang.

היא היתה בתו היחידה של שר בא ידוע בתקופתו, Sun Jian, ואחותם הצעירה של שני מצביאים ולוחמים ידועי שם: Sun Ce, ו Sun Quan אשר למעשה הניחו את היסודות לבניית השושלת המזרחית של בני הוו (wu) וקימומה בתקופת "שלוש הממלכות". בערך בשנת 209 נשאה הגבירה סון למצביא Liu Bei כאשתו השלישית, כנראה כדי לחזק את הקשר בינו לבין משפחתה. אך כעבור כשנתיים שבה לאחוזת משפחתה משום שבעלה עזב את המחוז בו התגוררו ועליו הופקד הבעל מטעם השלשטון (Jing Province, כיום שטחם של המחוזות Hubei ו Hunan) ונסע למחוז מרוחק, (Yi Province כיום שטחם של המחוזות Sichuan ו Chongqing) כדי להילחם שם במצביא Liu Zhang.

הגבירה סון נודעה בתבונה ופקחות וכבעלת אופי עז ופראי. ממש כאחֵיה. היו לה יותר ממאה נערות משרתות אשר כולן נשאו חרב וכולן נצבו על המשמר סביב חדריה ואף היא עצמה הייתה מיומנת במלחמה ובשימוש בכלי נשק. סופר כי גם בעלה, כאשר היה נכנס לחדריה היה חש צינה בלבו. כנראה חשד באשו הצעירה שנשאה ו מסיבות פוליטיות ואף ירא ממנה. יועצו Zhuge Liang אמר פעם כי אדונו (Liu Bei) חשש שאפילו במחוז הולדתו בו הייתה זרה ונשענה על משרתותיה בלבד, יכולה הייתה לגרום לו לבעיות ולסבכו עם מצביאים אחרים.

הגבירה סון מתקופת שושלת צ'ינג (קינג), דיוקן מהמאה ה 17, לאמן לא ידוע

אגריפינה, המכונה "המבוגרת", (להבדילה מבתה שנקראה גם כן בשם זה ונשאה אחר כך לקיסר קלאודיוס ואשר מכונה אגריפינה הצעירה), מי שהייתה נכדתו של הקיסר אוגוסטוס ואמו של הקיסר קליגולה, ליוותה את בעלה גרמניקוס במסעותיו הצבאיים ואת אחת מבנותיה ילדה במחנה צבא. המשורר הורציוס כתב עליה "יתארוך כמי שבאומץ הכה באויביו בים וביבשה".[2]

גם אגריפינה הצעירה (יוליה אוגוסטה אגריפינה), הצטרפה, בשנת 49, לצבאות הרומים שפלשו לאיים הבריטיים ושמשה בפועל כמפקדת על הלגיונות ואחראית לתרגולם. מסופר כי המנהיג הקלטי Caratacus חשבה למפקדת הצבא וקד לה בכבוד שמוענק לקיסר עצמו. בשנת 50 הוענק לה התואר "אוגוסטה", תואר הניתן על אומץ לב ובמיוחד למפקדי צבא, ותואר שלא ניתן אף פעם לאשת קיסר בחיי בעלה. בתואר הזה זכו רק שתי נשים נוספות מלבדה, אחת מהן אחרי מותה.

היסטוריון הרומי טקיטוס, בן המאה הראשונה, מסר כי נגד אשתו של לוקיוס וויטליוס הצעיר, טריארה, הועלו האשמות כי חימשה את עצמה בחרב ונהגה ביהרה, גאוותנות ואכזריות כשהייתה בעיר הכבושה טראצינה. יש לזכור כי טריארה נפלה קרבן לתככי של משפחות האצולה של רומי, מעמד אליו השתייכה, ולמאבקי הכוח על השלטון ויתכן כי תיאור זה יש בו משום הגזמה מפני שבחיבור "על נשים מפורסמות[3]" משבח בוקצ'יו את אמץ לבה ונכונותה להשתתף בקרבות ובתיאורים מימי הביניים היא נתפשת כלוחמת אמיצת לב.

בקברות שנחשפו בחפירות שנערכו בשנת 2007, ב Phum Snay שבצפון מערב קמבודיה, נמצאו נשים שנקברו, בין המאה הראשונה למאה החמישית, כשלצדן חרבות ברזל[4]. המידע על תקופה זו בקמבודיה מועט אך החוקרים סבורים כי התקיימה שם חברה שבה נשים נטלו חלק פעיל בלחימה והיו בעלות תפקיד רשמי בצבא, כמו בחברות נוספות בתקופה זו בדרום מזרח אסיה.

מוּ לוּ, שמשמעו "אמא לו", (סינית: 呂 母; Lǚ Mǔ ) הנהיגה, בין השנים 14-18, מרד איכרים, לאחר שבנה, לו יו, הוצא להורג על ידי וואנג מאנג, המושל המקומי מטעם הקיסר, על עבירה פחותה. לאחר מותה ממחלה בשנת 18, המשיכו חסידיה את הקרבות בשלטון והפכו לכוח המרכזי של "מרד אדומי הגבות" שהביא בסופו של דבר לירידת שושלת צ'ין (Xin , Qin) ועלית בית האן (Han) לשלטון[5].

בשנת 21 פרץ ויכוח ציבורי ברומא בשאלה אם ראוי שנשות המושלים הצבאיים בפרובינציות תתלווינה לבעליהן. מהדיון בסוגיה הזאת עולה כי חלק מהנשים השתת]ו בתמרונים והתרגול הצבאי ואף הובילו חיילים במהלכם. חלק מהנציבים הרומי לא ראו את התופעה הזו כרצויה, במיוחד אלה שנפגשו במסעותיהם בנשים בנות השבטים והעממים הכבושים שנלחמו בצד הגברים, נגד הכובשים הזרים, ושאפו ליצור הבחנה בין נשות רומי לבנות העממים האלה[1].

שחזור דמות אישה גרמאנית, חמושה, בתקופת הכיבוש הרומי

באיים הבריטיים, כדי לשמור על מעמדה נגד יריביה הבריטונים מדרום, כרתה קרטימנדואה (Cartimandua)[2], המלכה של הקלטים הבריגנטים, שמקום מושבם בצפון אנגליה ומזרח סקוטלנד של ימינו, ברית עם הרומים שפלשו לאיים הבריטיים ונלחמה ביריביה. עדויות על קורותיה ומעמדה נמצאות בכתבי טקיטוס, ברשומות משנת 51 למרות שידוע כי שלטונה היה מבוסס כבר כשהרומים פלשו לאיים הבריטיים, בתקופת שלטונו של הקיסר קלאודיוס לכבשם, כלומר כבר בשנת 43. יתכן והיא נמנית עם 11 ה"מלכים" שקלאודיוס התרברב כי נכנעו לו ללא קרב בשער הניצחון שהקים לאחר כיבוש בריטניה. עם זאת יכול להיות כי היא השתלטה על ארץ הבריגנטים לאחר המרד של הבריגנטים ברומים בשנת 48, והבסתם בקרבות על ידי המצביא פובליוס אוסטוריוס סקאפולה. כך או כך, על פי התיעוד הרומי הייתה בת למשפחה אצילה ורבת מעלה, ומשום שנראה מתיאור האירועים כי שלטה בזכות ולא השתלטה על השלטון בכוח הזרוע ניתן לשער כי ירשה את תפקידה כמנהיגה. היא ובעלה וונוטיוס ותרו נאמנים לרומי וזכו להגנת הצבא הרומי. היא אף מסרה לידי הרומים את מנהיג המרד ברומים, קראטאכוס, מנהיג בני השבט הבריטי הלוחם ה Silures, לאחר שהובס על ידי צבאו של סקאפולה בקרבות שנערכו בווילס כשהוא אסור בשלשלאות. בכך למעשה היא העניקה לרומים את ניצחונם המוחלט על הבריטים ועל כך הוענק לה עושר רב. בשנת 57 התגרשה מבעלה וונוטיוס ונישאה ללוחם בריגנטי בשם וולוקטוס, ומשום כך נאלצה להילחם בבעלה לשעבר שמרד בה וברומים, למרות שבני משפחתו הוחזקו כבני ערובה. אולם הרומים הגנו על בעלת בריתם ולבסוף, בעזרת הלגיון הרומי התשיעי שהובהל לסיוע ליחידות הרומיות שבאזור נגפו הבריטים ומעמדה של קרטימנדואה הושב לה אך רק לתקופה קצרה שכן בשנת 69, היא שנת "ארבעת הקיסרים" שבה נחלשה רומי עד מאד, שוב פרץ מרד בראשות וונוטיוס ובני שבטים נוספים, ומכיוון שהרומים לא יכלו לשגר הפעם צבא לעזרתה, למעט מספר יחידות עזר היא נאלצה להימלט ובריגנטיה נתנה למורדים ברומי לשלטון. מאורע זה הוא האזכור האחרון של קרטימנדואה בכתבי טקיטוס.

יש לציין כי טקיטוס מתאר את קרטימנדואה באור שלילי. הוא רואה אותה כמי שבגדה בעמה, הוא שופט לחומרה את גירושיה מבעלה ונישואיה ללוחם צעיר ומתאר אותה כתככנית אוהבת תענוגות. עם זאת היא מתוארת בתואר מלכה (regina) והיא האישה השנייה שזכתה על ידי הרומים בתואר הזה, בצד בודיקה מלכת האיקנים,אשר הובילה מרד ברומים בשנות השישים של המאה הראשונה.

קרטימנדואה מוסרת את קראטאכוס לידי סקאפולה, הדפס, F. Bartolozzi,

קרטימנדואה איננה השליטה היחידה של השבטים הקלטים. על פי המקורות של הבריטונים, המיתוסים וסיפורי מורשת העם, שלטו נשים על שבטיהן באיים הבריטיים, מימי קדם, ולא היה זה עניין יוצא דופן, כפי שאכן עולה מהעדויות ההיסטוריות.

לערך בשנת 60, בעת שהמושל הרומי גאיוס סווטוניוס פאולינוס פתח במסע צבאי נגד כהני הדת הקלטים בבריטניה, הדרואידים, באי אנגלסֵי (בוושלית:ׁYnys Môn ) שבצפון ווילס, פרץ מרד של בני השבטים הקלטים, בהנהגת האיקנים, שבראשם עמדה מנהיגתם, בודיקה.

ניצני המרד הזה נבטו כבר בשנת 47. ארץ מחייתם של האיקנים שכנה מחוץ לגבולות השלטון הרומי, במחוז נורפולק של ימנו. מכיוון ששליטם נטה לתמוך ברומים, שפלשו לאיים הבריטים בשנת 43, הוענקו להם זכויות אוטונומיות בחסות הקיסר קלאודיוס. אולם בשנת 47 ניסה הנציב הרומי, פּוּבְּליוס אוׂסטוׂריוס, ליטול מהם את הזכות לשאת נשק ולהחרים את כלי הנשק שברשותם. אז פרץ מרד איקני, שדוכא באכזריות, וראשות השבט הוענקה לפרסוטגוס, בעלה של בודיקה, משום שנחשב לתומך בשלטון הרומי, שכן נמנה עם מנהיגי השבטים שנכנעו לקיסרות. זה אכן הכריז על הקיסר כיורשו, יחד עם שתי בנותיו. אולם מכיוון שהחוק הרומי איננו מתיר לנשים לרשת את אבותיהן, סופחה לאחר מותו נחלת השבט לרומי. כל אצילי האיקנים אבדו את רכושם ומעמדם, בודיקה ובנותיה נאנסו והולקו. המקורות הרומים, ובהם סנקה הצעיר, שחי בתקופה שבה ארעו כל הדברים האלה, וטקיטוס, בחיבוריו "השנים"[3] ו"חייו של אגריקולה"[4], מציינים כי פרסוטגוס חי חיי מותרות ולווה כספים ואלה דרשו את תשלום החובות האלה, ובשל כך הפכו בני השבט לבעלי חוב לאישים רומים ולא רק לאוצר של רומי.

עתה, בחלוף יותר מעשור, הצטרפו לבודיקה שבטים נוספים ויצאו נגד מדכאיהם. המורדים הציתו שתיים מהקולוניות המרכזיות של הרומים באיים הבריטיים: קאמוּלוׂדוּנוּם (היא קולצ'סטר של ימינו), ולונדיניום (בתחום לונדון של ימינו), המצביא, והמושל לעתיד של בריטניה קווינטוס פטיליוס קֵריאליס רופוס שהנהיג את חיילי הלגיון היספנה, הלגיון הרומי IX, סבל אבדות קשות. אז יצא גאיוס סווטוניוס פאולינוס לעבר המורדים, בחצותו את הדרך המכונה "רחוב ווטלינג", דרך עתיקה שסללו הבריטונים לרוחב אנגליה (בין קנטרברי לבין סט. אולבנס של ימינו) שהרומים הרחיבו, ועמו כ 10000 חיילים. בשל ציודם, נשקיהם ומיומנותם הצליחו הרומים לדכא את המרד בקרב המכריע המכונה "קרב רחוב ווטלינג".

המרד של האיקנים בראשותה של בודיקה כמעט נשכח במהלך השנים ובודיקה איננה נזכרת בספרו של ג'פרי ממונמות', בן המאה ה 12, על תולדות מלכי בריטניה[5], או בחיבורים אחרים כמו "הסטוריה בריטונום" מהמאה ה 9, או ה"מאבּינוׂגיוׂן" הוושלי המבוסס על חיבורים מהמאות ה 13 וה 14[6]. אך משהתגלו מחדש כתב היד "השנים" של טקיטוס, וחיבורו של לוקיוס קסיוס דיו על תולדות רומי, במאה ה 15, מצאה את מקומה בתולדות אנגליה; למרות שאנגליה היתה אז תחת שלטון נורמני, וקודם לכן תחת שלטון של האנגלו – סקסונים שפלשו אליה ולחמו בבני עמה של בודיקה[7]: כך נכלל האירוע הזה, שנתפש על ידי תושבי האיים הבריטיים היום כאירוע מכונן, לפחות החל מהמאה ה 19, עם התגבשות הלאומיות, בכתבים הסטוריים וספרותיים. אולם בודיקה נזכרת כבר בספרו של רפאל הולינשד "דברי הימים"[8] מהמאה ה 16; המחזאי ג'ון פלטשר כתב מחזה על חייה בשנת 1610; והמשורר ויליאם קופר חיבר, בשנת 1782, אודה (שיר לירי בעל מבנה קבוע) המוקדשת לה[9].

בתקופת ההתעוררות הלאומית, בימי שלטונה של המלכה ויקטוריה על הממלכה הבריטית, ימים בהן נחשבו נשים לוחמות לדמויות מעוררות התפעמות, למרות שבימי עבר נטלו נשים חלק פעיל בלחימה, כפי שפורט לעיל ויובא עוד להלן, זכתה דמותה של בודיקה לתחיה נוספת. הנאום שנשאה, על פי טקיטוס, לעודד את אנשיה ותומכיה לפני הקרב המכריע מול הרומים, נשא בפי רבים כדוגמא ואות לאומץ לב עילאי ושאיפה לחופש[10]. המשורר אלפרד, הלורד טניסון (1809-1892), מהאהובים שבמשוררי התקופה הויקטוריאנית ומגדולי משוררי אנגליה, כתב שיר שכותרתו "בודיקה", שבו הוא מהלל את השאיפה לחיי חופש ואת המאבק של השבטים שחרותם נלקחה מהם; בעלה של המלכה ויקטוריה, הנסיך אלברט, הזמין פסל לכבודה של בודיקה. הפסל, "בודיקה ובנותיה", שהושלם בשנת 1905 [11], ניצב עד היום מול בניין הפרלמנט של הממלכה המאוחדת, והמלכה שמרדה בקולוניאליזם הרומי הפכה מזוהה עם המלכה ששלטה על ממלכה כה רחבת ידיים עד כי "השמש לעולם לא שקעה בה".

בודיקה נושאת את דבריה לפני הקרב, John Opie, מאה 18

הפסל בודיקה ובנותיה, Thomas Thornycroft הפסל מוצב בקרבת מזח / גשר ווסטמינסטר, ליד בית הפרלמנט הבריטי

בשנים 69-70 פרץ מרד של השבטים הגרמאנים ברומים, מרד שנודע בשם המרד של הבטווים (Batavian rebellion), שכן בני השבט הבטווי היו הראשונים שיצאו לקרב. וולדה ( Veleda), כוהנת ומגדת עתידות של בני שבט Bructeri, נודעה כמי שהשתתפה בקביעת האסטרטגיה של המרד הזה, ובשל תפקידה הרוחי גם הלהיבה את בני השבטים ועודדה אותם להילחם. במותה זכתה וולדה להערצת אלה ובתקופת תחית הלאומיות במאה ה 19 נכתבו וצוירו שפע יצירות על דמותה ופעלה. בשנת 1873 גם נקרא על שמה אסטרואיד.

פסלה של וולדה בגני לוקסמבורג, Étienne Hippolyte Maindron (1801-1884)

המאה השנייה לספירה המקובלת

על יוליה דומא (Julia Domna) אשת הקיסר ספטימוס סרווס (Septimius Severus) מסופר כי התלוותה לבעלה בעת שיצא לקרבות האזור מסופוטמיה. קיסר זה אסר על נשים להילחם בזירה, ויתכן גם שמנהגה של אשתו לא היה נפוץ, שכן הדבר נזכר באופן מיוחד. במיוחד משום שהנושא עלה בשיח הציבורי של רומי כמאה שנה קודם לכן, ורוב האצילים הרומים ראו בכך פחיתות כבוד.

המאה השלישית לספירה המקובלת

המלכה זנוביה (Zenobia), מלכת תדמור (Palmyra) הנהיגה במזרח כולו מרד ברומאים ואף פלשה למצרים ולאנטוליה. המרד דוכא לאחר זמן רב, המלכה נפלה בשבי והובלה לרומי. דמותה הפכה לסמל המאבק ברומאים ובעת החדשה למאבק בדיכוי.

זנוביה: מבט אחרון על תדמור לאחר השבי, Herbert Gustave Schmalz

בוייטנאם ידועה הלוחמת Triệu, (וגם Triệu Thị Trinh) המכונה הגבירה, כמי שהצליחה לכנס את בני עמה ולעמוד מול הצבא הכובש הסיני של קיסרי בית וו המזרחי.

Triệu התימתה בגיל צעיר וחיה עם אחיה. בגיל 20 לערך ברחה מביתם והלכה בעקבות אחיה שהצטרף ללוחמי מחתרת בהרים, שם למדה את תורת המלחמה.

על הקורות אותה מספרים כמה מקורות היסטוריים, אף כי התיאורים הסיניים, מטבע הדברים, אינם מחמיאים כמו אלה הוייטנאמים. כל המקורות מספרים כי אמרה "רוצה אני לרכב על השערה, להרוג כרישים בים הפתוח, לגרש את המדכאים, לכבוש מחדש את ארצי, להתיר את הקשרים הפיאודליים, ולעולם לא לקוד בפני פלגשו של גבר". למעשיה היתה השפעה גדולה על בני וייטנאם ועד ימינו.

בשנת 2004 נחשפו, בחירות שנערכו בבריטניה, גופותיהן של שתי לוחמות, בקבר של חיילים רומים, ששרידיו תוארכו למאה השלישית. לאחר בדיקה התברר כי שתיהן מאזור הדנובה.

המאה הרביעית לספירה המקובלת

לי שיאיוּ ( Li Xiu סינית: 李秀) הידועה גם בשמות יאנג ניאנג (Yang Niang ) ולי שושיאן Li Shuxian) היתה מפקדת צבא סינית, בתו של המצביא שהופקד על השלטון במחוז Ningzhou (בשטחם של המחוזות Jinning ו Yunnan של ימינו) בתקופת שלטונו של הקיסר הוּי משושלת ז'ין. במותו הפתאומי של אביה, בעת מרידה, במאה הרביעית, נטלה את מקומו כמפקדת הצבא והכניעה את המרד.

כאשר בעלה הקיסר ווַלֵנֵס (Valens ) מת בקרב נגד הגותים, ואלה איימו על קונסטנטינופוליס, ארגנה הקיסרית אלביה דומיקנה (Albia Dominica ) את הצבא, העניקה לחיילים שכר מקופת המדינה ואף עודדה אזרחים להצטרף לשורות המגנים. היא המשיכה להגן על העיר עד להגיעו של הקיסר החדש תיאודיוסיוס I (Theodosius I).

אלביה דומיניקה

בקבר שנחשף בשנת 2006 בחפירות שנערכו בפרו, ואשר שרידיו תוארכו למחצית המאה הרביעית, נמצאה גופת אישה מבני עם המוצ'ה (Moche ) שהוטמנה עם שתי אלות קרב טקסיות ו 23 מטילי חניתות. זהו מקרה יחיד בו נמצאה גופת אישה שנטמנה עם כלי נשק מקרב בני תרבות זו.

המקורות מספרים על המלכה הלוחמת בת ערב, מאוְיה (Mawia ובערבית : ماوية), אשר שלטה באיחוד שבטים נוודים למחצה בדרום סוריה במחצית המאה הרביעית. היא עמדה בראש הלוחמים כשמרדה בשלטון הרומים ופלשה עמם לפרובינציות הרומיות פניקיה ופלסטינה ועד גבולות מצרים, כשהיא מכניעה את הגייסות שנשלחו לעצרה. לבסוף נאלצו הרומים לכרות עמה ברית שלום בתנאיה ואף ביקשו את עזרתה נגד פלישות הגותים. לבקשה זו נענתה ושיגרה את פרשיה לעזרת הצבא הרומי.

וכך כותב ההיסטוריון הרומי Tyrannius Rufinus בן התקופה:

"מאויה, מלכת הערבים, החלה לזעזע את הערים והכפרים אשר בגבולות פלסטינה וערב במלחמה אלימה והפיל חורבן והרס על הפרובינציות השכנות. אחרי אשר הלאתה את הצבא הרומי במספר קרבות שבהם נפלו רבים והשאר נמלטו התבקשה לכרות ברית שלום וזאת עשתה בתנאים עליהם הצהירה מראש ובהם הדרישה למנות אחד ששמו משה כבישוף של עמה".

[1] לנביאות ולחוזות היה תפקיד משמעותי בכל התרבויות, הרבה יותר מאשר בקרב העברים. ביוון היה תפקיד הפתיה (אורקל), חוזת העתיד של האל אפולו במקדשו שבדלפי, נתון בידי נשים. כל התרבויות שהושפעו מההלנים, מפרס וצפון אפריקה ועד רומי, נודעו נשים חוזות שנקראו סיביליות. נבואותיהן ואמרותיהן כונסו בספרים למען הדורות. מסופר כי ספרים אלה, שהיוו מדריכים לקורא בהם, אבדו בשרפה שפרצה במקדש יופיטר בשנת 82 לפני הספירה, והיה צורך לשלוח שליחים לרחבי תבל כדי לערכם שנית. גם בקרב יהודים הושמו דברי חזוזן ונבואה בפי סיביליות והעלו אותם על הכתב, וספרים אלה נתרו בידנו עד היום, ונמנים עם הספרים החיצוניים הכמו (הפסדו) – אפיגראפיים. את מפלתה של טרויה בידי הגיבורים היוונים, ארוע מכונן במיתוס היווני, המתאר כיצד הקרב הה איחד את ערי הממלכה של יוון וסייע להשתלטותם על המסחר בימים ומעבר לים האגאי, חזתה אשה, היא קסנדרה.

[2] והוא שעומד בבסיס האופרה "דידו ואנאיד" שחיבר המלחין האנגלי בן תקופת הבארוק, הנרי פרסל.

[3] והיא נזכרת גם בכתביו של יוספוס פלאוויוס (נגד אפיון א', וגם), פרק 18 : ובשנה השביעית למלכותו (של פגמליון) ברחה אחותו ובנתה עיר בארץ לוב, היא קרתחדשת. (על החיבור "נגד אפיון")

[4] נוסח ההחלטה.

[5] יתכן שנירון כפה על הנשים והסנטורים האלה להשתתף בקרבות, מפני שידוע כי כשחשק ברכושו של מישהו או באשתו גרם לו להתאבד כבוגד. יתכן שהם השתתפו בקרבות כדי לשאת חן בעיני השליט הטירן, כך או כך, נשים לוחמות זירה היו חלק מהתחרויות האלה.

[6] זו כת שבמרכזה ישויות על אנושיות הקיימות מתחת לפני הקרקע ומכונות Cabeiri. מאמיניהם השתייכו לכת מסתורית הקשורה עם האל היווני הפאיסטוס, אל המתכות, הרי הגע, ואבי כל מעשה חרשׁ ונפח, שמקורה בצפון הים האגאי, בקרב תושבים ממוצא הודו ארי של האיים. בשל המסתורין ובשל הקשר עם מעבה האדמה מיחסים למאמיניה קשר עם נחשים.

[7] ר' גם: תפקידן של נשים בסין העתיקה

[8] השווה: שמואל ב' י"א, כ"א; שופטים ט', נ"ד.

[9] ר' גם

[10] ובשם תרמוזה על ידי ההיסטוריון יוספוס פלאביוס (קדמוניות, ספר 18).

[11] החיבור בתרגום לאנגלית כל חיבורי סוטוניוס, בפרויקט גוטנברג (בתרגום לאנגלית)

[12] מילולית: מעל סיפון ספינה, וכאשר את רכובה על סוס.

[13] החיבור

[14] על החפירות והממצאים וגם דיווח בעיתונות הקמבודית דיווח מלווה בתמונות בשפה הקמבודית

[15] Hinsch, Bret, Women in Early Imperial China, Rowman& Littlefield Publishers, 2010, pp. 101

תצוגה מקדימה של פרקים נוספים מהספר

[16] ידוע במיוחד בין אלה הוא הקונסול ממלא המקום (suffect :קונסול שנבחר להשלמת תקופת התפקיד אם הקונסול הקודם פרש או מת באמצע הקדנציה שלו) Aulus Caecina Severus שבמהלך שירותו הצבאי לחם במורדים איליריים, גאלים וגרמאנים.

[17] השם משמעו בקלטית "סוס דולק (אחר דבר מסוים)" ( carti = רודף ; mandu = פוני, (סוס))

ר' גם:

http://www.mun.ca/mst/heroicage/issues/1/habcg.htm

http://www.englishmonarchs.co.uk/celts_15.html

[18] "השנים" (בתרגום לאנגלית)

[19] החיבור על חיי אגריקולה, חתנו של טקיטוס, מכיל מידע רב על התקופה הזו בבריטניה, ואפילו על תקופות שקדמו לה, שכן אגריקולה היה מצביא רומי ושהה בבריטניה בנסגרת שרותו בצבא הרומי. (החיבור בתרגום לאנגלית וגם)

[20] "תולדות מלכי בריטניה" (בתרגום לאנגלית)

[21] מאבינוגיון (בתרגום לאנגלית) וגם (פרויקט גוטנברג) וגם

[22] אף כי מי שגילה את הכתבים של האלה, וֵרְגיל פולידור, סבר כי "ואודיקיאי" (Voadicea) בספרי טקיטוס ו"בונדויקה" (Bunduica) בכתבי דיו קאסיוס הן שתי מלכות שונות.

[23] "דברי הימים" של הולינשד, פרויקט גוטנברג

[24] ויליאם קופר, אודה לבודיקה

[25] " "עתה, אינני עומדת לפניכם כאשה שהיא נצר למשפחה אצילה, אלא כבת לעם אשר על חֵרותו, שנגזלה ממנו, מבקשת אני לקּוׂם. את נקמת גופי מצולק המלקות, את עלבון תומתן וצניעותן של בנותי. תאוות הרומים הגיעה לממדים כאלה, עד כי אף נערה ואף אשה, יהיה גילן אשר יהיה, ואפילו הבתולות, לא נותרו טהורות [וכולן זוהמו]. אך השמים תומכים בנקמתו של הצודק; לגיון אשר העֵז להלחם אבד, נכחד; האחרים מבקשים מסתור במחנותיהם, או מתכוננים, חרדים, לקרב. הם לא יעמדו אפילו בהמולת וקירות המלחמה של כל כך הרבה אלפים, בוודאי שלא יוכלו לעמוד מול התקפותינו ומול המכות שננחית עליהם. אם תשקלו היטב את כוחות הצבאות וחוזקם, ואת הסיבות למלחמה, תראו כי בקרב הזה עליכם לנצח או למות. זוהי נחישותה של אשה, אשר לגברים, אולי יחיו ויפכו לעבדים".

[26] המלכה נפטרה בשנת 1902.