אופרות ואופרטות

כמו במחזות הפרוזה, כך גם באופרה[1] ובאופרטה[2]; נשים רבות נאלצות ללבוש בגדי גברים ולהתחזות לגברים כדי להשיג את מטרותיהן:

האופרה פידליו, האופרה היחידה שהלחין לודוויג ואן בטהובן, למילים (ליברטו) של יוזף זונלייטנר (1766-1835), היא אופרת הצלה / מילוט[3], מספרת על לאונורה, אשת פלורסטן, אשר מנסה לעזור לו להימלט מן הכלא בו נכלא על ידי אויבו, פיצארו. לשם כך היא מתחזה לעלם בשם פידליו במטרה להתקבל לעבודה בכלא. בדרך להשלמת משימתה מתאהבת בה גם בתו של הסוהר הראשי, להרבות מהומה ושחוק. בספו של דבר: ניצל הבעל ומזימת אויבו מסוכלת.

למעלה: תמונה מהמערכה השלישית של האופרה פידליו כפי שהוצגה בבית האופרה של פריז (Théâtre Lyrique) בשנת 1860 ; למטה: כרזה לקראת הפרמיירה של האופרה פידליו, וינה, 23 מאי, 1814

האופרה ארבלה מאת המלחין ריכרד שטראוס (1864-1949) למילים של הוגו פון הופמאנשטאהל מספרת על שתי אחיות ארבלה וזדנקה, בנותיהם של הדוכס וולדנר ורעייתו והדוכסית אדליד, אשר הוריהן חסרו את האמצעים להשיא את שתיהן לבעל מתאים, ועל כן גידלו את בתם הקטנה, שהייתה לה נטייה להתנהג כילד שובב, זדנקה, כבן בשם זדנקו. אבל זו מתאהבת בקצין יפה תואר וחסר רכוש בשם מתאו שמאוהב מצדו באחותה ארבלה ואף כותבת לו מכתבי אהבה בשם אחותה.

ארבלה מודעת למצב הכלכלי הנואש של הוריה ויודעת שעליה להינשא ולבחור מבין מחזריה את הבעל המתאים, שיסייע לתמוך במשפחתה, אולם ביום אחד נופל מבטה על צעיר זר בלכתה בדרך ולבה נקשר בו לאהבה.

בינתיים פונה האב לידי קרוב שלו בעל רכוש רב החי בקרואטיה ומבקש עזרה כספית. לאחוזה מגיע צעיר המציג את עצמו בשם הידיד הזה אך מתברר כי הוא יורשו ולא זאת בלבד, הוא הגבר הזר שארבלה ראתה בטיולה באותו יום והתאהבה בו. ,

אז מנסה זדנקה לפתות את מתיאו להגיע בלילה אל חדרה של ארבלה, בשמה, ומעניקה לו מפתח לחדרה שלה והוראות להגיע שמה בלילה. היא תכננה לחכות לו שם ולספר לו כי היא נערה ולגלות לו על אהבתה אליו. את השיחה הזו שומע יורשו של הידיד שבינתיים כבר רכשה ארבה את לבו, והוא אף הציע לה נישואי, והוא מתמלא קנאה. הוא מאשים את ארבלה בבגידה ומבקש לשוב לביתו בקרואטיה. זדנקה, בהבינה את הטעות, ממהרת לצאת מחדרה, בלבוש כותנת לילה ולהרגיע את הרוחות. סוף טוב הכל טוב: שתי האחיות מתארסות כל אחת לאהוב לבה.

האופרה אלצ'ינה שהלחין ג'ורג' הנדל למילים שחוברו בשנת 1728, על ידי ריקרדו ברושי, מבוססת על שיר העלילה (האפוס) "אורלנדו פוריוסו" ומתרחשת בימי מלחמותיו של הקיסר קארל הגדול במוסלמים, במאה השמינית לספירה המקובלת. האופרה, שהועלתה לראשונה על במת תיאטרון Covent Gardens בלונדון, בשנת 1738 מספרת על האביר Ruggiero ואהובתו Bradamante. כאשר Ruggiero , שיש לו נטיה להעלם ולהסתבך בהרפתקאות שונות ומשונות ולסמוך על תבונתה של אהובתו להצילו, עולה על גב סוסה המכונף (היפוגריף) של האהובה ונעלם. הוא נוחת על אי נידח בלב האוקיאנוס שבו ששולטות שתי אחיות מכשפות בות עצמה: אלצ'ינה ומורגאנה. בעוד ההיפוגרף לועס מעלי שיח ההדס שצומח על האי, להנאתו, נחרד Ruggiero לשמוע את השיח מדבר אליו. השיח מספר כי הוא למעשה אביר בשם Astolfo אשר הפך לשיח בכח הכישוף של מכשפה בשם אלצ'ינה, שליטת האי, שנוהגת להפוך את מאהביה לבעלי חיים או יצורי טבע אחרים, כחפצה.

אולם אויה, למרות האזהרות האלה נופל Ruggiero ברשת קסמיה של המכשפה ועתה נאלצת אהובתו להתחזות לאביר לוחם בשם Ricciardo, כשם אחיה, ויוצאת להציל את אהובה כשבאמתחתה טבעת קסמים המאפשרת לעונד אותה לראות מבעד לחזיונות וכשפים את המציאות, ולצדה Melisso רעו ומדריכו של אהובה. בדרך להצלתו של האהוב, מתאהבת באביר הצעיר הקוסמת מורגאנה, אך בסופו של דבר היא חוזרת אל אהובה אותו נטשה למראה הלוחם הצעיר, Ruggiero ניצל מגורל אכזר וכל האבירים חוזרים לדמויותיהם האנושיות.

אלצ'ינה פוגשת את Ruggiero, Niccolò dell'Abbate, 1550~

למעלה: Ruggiero רכוב על ההיפוגריף, מותיר את אהובתו Bradamante מאחור במעופו אל אי הקסמים. איור של Henry Justice Ford מתוך The Red Romance Book, בעריכת Andrew Lang ; למטה: איור של Bradamante בלבוש אביר לאפוס אורלנדו פוריוסו

האופרטה הקומית הגחלילית שחיבר רודולף פרימל, למילים של אוטו הרבך, ואשר הועלתה על במות ברודווי בשנת 1912, מספרת על נערה ממוצא איטלקי בניו יורק, המרוויחה את לחמה כזמרת רחוב. לימים היא מתחפשת לנער ומשמשת כנער משרת (cabin boy) על סיפונה של ספינת נוסעים העושה את דרכה לברמודה. שם היא מתאהבת כמובן, ואז מתחילה שרשרת של טעויות והסתבכויות, עד הסוף הטוב שבו היא הופכת לזמרת אופרה ידועה מוערכת.

כרזת האופרטה "הגחלילית", 1912

באופרטה "מריטה השובבה" (Naughty Marietta) שחיבר ויקטור הרברט למילים של המחזאית בת ארה"ב, רידה ז'ונסון יאנג, ואשר נכתבה בראשית המאה ה 20, נאלצת אחת הדמויות המשניות[4] להתחזות לנער, בנו של אמן תיאטרון הבובות, כדי להימלט מהחזרתה בכוח לנפולי, שם תאלץ להנשא בניגוד לרצונה.

כרזת האופרטה "מריטה השובבה" עם תמונת המלחין, ברודווי, 1910

הערות:

[1] אופרה הינה סוג של תיאטרון שבו התוכן מועבר בזמרה וריקוד, בליווי תזמורתי, ואשר קיים באירופה משלהי המאה השש עשרה לספירה.

[2] האופרטה התפתחה אחרי האופרה, במחצית המאה התשע עשרה לספירה המקובלת, ותכניה קלילים יותר ובה מתקשרים השחקנים גם באמצעות דיבור.

[3] אופרת הצלה / מילוט היא סוג של אופרה שהיה פופולארי במאה ה-19. אופרות אלו עסקו בדרך כלל בהצלת הגיבור או הגיבורה הראשיים מסכנה כלשהי, בדרך כלל ממצב של מאסר או כליאה שלא בצדק, מסיבות פוליטיות או של תאוות בצע וכיו"ב. סגנון זה הפך פופולרי בצרפת בתקופת המהפכה הצרפתית, אז עסקו אופרות רבות מסוג זה בהצלתו של אסיר פוליטי.

[4] דמות כה משנית עד כי היא נזכרת באופרטה כ"הארוסה הנמלטת, במנוסה" (Runaway Fiancé ) כלומר, העלילה יכולה להתפתח ולהתקדם גם מבלעדיה ואין היא אלא רעיון או ניסיון להפוך את הרקע ההיסטורי (ניו אורלינס בשלהי המאה ה 19) אמין יותר. כך או כך יש בכך כדי להדגיש את הדרך שבה היצירה האמנותית משפיעה ויוצרת תפיסה חברתית, וההפך...