מחזות

[יובאו להלן תקצריהם של המחזות: כטוב בעינכם; שני האדונים מוורונה; הלילה ה 12; הסוחר מוונציה; משרתם של שני אדונים. עלילותיהם כפי שיפורט שאובים ממקורות קדומים יותר, ונסמכים על המורשת שנדונה בפרקים הקודמים]

מוטיב האִשָׁה המתחזה לגבר מופיע רבות במחזות האנגליים שנכתבו בתקופת הרנסנס. כל כך אהוד היה המוטיב הזה עד כי המחזאים המשיכו לכלול אותו בכתביהם, ללא צורך של ממש לעלילה, אלא רק משום שהקהל דרש זאת[1]. בעיקר מפני שהדבר עורר מתח מצד אחד, אך גם היווה כר לא אכזב למהתלות ולצון.

כמה מהמחזות של וויליאם שייקספיר נשענים על המוטיב הזה. ויש לזכור כי בתקופתו עדיין גילמו גברים את תפקידי הנשים במחזות, וכך גם את תפקיד האִשָׁה המתחזה לגבר[2]:

"כטוב בעינכם" ( As you like it )[3]:

"כטוב בעינכם" הוא מחזה קומי[4] שכתב המשורר והמחזאי ויליאם שייקספיר בשנת 1599 או 1600. המחזה מבוסס על הרומאן Rosalynde שחיבר תומאס לודג' מספר שנים קודם לכן[5].

העלילה מתרחשת בדוכסות בצרפת, לרוב באזור הארדנים המיוער וההררי. מסופר כי על הדוכסות השתלט פרדריק, והגלה את אחיו הבכור, מי שהיה אמור לרשת את תואר הדוכס ואת האחוזה. עם זאת, בתו של הדוכס הגולה, רוזלינד, הורשתה להישאר כיוון שהייתה חברתה הטובה ובת דודתה של בתו היחידה של פרדריק, סיליה.

בינתיים, נפטר מהעולם הדוכס רולאנד די-בואי שלו שני בנים: אורלנדו הבכור ואוליבר. הדוכס הוריש לבנו אוליבר את רכושו תמורת ההבטחה לדאוג לאח הצעיר ובמיוחד לחינוכו והשכלתו. משמת האב התכחש אורלנדו להבטחה זו והזניח את הטיפול באחיו הצעיר.

כדי לזכות בהוקרת והכרת הכלל, החליט אורלנדו להיאבק בשרל, המתאבק של חצר הדוכס פרידריך. בהגיעו לחצר התאהבת נואשות ממבט ראשון ברוזלינד, שצפתה בקרב יחד עם בת דודתה סיליה. אולם אורלנדו חייב היה לברוח מכיוון שאחיו הגדול, אוליבר, רדף אותו, והוא עוזב לפיכך את המקום בלוית המשרת הזקן של אחיו, אדם.

אבל גם לבה של רוזלינד התמלא אהבה לאורלנדו. כשנודע הדבר לפרידריך התמלא חמה והחליט לגרש אותה מאחוזתו ומאדמתו כבוגדת. סיליה, שלא הייתה מוכנה להיפרד מרעותה, החליטה עמה לברוח יחדיו, ושתיהן עזבו את האחוזה: סליה כשהיא מתחזה לנערה בשם אליאנה, ורוזלינד לבושה כגבר צעיר העונה לשם גנימד (Ganymede)[6], כשרק ליצן החצר, טאצ'סטון, מלווה אותן בדרכן החדשה.

אורלנדו נאבק בשרל כשרוזלינד וסיליה צופות במתרחש

רוזלינד כעלם, Robert Walker Macbeth

בהגיען ליער נפגשו עם רועה ממנו בקשו לרכוש בקתה. האזור הזה היה המקום בו הסתתר הדוכס הגולה, אבי רוזלינד, עם כמה מתומכיו. אל הדוכס הגולה וחבורתו הצטרפו כבר אורלנדו ומשרתו הנאמן, ואורלנדו פרסם כל העת הזו את דבר אהבו לרולינד בתליית שירי אהבה על עצי היער. אז התברר לרוזלינד כי אורלנדו משיב לה אהבה כאהבתה אותו.

כאשר נפגשו השניים טעה אורלנדו לחשוב כי היא עלם. כדי לסייע לו להתגבר על אהבתו היא הציעה לו לפנות אליה כאל רוזלינד על מנת ללבן את רגשותיו כך שיוכל למצוא מזור לכאב לבו.

אך אויה, אחת מרועות הצאן התאהבה בעלם יפה הואר, שאיננו אלא עלמה. וגם הליצן ביקש לשאת לאִשָׁה את אחת הרועות וכל הזמן הזה חששו כולם מפני התקפה של אויביהם, ועסקו גם בחיזור ובדחיית חיזורים...

באחד הימים יצא אוליבר לציד והתקף על ידי חזיר בר. אורלנדו שראה זאת הציל את אחיו שנתקף חרטה גדולה וביקשו עמו לאחוזה. טרם שובם יחדיו ביקש אורלנדו מאוליבר להראות לעלם גנימד את מטפחתו המוכתמת בדם כדי להסביר לו שעליו לשוב עם אחיו. אולם כאשר רוזלינד רואה את המטפחת היא מתעלפת מאימה וחשש. אוליבר, סיפר לאליאנה, היא סיליה, מי הוא ושניהם החליטו להינשא. כך נוצר מעגל קסמים של טעויות ומבוכה: הכל מאוהבים והכל מבקשים את אהבתו של מי שלבו נתון לאחר, ולא רק את זאת אלא שאחד המשתתפים בגילויי סערת הרגשות הוא נערה המתחזה לנער ומושא אהבתה אף לא יודע מי היא.

פיתרון למצוקת כולם הציע גנימד. ראשית השביע את אורלנדו כי ישא את רוזלינד לאִשָׁה ואחר כך גילה לו כי יש לו כוחות קסמים וכי ביום המחרת יציג לפניו את רוזלינד. וכך היה. בחלוף יום חשפה רוזלינד את זהותה והכל בא על מקומות בשלום.

בסופו של דבר כולם נישאו לבחירי לבם, פרידריך, שניחם על דרכו הרעה, פרש מהנהגת הדוכסות ובחר לחיות חיי דת, ואביה של רוזלינד שב אל אחוזתו.

במחזה זה מובאות ארבע מהשורות הידועות שכתב המחזאי והן פותחות את המונולוג שנושא אחד מתומכי הדוכס הגולה:

"כל העולם במה ; וכל הנשים והגברים אך שחקנים הם ; הם עולים על הבמה ויורדים ממנה ; ולאדם אחד, בתורו, תפקידים רבים"[7]...

"שני האדונים מוורונה" (Two [8]Gentlemen of Verona)[9]

המחזה "שני האדונים מוורונה" הוא קומדיה שחיבר וויליאם שייקספיר בין השנים 1589-1592 ויש סבורים כי היה זה מחזה הראשון שחיבר בכלל ומכיל מוטיבים שאחר כך פיתח במחזות אחרים. זה גם המחזה הראשון של המשורר שבו אִשָׁה מתחזה לגבר. המחזה עניינו בנאמנות והחברות ובבגידה, הקונפליקט שבין ידידות לאהבה, והתנהגותם הלא נבונה, בלשון המעטה, של האוהבים. כל אלה גם הם מוטיבים המופיעים אחר כך במחזות מאוחרים יותר. הדמות הבולטת במחשה איננה אחד הגיבורים שסיפורם יובא להלן, אלא דווקא דמותו של המשרת, Launce, איש משק הבית של Proteus, אחד משני הגיבורים של המחזה. Launce שהתנהגותו לכאורה מגוחכת ובעלת אופי מוקיוני, הוא וכלבו קראב, אשר "גונב את ההצגה" למרות שהרי איננו מדבר כלל... איננו דמות שולית שנמצאת על הבמה מפני שלכל משק בית יש משרתים אלא דמות שתורמת להתפתחות העלילה וחשובה לה. Launce מופיע במונולוגים לפני הקהל, כאתנחתא, ומספר על מערכת היחסים שלו עם כלבו האהוב, אותו הצליח לקחת עמו מוורונה, ובדבריו מובעת נאמנות ללא סייג לידידו ההולך על ארבע, ובכך דבריו שופכים אור של אירוניה על התנהלות אדונו ונאמנותו שלו לאהובה שהשאיר בוורונה בנסעו למילאנו.

Henry William Bunbury מלמד את כלבו להתנהג ככלב, Launce

המחזה נפתח כאשר צעיר בשם Valentine, בן העיר וורונה, עושה הכנות לסוע לעיר מילאנו, כדי להרחיב את אופקיו. הוא מתחנן לפני חברו הטוב Proteus להצטרף אליו למסע. אך Proteus מאוהב ביוליה ומסרב לעזוב את וורונה. מלא אכזבה נפרד ממנו חברו ויוצא לדרכו.

שני הרעים נפרדים בוורונה, H.C. Selous, 1830

בינתיים, משוחחת יוליה על Proteus עם המשרתת שלה, Lucetta, וזו מספרת לה שהלה מחבב אותה. למשמע הדברים מביעה יוליה כעס, מפני שהיא נבוכה להודות כי הוא נושא חן בעיניה גם כן... אז מוציאה המשרתת מכתב מכיסה ומסרבת לגלות מי כתבו ושלחו ליוליה, אך מקנטרת את יוליה ואומרת כי משרתו של Valentine, ששמו Speed, הוא שהביאה, מאדונו. יוליה, שעדיין איננה רוצה לחשוף את רגשותיה ואהבתה לפני הנערה המשרתת, קורעת בזעם את המכתב ושולחת את Lucettaמעל פניה. עתה , בהבינה את משמעות המעשה הזה, היא נוטלת את קרעי הנייר, מנשקת אותם ומנסה לקרוא את הכתוב.

בינתיים, החליט אביו של Proteus כי עליו לסוע למילאנו כדי להתאחד עם Valentine ומצווה שהבן יעזוב לדרכו למחרת היום. אז נאלץ Valentine להיפרד מאהובתו יוליה, השניים מבטיחים, בדמעות, זה לזו אהבת נצח ומחליפים טבעות כהוכחה לנאמנותם.

בינתיים, במילאנו התאהב Valentine נואשות בבת הדוכס, סילביה, ולמרות אהבתו ליוליה נופל גם Proteus ברשתה ונשבע לזכות באהבתה ויהי מה, והוא איננו יודע מה רגשותיו של חברו כלפיה. Valentine מספר לו כי הדוכס מתעתד להשיא את בתו הנאווה לאדם אמיד, גנדרן יהיר העסוק רק בעצמו ומראהו, בשם Thurio, בניגוד לרצונה. בנוסף, מכיוון שהדוכס חושד כי בתו ו Valentine מאוהבים, הוא נועל אותה מידי לילה במגדל, ומחזיק בעצמו במפתח. למרות כל זאת, מגלה Valentine לחברו על תכניתו לשחרר את סילביה מכלאה, בעזרת סולם חבלים כדי שיוכלו לברוח ולהינשא. Proteus מיד מגלה את אזנו של הדוכס על כך, וזה אוסר את Valentine ומגרשו ממילאנו.

עתה, כשהוא מחוץ לחומות העיר, נודד אנה ואנה, מסתבך גיבורנו עם חבורת פורעי חוק הטוענים כי אף הם ג'נטלמנים שהוגלו ממילאנו. Valentine טוען לפניהם כי הוא גורש משום שהרג אדם בקרב הוגן והחבורה בוחרת בו למנהיג.

בינתיים, בוורונה, החליטה יוליה להצטרף לאהובה. היא שכנעה את המשרתת Lucetta להלבישה בגדי נער ולסייע לה להתחזות לנער, כדי שתוכל לנוע בבטחה בדרכים. בהגיעה למילאנו מגלה יוליה מיד את סיפור אהבתו של Proteus לסילביה, בראותה אותו כשהוא מנסה לשיר לה שיר אהבה. אז היא מתכננת תחבולה: להציע את עצמה כנער משרת בשם סבסטיאן שיעמוד לשרתו, עד שתוכל להחליט איזה פעולה לנקוט.

Proteus שולח את משרתו – נערו לסילביה עם טבעת, אותה טבעת שהעניק לאהובתו יוליה טרם נפרדו. אולם יוליה מגלה כי סילביה בזה לאהבתו של Proteusבמיוחד משום שזנח את אהובתו בבית. למעשה, היא מצרה על העדרו של Valentine ומבכה את מותו, שכן Proteus סיפר לה כי יש שמועות שנהרג.

אבל סילביה מסרבת להאמין לשמועות האלה, ומחליטה לברוח ממילאנו, בעזרתו של אציל בשם Eglamour. יחד הם בורחים ליערות אולם כאשר הם עומדים מול חבורת פורעי חוק בורח Eglamour ומותיר את סילביה בדד לגורלה.

חבורת פורעי החוק מובילה את סילביה אל מנהיגם, הוא Valentine, ובדרכם פוגשים את Proteus עם נערו – משרתו סבסטיאן. Proteus משחרר את סילביה ולוקחה לעומק היער. כש Valentine עוקב אחריהם בחשאי. ובמשך כל הזמן מנסה Proteus לשכנע את סילביה בטוהר אהבתו לה והיא דוחה את נסיונותיו לכבוש את לבה בתוקף, גם כשהוא מאיים "לכבוש אותה בכוח"[10].

ברגע זה מפתיעם Valentine מתערב, ומוקיע את Proteus. באימתו נשבע זה כי הוא עצמו סולד ממעשיו ממש כמו שנאת חברו אליו למראה ולמשמע דבריו ומשכנע אותו בכנות החרטה שהוא חש. אז סולח לו Valentine ואפילו מוכן לוותר אל סילביה עבורו, אולם יוליה, הלבושה כנער משרת מתעלפת למשמע הדברים האלה, ובראותו אותה, צפה ב Proteus אהבתו אליה ומתעוררת מחדש, והוא שב ונשמע לה אמונים.

את הדוכס ואת Thurio כולאת חבורת פורעי החוק, Valentine מזהיר את Thurio כי יהרגו אם ינסה לתבוע את ידה של סילביה והלה נסוג בו. עתה סר חינו בעיני הדוכס בשל פחדנותו והערכתו ל Valentine המוכן להלחם עבור אהבתו מתגברת, עד כי הוא מוכן להשיאו לסילביה ושני הזוגות מתאחדים. אשר לחבורת פורעי החוק, הם זוכים בחנינה מהדוכס ושבים למילאנו.

המחזה הזה, שנחשב לאחד הבלתי מוצלחים של המשורר והמחזאי, ושמספר המשתתפים בו הוא הקטן שבין המחזות שחיבר, שופך אור נוסף על תפישת האִשָׁה בתרבות המערבית: לא רק שהתחזותה לנער או לגבר תמיד תציג את הגבר הזה כחלש וכזקוק לעזרה, היא מצליחה לשטות באנשים, אפילו הקרובים לה ביותר דווקא משום שאינם מצפים כי אִשָׁה תעשה מעשה של גבורה, תתכנן ותיישם את תכניתה ותעז להתרחק מביתה ומכל המוכר לה, כמו ... גבר.

המאבק ביער, Valentine מוקיע את רעו Proteus, מציל את אהובתו סילביה, ויוליה כנער משרת חוזה במעשה, למעלה: Angelica Kauffman, 1789 ; למטה: William Holman Hunt

"הלילה השנים עשר" (The Twelfth Night)[11]

המחזה "הלילה השנים עשר" הנקרא גם "כחפצך", או "כאשר תחפוץ" (What You Will), גם הוא פרי עטו של ויליאם שייקספיר, ונכתב כנראה בשנת 1601 או 1602 עבור חגיגות הלילה השנים עשר של חג הקריסטמס, בדומה למחזות הקומיים האיטלקיים שנכתבו עבור חגיגות אלה כבר במחצית המאה ה 16 על ידי מספר מחברים יחדיו.

המחזה מספר על שני תאומים, סבסטיאן ואחותו ויולה, אשר נפרדים אחר שספינתם עולה על שרטון בעת סערה בים וכל אחד מהם סבור כי השני או השניה טבעו בים. זה גם סיפורה של הרוזנת אוליביה אשר מתאהבת בויולה המתחזה לעלם צעיר, ועל אהבתו של סבסטיאן לרוזנת שאבדה לא מכבר את אביה ואת אחיה והיא אבלה עליהם, ועל מחזריה המתחרים בסבסטיאן על אהבתה, במיוחד הדוכס אורסינו (Orsino). עיקרי העלילה שאובים מהסיפור הקצר "על אפולוניוס וסיליה[12]" (Of Apollonius and Silla") פרי עטו של Barnabe Rich, בן המאה ה 17, וזה מצדו שאב את רעיונותיו מסיפור של Matteo Bandello האיטלקי, בן המאה ה 15.

העלילה מתרחשת באיליריה (Illyria), על חוף הים האדריאתי, מחוז קדום באזור הבלקן המתואר בכתבי היוונים. אתר זה נבחר מפני התפישה הרומנטית של יוון ומורשתה, ולמרות מקום התרחשות הדברים שמות הגיבורים במחזה הם איטלקים ואנגלים.

על אף שהמחזה הועלה על הבמה ביום השנים עשר של חג הקריסטמס בשנת 1602 לא נדפס עד שנת 1623.

הסיפור מתחיל כאשר הספינה עליה היו שני התאומים עולה על שרטון לחופי איליריה. ויולה מצליחה להגיע בבטחה לחוף בסיועו של קברניט הספינה אך מאבדת כל קשר עם אחיה התאום סבסטיאן והיא מאמינה כי טבע. בעזרתו של הקברניט, ובלבוש עלם בשם Cesario, היא מצטרפת לאחוזתו של הדוכס אורסינו כמשרת.

אורסינו משוכנע כי הוא מאוהב ברוזנת אוליביה, שאביה ואחיה נפטרו מהעולם לאחרונה. הרוזנת נשבעת לדחות כל מחר וכל סיכוי לאהבה עד חלוף שבע שנים מיום מות אביה, והדוכס אורסינו בכללם.

אז החל הדוכס להשתמש במשרתו הצעיר Cesario כמתווך בינו לבין הרוזנת. דרכו ובאמצעותו הוא מביע את רגשותיו אליה, את אהבתו העזה ומלאת התשוקה. ואוליביה, למראה המשרת הצעיר, שכחה את נדרה להמתין שבע שנים ממות אביה, מתאהבת ב Cesario מבלי להבחין כי אין ההוא אלה נערה בלבוש גבר. אשר לויולה, היא מצדה התאהבה בינתים בדוכס...

בינתיים, בעלילות המשנה הקומיות לאורך המחזה, מנסות כל העת הזו כמה מהדמויות המשניות לשכנע את משרתה, מנהל משק ביתה של הרוזנת, Malvolio רב היהרה, כי היא מאוהבת בו. ביניהם גם דודה של אוליביה, האציל (Sir) Toby Belch, ומי שמבקש אף הוא להפוך למחזר של הרוזנת האציל (Sir) Andrew Aguecheek וגם המשרתת מריה והמשרת פאביאן, ושוטה האחוזה Feste. זאת משום ששני האצילים נוהגים לבלות את זמנם בשתיה ובמעשי קונדס וגורמים למהומות באחוזתה של הרוזנת כל יום, עד השעות המאוחרות של הלילה, עד כי מנהל משק הבית נאלץ לנזוף בהם. בשל כך תכננו שניהם, יחד עם המשרתת מריה, לנקום בו ולשכנעו כי אוליביה מאוהבת בו על ידי כך שהם מניחים מכתב אהבה שכתבה לו לכאורה הרוזנת ובו היא מבקשת ממנו לגרב גרביים צהובות ואת הביריות לקשור בהצלבה לאורך שוקו, להתנהג בגסות כלפי שאר המשרתים ולחיים ללא הפסקה בנוכחותה של הרוזנת. מנהל משק הבית מגלה את המכתב ובו רחב בקרבו משמחה ועונג. הוא ממלא אחר דרישות המכתב לתדהמתה של אוליביה אשר נדהמת מהשינוי שחל בו, מותירה אותו להיות טרף לתחבולות מעניו, אשר "מפרשים" את התנהגותו כשיטיון, וכולאים אותו בתא חשוך.

מנהל משק הבית Malvolio מחייך בלי הפסק, וגורב גרביים צהובות כשהביריות קשורת בהצלבה על שוקיו, בחשבו כי כך ביקשה הרוזנת

ינתיים, סבסטיאן, אשר ניצל אף הוא מטביעה, מגיע למקום התרחשות כל הדברים האלה עם מצילו, אנטוניו. בואו מוסיף בלבול וסיבוך מסיבוכים שונים: שהרי סבסטיאן הנער זהה במראו לויולה המחופשת למשרת Cesario וכל המשתתפים טועים ביניהם. אוליביה מבקשת ממנו לשאתה, והם נישאים בסתר, ולבסוף, כשנפגשים שניהם עם אורסינו ומשרתו גוברת הפליאה. עתה מגלה ויולה את זהותה והמחזה מסתיים בהכרזת הנישואים של הדוכס אורסינו עם ויולה, בגילוי כי בינתיים נשא האציל טובי את מריה, נערתה של סילביה, לאִשָׁה, וליצן האחוזה החותם את המחזה במונולוג סיום מנחם את מנהל משק הבית אשר מבקש נקמה בשוביו.

מחזרה של הרוזנת, Andrew Aguecheek, מבקש לצאת לדו קרב עם Cesario, הוא ויולה, מפני שהוא מקנא בו על קשריו עם הרוזנת

"הסוחר מוונציה" (The Merchant of Venice)[13]

המחזה "הסוחר מוונציה" נכתב על ידי וויליאם שייקספיר בין השנים 1596-1598, ולמרות שהוא מתואר כקומדיה על דף השער של ההוצאה הראשונה שלו, ויש לו מאפיינים של הקומדיות השייקספיריות הרומנטיות, הרי שהוא ידוע בעיקר בשל התמונות הדרמטיות שלו, ומפורסמם בעיקר בשל דמותו של הסוחר היהודי שיילוק, והמונולוג הידוע שנשא על סבלו של אדם באשר הוא אדם בין אם יהודי הוא או לא[14], בצד המונולוג על ערך החסד והחמלה[15] שנושאת במחזה דמותה של הגיבורה פורשיה.

הסוחר אליו מתכוונת כותרת המחזה הוא אנטוניו, הסוחר, ולא שיילוק שהנו מלווה כספים, אף ששיילוק הוא הדמות המרכזית והידועה במחזה. כך מפורט בכותרת המשנה של המחזה כשראה אור: "האירועים הנפלאים עד מאד שקרו לסוחר מוונציה ותיאור האכזריות הנוראה (הקיצונית) של שיילוק היהודי כלפי סוחר זה".

הפסדו של סוחר בשטר חוב המחייב לעמוד בתנאים מסוימים ואשר תוצאותיו מוות הנו סיפור מוכר באנגליה של המאה ה 16. גם תיאור מבחנו של האוהב המתבקש לשלם עבור הצלתו על ידי עורך דין שהנו למעשה אהובתו בלבוש גבר, בטבעת שהעניקה לו, המתואר במחזה זה, נמצא כבר בסיפור מהמאה הה 14, Il Pecorone מאת Giovanni Fiorentino, שנדפס במילאנו בשנת 1558. מוטיב דומה נמצא גם בסיפורו של Alexandre Sylvane "הנואם" (The Orator) אשר הובא לדפוס בשנת 1596[16].

המחזה "הסוחר מוונציה" מספר על באסאניו (Bassanio), וונציאני ממוצא אציל, המבקש לחזר אחר היורשת פורשיה מבלמונט. אך מכיוון שבזבז את כל ירושתו הוא נזקק לשלושת אלפים דוקאטים כדי שיוכל להתחרות בשאר המחזרים ולהציג את עצמו כראוי. הוא פונה אל ידידו הטוב אנטוניו, סוחר אמיד אשר בעבר, מספר פעמים, ערב לו וסייע לו בכל הקשור לכסף. אנטוניו מסכים להחלץ לעזרה אך אין בידו די מזומנים שכן רכושו הושקע בסחורות אשר עושות דרכן לוונציה, ממש ברגעים שבהם מבקש ממנו באסאניו את עזרתו. לפיכך מבקש אנטוניו מחברו למצוא מלווה כספים ומבטיח לערוב לסכום ההלוואה. וכך היה: באסאניו פונה אל מלווה הכספים היהודי שיילוק, ומוסר את שמו של אנטוניו כערב.

אך אויה, אנטוניו כבר הפך את שיילוק ליריב לו בשל דבריו הפומביים והתנהגותו נגד יהודים ויהדות בעבר, וגם משום שנהג להלוות כסף מעת לעת לנצרכים מבלי לדרוש מהם ריבית, אילץ את שיילוק להוריד את אחוזי הריבית בעצמו . לפיכך, בתחילה סרב שיילוק להלוות את הסכום הנחוץ, אך לבסוף הוא נעתר ואפילו מוכן היה להעמיד את הסכום הנדרש ללא ריבית, ורק בתנאי אחד: אם לא יוכל אנטוניו לשלם את סכום ההלוואה בתאריך הנקוב שיוחלט עליו, יוכל שיילוק לדרוש ליטרת בשר מגופו.

למרות התנגדותו של באסאניו לתנאים אלה, אנטוניו הופתע ממה שראה כנדיבות לב של שיילוק והוא חותם על שטר החוב.

כשכסף בכיסיו עושה באסאניו את דרכו לבלמונט, שם מתגוררת פורשיה, עם חברו גראציאנו (Gratiano) המבקש ללוותו. גראציאנו הוא עלם חביב המוצא מהלכים ללב הבריות אך קל דעת, מרבה להג, ולרוב גם חסר רגישות (טקט) בדבריו. לפיכך מבקש ממנו באסאניו לרסן את עצמו בכל אשר יקרה.

בינתיים בבלמונט, מוצפת פורשיה במחזרים. בצוואת אביה מצוין כי על כל מחזר אשר מבקש את ידה לבחור בין שלושה סלים: באחד זהב, בשני כסף ובשלישי עופרת. רק אם יבחר בסל הנכון יוכל להנשא לבתו.

המחזר הראשון, הנסיך הרגיל במנעמי החיים ובמותרות של מרוקו, בוחר בסל הזהב, מכיוון שהוא מפרש את הכתוב עליו "מי שיבחר בי ישיג את אשר מתאווה לו לב האדם" למשאת נפשו שלו, פורשיה.

המחזר השני, הנסיך הרברבן של אראגון, בוחר בסל הכסף, שעליו כתוב "מי שיבחר בי יקבל את אשר מגיע לו", מכיוון שהוא רואה כראוי לידה של פורשיה.

שני המחזרים יצאו מעל פני הנערה במפח נפש, ואיש מהם לא זכה בה. שניהם התעלמו מכל וכל מסל העופרת בשל פשטות תכולתו ובשל הכתובת שליו "הבוחר בי חייב להעניק ולסכן את כל אשר לו".

המחזר האחרון, באסאניו, הוא האיש שפורשיה מאחלת כ יצליח בבחירתו, שכן כבר נפגשה עמו בעבר. בעוד באסאניו מהרהר ותוהה כיצד לבחור, שומע הוא את נערותיה של פורשיה מזמרות להן שיר שמילותיו מסבירות כי גחמה (ולא אהבה אמיתית) "יציר מראה העין, והמבט הוא שעומד בבסיסה". כך הוא מחליט להתעלם מכל ראוותנות חיצונית ומכל קישוט של הדברים האמיתיים, כלפי חוץ, ובוחר בסל הנחושת. מעשה זה מעניק לו את ידה של פורשיה[17]. היא מעניקה לו טבעת והוא נשבע כי לעולם לא יסירנה מעל אצבעו.

בינתיים, מגיעה לוונציה הידיעה כי ספינותיו של אנטוניו אבדו בים. עתה לא יוכל להשיב את הכספים שלווה משיילוק, אשר מבקש לקבל בדיוק את הכתוב בשטר החוב ולהפרע מאנטוניו על התנהגותו. במיוחד משום שבתו, ג'סיקה (יסכה) ברחה מביתה להנשא לעלם נוצרי בשם לורנצו, ועמה רוב רכושו של האב ואף טבעת אבן טורקיז שקבל מאשת נעוריו, לאה. שיילוק דורש כי אנטוניו יתייצב לפניו.

בבלמונט, מקבל באסאניו איגרת המספרת על כך. הוא נושא את פורשיה לאשה, ורעו גראצאנו נושא לאשה את נערתה נריסה (Nerissa), ושניהם יוצאים בדרכם לוונציה כשבאמתחתם די מטבעות כדי להשיב את החוב ולהציל את חייו של אנטוניו. בלי ידיעתם שולחת פורשיה את משרתה לבקש את עזרת בן דודה, עורך הדין בלאריו (Bellario), בן העיר פדואה.

שיאו של המחזה מתרחש בארמונו של הדוכס של וונציה. שיילוק מסרב להצעתו של באסאניו לשלם 6000 דוקטים, כפול מהסכום המקורי שלווה, כדי לשחרר את רעו מהתחיבותו. הדוכס, ששואף להציל את חיי אנטוניו איננו יודע כיצד לנהוג ומעביר את פרטי המקרה למומחה בחוק המבקר בעירו, צעיר בשם בלשצאר (Balthasar) אשר בידו מכתב המלצה מעורך הדין הידוע בלאריו מפדואה. מומחה זה איננו אלא פורשיה המחזה לעורך דין, והפקיד הנלווה אליה איננו אלא נריסה הלבושה אף היא כעלם. פורשיה מבקשת משיילוק לגלות חמלה וחסד (mercy) "אשר מבורכים פעמיים, הם יעטו ברכה על הנותן אותם ועל מי שמקבלם" אך שיילוק מתבצר בעמדתו ודורש את הפיצוי המגיע לו: לטרה מבשרו של אנטוניו.

לא נותר לדוכס אלא להעתר לדרישותיו של המלווה, אולם עתה מפתיע עורך הדין הצעיר את הנוכחים: הוא מדגיש כי החוזה מאפשר לשיילוק ליטול ליטרת בשר אך לא לשפוך את דמו של אנטוניו, ואם בתהליך נטילת הבשר ישפך דמו של אנטוניו, כי אז דמו של שיילוק בראשו! ורכושו יוחרם על פי חוקי הדוכסות. זאת ועוד: על פי שטר החוב על המלווה ליטול בדיוק ליטרת בשר, לא פחות ולא יותר. אם תנוע כף המאזניים ולו כמשקל השערה לצד אחד או שני, "אחת דתו של שיילוק, למות".

שיילוק נכנע, הוא מבקש לפיכך לקבל את הסכום שהציע באסאניו ופורשיה מסרבת שהרי שיילוק דחה כבר זאת "לעיני עדים". היא מזכירה לשיילוק כי מכיוון שהוא יהודי, ולא אזרח הדוכסות, ניתן להעמידו לדין על נסיון לרצח אזרח של וונציה, להחרים את רכושו ולהעניקו, מחצית למדינה ומחצית לאנטוניו, שעתה הוא התובע. חייו, על פי החוק, הם בידי הדוכס.

הדוכס חונן את שיילוק, ולבקשת אנטוניו גם מוכן לוותר על החרמת מחצית הרכוש שלו, אם יתנצר. מאת המחצית שמגיעה לו מעניק אנטוניו ליסכה ולבעלה לורנצו, לשימושם ובתנאי ששיילוק יוריש להם את רכושו לאחר מותו.

לאחר סיומו המוצלח של המשפט, בסאניו איננו מכיר את פורשיה, וכאשר הוא מתבקש על ידי עורך הדין שהציל את חיי חברו, להעניק לו בתמורה את הטבעת שהוא עונד, הוא נאלץ להפרד, בחוסר רצון, מהטבעת שאך לפני זמן קצר נשבע כי לעולם לא יסירנה מאצבעו.

בשובו של באסאניו לבלמונט, גוערת בו פורשיה על שנפרד מהטבעת שהעניקה לו כאות לאהבתה אך מיד מגלה לו כי היא זו אשר התחפשה לעורך הדין הצעיר והיא אשר אחראית להצלתו של אנטוניו.

ובינתיים בוונציה מתברר כי ספינותיו של אנטוניו, נושאות סחורות יקרות, לא אבדו בלב ים והן מגיעות בשלום אל הנמל.

מחזה זה פוגע בתפישת הנשים בכלל: המחזאי, לפחות לכאורה, יוצא מתוך הנחה כי נערה לעולם לא תוכל לבחור את המחזר הראוי ביותר לשאתה לאישה, ללא סיוע מאביה, גם לאחר מותו. והרי פורשיה, שהכירה את באסאניו, העדיפה אותו על פני כל מחזריה האחרים, נסיכים ודוכסים. המחזה מעצים את חשיבות הרכוש בעיני נשים. באסאניו איננו יכול לחזר אחר בחירת לבו מבלי שיהיו בכיסיו מזומנים לרוב. עבור מה? כלום עליו להעתיר עליה מתנות לרוב כדי שיוכל להטות את לבה לאהוב אותו? יסכה, המוכנה להמיר את דתה כדי להנשא לבחיר לבה איננה מוותרת על רכוש אביה בבורחה מהבית, ועוד.

ואולם בכל הקשור לתבונה ויכולת להתמודד עם החוק ודרישותיו, מוכיח המחזה כי הנשים עולות על הגברים, אפילו דוכס וונציה איננו יודע כיצד לסייע לאנטוניו, והנה מלומד צעיר מצליח לשנות את הדברים לחלוטין, להציל את אנטוניו ולחזק את יסכה ואהובה לורנצו ברכוש וממון. ועם זאת, מלומד זה, שהנו אשה צעירה, מפיו נשמעים דברים על רחמים, חמלה וחסד, ולא מפי אחד הגברים!

סימבלין (Cymbeline)[18]

המחזה סימבלין, הידוע גם בשם "הטרגיה של סימבלין" ו"סימבלין מלך אנגליה", הוא מחזה פרי עטו של ויליאם שייקספיר, שעלילתו מתרחשת באנגליה העתיקה, בעידן הברזל, ומבוססת על האגדות הקלטיות הקדומות על המלך קונובלין (Cunobeline), ששלט באנגליה אחרי נסיגתם של הרומים ממנה, במאה הראשונה לפני הספירה המקובלת, ועד שנת 40 לספירה המקובלת ונקרא בווילס Cynfelyn ובימי הביניים בשם הלטיני Kymbelinus .

למרות שעל כריכת המחזה, בדפוס, הוא מוגדר כטרגדיה ניתן לראותו כרומנסה[19] וכמו המחזות "אותלו" ו"אגדת (מַעֲשִׂיָּת) חורף" המחזה עוסק בתמימות, חַפּוּת ובקנאה.

התאריך המדויק של חיבור המחזה איננו ידוע, אך הוא הועלה על הבמה בראשית שנת 1611.

עלילת המחזה מבוססת על המסופר בכרוניקה של רפאל הולינשד ( Raphael Holinshed), ההסטוריון האנגלי בן המאה ה 16 שספרו שימש אל וויליאם שייקספיר כמקור והשראה; ועל ספרו של גודפרי איש מונמות' ( Geoffrey of Monmouth), איש הכנסיה הוולשי בן המאה ה 12, "תולדות מלכי בריטניה" (Historia Regum Britanniae). על המלך קוּנוׂבֵּלין, בשילוב עלילות משנה והתאמת המעשיה לצרכי המחזאי. כך למשל התיאור על ההתערבות שעורך יאקימו ( Iachimo), אחת הדמויות במחזה, על תומתה וצניעותה של הגיבורה, וכל הנובע מכך, מופיע בקובץ הסיפורים Decameron שחיבר ג'יובאני בוקאצ'יו (Giovanni Boccaccio), שהיה ידוע ומוכר באנגליה בימי שייקספיר.

עלילת המחזה מסובכת ומתרחשת בשני מישורים: חיי המשפחה של המלך מחד גיסא, והעולם הפוליטי הבינלאומי מאידך גיסא. המישור על חיי המשפחה מספר על המלך סימבלין, שכמעט איננו מופיע במחזה, אלא בסופו; על בתו אימוג'ן (Imogen או Innogen), על בעלה האמיץ, אך דל הייחוס פוסתומוס (Posthumus Leonatus ) שהוגלה לרומא, על אמה החורגת של אימוגן, אשת המלך על בנה של אשת המלך, קלוטן (Cloten ) המחזר אחר אימוג'ן במטרה לרשת את כס אביו החורג ועל בניו החטופים של המלך גוידריוס (Guiderius) וארווירגוס (Arvirargus או Arviragus) החיים במערה בווילס בהשגחתו של בלריוס (Belarius) הגולה, ומכנה את עצמו מורגן (Morgan). המישור הפוליטי מתאר את נסיונותיה של בריטניה להשתחרר מעול הכיבוש הרומאי. במחזה מעלה את האפשרות לסרב להעלות לרומים את המס העובד שהבריטים חויבו בו, דבר שהיה עלול להביא להרס מוחלט ש הממלכה, ובוחן כיצד ניתן לשמור על כבוד לאומי וזהות לאומית בדרכי שלום.

כמעט רק בסיום המחזה עולה על הבמה סימבלין, המלך הנדיב והחכם, המוצג כנראה בדמותו של המלך ג'יימס I של אנגליה (IV של סקוטלנד) שאיחד את אנגליה סקוטלנד ואירלנד, לתקופה קצרה אמנם, וזכה לאהדה רבה של נתיניו. זרת מפני שלמרות היותו קתולי, השכיל לבסס את שלטוו מבלי להכנע לדרישות האפיפיור ברומא[20] כשם שסימבלין מבקש לבסס את מעמדה של בריטניה כגורם מדיני משמעותי וכישות חברתית ותרבותית, נוכח האימפריה הרומית[21] . זאת למרות שבמשך כולו מוצג סימברלין כאיש חסר דעה הנגרר אחר אשתו השניה מבלי להרהר על משמעות עצותיה והסכנות הטמוות בהן.

בתחילת המחזה מתברר כי אימוג'ן, בת המלך, מאוהבת בפוסתומוס, עלם חמודות המושלם במעלות ובמידות טובות ואף מומחה באמנות הלחימה, שגדל בחצר המלכות, אך מוצאו איננו ממשפחת אצילים. השניים נשאו זה לזו בסתר, והחליפו תכשיטים ומזכרות כאות לאהבתם: אימוז'ן העניקה לאהובה טבעת ופוסתמוס העניק לאהובתו צמיד. כשנודע הדבר למלך, הגלה את פוסתמוס מחצרו. שהרי אימוג'ן היא בתו היחידה ובעלה עתיד לרשת את כס השלטון. אמנם למלך היו שני בנים אך הם נחטפו מהארמון כפעוטות 20 שנה לפני כן, על ידי חצרן בשם בלאריוס, שגורש מחצר המלך בשל בגידה, שכן חתר תחת כס השלטון עם הרומים.

סימבלין הרי כפוף לרומי ולקיסרה, כפי שהתחייב עוד אביו המלך. שליח הקיסר, איש רומי בשם קאיוס לוציום (לוקיוס), הוא כדי לגבות את שמשלח מרומי כדי לגבות את מס העובד השנתי שהבריטים מעלים לרומי. בעצת ובהשפעת אשתו, עצר המלך את תשלום המס. המלכה, אשתו השניה של המלך, מבקשת להעלות על כס השלטון את בנה מנישואיה הראושנים, עלם יהיר וחסר דעת בשם , דרך נישואים לנסיכה אימוג'ן. תכניתה של המלכה היא לרצוח את הנסיכה לאחר הנישואים ואת אביה המלך גם כן, וכך להבטיח את השלטון לבנה, ללא עוררין. לשם כך השיגה מרופא החצר, קורניליוס, שיקוי שהיא סברה כי הוא רעל יעיל ורב כוח, אולם קורניליוס, שחשד במלכה ומניעיה, החליף את הרעל המבוקש בשיקוי שגורם לשותה אותו ליפול למעין תרדמה הדומה למוות, ממנה יקיץ כעבור זמן מה.

בינתיים, מתכנסת אימוג'ן בחדריה ומסרבת הפצרות לצאת ולהיות לקלותן לאשה. בעוד פוסתומוס, שגורש מחצר המלך, עושה את דרכו לאיטליה, אל ידידו פילריו (Philario או Filario), שם הוא פוגש את יאקימו ( Iachimo או Giacomo), מרעי ידידו, ולפניהם הוא מאריך בתיאו יפיה של אימוג'ן, צניעותה ותומתה. לשמע הדברים מציע לו יאקימו התערבות: הוא יאקימו, בעצמו, יפתה את אימוג'ן ויביא אל פוסתמוס הוכחה לחוסר צניעותה ולבוגדנותה. אם יזכה יקבל את הטבעת שאימוג'ן העניקה לאהובה ואם יפסיד, לא רק שישלם לפוסתמוס אלא גם ילחם עמו בדו קרב, כך שפוסתמוס יקום את עלבונן כבודה של אימוג'ן.

אז יצא יאקימו לאנגליה ושם ללא הרף, בתקיפות ובתוקפנות, ניסה לפתות את אימוג'ן הנאמנה, אשר פעם אחר פעם שילחה אותו מעל פניה. אז הסתתר יאקימו בתיבה בחדר השינה של אימוג'ן, וכאשר נרדמה הנסיכה, חמק מהתיבה כדי לגנוב את הצמיד שהעניק לה פוסתומוס. הוא אף בחן את החדר ואת חלקי גופה שנגלו אליו מבעד לכיסוי הלילה שלה, כדי שיוכל להציג הוכחות נוספות על חוסר נאמנותה לאהובה. אכן בשובו לאיטליה שכנע את פוסתומוס שאכן הצליח לפתות את אהובתו,. החרי אף שיגר פוסתומוס שתי אגרות לאנגליה: האחת לאימוג'ן ובה ביקש ממנה לפגוש אותו במילפורד הייבן (Milford Haven ), עיר הנמל אשר לחופה המערבי של ווילס; והשניה לפיסאניו (Pisanio ) משרתו שנשאר בחצר המלך ובה ציווה עליו לרצוח את הנסיכה בהגיעה למילפורד הייבן. אבל פיסאניו התייסר בדרכו שמה, הראה את האיגרת לנסיכה, וגילה לה על תכניתו של פוסתומוס. אז סייע לה ללבוש בגדי נער ולהמשיך בדרך למקום המפגש, ולבקש תעסוקה בעיר. הוא גם נתן לה את צלוחית שיקוי ה"רעל" של המלכה, בסברו ככי השיקוי הוא שיקוי מרפא. אימוג'ן הסכימה לתכנית זו ואמצה את השם פידל (Fidele), הנאמן.

בינתיים, בחצר המלך, שומע שליח הקיסר לוציוס (לוקיוס) כי המלך מסרב לשלם את המס, ומזהיר אותו מפני זעמו של הקיסר אוגוסטוס אשר ישגר לגיונות צבא מצרפת למילפורד הייבן בספינות, להלחם בבריטים..

ואילו קלוטן, אשר העדפתה של אימוג'ן את פוסתמוס על פניו, הבעירה בו חמה עזה, שומע על הפגישה העתידה להתקיים בין הנסיכה לאהובה, במילפורד הייבן, והוא יוצא שמה לבוש בבגדיו של פוסתמוס כדי להרוג את יריבו בנוכחות אימוג'ן, ואחר כך יתבענה לעצמו ויאנוס אותה על גופת אהובה, ויגרור אותה לחצר המלך להנשא לה.

בדרכה למילפורד הייבן חוצה אימוג'ן את האזור ההררי של ווילס, ורעבונה מחלישה מאד. למרבה המזל נקרית בדרכה מערה ובה מצאה אוכל. מערה זו היא ביתם של הגולה הבוגד בלריוס (Belarius) ושני "בניו", פולידור (Polydore ) וקדואל (Cadwal ) הלא הם הנסיכים שחטף כעוללים מארמון אביהם, גוידרוס וארוויראגוס, אותם גידל להיות אנשי יער לכל דבר. שני עלמים אלה אינם יודעים את סוד מוצאם אולם כבעלי דם אציל נחנו בכל המידות והמעלות הראויות לנסיכים.

כאשר חוזרים שלושת הגברים למערה הם מגלים את פידל, ושני האחים נשבים בקסמי יפיו וחנו. בהניחם לו לאכול, יצאו מהמערה ופגשו בקלוטן, אשר העליבם כל כך עד כי התפתח קרב, וקלותן נהרג בידי גוידריוס, שכרת את ראשו מעל גופו. בלריוס, הכיר את פניו של ההרוג, וחושש פן הריגתו תגרום לכעסו של המלך, שהרי ההרוג היה בנה של אשתו השניה.

בינתיים, אימוג'ן שחשה ברע, תתה מהשיקוי שנתן לה פיסאניו ובשובם של הגברים למערה הם מצאו אותה (אותו) "מתה" לכל דבר. הם ספדו אותה, הניחו את גופת ההרוג, קלוטן, בצדה, נשבעו להלחם בפולשים הרומים למען מולדתם, , ונפרדו ממנה בכבוד.

כאשר נעורה אימוג'ן גלתה בצדה את גופת קלוטן, אותו חשבה לאהובה בשל הבגדים שעטה עליו. היא מיהרה למילפורד הייבן שם בשל יפיו של העלם פידל זכתה לחיבתו של נציג רומי שלקחו כנער משרת.

בינתיים הגיע פוסתומוס מוכה החרטה לעיר, לבוש מדי חיל בריטי, והוא מבקש להמית את עצמו בשדה הקרב נגד הרומים על אשר פעל.

כשפרץ הקרב היתה ידם של הרומים על העליונה, אך ארבעה גיבורים עלומי שם, הם בלריוס ו"בניו" ופוסתומוס, הצליחו להטות את הקערה על פיה ולכנס את הצבא הבריטי, שנפוץ לכל עבר, נגד הרומים. פוסתומוס שנותר בחיים הסגיר עצמו לידי סימבלין כחיל רומי, בקוותו כי יוצא להורג, והושם בנחושתיים, וכך נרדם. בחלומו ראה את רוחו של אביו סיציליוס לאונטוס ואמו, שניהם מתו ביום היוולדו, ואת אחיו, שמתו בקרב, כשהם עומדים סביבו, ומתלוננים לאל יופיטר על מר גורלו. אז הופיע יופיטר עצמו, ברעם ותפארת רכוב על נשר, להוכיח את הרוחות על חוסר אמונתם. לנוכח האל שהבטיח כי רק טוב יבוא על בנם ועל מולדתו, התפזרו הרוחות ורק לוח חרוט נותרעל חזהו של פוסתומוס ועליו כנבואה קדומה ומעורפלת ההבטחה כי הגורל יעניק לפוסתומוס ללבריטניה עתיד מלא שמחה. פוסתומוס נעור משנתו, בהאמינו כי כל זאת היתה בחלום, אך הנה הלוח על חזהו, ועלין הטחב מעורפלת ולא מובנת כלל. ועוד הוא מבקש להבין את הכתוב בה, זמן אותו הסוהר לבוא לפני המלך סימבלין.

פוסתומוס הועמד בשורה עם שאר השבויים וגם שליח רומי ויאקימו בשורה, ופידל, שהיה נערו - משרתו של השליח הרומי, שבוי עמם, ועל כולם נגזר כי יוצאו להורג.

אז הגיע הרופא קורנליוס מחצר המלך, נושא מסר כי המלכה מתה, ועל ערש דוואי ספרה, מבלי לגלות חרטה ונוחם, על כל מזימות המוות שזממה. כולו הלם ביקש המלך לזרז את ביצוע גזר הדין, אך בראותו את פידל, עצר, דמם, בשל יפיו של "העלם" ובשל שדמותו כמו הזכירה לו מישהו. בשל כך ביקש לחון את העלם וגם להעניק לו את מבוקשו. אימוג'ן הבחינה בטבעתו של אהובה על אצבעו של יאקימו, ודרשה לדעת כיצד השיג האיטלקי את התכשיט הזה. יאקימו סיפר על ההתערבות שערך עם פוסתומוס, וכיצד נאלץ לרמות אותו בשל צניעותה של אהובתו שלא נעתרה לחיזוריו. אז צעד קדימה פוסתומוס, ואישר את הדברים, בגלותו את זהותו ובספרו כיצד ביקש ממשרתו לרצוח את האהובה שבגדה בו וכיצד כה נחם על כך, עד כי ביקש לשים נפשו בכפו, ואף הסגיר עצמו כחיל רומי בידי הבריטים. ברוב התלהבות למשמע הדברים האלה, זרקה עצמה אימוג'ן אל בין זרועותיו, והוא, אשר עדיין סבר כי היא נער, הפילה ארצה. אז מיהר פיסאניו משרתו קדימה והסביר מיהו הנער יפה התואר והושיט לאימוג'ן את ידו לעזרה. אולם אימוג'ן, שחשבה כי הוא קיבל את השיקוי מהמלכה כדי להרגה, סרבה לעזרתו ודחתה אותו מעליה. פיסאניו טען בתוקף לחפותו בעניין, וקורנליוס הסביר כי השיקוי לא היה רעל כלל מלכתחילה. אז נשא בלריוס דברים, והסביר כיצד מבין הוא עתה מדוע "גופת" פידל נעלמה מהמערה, גילה למלך את זהותם האמיתית של בניו, הלא הם הנסיכים שחטף מהארמון. ועתה, כשמעמדם של שני אחיה הושב להם כיורשי המלך, יכולה היתה אימוג'ן להנשא למי שתחפוץ, בין עם פשוט עם הוא או אציל.

לא נותר למלך אלא לחון את בלריוס וכל השבויים, פוסתומוס גילה את הנבואה הכתובה על הלוח שנותר על חזו, ואשר תכנה לא נהיר כלל, ולוציוס, שליח רומי. זימן את רואה הנסתרות שלו כדי לפענח את תכנה. הלה פרש את הכתוב, ולפי פרוש זה הלוח מסביר את כל האירועים שזה עתה קרו, ואשר מבטיחים לכולם אושר ושמחה[22]. סיבמרלין מחליט אז להעלות את המס לרומי, כמחווה המביעה את שאיפתו לשלום ולידידות עם הרומים, ומזמין את כל הנוכחים למשתה.

בכל הקשור למוטיב הנערה המתחפשת לנער במחזה זה, על עומקו ועל כל הסמלים המסתתרים מאחרי העלילה ועלילות המשנה, הרי שגבר אחד בולט בו לאין שיעור: נערה הלובשת בגדי נער אולי תשכיל להסתיר את מינה, אולם תמיד תהיה בעל יופי יוצא דופן שלב הכל, גברים ונשים, יפעם בראותם אותה.

העלם "פידל", Herbert Gustave Schmalz

למעלה: "פידל" ששתה מהשיקוי, נחשב למת, הדפס עץ, 1817 ; למטה: בלריוס ושני בניו פוגשים את "פידל" ליד המערה חיתוך עץ, מאה 18

"משרתם של שני אדונים" ( A Servant of Two Masters)[23]

המחזה "משרתם של שני אדונים" נכתב באיטליה על די קרלו גולדוני (Carlo Goldoni) מחזאי ליברל בן וונציה, בשנת 1743, לבקשתו של השחקן אנטוניו סאקו (Antonio Sacco) שהתפרסם כגדול השחקנים של הדמות הקומית "הרליקין" (Harlequin Truffaldino ), דמותו של המשרת המוקיון, בדורו ובכלל. בראשיתו היה כתוב כטיוטה, כדי שיוכלו השחקנים לאלתר ולהתאים את הדברים הנאמרים מעת לעת, אך בשנת 1753, כתב המחזאי נוסח מפורט של המחזה, והוא המוכר היום.

הארלקין

הדמויות במחזה לקוחות מסגנון הקומדיות שהתפתח באיטליה במאה ה 16, הקומדיה דל ארטה (Commedia dell'arte) שבה מופיעות הדמויות כשהן עוטות מסכות המאפיינות אותן, ואשר מאפשרת לשחקנים לאלתר את דבריהם על הבמה, על פי קווים מנחים של מאפייני הדמות והעלילה. בקומדיה דל ארטה גם התמחו שחקנים בגילום של דמות אחת ודבקו בכל ימי חייהם כשחקנים על פי תיאור מגוון התחושות והבעות תחושות אלה בכתוב. תרומתם, בשיפור או הוספת ממדים והבעות לדמות זו בהתאם לקווים מנחים אלה, תרמה מצדה לפיתוח המחזות עצמם ועלילותיהם והדמויות המוכרות שולבו בעלילות וסיפורים שונים.

המחזה נפתח בהצגתה של ביאטריס (Beatrice), שנסעה לוונציה כשהיא מחופשת בבגדי אחיה המת פדריגו (Federigo), כדי למצוא את מי שבעצם הרגו, הוא אהובה פלורינדו (Florindo) ולסייע לו. אחיה אסר עליה להנשא לאהובה ומת כשהוא מגן על כבודה ועתה אהובה נתון בסכנה להיתפש על ידי השלטונות. היא מתחזה לאחיה גם כדי שתוכל לקבל מאביה של קלאריס, ארוסתו של אחיה, אדם בשם פאנטאלון (Pantaloon Pantalone) את דמי הנדוניה שהובטחו לאח. כסף זה יוכל לסייע לאהובה להמלט ולשניהם להנשא סוף סוף. אולם בחשבה כי ארוסה איננו בין החיים, התאהבה קלאריס בגבר אחר, סילביו ( Silvio) והשניים התארסו. האב המבולבל, המבקש לשמור על שמה הטוב של בתו, מסתיר את קיומם של שני הארוסים הטוענים ללב בתו ולידה, ולכספו, זה מזה.

משרתה של ביאטריס, Truffaldino, דמות קומית באופן חריג, אפילו בקומדיות מסוג זה המבוססות על אב טיפוס של דמויות בצורה מוגזמת, הוא הדמות המרכזית במחזה. תמיד נמצא אותו מתלונן על כך שבטנו ריקה, או כשהוא תר אחרי דרכים להשביע את רעבונו, כשהוא מנסה לאכול כל דבר בטווח ידו ועינו. באחת התמונות במחזה נרמז כי הוא אפילו אכל את חתולה האהוב של ביאטריס. וכאשר נקרית לפניו ההזדמנות להתקבל כמשרתו של אדון נוסף, הוא בעצם האהוב פלורינדו, הוא מאמצה בשתי ידיו, כדרך לזכות בארוחה נוספת.. .

ובעוד טרופלדינו מתרוצץ הלוך ושוב ברחבי וונציה כדי למלא אחר הוראות וצווי שני אדוניו, תחבולתו כמעט ונחשפת כמה וכמה פעמים, במיוחד מכיוון ששאר הדמויות במחזה מעניקות לו, חזור והענק, אגרות, כספים, וכהנה הודעות וחפצים, להעבירם ל"אדונו" מבלי לפרט לאיזה מהאדונים הם מיועדים. מרוב לחץ הוא מפתח גמגום, דבר שמסבך את הדברים פי כמה, מה גם שביאטריס ואהובה שוהים באותו מלון, ושניהם מחפשים זה את זו. באחת התמונות הוא נאלץ לשרת בשני מִשְׁתִים לשתי חבורות סועדים כל אחת של אדון אחר, לדלג בין שתי החבורות, וכמובן, להשביע כל הזמן הזה את רעבונו שלו...

בסופו של דבר, בעזרת קלאריס ו זמרלדינה (Smeraldina), הנערה המשרתת בעלת האופי התקיף והלוחמני בבית פאנטאלון שלבה דבק במשרת טרופלדינו לאהבה, באים הדברים על תיקונם הראוי: ביאטריס ופלורינדו מתאחדים, וכאשר מתגלה כי ביאטריס איננה הארוס אליו התחייבה קלאריס אלא אשה, היא יכולה להנשא לבחיר לבה סילביו. עתה לא נותר אלא להשיא את טרופלדינו לזמרלדה, ובכך לחשוף את עובדת היותו משרתם של שני אדונים וכי ככזה, תמרן והונה את שני אדוניו. אולם האהבה גוברת על הרצון לזכות במאכלות נוספים וטרופלדינו גם הוא חושף את מעשה ההונאה המורכב שלו, נושא את זמראלדינה לאשה, והכל נסלח ונשכח.

התחזותה של ביאטריס לגבר במחזה זה איננה העילה להווצרות מצבים קומיים כמו בקומדיות שנזכרו לעיל. הסיבות להתחזות זו מעוררות מחשבה על מוסריותה של ביאטריס בכל הקשור לאהבה, ושל נשים בכלל.

השתייכותו של המחזה לקומדיה דל ארטה, על כל מאפייניה, מאפילה על השאלה המהותית, כיצד אשה שאחיה נפל בקרב להגנה על כבודה, מחפשת דרכים בלתי שגרתיות להגן על האהוב שהרג את אחיה. זו מטרת ההתחזות של ביאטריס, למצוא את האהוב שמידיו מת האח, ולהשיג, במרמה, סכום כסף שיועד לאחיה למען ינשא לעלמה חסודה שאביה איננו מוכן לבטל את ארוסיה לאח בשל שמה וכבודה, למרות שבינתיים התאהבה באחר; וגם היא עצמה מבינה כי התחייבותה לארוס (שבעצם מת) קיימת, שרירה ומחייבת. כל זאת כדי להשתמש בכסף לצרכיה, ולהותיר את העלמה הזו, אולי שבורת לב, אולי אפילו ללא נדוניה.

והנה, דווקא תמרוניו של המשרת המתחזה למשרתו היחיד והנאמן של כל אחד משני האדונים, היא שנתפסת כמעשה של מרמה שעליו יש לתת את הדין...

כלומר: לא המין קובע את היכולת לפעול בעולם, בכל תפקיד, ובוודאי לא את הרמה המוסרית של האדם.

הערות:

[1] וגם בתעשיית התיאטרון והקולנוע המודרני עד ימינו.

[2] כלומר: גבר גילם תפקיד של אישה המתחזה לגבר, כמו שבסרט "ויקטור ויקטוריה" אישה מגלמת גבר שמגלם אישה....הסרט זוכה שבעת פרסי האקדמיה (האוסקר) "שייקספיר מאוהב" שהופק בשנת 1998, מגולל סיפור דומה לקומדיות שחיבר המשורר עצמו: נערה המבקשת לשחק על הבמה מתחזה לעלם ונאלצת להסתיר את זהותה מעמיתיה ומהוריה...עד להתאהבות הבלתי נמנעת במחזאי עצמו...

[3] קישור למחזה: (אתר יצירות שייקספיר ; וגם: מחזות שייקספיר)

http://william-shakespeare.classic-literature.co.uk/as-you-like-it/

http://www.gutenberg.org/cache/epub/2244/pg2244.html

[4] מחזה שנעשה בו שימוש בהומור במלל ובדרך ההצגה.

[5] ר' לעיל על יצירות הפרוזה

[6] כשמו של גיבור מיתי בן טרויה

[7] https://www.youtube.com/watch?v=lvJ9Hd0f-tw

https://www.youtube.com/watch?v=pfECXVeCHJ8

[8] התואר gentleman שתורגם בעברית לאדון הוא תואר בעל משמעויות שונות לאורך הדורות בתרבות של אנגליה ואחר כך בריטניה. היום המשמעות היא אדם בעל התנהגות ראויה ואדיבה ולעתים אפילו תואר לכל הגברים באשר הם. בימי הביניים התיחס התואר לאדם בן למעמד האצולה (בני האדם החופשיים, שאינם משועבדים לבעל האחוזה) הנמוכה, מתחת למעמדו של ה"אסקוויר" (Esquire) אשר בימי הביניים היה עוזרו של האביר, אך מעל למעמדו של ה yeoman, שפרושו באנגלית עתיקה "נער, צעיר", שהיה איכר, בעל האדמה שעיבד, ולפיכך חופשי גם הוא. כך פנו אל הבנים הצעירים של הבנים הצעירים של האצילים בעלי התארים מפני שהם לא ירשו את תואר אבותיהם, מפני שלתואר גם משמעות של "איש אציל" כמו למשל בצרפתית " gentilhomme". כבר במאה ה 16 מוסבר תואר זה כ"מי שמורם מעם על ידי התנהגותו או על ידי מוצאו" כאחד. כך, בתקופת העוצרות, נלווה התואר לבעלי אדמות שאינם איכרים, אך אינם משתייכים למעמד האצולה (אף כי רבים מהם נבחרו לפרלמנט או שימשו כקצינים בצבא, אך עדיין התרחקו מעיסוק במקצועות חופשיים), וזכור המענה של גיבורת הרומאן "גאווה ודעה קדומה" (נדפס בשנת 1813), ג'יין בנט, כאשר דודתו של אהובה ביקשה לסכסך ביניהם ולהפרידם מפני הפער במעמדם החברתי : "הוא (האהוב, דארסי,) ג'נטלמן ואבי גם כן ג'נטלמן", כלומר: מעמד בעלי האחוזות הכפריים איננו נופל מזה של בני האצולה...

[9] קישור למחזה:

http://shakespeare.mit.edu/two_gentlemen/index.html

http://triggs.djvu.org/djvu-editions.com/SHAKESPEARE/TWOGENTS/Download.pdf

http://www.gutenberg.org/cache/epub/1108/pg1108.html

איורים למחזה "שני האדונים מוורונה":

http://shakespeare.emory.edu/illustrated_playdisplay.cfm?playid=33

אתר המחזה ובו העתקים של הוצאות מקוריות של המחזה:

http://internetshakespeare.uvic.ca/Library/Texts/TGV/

[10] I'll force thee yield to my desire"

[11] קישור למחזה:

הגרסא המוערת: http://www.shakespeare-navigators.com/TN_Navigator/

http://www.gutenberg.org/cache/epub/1527/pg1527.html

[12] וגם https://openlibrary.org/books/OL7070694M/Rich's_'Apolonius_Silla_

[13] קישור למחזה:

הגרסא המוערת:

http://www.shakespeare-navigators.com/merchant/

http://www.bartleby.com/70/index19.html

http://shakespeare.mit.edu/merchant/full.html

http://www.gutenberg.org/cache/epub/2243/pg2243.html

[14] https://www.youtube.com/watch?v=Eh8xIy82ncc

https://www.youtube.com/watch?v=XlJBv7X3mLA

[15] https://www.youtube.com/watch?v=mPG3KcYXWSg

[16] קישור למחזה הנואם: https://openlibrary.org/books/OL25073399M/The_orator

[17] בנוסף, המילה האחרונה בשיר זה מתחרזת עם עופרת.

[18] קישור למחזה:

http://william-shakespeare.classic-literature.co.uk/the-tragedie-of-cymbeline/

http://www.gutenberg.org/cache/epub/2269/pg2269.html

http://shakespeare.mit.edu/cymbeline/full.html

http://shakespeare.mit.edu/cymbeline/full.html

[19] על מאפייני הרומנסות המאוחרות שכתב שייקספיר:

http://en.wikipedia.org/wiki/Shakespeare%27s_late_romances

[20] ועם זאת הדיח הפרלמנט בהפֵכָה את בנו ג'יימס II של אנגליה בשל היותו, כאביו, קתולי, מחשש למעורבות ולהשפעה של האפיפיור ומלכי צרפת וספרד בניהול הממלכה.

[21] על הסמליות של המחזה סימבלין:

http://www.bard.org/education/studyguides/Cymbeline/cymbelegend.html#.VJBn650UEic

השוואה בין סימבלין למלך ג'יימס I

http://www.oocities.org/soho/bistro/1289/shak/cymbeline.html

[22] וזו לשון הנבואה:

כאשר גור הארי, לא יכיר את עצמו,

ימצא מבלי לחפש, אוויר ענוג יחבקהו,

וכאשר שני ענפים אשר מעץ ארז מפואר נכרתו לפני ימים רבים

והיו כמתים שנים רבות, ישובו לחיות, יחוברו לגזע הזקן

ורעננים יצמחו, אז יתמו סבלותיו של פוסתומוס,

בריטניה ברת מזל תהיה ותשגשג בשלום ובשפע. (סימבלין, מערכה V, תמונה IV)

[23] קישור למחזה בתרגום לאנגלית:

http://www.gutenberg.ca/ebooks/goldonident-twomasters/goldonident-twomasters-00-h.html

קישור למחזה בשפת המקור:

http://www.letteraturaitaliana.net/pdf/Volume_7/t170.pdf