העובדות: נשים לוחמות: ימי הביניים

בין המאות 5-15 לספירה המקובלת

העובדות מובאות להלן הן על פי סדר כרונולוגי ולא על פי לאום או אזור גיאוגראפי

המאה החמישית לספירה המקובלת

לקדושה הקתולית ג'נבייב מייחסים תפקיד חשוב בהדיפת צבאו של אטילה שליט ההונים מפריז, בשנת 450 לספירה. אך לא במלחמה, אלא בעודדה את הלוחמים הנצורים ובתפילותיה.

המאה השישית לספירה המקובלת

הנסיכה פינגיאנג, או בשמה: הנסיכה ז'או מפיונגיאנג (Princess Zhao of Pingyang), (598-623)הקימה צבא לוחמים לסייע לאביה לתפוש את כס השלטון בהפכה נגד הקיסר השליט.

היא היתה בתו של מיסד שושלת טאנג, הקיסר גאוזו מטאנג (Emperor Gaozu of Tang), וסייעה לו לרכוש את כוחו הצבאי, להביס את השליטים לבית סוי (Sui) ולתפוש את כס השלטון בהקימה צבא של נשים שעליו פיקדה. היא זו אשר כבשה את בירת ממלכת סוי, צ'אנגאנג (Chang'an).

בקבר שנחשף בלינקולנשייר שבאנגליה, נחשפה גופת אישה סקסונית שנטמנה עם סכין ומגן במאה השישית.

הפולשים הסקסונים לאיים הבריטיים שִׁמרו את אורח החיים השבטי של מולדתם בהיבטים רבים, בהם גם מעמד הנשים וזכויותיהן החוקיות, ומקומן בהגנה ובלחימה למען השבט[1]. אך גם כאן, כאשר התבסס השלטון ואנגליה כולה אוחדה על ידי מנהיג סקסוני, במאה ה 11, אמנם לא אבדו את זכויותיהן בחוק לרשת ולהיות בעלות רכוש אך מקומן בשדה הקרב לא נשמר.

בשנת 589, הובילה הנסיכה הפרנקית בסינה, נכדתו של שילפריק I (Chilperic I) מלך סואסון (Soissons) מרד, והשתלטה על העיר פואטייה (Poitiers) בראש צבא של נזירות ופורעי חוק יחד עם בת דודה, קלוטילדה (Clotilda), בתו של שאריבר I (( Charibert I מרד שהפך ל"שיחת היום" בכל האזור מכיוון שבסינה שהצטרפה למנזר לאחר שמשפחתה נטבחה ואת המרד הנהיגה כנזירה והמרד היה נגד אם המנזר בו חייתה, מנזר Leubovère. בסינה ובת דודה האשימו את אם המנזר כי התנהגה בחומרה יתר על המידה עם גרי המנזר ובחוסר מוסריות. האירוע החל ביום ראשון שקדם לחג הפסחא באותה שנה (יום הראשון של כפות התמרים, Palm Sunday), כאשר קלוטילדה, שהובילה את תהלוכת הנזירות נושאות כפות התמרים, לא שבה עמן למנזר ובקשה מחסה בכנסיה של הלארי הקדושה (St. Hilary) שם הצטרפה אליה חבורת גברים, מרביתם פורעי חוק, והורתה להם לחטוף את אם המנזר. רק לאחר התערבות של הבישוף הושב הסדר על כנו, מתוך התחשבות במוצאן האציל של שתי הנזירות. קלוטילה לא שבה למנזר ועברה להתגורר באחוזה שהעניקה לה אם המלך, בסינה לעומתה, שבה לחיי נזירות.

המאה השביעית לספירה המקובלת

מספרים כי נֻסַיְבָּה בת כַּעַב, שנקראה גם בשם אֻם עַמארה, אישה יהודיה משבט נג'אר, שהתגוררה עם בני שבאה בעיר ית'רב, לימים מדינה, עיר נביא האסלאם, הייתה מראשוני המתאסלמים. לקרב אֻחֻד (625), קרב בין תומכי נביא האסלאם ובין בני שבט קֻרַיְשׁ שסרבו לראותו כמנהיג דתי (נביא) ומדיני, יצאה כמו יתר הנשים כדי לתמוך בלוחמים במים וצידה, ולדאוג לפצועים, שכן בנה ובעלה היו בלוחמים. כאשר הקשתים תומכי נביא האסלאם מחמד, עזבו את עמדותיהם מכיוון שסברו שהניצחון בהישג יד ואין צורך בהם עוד בגבעות המשקיפות על אזור הקרב, התחזקו בני קריש וכמעט התגברו על הצבא של אנשי ית'רב (מדינה). אז נכנסה נסיבה לשדה המערכה,נושאת חרב ומגן, הגנה על מחמד מחצי האויב, למרות שנפצעה, ואף הצליחה לפגוע במי שפצע את בנה במהלך הקרב.

ח'וולה בת אלאזוור הייתה בתו של ראש שבט בני אסד, משפחה שתמכה בנביא האסלאם מחמד מראשית דרכו. המקורות המסלמים מספרים כי נטלה חלק בקרבות ההתפשטות של הערבים באזור סוריה ארץ ישראל ירדן ולבנון. במקרה אחד, כך מסופר, כדי להציל את אחיה שנפל בשבי הביזנטים, גם לבשה בגדי לוחם והתחזתה לגבר. לאחר שהצבא הביזנטי הובס, התגלתה זהותה ומפקד הכוחות המסלמים כה התרשם מאומץ לּבֶָּה עד כי העמידה בראש הכוח שיצא לזנב בביזנטים שנפוצו לכל עבר. אכן היא השכילה לרדוף אחר הבורחים ולשחרר את השבויים.

בקרב אחר, קרב אג'נדין, (שנערך ליד העיר רמלה בשנת 634), נהרגה סוסתה, רומחה נשבר והיא נלקחה בשבי. להפתעתה שבו הביזנטים נשים נוספות שכן תקפו גם את מחנה הנשים (המתלוות ללוחמים לסייע במזון ובטיפול בפצועים). מפקד הכוח הביזנטי חילק את הנשים בין קציניו ודרש ממנה להופיע לפניו באהלו. אולם ח'וולה העדיפה למות בכבוד ולא לחיות חיים של חרפה. היא עודדה את הנשים להלחם בשוביהם ולמות בכבוד, והן, חמושות ביתדות האהל התנפלו על השומרים, כשהן שומרות על מבנה התקפי של מעגל, בהדרכת ח'וולה, הרגו 30 חיילים ביזנטיים, וחמישה מהם נפלו בידי ח'וולה עצמה, ובהם הקין שהורה לה להתייצב באהלו.

בול ירדני לזכרה של ח'וולה בת אלאזוור

בקרב שבטי הברברים של צפון אפריקה, קמה לוחמת בעלת הילה דתית, שהתפרסמה בשם, או בתואר כַּאהִנָה (או אלכאהנה)[2].

היא הובילה את המאבק של שבטי הברברים בפולשים הערבים באזור שהיה מוכר בשם נומידיה ונקרא היום מע'רב, (מגרב Maghreb).

המאה העשירית לספירה המקובלת

הגבירה אית'וּלפְליד (וגם את'לפליד את'לפלֵדה Aethelfled Æthelfleda ובאנגלית עתיקה Æðelflǽd ) מלכת מרסיה[3] (Mercia) המכונה לפיכך גם "הגבירה של בני מרסיה", בתו של המלך אלפרד הגדול, מלך ווסקס[4], יורשת כס השלטון במרסיה לאחר מות בעלה את'לרד (911) שהיה השליט של המחוז ונשא בתואר ealdorman של מרסיה. (באנגלית מודרנית: earl רוזן) היא היתה מיומנת בכל שיטות הלוחמה ונודעה כמצביאה רבת תעוזה שהובילה את הסקסונים לכיבושי שטחים נרחבים בדרום ומערב האיים הבריטיים, הרחבת תחום השלטון של הסקסונים וביסוסו.

אית'ולפליד היתה בתם הבכורה של המלך אלפרד, ואשתו, אילסווית' (Ealhswith Ealswitha) בת למשפחת השליטים של מרסיה. תאריך לידתה איננו ברור אך בוודאי היה לפני הולדת אחיה, המלך לעתיד של ווסקס אדוארד הבכור, כנראה בשנת 878.

אביה, שהיה הבן החמישי לאביו המלך אית'לוולף, לא אמור היה לרשת את כס השלטון, אך עד שנת 868 שלושה מאחיו מתו ורק אחיו אית'לרד הגדול ממנו בשנים נותר כיורש. לאחר סדרת קרבות עם פולשים ויקינגים לאדמת אנגליה, נותר לבסוף הוא היורש היחיד, לאחר מות אחיו בקרב אדינגטון בשנת 878.

אית'ולפליד נשאה לאת'לרד מאצילי הסקסונים, וידוע כי נולדה להם בת, אילפווין (Ælfwynn) אולם בנו של אחיה, אית'לסטאן (Æthelstan) גדל עמם בצרם במרסיה.

דיוקן של אית'ולפליד בכתב יד מהמאה ה 13 על שושלות המשפחות וייחוסן

לאחר מות בעלה בקרב טטנהול (Battle of Tettenhal) בשנת 911, הוענק לאית'ולפליד תואר "גבירת בני מרסיה". לתואר זה משמעות מדינית וצבאית ואין הוא תואר של כבוד בלבד. היא נודעה כמצביאה יוצאת דופן, טקטיקאית שהובילה מערכות צבאיים והגנה על גבולות מרסיה מפני פלישות ופשיטות. כשעלתה לשלטון הקימה מערך ביצורים שעשרה מהם ניתנים עדיין לראיה בנוף של דרום אנגליה: בערים Bridgnorth, Tamworth, Stafford, Eddisbury, Warwick, Chirbury ו Runcorn שכולם נבנו בין השנים 912-915.

היא כרתה ברית אמיצה עם אחיה, ששלט על רוב שטחי אנגליה. על פי ההסטוריון פרנק סטנטון עלה בידו לעשות זאת, ליצב את שלטונו ולהלחם בויקינגים הדנים שהתישבו באזורים נרחבים של דרום אנגליה בשל עזרתה לו. אכן מהמטבעות שהטביע אחיה המלך לשימוש במרסיה משתמעת השפעתה עליו.

בשנת 916 הובילה משלחת צבאית לווילס ועלה בידה לשבות את אשת השליט העצמאי של דרום ווילס בריקניוג (Brycheiniog). קיומה של מדינת חיץ בין מרסיה לממלכת דרום ווילס החזקה Deheubarth סייע לסקסונים לבסס את שלטונם, ולכן פעולתה של אית'ולפליד מנעה פלישות מצד ווילס לשטחי הסקסונים.

אית'ולפליד מתה בעיר טאמוורת' שבחבל גלוסטרשייר של ימינו ונקברה שם בצד בעלה, במנזר שהקימו.

פסלה של אית'ולפליד ב Tamworth (הוקם בשנת 1913)

אית'ולפליד נלחמת בוולשים

דיוקנה של אית'ולפילד, הגבירה של בני מרסיה, מנזר Abingdon , מאה 12~

בין השנים 945-960 שלטה על הסלאבים המזרחיים, שמוצאם מקייב [5] אולגה מקייב . בשנת 945 נהרג בעלה, המלך איגור, בידי בני שבט בשם Drevlyane. הנסיכה אולגה נקמה את מותו ארבע פעמים: בראשונה קברה בחיים עשרים שליחים – שגרירים של בני Drevlyane; בשניה העלתה באש בית מרחץ בו שהתה קבוצה של שליחים – שגרירים של בני שבט זה; אחר כך הצליחה לשכר 5000 גברים בני השבט והורתה לחייליה להרגם; ולבסוף, שרפה את מרכזם העירוני בשלחה שמה יונים ודרורים שלרגליהם נקשרו חוטים בוערים. יש לציין כי משלחת השגרירים נשלחה אליה כדי לשכנעה להנשא למנהיג השבט ולהעביר לתחום שלטונו את אדמותיה.

מכיוון שכשנרצח בעלה היה בנם סויאטוסלאב ( Svyatoslav), לימים ליט קייב אחרי אמו, בן שלוש שנים, נטלה את רסן השלטון. בשנת 947 שלחה צבא כדי לדכא באבם מרידות נוספות של השבטים שבאזור שבין נהר לוגה (Luga) ונהר מסטה (Msta). היא בנתה מספר מצודות לאורך הדרכים לבסס את שלטונה. היא נותרה השליטה העוצרת (בשם בנה) בתמיכת בני העם והצבא. היא זו אשר עדכנה וייעלה את שיטת גביית המסים וערכה את הרפורמה הראשונה המתועדת באירופה של מערכת החוקים. כאשר הושם מצור על קייב, בשנת 986, עמדה בראש המגנים על העיר וניהלה את המערכה שבסופה הצליחה לבסס את שלטונו של בנה אחריה.

היא הייתה השליט הראשון של בני רוּס שהמיר את דתו לנצרות, כנראה בשנת 945 או 957. טכס ההמרה הרשמי שבו השתתפה נערך בעיר קונסטנטינופוליס ומתואר לפרטיו בחיבור De Ceremoniis. שכתב הקיסר קונסטנטינוס VII. לאחר הטבלתה נקראה בשם ילנה (Yelena) על שמה של הקיסרית הלנה לֶקַפֶּני (Helena Lekapene). הכרוניקות הסלאביות מוסיפות על התיאור של קונסנטינוס VII ומספרות כיצד בתבונתה ובקסמיה הטתה את לב הקיסר אליה עד כי ביקש את ידה. למעשה בזמן הטבילה הייתה אולגה כבר מבוגרת למדי ואילו הקיסר כבר היה נשוי.

נקמתה של אולגה מקייב: למעלה: שריפת בית המרחץ ; למטה הנקמה הרביעית, מתוך הכרוניקה של Radzivill, המאה ה 15, לאמן לא ידוע

אולגה מקייב והקיסר קונסטנטיננוס VII, לאמן לא ידוע[6]

היא גם היתה הראשונה מבני רוס שהוכרזה כקדושה, בשל מאמציה להפיץ את הנצרות בארצה. בשל השפעתה והצלחתה להמיר את דתם של רבים מהם, בכנסיה האורתודוכסית היא נקראת בתואר הכבוד " Isapóstolos" (השווה במעמד לאחד השליחים, ה Apostles שסייעו למשיח הנצרות להפיץ את הדת. ועם כל זאת, לא עלה בידה להמיר את דתו של בנה, יורש העצר. רק נכדה, ולאדימיר I, היה זה שהפך את הנצרות לדת המדינה הרשמית.

דיוקן של אולגה מקייב כקדושה לנצרות, Mikhail Vasilyevich Nesterov

על תרומת הנשים הויקינגיות ללוחמת בני עמן ביו השנים 793-1033 יש רק מעט עדויות. אלה הן השנים שבהם השפיעו הויקינגים על ההיסטוריה של אירופה ושל מכורתם, ארצות סקנדינביה[7]. ההסטוריון הביזנטי יוהנס סקיליצס (Johannes Skylitzes) שחי בשלהי המאה ה 11 כותב בספרו "תקציר ההיסטוריות" (Synopsis of Histories)[8] כי הנשים לחמו בצבאו של סויאטוסלאב I מקייב (Sviatoslav I of Kiev), בנה של אולגה מקייב במסעי המלחמה שלו נגד הביזנטים בבולגריה, בשנת 911. הוא מספר כי לאחר תבוסת הווראגאנים (Varangians) הם הויקינגים שפלשו לאזורים הגובלים בתחומי החיים של הסלאבים המזרחיים, בידי הצבא הביזנטי בדורוסטולון, בשנת 971, נמצאו בין החללים נשים רבות.

בסאגה של גרינלנד[9] (Greenland saga), המספרת על מסע הגילוי של ליף אריקסון (Leifur Eiríksson )[10] את יבשת אמריקה, מסופר כי כאשר אחותו למחצה של ליף אריקסון (Leifur Eiríksson), Freydís Eiríksdóttir, היתה בוינלנד[11] (Vinland), הגנה על המושבה בעת התקפה של בני השבטים המקומיים כשבידה חרב, וכל זאת בהיותה הרה. התיאור עולה בקנה אחד עם תיאור "נערות המגן" (shieldmaiden)[12] המאפיין את הגרמאנים ואת עממי הצפון.

מימין: פסלה של Freydís Eiríksdóttir בריקיאוויק, איסלנד ; משמאל: דמות אישה ויקינגית, Andreas Bloch, 1905

המאה השתים עשרה לספירה המקובלת

אשת יורש העצר של דרום ווילס (דוּהַאיבַּארְת', Deheubarth), גוונליאן בת גרופית' ( Gwenllian ferch Gruffydd), התלוותה אל בעלה בצאתו לקרבות תקיפה (קרבות גרילה). בשנת 1136[13]גייסה צבא והובילה אותו לקרב ליד טירת קידוולי (Kidwelly Castle) ולמרות שנגפה בקרב נגד הנורמנים הפכה לסמל ולהשראה להתקוממות ולמרי בדרום ויילס וקריאת הקרב של הלוחמים היתה "למען נקמת דמה של גוונליאן".

גוונליאן הייתה בתו הצעירה של גרופית' נסיך גווינת' (Gwynedd), ממלכה שקמה כאחיותיה בשלהי השלטון הרומאי על האיים הבריטיים, בעת שהאנגלים והסקסונים פלשו אליהם, בצפון מערב ויילס. בייחוסה הייתה נצר למלך אירלנד בריאן בורו (Brian Bóruma mac Cennétig) שהיה הראשון שאיחד את האירים תחת שלטון על אחד בשלהי המאה העשירית. עם התבגרותה התאהבה בנסיך דרום ויילס שביקר בחצר אביה, נישאה לו ועברה להתגורר בחצרו, בדינפיר (Dinefwr ) שם נולדו ארבעת ילדיהם. דרום ויילס נאבקה אז בפולשים הנורמנים, באנגלים ובמתיישבים פלמים שהקימו מושבות מסחר לחופיה. כך, לעתים קרובות יצאה עם בעלה וצבאו למעוזיו ביערות ובהרים, שם לחמו בפולשים בפשיטת מהירות כלוחמי גרילה.

בשנת 1136 נקרתה לולשים הזדמנות להשיב חלק מאדמותיהם אותן אבדו לסוחרים הפלמים, זאת כאשר פרצה באנגליה מלחמת אזרחים שהביאה מהומה ואנארכיה לאחר מותו של המלך הנרי I. חולשת השלטון הביאה למרידה שפרצה בדרום ויילס, בעוד המתישבים הנורמנים שחששו לחייהם מגייסים צבא בלונדון ופולשים לעבר אדמות דרום וילס. כדי להגן על מולדתה גייסה גוונליאן צבא ובקרב שהחולל ליד טירת קידוולי (Kidwelly Castle) ניגף צבאה והיא נלקחה בשבי והנורמנים ערפו את ראשה. בקרב זה גם מתו שניים מבניה, מורגן שמת בקרב ומאיל'ווין שנשבה והוצא להורד על ידי שוביו, כאמו.

למרות תבוסה זו, השפיעה גבורתה של גוונליאן על הוולשים ומרד נוסף פרץ בעוז, והמושל הנורמני של מחוז Ceredigion שבמרכז וילס נהרג. אז פלשו לאזור מנהיגים וולשים נוספים, והשתלטו על שטחים נרחבים של מרכז וילס.

את גברתה של גוונליאן יש המשווים לגבורתה של בודיקה[14], שהובילה את אנשיה הקלטים למלחמה ברומים, נגד כל הסיכויים. מאות שנים לאחר מותה עוד הייתה קריאת הקרב של הוולשים בהִלחמם בכובשיהם "למען נקמת דמה של גוונליאן".

מימין: לוח הזיכרון לגוונליאן בסנודוניה, צפון וילס ; משמאל: מצבה לזכרה בסמפרינגהם, אנגליה

האנגאקו גוזן[15] (Hangaku Gozen ) התפרסמה ביפן כ"אשה לוחמת "אונה בוגישה" (onna-bugeisha, ביפנית: 女武芸者). היא חיה בתפר שבין סוף תקופת Heian (על שם הבירה העיר הֵיֵן) ותחילת תקופת Kamakura בשלהי המאה ה 12 [16].

כפי שנזכר לעיל[17], אונה בוגישה היא אִשָׁה לוחמת מהמעמד החברתי הגבוה של יפן. רעיות, אלמנות, בנות ומתמרדות נענו לקריאה למלא את חובותיהן ולהלחם, בדרך כלל, בצד הלוחמים הגברים (הסמוראים), שהיוו מעמד בפני עצמו בחברה הפיאודלי של יפן, ועוד קודם ליצירת מעמד זה, וכמוהם השתייכו למעמד של לוחמים שהיו להם זכויות מיוחדות. כך אומנו הנשים ללוחמה ושימוש בכלי נשק כדי להגן על בתיהן משפחתן וכבודן, בעת קרב. הן מיצגות גם שונות ממשית בתפקיד המסורתי של נשים במשקי הבית. רבות מהן הפכו לדמות חיקוי והזדהות לנשים בכלל[18] ומכונות לעתים "נשים סמוראיות". המקורות שמרו על זהותן של מספר לוחמות כאלה.

עוד לפני שקם מעמד הלוחמים, הסמוראים, שעמדו לצד בעל האחוזה והא מצדו העמידם לרשות שליט מרכזי, אומנו הגברים ביפן בלוחמה בחרב בחנית ובקשת. נשים למדו כיצד להשתמש בחרב מעוקלת (naginata) בפגיון (kaiken) ואת אמנות השימוש בסכין בעת קרב (tantojutsu). כך יכלו קהילות שמספר הגברים שבהן קטן יחסית לחוש ביטחון מהתקפה. כבר נזכרה דמותה האגדתית של הקיסרית ג'ינז'ו, שהובילה את יפן לפלישה בקוריאה, ועמדה בראש צבא יפן לאחר מות בעלה בקרב, ולמרות שמקובל לראותה כדמות מיתית, היא נחשבת לאם הנשים הלוחמות ביפן.-

בימי הביניים (על פי התיעוד מתקופת Heian ומתקופת Kamakura, כלומר מאות 8-14), היו הנשים הלוחמות מיעוט ולא הכלל. תפישת הנשים ששלטה בחברה הדגישה את חולשתן והפכה אותן כך למשוללות כוח של ממש. נשים לוחמות בתקופה זו לפיכך היו לחלוצות מחדש של תפקיד האישה בהגנה על המשפחה והקהילה, וידוע כי כמה מהן אפילו הובילו את הגברים בני משפחתן המורחבת ונאמניה לקרב.

בימי מלחמת גֵנְפֵּי (Genpei ), בין משפחות טאירה (Taira ) ומינמוטו (Minamoto), שתיהן משפחות חזקות ובעלות לוחמים ואחוזות, בשלהי המאה ה 12 (1180-1185) נכתב שיר העלילה "Heike Monogatari" והוא תיאור האירועים של סדרת קרבות אלה. בחיבור גם פירוט גבורתם של כמה מהלוחמים ובינהם גם מספר נשים.

כך ידוע לנו על אשה לוחמת בשם טוׂמֵאוׂ גוׂזֶן (Tomoe Gozen) אשתו של אחד מבני משפחת מינאמוטו, יוקישקה (Minamoto Yoshinaka)[19].

בסדרת קרבות אלה, שבסופם התבסס שלטון בית מינאמוטו כעוצרים (שוגונים) מטעם הקיסר, השתתפה גם אשת השוגון מינאמוטו נו[20] יורימוטו, מסקו, אולם לאחר מות בעלה פרשה למנזר בודהיסטי ונודעה בשם "המצביא הנוהג כנזירה" וגם "הנזירה השוגון"[21]. היא זו שייסדה את מעמד הלוחמים – משרתים (סמוראים) כדי לתמוך בזכויות בנה כיורש תפקיד העוצר. כך נקבעו החוקים והכללים להתנהלות חצר השוגון ולכן לנשים (בנות הסמוראים ונשותיהם) הוענקו זכויות בהגנה על ביתן ומשפחתן, בחלוקת רכוש וניהול רכושן, בירושת רכוש והורשתו, בניהול משק הבית על כלל המשרתים והאדמות וכמובן, השליטה על חינוך הילדים, הבנות והבנים. בצד זכויות אלה היו גם חובותיהן להגן על האחוזה ועל אחוזות ורכוש האדון אליו מחויב אדונו של הבעל, או הבעל. כך מעתה, בנותיהם ונשותיהם של הסמוראים, בהתאמה למקום הבעל או האב בהיררכיה של חצר העוצרות והמחוזות, נטלו חלק באירועים המדיניים ולמדו להשתמש בנשק.

רק במאה ה 17, בתקופה שבה עברה בירת הקיסר והבירה הארגונית של השוגון לעיר אֶדוׂ (תקופת אדו, Edo Period, 1600-1868), הצטמצמה חשיבות האשה הלוחמת כדרישה מבנות ונשות הסמוראים. אך גם בתפקיד הגבר הסמוראי חל שינוי משמעותי, הוא לא היה עוד לוחם אלא פקיד החצר בהתאמה למקומו בארגון המדיני, והנשים נדחקו עתה הצדה, לבתיהן. יתרה מזו, הוטלו עליהן הגבלות ומעתה לא יכלו לנוע ממקום למקום בחופשיות אלא בליווי של גבר וכדומה. כך למשל נתפשו הנשים רק ככלי להבאת יורשים לעולם, הבעל ביקר בחדריהן כרצונו, הן הושוו לווסלים בעוד שהבעלים הושוו לאדון האדמות ועוד. מצד שני, ציפו מהן כי כאשר סרח הבעל, או האב, גם הן תעדפנה למות ולא לחיות חיי בושה.

שינוי נוסף בחברה היפנית חל במחצית המאה ה 19, כאשר הקיסר מייג'י (Meiji) הפך את קערת השלטון על פיה, ביטל את העוצרות ואת תפקיד השוגון, ביטל את המעמדות ביפן, והוביל את עמו לקראת המאה ה 20, אז חל גם שינוי ביחס לנשים ומקומן בחברה.

הוג'ו מסקו (Hōjō Masako ביפנית北条 政子), בתו הבכירה של הוג'ו טוקימאסה (Hōjō Tokimasa), ה"שיקן" (shikken), העוצר הראשון של הממשלה הפיאודלית – צבאית (השוגונות) של תקופת קמאקורה, ואשתו של השוגון הראשון של תקופת קמאקורה, מינאמוטו נו יורימוטו, ואמם של שני שוגונים לעתיד לבוא, גם היא נודעה כאישה לוחמת.

היא נולדה בשנת 1156, לאביה, מנהיג בני הוג'ו ממחוז איזוּ (Izu) ולאמה, שניהם בני עשרה בהולדתה, וגודלה על ידי נשות החצר ואומנות. היא נולדה לעולם של מלחמות, מאבקים ויריבויות. בקיוטו, הבירה, התחוללה מלחמת אזרחים לקביעת יורש הכתר, היא מרד הׂוגֵן (Hōgen ) במלוא התנופה, ושני הטוענים לכתר הקיסרות, טוׂבָּה (Toba) וסוּטוׂקו (ׂ Sutoku) נלחמו זה בזה. משפחתה, בתבונה רבה, נמנעה מליטול חלק במאבק זה למרות שקיימת קרבת דם בינם לבין משפחת טאירה (Taira), ומכאן גם למשפחת הקיסרים המלכותית של יפן.

במהלך המרד של הֵיג'י (Heiji) בשנת 1159, משפחת טאירה, בהנהגת טאירה נו קיומורי (Taira no Kiyomori ) ובתמיכת הקיסר גו שיראקווה (Go-Shirakawa) הנצור, הביסה את בני מינאמוטו שבראשם עמד מינאמוטו נו יושיטומו ( Minamoto no Yoshitomo) הוא הוצא להורג ובניו ובנותיו, חלקם הוצא להורג ואחרים נשלחו למנזרים. רק שלושה מבניו שרדו את המרד: מינאמוטו נו יושיצונה (Minamoto no Yoshitsune) ומינאמוטו נו נוריורי (Minamoto no Noriyori) הוכרחו להפוך לנזירים, ואילו על חיי מינאמוטו נו יוריטומו (Minamoto no Yoritomo) בן השלוש עשרה, חסו בני הטאירה, והוא נשלח לגלות באיזוּ, תחום שלטונו של הוג'ו טוקימאסה. עתה היו בני טאירה בהנהגת קיומורי המשפחה החסקה ביפן, ובכל העת הזו לא היתה מסאקו אלא פעוטה.

למסאקו היה אח בכיר ממנה, מוּנֵטוׂקי (Munetokiׂ ) ובשנת 1163 נולד אחיה הצעיר, יושיטוקי (Yoshitoki). לימים יוולדו לה עוד אח (הוג'ו טוקיפוסה Hōjō Tokifusa) ואחות ששמה נעלם מהרשומות. בינתיים, למדה לרכב, לצוד, לדוג ונהגה לסעוד בחברת הגברים בחצר אביה ולא בחברת אּמָּהּ ושאר הנשים במשק הבית. בשנת 1179, פגשה את הגולה הצעיר יורימוטו ושניהם התאהבו, ובאותה שנה גם נשאו זה לזו. בשנת 1182 נולדה להם בתם הבכורה, אוׂ הימֶה (Ō-Hime), זו השנה שבה הנסיך מוצ'יהיטו (Mochihito), בנו של הקיסר גו שיראקאווה, הבין כי בני טאירה אינם מכירים בזכותו לשלטון וכי הם עומדים להעניק את כתר הקיסרות למתחרהו, אַנְטוׂקוּ (Antoku), הקשור אליהם בקשרי דם, כפי שאכן קרה. אז פנה לבני מינאמוטו שנותרו בחיים ובקשם לסייע לו להדיח את בני טאירה מתפקיד השוגונות. יורימוטו, אשר ראה עצמו כמנהיג בני משפחתו, נענה לקריאה זו, בתמיכת חתנו וגיסיו, ובתמיכת אשתו. וכך החלה מלחמת גנפֵּי (Genpei), האחרונה במלחמות בין בני מינאמוטו לבני טאירה על השליטה ביפן, אך לא האחרונה בקרבות ובמאבקים על כס השוגון, בשנת 1180. במהלך המלחמה, בקרב אישיבאשיאמה (Ishibashiyama) נהרג אחיה הבכור של מסאקו ואחיה הצעיר הפך למנהיג ההוג'ו. בשנת 1181 נהרג גם מנהיג בני טאירה, קיומורי, והנהגת המשפחה עברה לידי בנו מונמורי (Munemori). בשנת 1182 נישא אחיה של מסאקו ובנה הבכור מינאמוטו נו יוריֵ (Minamoto no Yoriie ) נולד. אך עדיין לא שקטה המדינה. בשנת 1183, השתלט מינאמוטו נו יושינאקה (Yoshinaka), יריבו של יוריטומו ובן דודו, על קיוטו וגרש את הקיסר אנטוקו ובני הטאירה לאי שיקוׂקוּ ( Shikoku) המרוחק. ובמהרה הועלה על כס השלטון הקיסר גו טובה (Go-Toba) בחסות בני מינאמוטו. אולם, שני אחיו של יורימוטו, יושיצונה (Yoshitsune ) ונוריורי (Noriyori) השכילו לגרש את יושינאקה מהבירה, הוציאו אותו להורג וקבעו את השלטון בשם יוריטומו ובני הוג'ו. עד שנת 1185 נגפו בני טאירה לחלוטין, בקרב דאנורה (Dannoura), מנהיגם מונמורי (Munemori) הוצא להורג ושאר בני המפחה טובעו או הוצאו להורג, ובהם הקיסר אנטוקו. עתה היה מינאמוטו נו יוריטומו השליט ללא עוררין של יפן.

במהלך כל האירועים האלה תמכו בני הוג'ו ביוריטומו. אשתו מסאקו רכבה לצדו לקרב ומספרים כי אף פעם לא הובסה. כל כך גדולה היתה השפעתה עליו עד כי בעצתה נאסרו שני אחיו והוצאו להורג. הוא יצר שני תארים חדשים: שוּגוׂ (shugo) וג'יטוׂ (jitō). הבירה נשארה בקאמאקורה, הרחק מחצר הפקידות והמנהל רווית התככים בקיוטו. בשנת 1192 הוכרז יוריטומו כשוגון על ידי הקיסק גו שיראקאווה, שנפטר באותה שנה, והפך לאיש החזק ביותר ביפן. מכוחו העניק למסאקו, וחלק אותו עם בני הוג'ו. ובאותה שנה נולד לו בן נוסף, מינאמוטו נו סאנֵטומו (Minamoto no Sanetomo). בשנת 1199 מת יורימוטו ואת תפקידו ירש בנו יוריֵ, אשר מפאת היותו צעיר לימים נקבע הוג'ו טוקימאסה, סבו, כעוצר עמו. למסאקו נותר כוח רב ועמדת השפעה ניכרת, אך מכיוון שבעלה מת גלחה את שערה, והפכה לנזירה בודהיסטית. עם זאת לא עברה להתגורר במנזר, והמשיכה לטול חלק פעיל בחיי החצר בענייני מדיניות. אביה ואחיה יושיטוקי הקימו מועצת עוצרים לסייע לשוגון הצעיר, אך הלה מאס בבני משפחת אמו והעדיף את משפחת אשתו, בני היקי (Hiki) ואת עצת חמו היקי יושיקאזו (Hiki Yoshikazu.).

בשנת 1203, כאשר נודע למסאקו כי בני משפחת היקי רקחו מזימה עם השוגון הצעיר, בנה, נגד אחיה ואביה, מסרה על כך לאביה, אשר לא פגע בנכדו אך הוציא להורג את שאר הקושרים. השוגון הצעיר חלה לאחר הדברים האלה ומאלץ לנטוש את תפקידו ולחיות באיזו (Izu) המרוחקת. בשנת 1204 גם נרצח שם, כנראה בהוראת סבו. גם בנו בכורו, מינאמוטו נו איצ'ימאן (Minamoto no Ichiman ), נכדהּ של מסאקו, הוצא להורג, שהרי היה בן למשפחת היקי.

בשנת 1203 עלה על כס השוגון בנה השני של מסאקו, מינאמוטו נו סנֵטוׂמוׂ (Minamoto no Sanetomoׂׂׂ) וגם לצדו עמד לסייע סבו. אולם עתה רב כעסם של מסאקו ואחיה, היורש להנהגת בני הוג'ו, יושיטוקו (Yoshitoki) על האב. אמם נפטרה זה עתה, בעלה של אחות נוספת הוצא להורג על ידי האב העוצר, שלא בצדק ושלא כחוק לאחר שהואשם בבגידה שלא היתה ולא נבראה, והוא מצדו צבר כוח ועצמה שאפשרו לו לבצע את כל המעשים האלה מבלי צורך לתת דין וחשבון לאף אדם בממלכה. למסאקו גם נודע, משמועות, שאביה מתכנן להוציא להורג את בנה השוגון ולהחליפו באחד מתומכיו. יחד עם אחיה פעלה להורדתו ממעמדו ואילצה אותו לטול נדר נזירות ולפרוש למנזר. בשנת 1205 התפטר הוג'ו טוקימאסה מתפקידו, וויתר מעמדו ונשלח למנזר שם מת כעבור זמן קצר.

עתה שמשה מסאקו כשגרירה ומקשרת בין חצר הקיסר לבין חצר השוגון, בשם בנה, שנתמך על ידי אחיה. אך החצר המשיכה לתסוס ולרחוש מזימות. בשנת 1219 נרצח בנה על ידי אחיינו, בנו הצעיר של יוריֵ, אשר נתפש על ידי חיילי בני הוג'ו והוצא אף הוא להורג. כך, בשנת 1219 נכחדה שושלת בני מינאמוטו. מסאקו ואחיה, החליטו יחדיו כי על כס השוגון יעלה קוּג'וׂ יוׂריצוּנֶה (Kujō Yoritsuneׂ ) שהיה עדיין תינוק, ולא השתייך למשפחת הוג'ו או מינאמוטו אלא למשפחת קוּג'וׂ חלק ממשפחת פוג'יווארה (Fujiwara), אולם סבתו של יוריצונה היתה אחיינית של יוריטומו, השוגון הראשון של בית מינאמוטו. לפיכך שימש רק ככיסוי לבני משפחת הו'גו, ששלטו בשמו, הן בהיותו קטין והן לאחר שבגר.

בשנת 1221 מרד הקיסר גו טובה (Go-Toba ) בשלטון בני הוג'ו בבקשו לחזק את מעמד הקיסרות בממלכה. אחיה של מסאקו, יושיטוקי, ובנו הבכור יאסוטוקי (Yasutoki) התקיפו את קיוטו, ובשנת 1222 הוגלה הקיסר מבירתו. בכך חיזקו עוד יותר את מעמד משפחתם.

בשנת 1224, לאחר מות יושיטוקי, ירש את מעמדו ותפקידו כעוצר, בנו יאסוטוקי. בינתיים התחזקה משפחה נוספת בחצר השוגון, משפחת מיאוּרה (Miuraׂ ). כשבקשו תומכיה למוטט את מעמדם של בני הוג'ו וממשלתם, מיהרה מסאקו לשאת ולתת אתם, הצליחה למוטט את דרישותיהם ולשמר את הכוח בידי בני משפחתה.

בשנת 1225, בהיותה בת 69, נפטרה מסאקו. בחייה ובמותה נודעה כ"נסירה הלוחמת" וגם כ"נזירה השוגון" (ama-shogun). בכל חייה הוכיחה כי מצביא טוב הוא גם מדינאי מוכשר. נאמנותה למשפחתה לא עיוותה את נאמנותה לעיקרון הצדק, ופעלה המדיני והתחיקתי שיפר את מעמד הנשים ביפן.

הוג'ו מסקו, Kikuchi Yōsai

האנגאקו גוזן, עליה נאמר כי הייתה "חסרת מורא כגבר ויפה כפרח", היתה בתו של לוחם לבית ז'וׂ (Jō ) ושני אחיה אף הם לוחמים. בני משפחת ז'ו חברו עם משפחת טאירה, והובסו במלחמה על כס העוצרות. כך אבדו את מעמדם ורכושם. בראשית המאה ה 13, עם בני משפחה נוספים, יצאה לקרב להשבת מעמד משפחתה, ולהפלת העוצר (השוגון) החדש. בראש צבא בן 3000 חיילים עמדה מול מתקפה של 10000 לוחמים נאמנים למשפחת הוז'ו, תומכי השוגון לבית קמאקורה.

לאחר שנפצעה ונשבתה, הובסו גם תומכיה. היא הובאה לפני השוגון מינאמוטו נו יורייֵ (Minamoto no Yoriie), ואחד מלוחמיו, יושיטו לבית גנז'י ממחוז קאי, בקש להנשא לה. לאחר נשואיהם חיו בקאי שם גם נולדה להם בת.

האנגאקו גוזן, Yoshitoshi, 1885~

טומואֵ גוזן, (Tomoe Gozen ביפנית 巴 御前 ) לוחמת אישה אף היא, פילגשו של מינאמוטו נו יושיקנה (Minamoto no Yoshinaka), מצביא ידוע בשלהי תקופת היין (Heyen, 794-1185) ומיריבי בית טאירה במאבק על כס השוגון, נודעה באומץ לבה ובכוחה הרב. גם היא נלחמה בקרבות גנפי (1180-1185). המקורות המתעדים את המאבק הזה (The Tale of the Heike) מספרים כי:

"טומוא נודעה במיוחד ביפיה, עורה לבן וצח, שערה ארוך ותוויה מקסימים. היא היתה קשתית מעולה ובחרב עלתה על אלף לוחמים, נכונה להלחם בשד או באל, כשהיא רכובה על סוס או כחיל רגלי. היא התנהגה עם סוסי פרא לא מבויתים במיומנות מופלאה, היא רכבה במומחיות במורדות מסוכנים ללא פגע. כאשר קרב עמד להתחולל קרא לה יושינאקה להעמידה כסגנו הראשי, חמושה שריון בידה חרב גדולה וקשת אימתנית. היא בצעה מעשי גבורה יותר מצבא שלם של לוחמיו האחרים".

טומוא גוזן, Shitomi Kangetsu, מאה 18

לאחר שניצח את צבא בני טאירה ודחקם למחוזות המערביים של יפן, כבש אדונה של טומוא, מינאמוטו נו יושינאקה, את קיוטו, ושאף להנהיג את בני משפחתו המורחבת, על חיילהם הכפופים להם. מנגד, התחרה על מעמד זה בן דודו, יוריטומו (Yoritomo) אשר שלח את שני אחיו בראש צבא להרגו ולהביסו. בשנת 1184, נערך קרב בין שני המחנות, הוא קרב אוואזו (Awazu), שהתחולל ליד העיר Ōtsu שבמחוז שיגה, באי הונשו, הגדול באיי יפן, וטומוא נטלה בו חלק כמצביא הכוח של אדונה. למרות שכוחותיה לחמו באומץ, ומידה נפלו מצביאים של צבא האויב, בשל מספרם הקטן של לוחמיה היא וצבאו של מינאמוטו הובסו. אדונה הורה לה לברוח משדה הקרב בתואנה כי עתה עליו למות יחד עם אחיו החורג שתמך בו וכי אם ימות בקרב בצד אישה יוביש הדבר את שממו ואת זכרו כלוחם.

מכאן חלוקים המקורות לגבי המשך האירועים. יש אומרים כי נמנעה מעתה מהלחם; יש אומרים כי נישאה למצביא בשם וואדה יושימורי (Wada Yoshimori), וכי לאחר מות בעלה, אף הוא קרבן לאנארכיה ששררה בזמן זה ביפן, פרשה למנזר בודהיסטי, וכל כך רבה התעלומה עד כי יש המציעים כי דמותה איננה דמות הסטורית כלל, אלא פרי דמיון, אולם רוב ההסטוריונים מקבלים את התיעוד שנשמר אודותיה ומסכימים כי היא דמות הסטורי של ממש.

טומוא גוזן נלחמת באויבי מינאמוטו נו יושינקה: אוצ'ידה ליושי והטאקימה, תדפיס, Yōshū Chikanobu, 1899

טומוא גוזן: למעלה: Kikuchi Yōsai, 1800~ ; למטה: ציור משנת 1976

חֻ'תֻלֻן[22] ) Khutulun ), נצר לג'ינגיס ח'אן (ח'אן השמים), מי שאיחד את השבטים המונגולים ופלש לעבר דרום (סין) ומערב (אירופה), בתו של קאידו ח'אן, ובת דודו של שליט סין, קובלאי ח'אן[23], היתה לוחמת מיומנת ומתאבקת. היא נולדה בשנת 1260~ ואביה הפך לשליט מרכז אסיה (ממערב מונגוליה ועד נהר האוקסוס (אמו דאריה), מרמות מרכז סיביר ועד הודו) באימפריה המונגולית שחולקה בין בניו של ג'ינגיס ח'אן, מגדות נהר הוולגה ועד סין.

מספרים כי נדרה לא להנשא לגבר אלא אם יגבר עליה בזירת ההאבקות, ואם יפסיד, יעניק לה סוס. מספרים כי כך רכשה 10000 סוסים. אך למרות שאף גבר לא עמד באתגר הזה נשאה לבסוף, ויש אומרים כי משום שלשונות רעות פרשו את סרובה להנשא ביחסים אסורים עם אביה. לכן בחרה לוחם בשם אַבּטאקֻל (Abtakul), או לוחם אחר מבין תומכי אביה. מקורות אחרים מספרים[24] כי נישואיה התאחרו כך מפני שלבבה נכבש בקסמיו של שליט פרס המונגולי, האִלח'אן ע'זאן. בין המקורות שספרו עליה ועל יכולותיה המופלאים היה גם מרקו פולו (1254-1324), בן וונציה, והגיאוגרף המוסלמי אבן בטוטה (1304-1369), בן טנג'יר שבמרוקו, המוכיחים כי זכרה חי באסיה וסיפורים ושירים עליה הועברו מפה לפה והמהווים חלק מהמורשת המונגולית שנשמרה בכל המדינות שהקימו צאצאי ג'ינגיס ח'אן.

גם אבן בטוטה וגם מרקו פולו מציינים את יכולותיה כלוחם. לוחם שיכול היה לרכב אל מחנה האויב ולחטוף שבוי באותה קלות שבה "העיט עט על טרפו ומעלה בטרפיו תרנגולת". לפיכך סייעה לאביה בקרבות רבים ובמיוחד נגד צבאות שושלת יואן עליה שלט בן דודה קובלאי, במאבק בינו לבין אביה על השלטון על סין.

מכל ילדי אביה היתה האהובה עליו ביותר ואליה פנה לעצה בנושאי מדיניות וצבא. לפי חלק מהמקורות הוא גם ניסה לקבעה כיורשת לתארו ותפקידו אך בקשתו נדחתה משום שהיו לפניה בתור לירושה בנים גברים, וארבע שנים לאחר מות אביה מתה גם היא (1306).

יש סברה כי דמותה היתה ההשראה לדמותה של טורנדוט (Turandot), גיבורת מספר יצירות מערביות. לעומת המורשת המונגולית, שבה נקבע זכרה כלוחמת ואתלטית, במערב מודגשת גאוותה, והיכנעותה לבסוף לאהבה:

בשנת 1710 ראה אור ספרו של François Pétis de la Croix, שהיה בקי בשפה הערבית ובמקורות של תרבות העמים המוסלמים בשם "משלים וסיפורים מאסיה" ובו נכלל הסיפור על ח'תלן אך בשם טוראנח'ת, שם שמשמעו "בת למרכז אסיה". בסיפור זה הנערה היא בתו בת ה 19 של אלטון ח'אן, שליט סין המונגולי, ובסיפור זה אין הנערה מתחרה בזירת ההאבקות עם מחזריה וגם לא דורשת מהם סוסים אם יכשלו אלא חדה להם שלוש חידות ומי שנכשל מוצא להורג. יש סברה כי גרסה זו מבוססת על סיפור ששזר בכתביו המשורר הפרסי ג'מאל אל דין נִזאמי במאה ה-12 ובו ראשית ההבדלים בין הנסיכה המונגולית לבין תפישתה בעיניים מערביות.

חמישים שנה לאחר מכן נכתבה לסיפור גרסה נוספת,על ידי קרלו הדוכס מגוזי (Carlo Gozzi), הפעם כמחזה שבו מוצגת הגיבורה כבעלת גאוות יתר ואופי לוחמני כשל נמרה. פרידריך שילר תרגם את המחזה לגרמנית בשנת 1801 וקרא לו "טורנדוט, הנסיכה מסין".

הידועה שביצירות המערביות המבוססת על סיפורה של חֻ'תֻלֻן היא אופרה בארבע מערכות מאת המלחין ג'קומו פוצ'יני. עלילת האופרה מתרחשת בסין, שם מתגוררת טורנדוט, נסיכה שלבה קר כקרח, אשר כל המבקש להינשא לה חייב בפתרון שלוש חידות. כל אדם שנכשל במשימה ראשו נערף. הנסיך כלף, אשר התאהב בנסיכה, לוקח על עצמו את האתגר, ובסופו מצליח לענות על שלוש החידות. טורנדוט ההמומה מתנגדת לנישואיה עם כלף. הוא מצידו מציע לה דרך להתחמק מהבטחתה להינשא לו; הוא מסכים למותו, בתנאי שטורנדוט תגלה את שמו. זוהי האופרה האחרונה שכתב ג'קומו פוצ'יני. עקב פטירתו של פוצ'יני לא נסתיימה כתיבתה, והיא הושלמה על ידי תלמידו פרנקו אלפאנו.

השׂולטנית^[25] רזיה אל דין (Razia או Raziyya בערבית רצִ'יּה رضیہ ) היתה השליטה על דלהי בין השנים 1236-1240. היא היתה נצר למשפחה תורכית, מקרב השבטים הסלג'וקים, וכהרבה בנות אצילות בחברה המוסלמית בימיה, חברה שמקורותיה בשבטים הנוודים של הערבה האירו-אסיאתית, הוכשרה למלחמה ולהובלת צבא לקרב, כמו גם לנהל את ענייני המדינה, בעת צורך. עם זאת, היא היחידה שקיבלה את תואר השליט בתקופת השלטאנות של דלהי ואחר כך בימי תקופת המוע'ולים[26]. רוב הנשים פעלו מאחורי הקלעים כעוצרות בשם יורש עצר, או כתומכות בבעליהן ובניהן. לפיכך סרבה רזיה לתואר "שלטאנה" שמשמעותו "אשת השליט" וענתה רק לתואר "שלטאן", ואכן לדעת מקורות הוכיחה כי באמתחתה כל הכלים והכישורים להיות שליט דגול ותקופת שלטונה, למרות המאבקים והתככים להורדתה מכס השלטון, נזכרת בכל זאת כתקופה טובה וחיובית בתולדות השלטאנות של דלהי.

רזיה ירשה את אביה, שמס אל דין אלתותמיש (Shams-ud-din Iltutmish) עוד בחייו, כשמנה אותה ליורשת העצר, כנראה לאחר מות אחיה שעמד לעלות על כס השלטון. מעשהו זה לא התקבל על ידי האצולה במדינה בשל היותה אישה ואחיה הצעיר רוח אל דין פירוז (Rukn ud din Firuz ) תכנן ובצע מרד נגדה בסיוע תומכיו. אולם, בשל היותו איש תענוגות ללא עניין במנהל וארגון המדינה, הועלתה שוב רזיה על כס השלטון. היא הופיעה בציבור לבושה כגבר וניהלה את עניני השלטון ביעילות תוך שהיא מדכאת כל ניצן של התנגדות למעמדה בגלותה יכולת פוליטית שנונה ומתוחכמת ובזכותה בנאמנות הצבא והאזרחים. כך צברה כוח ועצמה.

אך אחד הדברים שהיא לא הביאה בחשבון היה כי משום היותה אישה יבחנו קשריה עם גברים במבט שונה מזה שנבחנים גברים. כך, יחסיה עם אחד היועצים, ג'מאל אל דין יאקות, איש ממוצא חבשי מתושבי הודו, נתפשו כלא ראויים, וכך גם העדפתה אותו על פני האצולה התורכית, עד כי אחד מעמיתיה וחברי ילדותה, מלכ אלטוניה (Malik Altunia) ששימש כמושל בהאטינדה (Bhatinda) שבחבל פונג'אב הצטרף לקושרים נגדה עם מושלים נוספים שסרבו לקבל את מרותה.

בקרב שפרץ בין המורדים לצבאה של רזיה נהרג יאקות, והיא עצמה נלקחה בשבי והושמה תחת משמר. כדי להמלט מגזר דין מוות נאלצה להנשא למלכ אלטוניה, אך בינתיים אחד מאחיה השתלט על כס השלטון ובמאבק בינו לבין רזיה ובעלה הטרי היתה ידם על התחתונה ושניהם נתפשו והוצאו להורג.

מתוך התבוננות בדרך ניהולה את המדינה והרעיונות שהפיצה עולה כי היא היתה ליברלית בדעותיה, סובלנית לבני דתות ולאומים שונים, עממית בהתנהגותה עם אזרחיה וחסרת כל יהרה. בזמן שלטונה בנתה והקימה בתי ספר ומוסדות להשכלה גבוהה, ספריות ציבוריות בהן הושמו כתבי הפילוסופים בצד פרשנויות קוראן וספרות דתית מוסלמית בכלל, כתבים הינדיים העוסקים במדעים פילוסופיה ואסטרונומיה, וספרות. אין ספק שכשליט בכלל הקדימה את זמנה, וכשליטה אישה בוודאי. כיום מהווה דמותה מקור להשראה, ספרים נכתבים אודותיה והיא מוצגת כשליטה בעלת תבונה ואהבת הזולת. בימי חייה שלמה מחיר כבד על היותה אישה, ובוודאי שלו היו כישוריה מממוצעים, לא הייתה מגיעה לתפקיד ומעמד שגברים רבים זכו לו רק בשל היותם גברים.

המאה הארבע עשרה לספירה המקובלת

ג'והנה מפלנרס (האזור דובר ההולנדית שבצפון בלגיה) (Joanna of Flanders) (1294-1374) הידועה גם בשם הדוכסית ג'ין ממונפורט (Jeanne, Jehanne de Montfort) וג'ין לה פלאם (השוצפת, בעלת האישיות מלאת הלהט la Flamme) הייתה הדוכסית העוצרת (רעית הדוכס) של בריטוני[27] מנישואיה לג'ון דה מונפורט (John de Montfort). רוב חייה הגנה על זכויות בעלה ואחר כך בנה לכס הדוכסות עליהן איינו גם בני משפחת Blois במאבק על ירושת דוכסות בריטוני שנודע כ"מלחמות על ירושת בריטוני". היא, שנודעה באישיותה הלוהבת ומלאת הלהט, הובילה את המאבק של בית מונפורט, משפחת בעלה, לאחר שנשבה, ואף הובילה את המאבק הצבאי בגלותה יכולות וכישורים כמנהיגה צבאית.

מכיוון שמלכי ספרד וצרפת תמכו ביריביה עשתה את דרכה לאנגליה וכרתה ברית עם המלך אדוארד III. אך מכיוון שהצי האנגלי הותקף בדרך עמדה בעצמה בראש הלוחמים בעת המצור על העיר Hennebont חמושה בשריון ובנשק, והגנה על החומות עד שהסיוע המיוחל הגיע.

בסוף חייה, לאחר שהושג הסכם מדיני שבו נקבע ניצחון משפחתה, חלתה ואבדה את צלילותה. למרות שחזתה בניצחון משפחתה בילתה את שנותיה האחרונות באנגליה, ספונה בטירת טיקהיל (Tickhill Castle).

הכרוניקה של Jean Froissart, ההיסטורין הצרפתי בן המאה ה 14, מהללת את גבורתה ועוז רוחה: "היא היתה אמיצה כגבר ולבה לב ארי", כתב. בשל כושר מנהיגותה ועמידתה הגאה נוכח המערערים על זכות בנה לשלטון כינה אותה דיוויד הְיוּם (David Hume), הפילוסוף הסקוטי בן המאה ה 18, "האישה המופלאה ויוצאת הדופן ביותר בעידננו".

ג'והנה הפכה לדמות וסמל לנשות בריטוני ויתכן גם שדמותה השפיעה על ז'אן ד'ארק, הלוחמת לשחרור צרפת מידי השליטה של הכתר האנגלי במאה ה 15. בתקופת שלטון המלכה ויקטוריה העמידו אותה הנשים שנלחמו לשוויון זכויות כדמות מופת. "גיבורה מלכותית[28]" כנתה אותה הארייט טילור מיל (Harriet Taylor Mill), אשתו של הפילוסוף הליברל ג'ון סטוארט מיל (John Stuart Mill), לוחמת זכויות הנשים ופילוסופית בזכות עצמה. אמיליה בלומר Amelia Bloomer), אף היא מלוחמות הענקת זכויות אזרחיות שוות לנשים בתקופה זו, אף היא כנתה אותה "גיבורת העידן"; ואולם, כדברי פירס בטלר (Pierce Butler), מהאבות המייסדים של האומה בארצות הברית, לא ידוע דבר על אישיותה כאם ורעיה ורק תיעוד גבורתה כלוחמת "אמזונה" ומהלכיה הצבאיים והמדיניים המעידים על יכולותיה נותרו לזכרה לדורות.

במורשת של בני בריטוני נותר זכרה. בלדות נכתבו עליה ובמיוחד מצוין כיצד נלחמה נגד השתלטות של צרפת על שטחי בריטוני שתושביה שימרו את מורשתם התרבותית הקלטית ושאפו לשלטון עצמאי.

ג'והנה דוכסית בריטוני מצפה לצי הבריטי בעת המצור על Hennebont, מתוך: תולדות צרפת, François Guizot, 1869

הימים האלה העלו על במת ההיסטוריה גיבורה נוספת, מי שתמכה בבית מונפורט והשתתפה אף היא בקרבות על עתידה של בריטוני: ז'אן דה קליסון Jeanne de Clisson וגם Jeanne de Belleville על שם מקום הולדתה), (1300-1359), בת למשפחת אצולה בריטונית, הידועה גם בכינוי "הלביאה מבריטוני" הייתה שודדת ים נועזת ששטה בימי תעלת למאנש ופגעה בספינות אנגליות.

היא יצאה בפועל, בראש צבא לוחמים, נגד מלך צרפת מפני הוצאתו להורג של בעלה באשמת בגידה שכנראה נבעה מקנוניה של בתי האצילים תומכי מלך צרפת. היא מכרה את אחוזת בעלה ובכספים שגייסה הצליחה לחמש צבא שנלחם בחיילי צרפת על אדמות בריטוני. צבאה התקיף במיוחד את הטירות והאחוזות של האצילים שנטלו חלק בהאשמות בעלה ובהוצאתו להורג.

אולם כאשר המלחמה התגברה, נאלצה לברוח מבריטוני עם שני בניה לאנגליה, בדרך הים. בעזרת מלך אנגליה ובני עמה חימשה שלוש ספינות מלחמה. כולן נצבעו שחור ומפרשיהן נתפרו מבד אדום, ושטו לאורך תעלת למאנש כשהם פוגעים ומטביעים ספינות צרפתיות וטובחים בצוותיהן, ורק עדים מועטים למעשים אלה הושארו בחיים כדי להעביר את הידיעה על "הצי השחור" ומעלליו לחצר מלך צרפת. מעשי טיבוע שוד הרג וביזה אלה בראשות "הלביאה מבריטוני" ארכו 13 שנים. במשך זמן זה נערכו גם פלישות ופשיטות על הכפרים והעיירות שלחוף התעלה, בנורמנדי, ואלה הועלו באש. בשנת 1346, כאשר מלך אנגליה נלחם בצרפתים בקרסי, דרומית לקלה, באחד הקרבות המכריעים של מלחמת מאה השנה, סיפקו בפינות אלה ציוד ומזון לחיילים האנגלים.

בשנת 1356 נישאה לאציל אנגלי מחצרו של המלך, אדוארד III, מצביא אשר הוענקו לו אחוזות בבריטוני בשל ניצחונו על הצרפתים בשנת 1352 והיא השתכנה בעיר הנמל Hennebont שלחופי בריטוני בשטחי אחוזותיהם של בני מונפורט, בעלי בריתה.

נשים קשתות בעת מצור: למעלה: איור לכתב יד של "הצווים של האפיפיור גרגוריוס IX[29] " בעריכת Raymond of Penyafort, מוער על ידי Bernard of Parma, המאה ה12 לספירה המקובלת ; למטה: איור לכתב יד, 1300~

איור של אִשָׁה המתאמנת לקרב, כתב היד Royal Armouries מהמאה ה 13

גם בימי הביניים, תקופה שבה נכתבו ותועדו האירועים על ידי גברים, וכאלה ששמשו בדרך כלל בתפקיד ממלכתי או דתי, היו הנשים שגילו יכולת של מנהיגות צבאית ומנהיגות בכלל, בעלות כישורים וכשרונות בולטים. גם עתה, כאשר מצב העם או הקהילה דרש מעשה של אומץ, או ככל שהעם חי בשולי הממלכות, או פלש זה עתה לממלכה והקים שושלת ושלטון, כך בלטו נשים כבעלות ידע בלוחמה ויכולת השפעה על מהלך השלטון. ככל שהתבסס שלטונו של עם, כך רחקה מסורת השוויון בין נשים וגברים בכל ההיבטים מחיי יומיום, והנשים, גם אם הורשו לרשת את אבותיהן ובעליהן על פי חוק, לא השתתפו בפועל במלחמות אפילו כאשר גילו יכולת הנהגה מדינית.

הערות:

[1] על מעמדן החוקי וזכויותיהן של הנשים הסקסוניות ר': האתר הראשון של הנמלה העמלנית, "גיבור על ביאוולף" הפרק על התרבות האנגלו – סקסונית והנשים בחברה האנגלו – סקסונית (מעמוד 47)

https://sites.google.com/site/home4galadriel/swt-hpny/gybwr-hl

[2] כאהן הוא חוזה עתידות, רואה נסתרות, מי שהיו באים אליו גם בחצי האי ערב כדי לפתור חילוקי דעות או לעצה.

[3] האזור של מרכז אנגליה של ימינו (midlands) שגבל בשבטים קלטיים ומכאן שמו בסקסונית "אזור הגבול".

[4] מילולית: שטח (השלטון של) "הסקסונים במערב". דרום אנגליה של ימינו.

[5] שבטים סלאביים שחיו במזרח אירופה והקימו במאה העשירית קואליציה רופפת בשטחים שבין הים הבלטי לים השחור מויסטולה שבמערב ועד לחצי האי טאמאן שבמזרח. ראשית ההשתלטות עוד בימי הנסיך אולג שיצא מאזור נובגורוד לשטחים שלאורך עמק נהר הדניפר כדי להתגונן מפלישות הכוזרים על אדמותיו והקם בירה חדשה היא קייב. כיום רבים מבני רוסיה הלבנה, אוקראינה ורוסיה הם צאצאי השבטים האלה.

[6] http://www.pravoslavie.ru/put/070724194015.htm

[7] התקופה שבה עממי הצפון חדרו לאירופה דרך החופים ועמקי הנהרות, ערכו פשיטות והשתלטו על אדמות וזו התקופה שבה התיישבו גם בגרינלנד, ניופאונדלנד שבחוף המזרחי של צפון יבשת אמריקה, איי פארו (Faroe Islands) שבצפון האוקיאנוס האטלנטי, איסלנד, נורמנדיה שלחופה הצפוני של צרפת, סקוטלנד, אוקראינה, אירלנד, רוסיה ואנטוליה שבתורכיה של ימינו.

[8] החיבור בשפת המקור

http://users.uoa.gr/~nektar/history/tributes/byzantine_historians/joannes_scylitzes_synopsis_historiarum.htm

ר' גם התרגום הלטיני של כתביו

http://www.documentacatholicaomnia.eu/30_20_1000-1100-_Joannis_Scylitzal.html

[9] סאגה, מילולית סיפור: היא סיפור בפרוזה או בשיר עלילה המגוללים את קורותיו של גיבור קדום, או של קבוצת גיבורים. הכוונה לסיפורן של המשפחות שיישבו את איסלנד וצאצאיהן. (מסד הנתונים של הסאגות של עממי הצפון בתרגום לאנגלית). כך הסאגה של גרינלנד לנשל מתארת את סיפורם של בני גרינלנד ומסעותיהם וחקירותיהם את צפון אמריקה.

[10] חי בשנים 970-1020 היה מגלה ארצות איסלנדי. כיום משערים בסבירות גבוהה שהוא האירופאי הראשון שדרך על אדמת אמריקה הצפונית (בניופאונדלנד שבקנדה של ימינו).

[11] השם שהעניק ליף אריקסון לאזור בצפון אמריקה שבו הקים התיישבות.

[12] ר' גם הפרק על נשים לוחמות בשירי העלילה הקדומים ובסיפורי מורשת עם (עממי הצפון)

[13] על תולדות ויילס:

http://en.wikipedia.org/wiki/History_of_Wales#Wales_and_the_Normans:_1067.E2.80.931283

על המרד של שנת 1131:

http://en.wikipedia.org/wiki/History_of_Wales#Wales_and_the_Normans:_1067.E2.80.931283

[14] ר' לעיל על הנשים הלוחמות בעת העתיקה

[15] התואר גוזן משמעותו : מי שמשרת את המנצח, דואג לצרכיו של המנצח, של מי שבמעמד רם ונישא, חלק מפמליה קרובה של אדון נכבד, של שליט (תואר לגברים). התואר מוענק גם לנשים ממעמד נכבד, לפיכך ניתן לתרגמו כ"גבירה", אף כי שליט המשפחה יהיה תמיד הגבר. עם זאת ידוע כי הוא הוצמד לשמן של נשים ידועות שהיו פילגשים של גברים במעמד רם ובעברן רקדניות או זמרות, בתקופה עליה מסופר להלן.

[16] על יפן בימי הביניים ר': http://en.wikipedia.org/wiki/History_of_Japan#Medieval_Japan_.281185.E2.80.931573.2F1600.29

[17] ר' הפרק על נשים לוחמות בשירי העלילה הקדומים ובסיפורי מורשת עם (יפן).

[18] על הלוחמות של יפן בעת החדשה ר' להלן

[19] ר' להלן בתת הפרק על המאה ה 12.

[20] המילית "נוׂ" ביפנית משמעות שייכות, של, כמו 's באנגלית. השם מינאמוטו נו יורימוטו משמעו לפיכך יורימוטו של המינאמוט'ים (של בני מינאמוטו) וכך להלן בכל השמות היפניים שיוזכרו בהמשך.

[21] על מסאקו, ר' להלן.

[22] על תפקידן של הנשים המונגוליות ביצירת ועיצוב האימפריה שיצר ג'ינגיס ח'אן ומורשתן ר' גם:

Jack Weatherford, The Secret History of the Mongol Queens: How the Daughters of Genghis Khan Rescued His Empire,

[23] קובלאי חאן היה בנו השני של טולואי ונכדו של ג'ינגיס חאן. ב-1251, כשאחיו מונגקה חאן עלה לשלטון על האימפריה המונגולית, קיבל את הניהול של חלקיה הדרומיים של האימפריה. עם מות אחיו, ב-1260 ירש את השליטה באימפריה כולה. שלטונו השתרע על מונגוליה ועל סין. הוא כבש והחריב את ממלכת דאלי (היום במחוז יונאן בסין), את קוריאה (הוא חייב את שליטיה, בני שושלת קוריו להעלות לו מס). עם זאת נסיונותיו לכבוש את וייטנאם, בורמה וג'אווה נחלו כישלון וכך גם הפלישות המונגוליות ליפן.

הישגו הבולט ביותר היה השלמת כיבושה של סין וסיפוחה לתחומי האימפריה, אשר הושלם בשנת 1279. הוא תמך בתרבות הסינית, בה גילה עניין עוד מגיל צעיר, ופעל לקידומה. הוא שיקם מבני ציבור, פיתח והרחיב דרכים, שיפץ והרחיב את התעלה הגדולה והנהיג את השימוש בשטרות כסף. בהשפעת התרבות הסינית קיבל על עצמו את הדת הבודהיסטית, אבל גילה סובלנות גם כלפי דתות אחרות, ואף הניח למיסיונרים נוצריים להגיע לסין על מנת להפיץ את דתם. את בירתו קבע בחאנבליק (כיום בייג'ינג), ובנוסף לה הקים גם את בירת הקיץ וארמון הקיץ שלו, שאנגדו (המוכר גם כ"זאנאדו" או "קסאנאדו").

[24] למשל ראשיד אל דין אלחמאדני (1247-1318), ההסטוריון היהודי בן פרס.

[25] שֻׂלְטַאן בערבית שלטון וגם האדם האוחז ברסן השלטון על המדינה, אך איננו ערבי משבט קריש ועל כן איננו יכול ליטול לעצמו את התואר ח'ליפה (ממלא מקום הנביא מוחמד).

[26] המדינה המוע'ולית, המוגולית (מפרסית: دولتِ مغل, מבטאים - "מורוּלית" והיא האות ע הערבית והפרסית שעליה סימן של נקודה ומקובל לכתבה בתעתיק עברי ע') הייתה שושלת ששלטה בתת היבשת ההודית מתחילת המאה ה 16 ועד לקריסתה הסופית באמצע המאה ה-19.

[27] ברטאן (ברטניה, בריטוני) (בצרפתית: Bretagne, בברטונית: Breizh, בגאלית: Bertaèyn, באנגלית - בריטני Brittany) הוא חצי אי בצפון-מערב צרפת, בין תעלת למאנש בצפון ומפרץ ביסקיי בדרום. כיום זהו אחד מ-26 חבלי צרפת ובירתו היא רן (Rennes).

החבל נזכר לראשונה בכתבי הקיסר הרומי יוליוס, ומתום תקופת האימפריה הרומית התיישבו בו קלטים ובריטונים (קלטים שהתיישבו באנגליה). במאה הרביעית נוצרה בו ממלכה - דוכסות ברטוני, שנלחמה על עצמאותה עד תקופת הרפובליקה הצרפתית. בימי הביניים נחלק החבל לשניים ולאחר מכן לשלושה: דומונה (Domnonée), קורנואיי (Cornouaille) וברוארק (Broërec). האצילים שליטי בריטוני היו קשורים קשרי דם וכפיפות פיאודלית כאצילים המעלים מס ומחויבים בהעמדת צבא למלך, לעתים לכס המלך האנגלי ומעת לעת למלך צרפת וכל העת גם קשרו קשרי נישואין ודם עם שתי ממלכות אלה ואציליהן.

בריטוני הייתה אבן מחלוקת בין נורמנדי, שנשלטה על ידי פולשים ויקינגים שהשתלטו על הכתר של אנגליה בשנת 1066, לבין דוכסות אנז'ו, ואחר כך בין ממלכת אנגליה וממלכת צרפת. דוכסי בריטוני התנהגו כשליטים עצמאיים, לבסוף הם השיגו את חירותם הפוליטית, עם התבססות בית הדוכסות של מונפורט במאה ה-14. גם כיום כחצי מיליון מתושבי חבל בריטוני (כשישית מהאוכלוסייה), דוברים את השפה הברטונית, ממשפחת השפות הקלטיות.

[28] מילולית: גיבורה בעל ארמון (heroic chatelaines)

[29] על הצווים של האפיפיור גרגוריוס IX