למרות שלוחמה וקרבות נתפשו בימי הביניים ובעת החדשה כעניין גברי, נשים תמיד נטלו חלק במאבקים צבאיים, אם כי מעשי הגבורה שלהן אינם תופשים מקום רב בכתובים ויתכן כי לפני יצירת מסורות כתובות של תיאור ותיעוד האירועים היה מקומם במאבקים צבאיים גדול עוד יותר.
רמז למעמד זה יתכן ונמצא במיתוסים[1] של בני עמים שונים ברחבי תבל ובהם גם מיתוסי בריאה המבארים ומתארים את היווצרות היקום והעולם ובריאת האדם ומסבירים את הטבע, שבהם לאלות יש תפקיד מכריע ומכונן בתהליך :
מיתוסי הבריאה של כל העמים מספרים על שתי ישויות על אנושיות שמהן נבע הכל, כולל האלים והאלות הזוטרים להם, שלכל אחד מהם הוקצה תפקיד ומקום במשפחת האלים: אלת - על אשה, היא האלה האם; ואל - על גבר. אלי על אלה ייצגו את הרקיע והאדמה, או את המים והאדמה[2]. ועם זאת, בראשית הדברים לא היה ייצוג גברי כמיצג את הכוח הזה או את חלקו. הייתה רק דמות האישה שהיא ייצגה את הטבע כולו, את האדמה, את הבריאה את הפריון והלידה וגם את ההרס[3]: היא האלה האם. דמויות של נשים המייצגות את הישות הזו, את אם כל חי ומקור כל היקום, כבר גולפו באבן בתקופה הפליאוליתית, ונחשפו צלמיות אלות אם שגולפו באבן לפני יותר משלושים אלף שנים[4]. הצלמיות האלה ליוו את בני האדם במשך תקופה ארוכה, כל ימי נדודיהם ובראשית ימי התיישבות הקבע, שחלה בכל אזור על פי התנאים הגיאוגראפיים והאקלים.
בחלוף השנים, לאחר שיישובי הקבע התבססו, ואחר כך גם בהשפעת המעבר לחקלאות שהצריכה חלוקת תפקידים מובנית יותר בין נשים לגברים והקצאת כוחות להגנה על מקורות המים והיישובים והקמת צבאות מקצועיים שאפשרו התפשטות על אדמות ושטחי מחייה נוספים בכוח, התחזק מעמד הגבר, ובצד האלה האם הוצבה דמות גברית ולה אחריות ושליטה על חלק מכוחות הטבע, אולם כוח הפריון והלידה נותר תמיד בידה של אלה אם בכל התרבויות והקרב כל העמים[5].
ככל שרחקו בני האדם מתקופת נדודיהם כלקטים ציידים כך התחזק מעמדו של האל הזכר: לעתים האלה הפכה לאשתו ולעתים לאחותו, או אחת האלות החזקות הפכה לבתו ולפיכך כפופה לכוחו. בדרך כלל היה תהליך זה מלווה במאבקים ובמלחמת בין האלים, גם בשל מאבק בין מסורות שונות של בני עממים שונים שאוחדו יחד על ידי שלטון או מרכז אחד וכל עם הביא עמו את אליו ותחומי אחריותם; וגם בשל ההשפעות ההדדיות של מרכזי תרבות שונים שנוצרו ביניהם קשרי מסחר ושיתוף. במלחמות ובמאבקים האלה, שמשקפים מאד את תפישת בני האדם לאחר ההתיישבות ולאחר המעבר לחקלאות כיצד ניתן וצריך לפתור מחלוקות בכוח (דבר שלא היה קיים בחברת הלקטים הציידים) ולצאת איש מול רעהו, נצח האל הזכר (או אחד מבניו) והשליט את כוחו ועצמתו על פנתיאון האלים כולם ולעתים אפילו נלחם באמו[6]. ועדיין, אלות רבות, בתרבויות רבות ברחבי תבל, מימי קדם שלפני היות שפה פונטית כתובה ורישום שיטתי של קורות הימים, עד להקמת הממלכות והשושלות הראשונות הידועות לנו, הוצגו כדמויות לוחמות, בצד דמות של האלה האם (הרעיה או הבת כאמור לעיל), עובדה המצביעה על נוכחות נשית מובהקת בכל הקשור לנושאי ציד, ואחר כך גם מלחמה. אכן, גם בתקופה מאוחרות יותר בתולדות בני האדם, לאחר שהוקמו ממלכות ועמים שלטו בעמים זרים ונלחמו בהם, הוצגו דמויות של אלות מרכזיות כלוחמות נושאות כלי נשק, כמו למשל האלה אתנה, בתו של ראש האלים של יוון הקלאסית הייתה אלת החכמה, המלחמה, אומץ הלב, התכנון הצבאי והחשיבה ההגיונית; בת דמותה הרומית, מינרווה, תמכה, בשל היותה אלת החכמה, באמנות, במלחמה, במסחר וברפואה; האלה אִנַ נַא השומרית, היא האלה אִשְׁתָר של האכדים הייתה אלת הפריון (האהבה), המלחמה, כמו גם האלה ענת של העממים השֵׁמִים הצפון מערביים והאלה שאושקהשל החתים, וכך בתרבויות רבות אחרות בכל רחבי תבל; גם נושאי ציד היו באחריותן של אלות נשים כמו למשל האלה ארתמיס של היוונים, היא דיאנה הרומית וכך גם במיתולוגיות נוספות על פני כדור הארץ. במיתולוגיה של עממי הצפון יש מקום של כבוד לאלה פריה (פריגה), אלת הפריון, העושר (הזהב) המלחמה והמוות ומסופר גם על האלות האחיות Þorgerðr Hölgabrúðr ו Irpa שביכולתן לירות חצים מקצות אצבעותיהן, ולעורר סערות אימה מלוות רעמים וברקים.
בקרב האינואיטים החיים באזור הארקטי, למשל, שמחיתם על ציד ביבשה (ציד יונקים ימיים ויבשתיים) ודיג, היו גם אלת הציד וגם אלת הים והדיג בים נשים, ובנוסף, הייתה אלה נוספת שעניינה ציד יונקים יבשתיים.
הערות:
[1] מיתוֹס (ביוונית: μῦθος) הוא סיפור מורשת עם (ר' להלן), שמתאר אירועים שיש להם חשיבות יוצאת דופן עבור קהילה מסוימת, לרוב בהשתתפות אלים או גיבורים על אנושיים, התורמים לעיצוב זהותה ותפיסתה של אותה הקבוצה, המאמינה בנכונותו של סיפור מיתוס. המיתוס הוא סיפור שיש בו תוכן מכונן ומורה כיצד לנהוג בעתיד. בדרך כלל כולל מיתוס את שלושת המרכיבים הבאים: המיתוס מתרחש בממד אחר, השונה מן המציאות בה אנו חיים; יש במיתוס נימת קדומים המשווה לו הילה והדרת כבוד; במיתוס ישנו מסר, גלוי או סמוי, המכוון כיצד לנהוג. המיתוס מנוסח כסיפור. הוא משפיע, מכונן ויוצר תודעה. הסיפור המיתי לא נועד רק לבדר או לשעשע. סיפור ייחשב למיתוס רק במידה שיש בו כדי להשפיע על השומעים אותו ועל תפיסת עולמם המיתוס בדומה לחלום מעלה סיפור בלשון הסמלים המביע רעיונות פילוסופיים וציבוריים. קבצי סיפורי המיתוסים נקראים "מיתולוגיות" : "המיתוס הוא סיפור אידאלי אשר אינו מציג שאלות, ובאמצעותו חברה מספרת על עצמה – מאין היא באה ולאן היא הולכת. האנשים יוצרים ומשמרים את המיתוס בזיכרון, והמיתוס יוצר את האנשים – את הזיכרון הקיבוצי שלהם, את תבניות החשיבה והאמונות שלהם. המיתוס והזיכרון הם שני גורמים המפרים זה את זה, יוצרים זה את זה ומעצבים זה את זה. המיתוס גם משקף תרבות וגם יוצר אותה; הזיכרון גם משמר את מיתוס וגם נבנה ממנו – הן הזיכרון האישי והן הקולקטיבי." (רוברט ויסטריך ודוד אוחנה, מיתוס וזיכרון, (הקיבוץ המאוחד, 1977), עמ' 12).
[2] לעתים יסופר על שלושה כוחות:רקיע מים ואדמה, בהתאמה להשפעות הדדיות של חברות שכנות או שליטות (או נשלטות) ובהתאמה למקום המגורים של העמים שיצרו את המיתולוגיות האלה. לעתי תהייה חלוקה בין מים מתוקים לימים ואוקיאנוסים או למים הנראים על פני האדמה ולמי תהום ולעתים לא. אולם בדרך כלל הכח השולט על המים שלט על כל מי התהום והמים שעל פני האדמה.
[3] כלומר: את ההרס של הטבע, את הבצורת את הסערות והקרה ואת כל מה שמאיים על החיים ואת המוות בכללו.
[4] הצלמית הקדומה ביותר שנחשפה, מכונה וונוס מ Dolní Věstonice על שם המקו שבו התגלתה והיא בת כ 31000 שנים. שאר הצלמיות שנחשפו הן בנות כ 27000-24000 שנים ו"צעירות" יותר (למשל וונוס מ Willendorf) .
[5] כך בקרב יושבי אירופה שלפני התיישבות הקבע ; במצרים שטרם עליית השושלות לשלטון ; התושבים המקוריים של צפון יבשת אמריקה ; האצטקים ; תושבי מסופוטמיה והשומרים ; תושבי אנטוליה ; התרבות שקמה ברומניה של ימינו לפני כ 7000 שנה ; תרבויות הים האגאי וההלנים ; תרבות רומי לפני הקמת הרפובליקה ; התרבות הקלטית ; תרבות העמים הגרמאנים ; תרבות העמים הסלאביים ; התרבות של בני השבטים התורכמנים ; ההינדים ; השקיטים ולימים הפכה, בקרב הנוצרים' דמותה של מריה, אם ישו, לדמות מקודשת בעלת הילה דתית והתואר "אם האלוהים" בשל זיהויה עם האלות הקדומות האלה.
[6] גם מאבקים בין פנתיאונים נזכרים בתולדות העמים: אלי שבטי יוון הקדומים, הטיטאנים נאבקו באלים של השבטים שהגרו לאזור יוון והים האגאי והשתלטו על האדמות, אך הובסו. עם זאת לא נעלמו לחלוטין מסיפורי יוון אחר כך, והמתח בין שתי קבוצות האלים האלה נותר בעינו.