ההתחזות לבן המין השני נפוצה בשירי העלילה[1] ובסיפורי מורשת העם[2] השואבים את מקורותיהם מהמיתוסים והזיכרונות המלווים כל עם בדרכו ההיסטורית, מחד גיסא, ומאפשרים, מאידך גיסא, למספרים היוצרים והמוסיפים נדבכים ועיבודים ליצירות אלה בכל דור, להביא לשומעים ממכמני נפש האדם, חרדותיו, שאיפותיו, תשוקותיו ומאווייו הכמוסים בלבוש של סיפור נטול זמן ומקום קונקרטיים מאידך גיסא, וכל זה במעטפת המתאימה לאורח חיוו של השומע ולהבנתו.
הערות:
[1] שירי עלילה, שירה אפית (או אֶפּוֹס) היא סוגה (ז'אנר) של שיר מורשת עם (ר' להלן), אשר מגוללים סיפור על חיים ומעשים של גיבור או של קבוצת גיבורים, היסטוריים או אגדיים.
[2] סיפורי עם או אגדות (Folk Tales), הם סיפורי מורשת (פולקלור) נפוצים, אשר דרך הפצתם היא לרוב מפה לאוזן. בדרך כלל, המחבר הוא אנונימי ואין מקום וזמן מוגדרים שבהם מתרחשת עלילת הדברים. סיפורי העם, ככל יצירת פולקלור, מהו, או שמצוינים פרטים שאינם עולים בקנה אחד עם המציאות ההיסטורית. סיפורים כאלה מהווים חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה של תרבות מסוימת.
סיפורי עם נהוגים ונפוצים בכל תרבות ידועה, ולרוב מכילים שילוב של מאפיינים כלל אנושיים ומאפיינים ייחודיים לתרבות בה מסופר הסיפור. דוגמה לשילוב כזה בין המקומי לכללי הינם האויקוטיפים: סיפורים הקיימים בתרבויות רבות, אך מסופרים באופן שונה בכל תרבות, בהתאם למאפייניה.
הסיפור העממי הוא ביסודו שמיעתי, נמסר מדור לדור על ידי מסרנים. המסרנים הצטיינו בזיכרון מעולה ובכושר משחק. פעולת העברת הסיפור נקראת "היגוד", והיא נעשתה בפני קהל, בסיטואציה עממית (משפחה, כיכר הכפר, מקום הבילוי ש אנשי המקום, וכדומה). המסרנים היו גם יוצרים, שהתאימו את העלילה לרוח התקופה אך נשארו נאמנים לאמצעים האומנותיים של הסיפור העממי. משמעותם של סיפורי העם נובעת מהסיטואציה בה סיפרו אותם, לא פחות מאשר מתוכנם. רבים מסיפורי עדות ישראל נכתבו לאחר שעברו מפה לאוזן. חוקרים רבים חקרו את הספרות העממית ומצאו שיש חוקים (יסודות) החוזרים על עצמם בסיפורי העם. חקר סיפורי העם, יחד עם אלמנטים נוספים השייכים לפולקלור, נקרא אתנופואטיקה.