שמות ל"ב

שמות ל"ב - חטא עגל הזהב

תקציר

העם רואה שמשה לא חוזר אחרי 40 יום מהר סיני ולא יודע מה קרה לו )אולי מת?( ולכן מבקשים מאהרון שיבנה להם פסל שייצג את ה'. אהרון מנסה למשוך זמן ללא הצלחה והעגל נבנה והעם חוגג ומריע לעגל. ה' כועס ומגרש מעל פניו את משה ומציע להשמיד את כל העם אך משה משכנע אותו שהדבר יפגע בשם שלו ובשבועה שנשבע לאבותינו.

כשמשה יורד הוא כועס על העם ובני שבט לוי נשמעים לקריאתו והם יוצאים להרוג את 3000 החוטאים.

משה שוב מגלה מנהיגות - חוזר להר סיני ואומר לה' אם בכוונתך להרוג אותם תהרוג אותי ולא אותם. ה' מבטיח לו שלא יעניש בגמול קיבוצי אלא בגמול אישי בלבד.

סיכום הפרק

תגובת העם להיעדרות הממושכת של משה "וַיַרְ א הָ עָ ם כִי-בֹשֵ ש מֹשֶ ה לָ רֶ דֶ ת מִ ן הָ הָ ר" העם מבין שמשה מתעכב ולא יורד חזרה מהר סיני עם לוחות הברית במועד שחשבו/חישבו את מכסת הימים של 40 יום ולילה.

לכן, וַיִקָ הֵ ל )התאסף( הָ עָ ם עַל )על יד( אַ הֲ רֹן, וַיֹאמְ רּו אֵ לָ יו: קּום עֲשֵ ה-לָ נּו אֱֹלהִ ים! העם רוצה פסל! משהו מוחשי ולא מופשט בניגוד גמור לדיבר השלישי שאוסר "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה".

העם מבהיר את כוונתו. הם לא "בוגדים" במשה, כי "לֹא יָדַ עְ נּו מֶ ה-הָ יָה לֹו". לדעתם הוא נעלם/מת. כי לא חזר בתאריך שציפו לו לפי החישוב שלהם.

תגובת אהרון לבקשת העם:

בדומה לפירוש שאברהם אומר לשרה לומר שהיא אחותו כדי למשוך זמן עד שיגמר הרעב בכנען, כך אהרון מנסה למשוך זמן באמצעות הצהרה שתרגיע את הרוחות ותתן תקווה לחוטאים שהם יוכלו בקרוב לבצע את זממם.

וַיֹאמֶ ר אֲלֵ הֶ ם אַ הֲ רֹן: פָ רְ קּו )הורידו( נִזְמֵ י הַ זָהָ ב, אֲשֶ ר בְ אָ זְנֵי נְשֵ יכֶם בְ נֵיכֶם ּובְ נֹתֵ יכֶם; וְהָ בִ יאּו, אֵ לָ י.

אהרון חשב שהילדים והנשים יתנגדו למהלך שהגברים רוצים להוביל וכך לא יהיה ניתן לבנות את עגל הזהב.

תגובת הנשים והילדים:

ג וַיִתְ פָ רְ קּו (הסירו) כָּל-הָ עָם אֶ ת-נִזְמֵ י הַ זָהָ ב אֲשֶ ר בְ אָ זְ נֵיהֶ ם; וַיָבִ יאּו אֶ ל-אַ הֲ רֹן.

כל העם (לפי ההמשך נבין שזו מילת הגזמה כי לא כולם חטאו בעגל), היה להוט ליצור פסל שמייצג את ה' ולכן הם תיכף ומייד מוסרים לאהרון את התכשיטים שעל גופם כדי ליצוק מהם פסל זהב.

חטא העגל

"וַיִקַ ח מִ יָדָ ם וַיָצַר אֹתֹו בַ חֶ רֶ ט וַיַעֲשֵ הּו עֵ גֶל מַ סֵ כָה"

אהרון לוקח את חומרי הגלם, חורט תבנית של עגל ויוצק אליה את הזהב.

העם מצביע על העגל ומכריז "אֵ לֶ ה אֱֹלהֶ יָך יִשְ רָ אֵ ל, אֲשֶ ר הֶ עֱלּוָך מֵ אֶ רֶ ץ מִ צְ רָ יִם".

במבט ראשון, זה נראה הזוי שחפץ שנוצר לפני כמה דקות הוא זה שגאל אותם לפני 40 יום ממצרים, אולם, צריך להבין את ההיגיון מבחינתם. החפץ לא נועד לכפור בה'. הוא מסמל / מייצג את ה'. ממש כמו שבהמשך משה יבנה את "ארון הברית" ולפני כל מלחמה עם ישראל יצטרך להגיד/להתפלל לארון "קומה ה' וינסו משנאיך מפניך". אולם, עם ישראל לא קיבל רשות לסטות מהאיסור של הדיבר השלישי ובנה על דעת עצמו חפץ פסול שייצג את ה' בניגוד לרצון ה'.

חג העגל

אהרון רואה את ההתלהבות של העם מהעגל ומבין שהם עוד רגע יתחילו להקריב לו קורבנות ולכן הוא מנסה שוב להרוויח זמן ולדחות אותם למחר: "וַיַרְ א (הבין) אַ הֲ רֹן (מה הולך לקרות) וַיִבֶ ן מִ זְבֵ חַ לְ פָ נָיו (לפני העגל); וַיִקְ רָ א אַ הֲ רֹן וַיֹאמַ ר, חַ ג לַ ה'(!) מָ חָ ר.

העם להוט להודות לה' על יציאת מצרים באמצעות קורבנות לעגל: וַיַשְ כִימּו (קמו מוקדם בבוקר) מִ מָ חֳ רָ ת, וַיַעֲלּו עֹֹלת, וַיַגִשּו שְ לָ מִ ים; וַיֵשֶ ב הָ עָ ם לֶ אֱכֹל וְשָ תֹו, וַיָקֻ מּו לְ צַחֵ ק.

הערת העורך "ויקומו לצחק" היא הוספה שנועדה להעביר ביקורת שלילית על התנהגות העם.

עד המילים "ויקומו לצחק" ניתן לפרש בצורה חיובית את התנהגות העם שרצה לסגוד לה' באמצעות משהו מוחשי. הם לא כופרים בו. הם מודים לו. אבל בדרך שלהם. אולם, הערת העורך נועדה להציג את המניע הנסתר להתנהגותם. הם לא סתם ממהרים למצוא למשה תחליף הם רוצים דרך חיים אחרת! הם רוצים דרך חיים חופשית יותר מבחינה מינית. בדומה לישמעאל ש"ציחק" עם יצחק וגורש מבית אברהם על התנהגות המינית הפסולה שלו, גם עם ישראל רצה להיות משוחרר יותר ממסגרת המצוות הדוחקת של תורת משה.

תגובת ה' לחטא העגל:

ה' מגרש את משה ואומר לו "לֶ ְך רֵ ד כִי שִ חֵ ת (חטא) עַמְ ָך, אֲשֶ ר הֶ עֱלֵ יתָ מֵ אֶ רֶ ץ מִ צְ רָ יִם".

ה' משתמש בכינוי "עמך" (העם שלך) כדי לתאר את בני ישראל ומציג את משה כאילו הוא זה שהוציאם ממצרים. צורת התבטאות זו מדגישה את הכעס על העם שמרד בה' ועשה פסל בניגוד לדיבר השלישי בעשרת הדיברות.

ה' מאשים את העם: סָ רּו (סטו) מַ הֵ ר (תוך 40 יום) מִ ן-הַ דֶ רֶ ְך אֲשֶ ר (אני בכבודי ובעצמי) צִ ּוִיתִ ם.

כלומר, הם לא שמעו שמועה/אגדה והיו צריכים להאמין אלא אני דיברתי איתם ישירות והם חוטאים.

ה' טוען שלעם ישראל יש תכונת אופי שלילית הם עַם-קְ שֵ ה-עֹרֶ ף – עם עקשן. לא מתנתקים מהרצונות וההרגלים שלהם ולכן, מציע למשה להשמידם ולהקים מחדש את עם ישראל מצאצאי משה בלבד, בדומה לעם שיצרתי כפי שהבטחתי לאברהם.

תגובת משה להצעת ה' להשמיד את כל בני ישראל:

טיעון א: עשה למען שמך

משה מתחנן לה' שלא יפגע בשמו של ה' בכך שהמצרים יגידו שאלוהי ישראל היה מספיק חזק להוציאם ממצרים אך לא היה מסוגל לדאוג להם במדבר או חמור מכך, שהוא בסה"כ רצה להוציאם כדי להשמידם! בְ רָ עָה הֹוצִ יאָ ם )בשביל לעשות להם משהו רע הוא הוציא אותם(. לַ הֲ רֹג אֹתָ ם בֶ הָ רִ ים, ּולְ כַֹּלתָ ם, מֵ עַל פְ נֵי הָ אֲדָ מָ ה.

טיעון ב: עשה למען האבות שעשו רצונך

משה טוען שאסור לה' להפר את הבטחותיו וברכותיו לאברהם יצחק ויעקב. זו תהיה הפרת שבועה מצדך. הרי נשבעת להם שהם יהיו ככוכבי השמים לרוב ושיקבלו את ארץ כנען ולא שיושמדו כולם ביום אחד בדרכם ממצרים לכנען.

תגובת ה' לתחנוני משה:

וַיִנָחֶ ם )התחרט( ה' עַל-הָ רָ עָה, אֲשֶ ר דִ בֶ ר לַ עֲשֹות לְ עַמֹו.

לאחר תחנוני משה ה' שוב מכנה את בני ישראל בכינוי "עמו" ולא "עמך".

התיאור של ה' כביכול הוא "מתחרט" לכאורה מעורר קושי תיאולוגי (דתי) הרי יש כאן "האנשה" כאילו לה' יש רגשות אנושיים וכאילו הוא פועל מתוך רגשות ולא לפי אמת/שקר. אלא שהתורה מדברת בלשון בני אדם – בשפה שתהיה מובנת לנו – מדוע ביטל את העונש שתכנן? כי כביכול התחרט על כך.

משה יורד אל העם

משה יורד למטה לעם עם לוחות הברית שקיבל מה'. כְתֻ בִ ים מִ שְ נֵי עֶבְ רֵ יהֶ ם (צדדיהם) מִ זֶה ּומִ זֶה הֵ ם כְתֻ בִ ים.

לפי המדרש הכתיבה היתה ניסית. האותיות היו חצובות (חרוטות) מצד לצד והאותיות "ם" ו"ס" היו מרחפות באויר "אותיות מ' וס' בנס היו עומדים".

משה מגיע לנקודה שיהושע תלמידו המתין לו ויהושע מדווח למשה שהוא שומע המולה ולדעתו יש מלחמה למרגלות הר סיני. משה מסביר ליהושע "אֵ ין קֹול עֲנֹות גְבּורָ ה, וְאֵ ין קֹול, עֲנֹות חֲ לּושָ ה; קֹול עַנֹות, אָ נֹכִי שֹמֵ עַ ". אין כאן שום קול "אמיתי". אין כאן שום גבורה וגם שום חולשה. סתם חגיגות.

כאשר משה ויהושע מתקרבים למחנה בני ישראל ומשה מזהה את העגל עליו דיווח לו ה' ואת החגיגות סביבו, משה כועס מאוד והוא משליך את לוחות הברית ושובר אותם בתחתית ההר לפני שבני ישראל זוכים לקבלם (יש מפרשים שטוענים שעשה זאת כדי שלא תחול עליהם החובה לציית לדיבר השלישי כי טרם קיבלו לידם את לוחות הברית).

משה לוקח את העגל, שורף אותו וטוחן אותו עד דק, ומפזר את ה"אפר" שלו במים.

משה שואל את הארון: מֶ ה-עָשָ ה לְ ָך הָ עָ ם הַ זֶה: כִי-הֵ בֵ אתָ עָלָ יו, חֲ טָ אָ ה גְ דֹלָ ה. כלומר, משה מאשים את אהרון בחטא העגל. ציפה ממנו להצליח לדחות את החטא עד בואו. בשונה מיוסף ששתק כאשר אשת פוטיפר האשימה אותו בניסיון אונס, אהרון לא שותק למשה ומגיב: אַ תָ ה יָדַ עְ תָ אֶ ת-הָ עָ ם, כִי בְ רָ ע הּוא. אתה מכיר אותם שהם רעים! (הולכים בדרך רעה). וָאֹמַ ר לָ הֶ ם לְ מִ י זָהָ ב? הִ תְ פָ רָ קּו (הסירו מעליהם) וַיִתְ נּו-לִ י; וָאַ שְ לִ כֵהּו בָ אֵ ש וַיֵ צֵא הָ עֵ גֶל הַ זֶה.

לפי התיאור של אהרון נעשה נס והעגל נוצר מעצמו וזאת בשונה מהתיאור של המספר המקראי שאהרון הכין תבנית של עגל לתוכה יצק את הזהב.

משה לא "קונה" את ההסברים של אהרון ועדיין רואה בו את האשם בחטא העגל: וַיַרְ א מֹשֶ ה אֶ ת-הָ עָ ם, כִי פָ רֻ עַ (מתפרע) הּוא: כִי-פְ רָ עֹה אַ הֲ רֹן (כי אהרון גרם להם לפרעות זו). דבר שבעתיד יהיה "לְ שִ מְ צָה בְ קָ מֵ יהֶ ם" (ישמיצו אותנו מי שירצה לפגוע בנו שגם אנו עבדנו פסלים למרות שה' אסר עלינו).

הענשת החוטאים בחטא העגל

משה קורא "מִ י לַ ה'? אֵ לָ י!" ומתגייסים אליו כל שבט לוי (אך רק שבט לוי).

משה מצווה את אנשי שבטו (שבט לוי) ואומר להם שה' אמר לו לומר לקחת חרב ולעבור שער שער ולהרוג כל איש אפילו אם הוא אחיך או חבר שלך. ואנשי שבט לוי נענים לבקשתו ומוציאים להורג 3000 חוטאים.

שווה לדעת להשוות: בשונה מסיפור אליהו בהר הכרמל, משה לא הורג לבד ולא בכוחות עצמו את החוטאים אלא האנשים שקרא לעזרתם. לאליהו לא נענו אולי כי יכל להסתדר לבד עם כמות קטנה יותר של חוטאים )400 בלבד( ויתכן ואם אליהו היה מבקש זאת בשם ה' ולא כבקשה פרטית שלו אולי היו עוזרים גם לו.

לאחר הרג החוטאים משה מודיע שהוא יעלה להר סיני לפגוש שוב את ה' בתקווה שה' ימחל לעם ישראל על חטאיו. למרות שכל החוטאים שחטאו באופן אישי נענשו בגמול אישי, משה חשש מגמול קיבוצי על כך שכל השאר לא הצליחו לעצור את 3000 החוטאים.

למחרת, משה שב ועולה להר סיני ואומר לה' כי אם בכוונתו להשמיד את כל העם כפי שאמר למשה לפני שירד אל העם אז "מְ חֵ נִי נָא מִ סִ פְ רְ ָך אֲשֶ ר כָתָ בְ תָ " כלומר, השמד אותי ותמחק אותי מההיסטוריה שלך אבל אל תפגע בעם. הפעם ה' מגיב בדומה למה שאברהם דרש ממנו לפני השמדת סדום ועמורה, והוא עונה למשה: מִ י אֲשֶ ר חָ טָ א-לִ י, אֶ מְ חֶ נּו מִ סִ פְ רִ י. כלומר, ה' מתחייב להעניש על חטא העגל רק בגמול אישי ולא בגמול קיבוצי.

ה' שולח את משה להוביל את עם ישראל. ה' מבטיח לו שיהיה מלאך ה' שילווה אותם )כלומר לא הוא אישית( ומוסיף ואומר למשה "בְ יֹום פָ קְ דִ י, ּופָ קַ דְ תִ י עֲלֵ הֶ ם חַ טָ אתָ ם" יבוא יום ואני עוד אעניש אותם על חטא העגל.

חתימת הפרק – הערת העורך

העורך המקראי הוסיף הערה: וַיִגֹף ה' אֶ ת-הָ עָ ם, עַל אֲשֶ ר עָשּו אֶ ת-הָ עֵ גֶל, אֲשֶ ר עָשָ ה אַ הֲ רֹן".

לפי ההערה ה' בכל זאת העניש את העם למרות שהבטיח להעניש רק את החוטאים.

ניתן ליישב זאת בכמה דרכים:

לפי הגישה הביקורתית – התורה נכתבה ע"י כותבים שונים עם דעות שונות

לפי הגישה המסורתית – בעתיד כאשר העם יחטא הוא יענש בגמול מצטבר גם על חטא זה.

לחילופין, מסע ההרג של 3000 החוטאים שפקד משה על בני שבט לוי – לפי הערת העורך זה העונש שהטיל ה' על העם. משה היה רק השליח שביצע.

שווה לדעת להשוות:

ברוב האיורים/ציורים הנוצריים לוחות הברית נראים כמו האות m( ולכן לא במקרה יש אנטישמיים קיצוניים שטוענים שהסמל של רשת המזון המהיר מקדולנד זה בכלל סמל יהודי של לוחות הברית) אולם לפי התיאור שלהם הם מלבניים ולא מעוגלים. כמו כן, ברוב הציורים בכל לוח היתה כמות זהה של מילים אולם לפי המסורת היהודית בלוח הראשון היו 150 מילים (5 הדיברות בין אדם למקום) ובלוח השני היו רק 30 מילים (המצוות בין אדם לחברו).

מקור: אביחי בן לא"ה ויאיר בקר, קמפוס אביב.