קבורת יעקב

תקציר

הפרק פותח במותו של יעקב (שכבר מוזכר בסוף פרק מ"ט) ומסתיים במותו של יוסף, כמו רוצה לסמל כי בחייהם נפרדו, אך במותם לא. יוסף האבל דואג לקבורת אביו במערת המכפלה אשר בכנען, כפי שציווה עליו. עם חזרתו, הוא מתוודע לחשש של האחים שלו ומגיב אליהם.

סיכום הפרק

פס' א'-ד' חושפים את אבלותו הפרטית של יוסף ואת אבלותה של מצרים כולה. ריבוי הפעולות של יוסף בפסוק א' מלמד על המשבר הרגשי שפקד אותו. יוסף כואב את מות אביו ודואג לחניטת גופתו במשך ארבעים יום, כמנהג תרבות מצרים שבה הוא חי. האבל על יעקב פושט במצרים ונמשך 70 יום. ככל הנראה היו שותפים בו כלל צאצאי יעקב וכן אנשי מצרים שאהבו את יוסף והשתתפו בצערו.

פס' ד'-י"ג יוסף מבקש לעמוד בשבועתו לאביו, לקבור אותו בארץ כנען, ומיד בתום ימי האבל הוא פונה לבית פרעה כדי שהמלך יאשר לו לעזוב את מצרים לשם כך. כאשר מדבר יוסף אל פרעה ומשתף אותו בצוואת אביו, הוא משתמש שלוש פעמים במילים מהשורש קב"ר, ובכך מדגיש את חשיבות הקבורה בארץ כנען למשפחת האבות. פרעה תומך בבקשת יוסף ומשלחת מטעמו מצטרפת ליוסף ולאחיו כמעשה כבוד. הערת המספר שבפס' ח' נועדה לרמוז שאין בכוונת יוסף ואחיו לחזור לכנען בשלב הזה, ולכן הם השאירו את רכושם בארץ גושן אשר במצרים. המשלחת אשר יצאה מטעם מצרים לקבור את יעקב הייתה גדולה כל כך, עד שהעם הכנעני היושב בקרבת גורן האטד, חשב כי מדובר בהלוויה של מכובד מצרי. בני יעקב מקיימים שבעה ימי אבל לאחר הקבורה של אביהם במערת המכפלה.

פס' י"ד-כ"א יוסף ואחיו חוזרים למצרים. בקרב האחים מתעורר חשש כי עתה, משמת אביהם, ינקום בהם יוסף על שעשו לו בנעוריו. הם מדברים אל לבו ומשתמשים באביהם כדי להצדיק את בקשת הסליחה מצדם, ויוסף מנחם אותם ומרגיע שלא יאונה להם רע. מרוב שהאחים חוששים לנקמה, הם שוגים בהתנהגותם: תחילה, הם משקרים ליוסף שיעקב אביהם ציווה לפני מותו להגיד לו שיסלח להם על מה שעשו ושלא יפגע בהם. אחרי כן, כאשר יוסף בוכה ממה שאמרו )כי נפגע שהם בכלל מעלים על דעתם תרחיש כזה(, הם נופלים מולו, משתחווים לו ומבקשים להיות לו לעבדים, כלומר הם עדיין אחוזי פחד ולא מבינים שיוסף רחוק מלנהוג כך. יוסף, מאוכזב ופגוע, שואל את אחיו בתמיהה: "כי התחת אלוהים אני?", כלומר האם יש בסמכותי להעניש אתכם, כמו אלוהים? לדברי יוסף, הוא לא יכול להרע להם, והוא אינו מבין מדוע הם חושבים עליו רעה, בעוד ה' חושב עליו לטובה, ולכן הביאו למצרים )כדי להצילם(. הוא מרגיע את אחיו ומתחייב לפרנס אותם ולדאוג לכל צורכיהם.

פס' כ"ב-כ"ו יוסף מנבא את חזרת המשפחות לכנען בעתיד, ומצווה אותם לקחת את עצמותיו לקבורה בכנען לאחר מותו. יוסף מת בגיל 110 שנים, נחנט ומושם בארון במצרים לאחר שזכה לראות ילדים, נכדים ונינים. בדבריו של יוסף לאחיו הוא משתמש פעמיים בצורת הפועל המורחב "פקוד יפקוד", ובכך מחזק את האמונה שביום מן הימים אלוהים יזכור את עמו וישיבו ממצרים לארצו, ארץ כנען, כפי שהובטח לאבות.

אמצעים ספרותיים בפרק:

שורש מנחה - קבר (פס' ה'-י"ד).

מספר טיפולוגי (שבע).