שמות כ'

שמות כ' (א'-י"ח)

תקציר

יחידה זו ממשיכה את האירוע הדרמטי במעמד הר סיני - מתן התורה ועשרת הדיברות, שיהוו את הכללים שעל פיהם מצווה העם להתנהג. זוהי אינה יחידת פרוזה (סיפורת), אלא קובץ חוקים המשולב בתוך הסיפור השלם. שיאו של מעמד הר סיני מתגלם במתן החוקים שמוסר ה' לעם, שלאורך דורות ייקראו בשם הכולל "התורה".

סיכום הפרק

פס' א'-י"ד מוסרים את חוקי התורה שבעשרת הדיברות. החוקים מנוסחים באופן פוסקני (אפודיקטי), כלומר כהוראות התנהגות מוחלטות, שאינן מושפעות מתיאור של מקרה כלשהו = כך יש לנהוג!

חמשת הדיברות (חוקים) הראשונים עוסקים ביחס שבין אדם למקום, כלומר ביחס לה', לשבת ולהורים, שהם התחומים הנקשרים לאל. בהם נכללים איסורים על עבודה זרה: עשיית פסלים ותמונות (אלוהים אחרים) ואיסור נשיאת שם ה' לשווא. היחידה של חמשת החוקים האלה (פס' א'-י"ב) היא רחבה ומפורטת יותר מזו של חמשת החוקים האחרים (פס' י"ג-י"ד). היא נפתחת בדיבר "אנוכי ה'", ומבקשת לקבוע את עיקרון המונותאיזם, לפיו יש אל אחד בעולם בלבד, הוא ה', אלוהי ישראל אשר הוציאם מארץ מצרים, ואין עוד מלבדו. הדיבר השני ממשיך את רעיון זה וקובע "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", לפיו יש איסור מוחלט על עבודת אלים אחרים בכל דרך ואופן, לרבות בדמות תמונה ופסל. האיסור כולל השתחוות להם ועבודתם, ונימוקו "כי אנוכי ה' אלוהיך אל קנא", וקנאתו של ה' מביאה תגובה שלילית של עונש על פי תפישת הגמול לדורות, ארבעה דורות נענשים על עבודת אלילים. מנגד, כל המקיים את החוק, אוהב את ה' ושומר את מצוותיו, ה' עושה איתו חסד. הדיבר השלישי הוא "לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא" (שבועת שקר בשם ה'), עבירה שאין עליה כפרה וסליחה. הדיבר הרביעי "זכור את יום השבת לקדשו" מצווה על בני ישראל לנוח ולשבות מכל מלאכה ביום השביעי כדי להידמות לה', אשר ברא את העולם בשישה ימים ונח ביום השביעי (השבת מקודשת לה'). הדיבר החמישי "כבד את אביך ואת אמך" נקשר לה' בכך שהוא רואה ביצירת האדם שלושה שותפים: אב (הנותן את הזרע), אם

(הנותנת את הביצית) וה' (הנותן את הנשמה). רק מי שיכבד את הוריו יזכה לאורך ימים בעולם.

חמשת הדיברות האחרונים עוסקים ביחסים שבין אדם לחברו, ונועדו למנוע התנהגויות לא מוסריות ופוגעניות: רצח, בגידה, גניבה, מתן עדות שקר, תאווה למה ששייך לאחר (צרות עין וקנאה). הדיברות נקשרים לערך קדושת החיים ולערך כבוד האדם. הבחירה לציין חוקים שלכאורה, הם "ברורים מאליהם" מצביעה על שכיחות המקרים שקרו בתקופה זו בקרב האנשים, ועל כן יש לציין אותם ולקבוע אותם כחוק. "לא תרצח" עוסק באיסור שפיכת דם נקי (חף מפשע). אין לרצוח אדם בשום מקרה, למעט אלו שקבע בית הדין. "לא תנאף" עוסק בקיום יחסי מין אסורים עם אשת איש (אישה נשואה). "לא תגנוב" עוסק בלקיחת רכוש השייך לאחר ללא רשותו ו/או מאחורי גבו. "לא תענה" עוסק במתן עדות שקר נגד אדם במשפט, עניין שעלול להביא לענישתו ואף למותו כשהוא חף מפשע. "לא תחמוד" עוסק ברצון עז ותשוקה להשיג את מה שיש לאחר (אשתו, עבדיו, רכושו). בחמידה יש מן הקנאה ומן צרת העין, ואלה

עלולות להוביל לגניבה, לרצח, להתנכלות ולרדיפה.

פס' ט"ו-י"ח חוזרים לתאר את גודל האירוע בהר סיני. בני ישראל "רואים את הקולות" (דבר על-טבעי) ונבהלים. מעמד קבלת התורה עוצמתי ומרהיב ומעלה חשש בקרב בני ישראל, המבקשים ממשה לדבר איתם במקום ה' מחשש שימותו. משה מרגיע, כהרגלו, את בני ישראל ומספר להם שזהו ניסיון אלוהי לבחון אותם וגם רצון לטעת בהם יראה כלפיו ובכך למנוע חטאים. משה עוזב את העם ונכנס אל תוך הערפל לדבר עם אלוהים.

אמצעים ספרותיים בפרק: חזרה על מבנים תחביריים - "לא + פועל בעתיד" ('לא תישא', 'לא תגנוב', 'לא תענה'...), "את + שם עצם" ('את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר'...), "על + שם עצם" ('על בנים, על שלישים ועל רביעים').

מקור: אביחי בן לא"ה ויאיר בקר, קמפוס אביב.