'שמואל א
שמואל א' - א'
תקציר שמואל א פרק א
הכירו את אלקנה. איש מהר אפרים, עם יחוס מרשים (פסוק א) "וְלוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה; וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים" (פסוק ב). בעובדה הזו מגולם המתח המשפחתי והכאב הגדול, שמהם נולד הסיפור שיסופר בהמשך הפרק. אבל לפני כן הכירו את שגרת החיים של אלקנה ומשפחתו "וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ... לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַה' צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה" (פסוק ג). כך בכל שנה, הוא וכל משפחתו; ובכל שנה, בחלוקת מנות הזבח המשותף, עולה הכאב המשפחתי הלא פתור מעל פני הקרקע "וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת. וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב" (פסוקים ד-ה). ובכל שנה, פנינה לא עוברת בשתיקה על מנת האהבה שחנה מקבלת "כֵּן תַּכְעִסֶנָּה וַתִּבְכֶּה וְלֹא תֹאכַל" (פסוק ז).
כך בכל שנה. עד היום שבו מתרחש הסיפור. ביום הזה, לאחר שמסתיימת סעודת הזבח המשפחתית, חנה קמה וניגשת אל היכל ה' "וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה. וַתִּדֹּר נֶדֶר" להקדיש לה' את הבן שיוולד אם תפילתה תיענה (פסוקים י-יא). עמידתה הממושכת של חנה ועוצמת תפילתה מעוררים רושם "וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ", וגם מולידים הבנה מוטעית "וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה" (פסוק יג). אבל לאחר שעלי מבין את טעותו הוא מברך את חנה "לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ" (פסוק יז).
וכך היה. "וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵה' שְׁאִלְתִּיו" (פסוק כ). לאחר שנגמל הבן, חנה ממלאה אחר הנדר שנדרה, ומביאה את שמואל אל המקדש בשילה. "אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ. וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַה' כָּל הַיָּמִים..." (פסוקים כז-כח).
למה כדאי לשים לב?
הצעת ניחומים. אלקנה האוהב, מציע ניחומים לחנה העקרה "הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים" (פסוק ח). הנחמה נדחית. ואפשר להבין למה. עם זאת, בסולם הרגישות של בני הזוג של העקרות הכואבות במקרא, אלקנה נמצא במקום טוב בהרבה מיעקב. יעקב אמר לרחל "הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן" (בראשית ל פסוק ב).
למה דווקא היום? הסיפור מתחיל בשגרה השנתית. העלייה המשפחתית לשילה, הזבח, הכאב והעלבון. מה הביא את חנה לשבור את השגרה ולעשות את המעשה שישנה את חייה? האם עלבון חריג מצד פנינה? חוסר ההבנה של אלקנה? משהו אחר?
תפילת מיוחדת במינה. כזו הייתה תפילתה של חנה. ומעומק החוויה החד פעמית של תפילת הלב בלחש, יוסדה על פי המסורת, קביעות תפילת הלחש לדורות (תפילת העמידה הנאמרת בלחש, 3 פעמים ביום).
שמואל שאול. מדרש השם של שמואל, מזכיר יותר את שמו של שאול, שנפגוש בעוד שבעה פרקים "וְגַם אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַה' כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַה'" (פסוק כח).
עצמת הרגש. הסיפור רווי ברגשות וגם בניגודים. לכו אחרי הלב ותרגישו בעצמכם: "את חַנָּה אָהֵב... וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ... כֵּן תַּכְעִסֶנָּה וַתִּבְכֶּה... לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ... וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ... וּבָכֹה תִבְכֶּה... אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי... מֵרֹב שִׂיחִי וְכַעְסִי דִּבַּרְתִּי... וּפָנֶיהָ לֹא הָיוּ לָהּ עוֹד".
והנער נער. (פסוק כד) כמה מקופל במילים האלה המתארות את רגע הפרידה. מהנער, הילד הרך שרק נגמל, שעליו נאמר "אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי", והוא עוד ממש רק נער.
כתבה: מרים בלומנטל
שמואל א' י"א
פרקנו מספר על מלחמת ישראל בבני עמון בהובלתו של שאול, שבסופה שאול מומלך שוב.
עליית מלך עמון על יבש גלעד והתכנסות העם (א-ד)
נחש מלך עמון מאיים על אנשי יבש במלחמה. אנשי יבש גלעד מבקשים להמיר את החורבן הצפוי בשעבוד. אבל לנחש יש תנאים "בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל עֵין יָמִין". הנהגת יבש גלעד מבקשת פסק זמן של שבעה ימים לחפש מושיע. הידיעה על האיום גורמת לבכי גדול ולתחושה של הפסד קרוב.
המלחמה ונצחון שאול (ה-יא)
אבל בדיוק אז "וְהִנֵּה שָׁאוּל בָּא אַחֲרֵי הַבָּקָר מִן הַשָּׂדֶה" (ה), וכשהוא שומע את סיבת הבכי, צולחת עליו רוח ה'. הוא מבתר צמד בקר, ואת הבתרים שולח לכל שבטי ישראל עם המסר "אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ", כלומר - הגיוס חובה. המסר עובר "וַיֵּצְאוּ כְּאִישׁ אֶחָד" (פסוק ז). אנשי יבש מרמים את נחש ומושכים את הזמן, עד להגעת צבא חזק של 330,000 איש, אשר מצליח להכות בעמונים מכה מוחצת.
התכנסות העם והמלכת שאול (יב-טו)
תומכי שאול מרגישים יותר ביטחון במינוי, והם מבקשים משמואל להמית את המתנגדים למלוכת שאול. שאול לא מחכה לפסיקה של שמואל וקובע בעצמו "לֹא יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה כִּי הַיּוֹם עָשָׂה ה' תְּשׁוּעָה בְּיִשְׂרָאֵל" (יג). כך עם ישראל מחדש את המלוכה וממליך את שאול שוב, והפעם בלי מתנגדים.
שמואל א' - ט"ו
פרקנו מספר על מלחמתו של שאול בעמלק ובעיקר על אי מילוי הצו המלא של הקב"ה והפסקת מלכותו של שאול.
דברי שמואל אל שאול (א-ט)
שמואל מגיע אל שאול ואומר לו שעליו לשמוע לצו ה'. הקב"ה מצווה את שאול להכות את העמלקים ולא לחמול עליהם. שאול נלחם בעמלקים אך הוא אינו ממלא אחר צו ה' לחלוטין, וחומל על אגג והצאן.
דברי ה' אל שמואל (י-יא)
ה' מאוכזב מההתנהלות של שאול: "נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים" (יא). שמואל מתקשה לקבל את הבשורה של הקב"ה ומצטער: "וַיִּזְעַק אֶל ה' כָּל הַלָּיְלָה" (יא).
דברי שמואל אל שאול (יב-לא)
שמואל מגיע אל שאול ומנסה בהתחלה להוכיח אותו בצורה עדינה: "וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ" (יד). שאול לא מבין את התוכחה של שמואל ואומר שהם מיועדים להקרבה לה'. לשמואל לא נותרה ברירה והוא שוטח בפני שאול את מה שה' אמר לו לילה לפני כן ומודיע לו על נישולו מהמלכות. שאול מתחנן בפני שמואל שייסלח לו, אך שמואל אינו נענה, ומוכן רק לחזור עם שאול ולהשתחוות יחד לפני ה'. שמואל מבקש שיביאו לפניו את אגג, ועושה את מה שהיה אמור שאול לעשות - משסף את גרונו של אגג והורג אותו. כך ממלא שמואל את צו ה': "וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל" (לג).
פרידת שמואל ושאול (לד-לה)
"וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה וְשָׁאוּל עָלָה אֶל בֵּיתוֹ גִּבְעַת שָׁאוּל. וְלֹא יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת שָׁאוּל עַד יוֹם מוֹתוֹ כִּי הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל, וה' נִחָם כִּי הִמְלִיךְ אֶת שָׁאוּל עַל יִשְׂרָאֵל" (לד-לה).
שמואל א' - ט"ז
פרקנו מספר על המלכת המלך החדש, דוד, וכיצד הוא הגיע לארמון, עוד לפני שנהיה מלך בפועל.
דבר ה' לשמואל (א-ג)
ה' פותח את הפרק בקריאה לשמואל שעליו להפסיק להתאבל ועליו להמליך את המלך הבא. שמואל חושש ששאול יפגע בו, אך הקב"ה נותן בידו תשובה הגונה ששמואל יוכל לומר לשאול: "עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי" (ב). ה' שולח את שמואל למשפחה מסוימת ואומר לו בפירוש: "וְאָנֹכִי אוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (ג).
שמואל מחפש את המלך (ד-יב)
שמואל עושה כמאמר הקב"ה והולך לכיוון בית לחם יהודה. זקני העיר נחרדים למראהו של שמואל והוא עונה להם כפי שה' אמר לו: "וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם, לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי" (ה) וכך הוא מזמין אותם אל הזבח. לזבח מגיעים גם ישי ומשפחתו. שמואל רואה את אליאב הבכור ומיד מכריז: "אַךְ נֶגֶד ה' מְשִׁיחוֹ" (ו). ה' אומר לשאול לא לבחור לפי "מַרְאֵהוּ" ו"גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ", אלא "ה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (ז). בניו של ישי עוברים בזה אחר זה, אך ה' לא אומר שאחד מהם הוא המלך. אחרי ששמואל מסיים לעבור על הילדים של ישי, הוא תוהה האם אחד הילדים חסר. ישי נזכר שהקטן לא נמצא: "עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן" (יא). כאשר דוד, הבן הקטן, מגיע, ה' מבהיר לשמואל שהוא המלך הנבחר. כעת שמואל יודע בברור מיהו המלך הנבחר.
שמואל ממליך את המלך ורוח רעה שורה על שאול (יג-כג)
שמואל ממליך את דוד ורוח ה' שורה על דוד מעתה והלאה. אלא שמעתה רוח רעה תוקפת את שאול. הרוח הרעה אינה באה סתם כך אלא היא מאת ה'. העבדים רואים את המלך שאול במצב הזה ומציעים לו להביא נגן שיעזור להבריח את הרוח הרעה. שאול מתרצה להצעת עבדיו ומבקש מהם: "רְאוּ נָא לִי אִישׁ מֵיטִיב לְנַגֵּן וַהֲבִיאוֹתֶם אֵלָי" (יז). אחד מהנערים מכיר נער אחד: "הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמּוֹ" (יח). שאול שולח שליחים לבית ישי ודוד עובר לארמון שאול. הנגינה של דוד בכינור מרגיעה את הרוח הרעה וגורמת לשאול להרגיש טוב יותר.
שמואל א' - י"ז
פלשתים נאספים במחנה שלהם לקראת מלחמה בישראל. גם שאול ואנשיו נאספים, חונים בעמק האלה ומתכוננים ללחימה. בניגוד למלחמות שקראנו עליהם לפני כן, כאן ההכנות שקטות, ושני המחנות מחכים בדריכות לפעולה מהצד השני: "וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם" (ג). כך, פשוט ממתינים.
עלייתו של גוליית והצעתו (ד-יא)
לפתע יוצא פלשתי ששמו גולית, ענק ומאיים, ומציע הצעה מפתיעה. הפלשתי מציע חלופה למלחמה גדולה והרוגים רבים: במקום שהפלשתים יילחמו בישראלים, מספיק נציג ישראלי שיילחם בנציג פלשתי. אם הנציג הישראלי יצליח להביס את גוליית, הפלשתים ייהפכו לעבדים של עם ישראל, ואם הישראלי יוכנע על ידי הפלשתי, ישראל יהפכו לעבדים לפלשתים. שאול וכל ישראל שומעים את ההצעה - פוחדים ולא ממש יודעים מה לעשות.
במקביל דוד מגיע לשדה הקרב, ומציע לשאול המלך להילחם בפלשתי. שאול מתווכח בתחילה עם דוד אך בסוף משתכנע ושולח אותו אל הקרב מול גולית הענק.
נצחון דוד על גוליית (לח-נד)
שאול מלביש את דוד במדים, אך דוד מסיר אותם מיד "לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי". דוד בוחר לעצמו כלי נשק משונה: מקל וחמישה חלוקי נחל. גולית רואה את הציוד שהביא אתו דוד ומלגלג עליו. דוד מבהיר לו בצורה ברורה: "וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱ-לֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ" (מה). ברגע שגולית מתקרב אליו, דוד מיידה אבן וזו פוגעת במצח גולית. האבן מפילה את הענק ארצה, ודוד מצליח להרוג את הפלשתי למרות שאין בידו חרב. הריגת הפלשתי הביאה לניצחון גדול של עם ישראל, והם מצליחים לרדוף אחרי הפלשתים עד שערי עקרון.
בן מי זה הנער? (נה-נז)
בסוף המלחמה ואחרי שדוד כבר הורג את גולית, שאול אינו מזהה את דוד ומנסה להבין מי הוא. על הפרשנות של פסוקים אלו ראו במאמרו של הרב עמיחי שהם, ובמאמר של הרב אמנון בזק.
זהו שיר מאוד עצוב
על נושא כזה כאוב,
אם תשים תחבושת,
לא יעזור לך שנתיים.
הגיבור של הסיפור
להגיד אותו אסור,
נגלה רק שהשם שלו
כמו אפריים.
יום אביב בכפר קטן
ציפורים שרות בגן,
נמלה עוברת
אך המנגינה נשארת.
בחצר נולד תינוק
ומיד התחיל לצעוק
"לא קוראים לי 'פריים -
שמי גוליית ולא אחרת!"
כל התנ"ך פחד ממנו כמו מפיל,
גיבורים ברחו הביתה,
לוחמים זייפו ת'גיל.
הם קראו לו "השד מאשקלון".
בגנון אמר שלום
ילדים עברו לדום,
בן חמש וכבר הספיק
להביא הביתה סלע.
התאמן כל יום שעות
בלהפריע לחיות,
יש אומרים היה לו קול
נמוך מים המלח.
כל התנ"ך פחד ממנו כמו מפיל
גיבורים ברחו הביתה
לוחמים למדו חליל
הם קראו לו בשקט מרחוק.
הנה בא אלינו, בא אלינו
גולי, גוליית
מקווה שגם הפעם
הוא יחשוב אותי נחמד.
הנה בא אלינו, בא אלינו
גולי, גוליית,
מקוה שלא ידרוך עלי,
יעשה אותי גמד.
דוד מלך ישראל
קם בבוקר לטייל,
מרחוק רואה המון סואן
צועק "הצילו!"
בלי לחשוב יותר מיום
התייצב על המקום,
חוץ משני גמלים וגדי
עוד לא ידעו אז מיהו.
"בוא אלי, גוליית נחמד,
שב אצלי על כף היד."
"ככה מדברים?"
שאל גוליית באשקלונית.
דוד מלך התעצבן,
"הרוגטקה תנגן!"
אבן לעברו ירה,
קלע לו בול בפוני.
כל התנ"ך אמר תודה והתרגש,
"אם תרצה להיות מלכנו,
תתקשר מחר בשש"
ומאז לא שמעו אותם אומרים,
הנה בא אלינו, בא אלינו...
מקווה שלא ידרוך עלי
מקווה שלא יקפוץ עלי
הנה בא אלינו גוליית
שמואל א' - י"ח
דוד ושאול (א-ה)
מלחמת דוד וגולית שינתה באופן קיצוני את היחסים בין דוד לשאול. בפרקנו אנו שומעים לראשונה על כך ששאול עוין את דוד ומבקש לפגוע בו: בתחילת הפרק (א-ה) מסופר על הקשר בין דוד ליונתן. פסוקים אלו קשורים באופן ישיר אל הפרק הקודם כחלק מהמלחמה בגולית, והם מסכמים בחגיגיות: "וַיֵּצֵא דָוִד בְּכֹל אֲשֶׁר יִשְׁלָחֶנּוּ שָׁאוּל יַשְׂכִּיל וַיְשִׂמֵהוּ שָׁאוּל עַל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַיִּיטַב בְּעֵינֵי כָל הָעָם וְגַם בְּעֵינֵי עַבְדֵי שָׁאוּל".
דוד והעם (ו-ט)
לאחר הקרב הגדול יוצאות נשים מכל ישראל ושרות לפני שאול: "וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו" (ז). האם הנשים שרו לכבודו של שאול או שמא לגלגו עליו? - לא לגמרי ברור. מה שברור הוא ששאול הבין את זה כלגלוג: "וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד... וַיֹּאמֶר נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה" (ח). התוצאה של השיר הזה הופכת להיות דרמטית: "ויהי שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה" (ט).
הניסיון הראשון של שאול לפגוע בדוד (י-טז)
שאול מנסה לפגוע בדוד, ומשליך את חניתו אליו. שאול כנראה מבין שעשה טעות ומעביר את דוד למשרה אחרת. מעתה דוד לא ישמש אותו באופן קבוע ויהיה לידו אלא יהיה שר אלף מחוץ לבית המלוכה. כאשר שאול מבין שה' עם דוד הוא מתחיל לחשוש: "וירא שאול מלפני דוד כי היה ה' עמו ומעם שאול סר" (יב).
הניסיון השני של שאול לפגוע בדוד (יז-ל)
שאול צריך לקיים את הבטחתו מהפרק הקודם ולהשיא את בתו לדוד. בו בזמן שהוא חושב על זה, הוא גם מתכנן איך להרוג את דוד: "וְשָׁאוּל אָמַר אַל תְּהִי יָדִי בּוֹ וּתְהִי בוֹ יַד פְּלִשְׁתִּים" (יז). אך הסיפור הולך ומסתבך; דוד מסרב להצעתו של שאול. בינתיים מירב, בתו הבכורה של שאול, נלקחת על ידי אחר, וכעת המועמדת להינשא לדוד היא מיכל, שגם אוהבת את דוד. אחרי סבב סירובים נוסף דוד משתכנע ומוכן להתחתן עם משפחת שאול. שאול מבקש ממנו להביא 100 עורלות פלשתים, כחלק מהניסיון לפגוע בו (כך הפלשתים יפגעו בדוד תוך כדי הניסיון), ודוד מצליח להרוג 200 פלשתים בקלות, ומביא את עורלותיהם. שאול שוב מתוסכל וכועס.
שמואל א' - כ"ד
דוד ושאול מגיעים לעין גדי (א-ז)
כחלק מהמרדף, דוד בורח לעין גדי ובעקבותיו שאול המלך. שאול לא מוצא את דוד אך דוד מוצא את שאול. אנשי דוד מנסים לשכנע את דוד לפגוע בשאול והוא קורע את מעילו: "וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט" (ד). דוד מיד מתחרט על כך, אך עבדיו מפצירים בו לפגוע בשאול. דוד מתעקש שאין לפגוע ב"משיח ה'", אדם אשר נמשח להיות מלך.
נאום דוד (ח-טו)
דוד אמנם לא מעוניין לפגוע פיזית במלך שאול אך הוא מעוניין לקיים אתו שיחה גלויה וכנה. דוד פונה לשאול ושואל אותו מדוע הוא רודף אחריו? האם דוד אי פעם ביקש לפגוע בשאול? דוד מוכיח את טענתו בכך שהוא היה יכול לפגוע בו כעת, אך הוא נמנע מלעשות זאת.
נאום שאול (טז-כב)
שאול שומע את דבריו של דוד ואינו יכול להישאר אדיש. שאול מכנה את דוד "בני", הוא בוכה ואומר: "צדיק אתה ממני, כי אתה גמלתני הטובה ואני גמלתיך הרעה". לא רק ששאול מודה על חטא, אלא הוא גם מודה שדוד הוא מלך ישראל: "וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל" (כ). שאול מבקש מדוד שלא יפגע בו ובמשפחתו והם נפרדים לשלום, עד הפעם הבאה.
שמואל א' - ל"א
מות שאול (א-ז)
הכתוב מספר על המלחמה האחרונה של שאול ובניו. הפלשתים גוברים על ישראל, והורגים את בניו של שאול: יהונתן, אבינדב ומלכישוע. ברגע של שפל, פונה שאול לנושא כליו ומבקש ממנו להרוג אותו בעצמו "פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה...וְהִתְעַלְּלוּ בִי" (ד). נושא הכלים לא מסכים לפגוע באדונו. שאול מתאבד. אנשי ישראל שומעים ששאול ובניו מתו והם נסים.
שביית גוויות שאול ובניו וגאולתם בידי אנשי יבש גלעד (ח-יג)
למחרת, פלשתים מוצאים את גוויות שאול ובניו בהר הגלבוע, הם כורתים את ראש שאול, שמים את כליו ואת גוויתו בחומת בית שאן. אנשי יבש גלעד שומעים על כך ובלילה חוטפים את גוויות שאול ובניו מפלשתים ומביאים אותן ליבש גלעד לקבורה. מעשה גבורה זה יופיע שוב כשדוד יפנה לאנשי יבש.