הקדמה:
בפרק הקודם דובר רבות, על עונש הנידוי. בפרק זה, יבוארו דיני הנידוי והחרם, באופן מפורט.
להעניש חכם
א. אם חכם זקן, או נשיא הסנהדרין או משנהו חטאו - מנדים אותם ברבים רק אם חטאו והחטיאו בריש גלי. אם לא, מלקים את החוטא בצינעא, ומורים לו להימנע מלצאת מחוץ לביתו, אבל אין מנדים אותו במפורש.
בנוסף, כל תלמיד חכם שחייב נידוי, אין לבית הדין למהר לעשות זאת, אלא ישתדלו להשתמט מכך. אם כי, במידת הצורך אין מניעה להלקות תלמיד חכם.
נוסח הנידוי
ב. . כאשר מנדים אדם שלא בפניו, אומרים "פלוני יהא בנידוי". ואם מנדים אותו בפניו, אומרים "פלוני זה בנידוי". ואם מחרימים מישהו, אומרים "פלוני מוחרם". [ההבדל בין חרם לנידוי, יבואר בסעיפים ד'-ה'].
המילה "ארור", כוללת בתוכה שלשה משמעויות. לשון קללה (האומר לחבירו "ארור תהא", עובר על האיסור לקלל יהודי), לשון שבועה (האומר לחבירו "ארור תהא אם..." וענה אמן, כאילו נשבע החבר על כך), ולשון נידוי (כשחכם אומר למי שחייב נידוי "ארור אתה", הרי הוא מנודה לכל דבר ועניין).
ביטול הנידוי
ג. כדי לבטל את הנידוי, אומר החכם למנודה "שרוי לך ומחול לך". ואם המנודה אינו נוכח כאן, יאמר "פלוני שרוי לו ומחול לו".
דיני המנודה
ד. מעניין לציין, שהנידוי אינו כלי נשק של הציבור כנגד יחיד שסרח, כפי שניתן אולי לחשוב בהשקפה ראשונה. גם על המנודה עצמו קיימות חובות הלכתיות שונות, מכיוון שהוא מנודה, והוא חייב לבצע אותם. במילים אחרות, יהיה כנראה נכון לומר, שהנידוי נועד להבהיר למנודה את מצבו, ולעורר אותו להשתפר.
ולגוף ההלכה:
המנודה צריך להתאבל כביכול, על המצב שגרם לו להגיע לנידוי. לכן אסור לו להסתפר, או לכבס את בגדיו, כל משך הנידוי.
המנודה מרוחק מהציבור, ולכן אינו מצטרף למנין. כמו כן, אין לצרפו לזימון, כאשר הוא אוכל עם עוד אנשים. יתר על כן, אסור אף לשבת בתוך הארבע אמות (2*2 מטר) שבהם הוא יושב.
אבל מותר לו ללמוד תורה מאחרים, וכן ללמד תורה. כמו כן, מותר לו לשכור פועלים, או להעמיד את עצמו להשכרה כפועל.
גם לאחר פטירת המנודה, יש להדגיש שהוא בנידוי. לכן אין לערוך לו הלוויה, או להספיד אותו. יתר על כן, בית הדין שולחים נציג מטעמם, שיניח אבן על ארון המנוח.
חרם
ה. מי שהוחרם על ידי בית דין (וכפי שיבואר בסעיף הבא), מצבו גרוע יותר. אסור לו ללמד אנשים אחרים או ללמוד מהם. הוא רשאי רק ללמוד בעצמו, כדי שלא ישכח את תורתו.
כמו כן, אין הוא רשאי לשכור פועלים, ואין לקחת אותו כפועל לביצוע עבודות, או לעשות עמו עסקים. מותר לו רק לסחור באופן מינימאלי, כדי שיוכל לחיות.
אדיש
ו. בדרך כלל, מי שמנודה משתדל שיסירו ממנו את הנידוי, ולצורך זה הוא מתקן את מעשיו. אך מי שנידוהו והוא נשאר מנודה שלושים יום, ולא ביקש להסיר את הנידוי, ינדוהו שוב לעוד שלשים יום. ואם עברו גם שלשים אלו, והמנודה נותר באדישותו, מחרימים אותו.
ביטול נידוי
ז. כדי לבטל נידוי, נדרשים שלשה אנשים פשוטים, או אדם אחד מומחה.
תלמיד יכול להתיר נידוי, ואפילו אם רבו נוכח (ואין צורך שדווקא הרב יתיר).
הלכו
ט. אם שלשה נידו איזה אדם, בגלל עבירה כל שהיא. והלכו למקום אחר, וכעת אינם כאן. יכולים שלשה אחרים לבטל את הנידוי, באם נשתנו הנסיבות, והעבריין חזר בו מאותה עבירה.
מי נידה?
י. אם אדם אינו מכיר את מי שנידה אותו (וממי לבקש שיתיר את הנידוי), עליו ללכת לראש הסנהדרין, שיתיר לו את הנידוי.
נידוי מוגבל
יא. גם מי שנידוהו (או שהוא נידה את עצמו) על תנאי, צריך שיפירו לו את הנידוי (ואפילו אם התנאי לא נתקיים).
מי שנידה את עצמו, יכול גם להפר לעצמו. ואפילו אם הנידוי היה מסיבה מוצדקת, או שנעשה על דעת איזה תלמיד חכם אחר, אין צורך את אישורו כדי לבטל הנידוי.
נידוי חלומי
יב. מי שחלם שמנדים אותו, צריך לחשוש שמא זהו נידוי משמים. לכן, אף שזהות המנדה בחלום ברורה לו, אין לו להסתפק בכך שאותו חכם יתיר לו, ועליו לחפש עשרה לומדי הלכה שיתירו לו, שכן ה' שורה בקרב עשרה מישראל, ואפילו אם יצטרך ללכת לשם כך, פרסה (= כארבעה קילומטר).
אם לא מצא, יוכל להסתפק בעשרה לומדי משנה. אם לא, עשרה שיודעים לקרוא בתורה. אם לא, אז סתם עשרה, ובדלית ברירה יסתפק בשלשה.
לא להגזים
יג. צריכה להיות הקבלה בין הנידוי, והפרתו. לכן, מי שנידוהו בפניו, ניתן לבטל את הנידוי רק בפניו. ואילו מי שנידוהו שלא בפניו, אפשר להתיר לו גם שלא בפניו.
הפרת הנידוי, יכולה להיות מיידית, אם בית הדין התרשם 'שהמסר נקלט'. ולאידך, ניתן גם להשאיר את הנידוי לאורך שנים.
בית הדין רשאי להחרים באופן מיידי (בלי לחכות 60 ימי נידוי, כפי שנתבאר בסעיף ו'). והוא יכול גם להחרים את מי שיפר את החרם.
אף שתלמיד חכם רשאי לנדות את מי שמבזה אותו (כפי שנתבאר בפרק הקודם, סעיף ו'), מכל מקום ראוי להבליג, אם הבזיון היה שלא בפרסום. רק אם ביזו אותו בפרהסיא, אסור לו להבליג על זה, כי זהו ביזיון התורה.