הקדמה:
בפרק הקודם דובר, כיצד התלמיד צריך לכבד את רבו האישי. בפרק זה יבאר הרמב"ם, מהו היחס הראוי לחכמי ישראל בכלל.
לכבד את כולם
א. יהודי צריך לכבד את כל יודעי התורה, ואף אם לא למד מהם דבר. לכן עליו לעמוד כשתלמיד חכם מתקרב לד' אמותיו, ועד שיעבור ממנו.
מי פטור?
ב. אין צורך לעמוד בפני תלמיד חכם, במקומות לא מכובדים, כמו שירותים או מקלחת.
אנשים עובדים, אינם חייבים להפסיק ממלאכתם ולעמוד, שכן בכך יגרם להם נזק כספי.
אל לאדם להסיט את עיניו כדי שלא יראה את החכם, שלא יצטרך לעמוד מפניו. ה' רואה הכל, וטריקים כאלו אינם עובדים עליו.
לא להציק
ג. מאידך, אל לחכם לחפש הזדמנויות לעבור, כדי שכולם יעמדו מפניו. הוא ילך בדרך הקצרה ביותר, וישתדל שלא יראוהו, ולא יטרחו בגללו. והיו מהחכמים, שהיו הולכים אף בדרכים ארוכות יותר, כדי שלא יכירום ולא יעמדו מפניהם.
רוכב
ד. גם אם החכם רוכב, יש לעמוד מפניו. אמנם בפועל הוא יושב, אך כיוון שסוף סוף הוא בתנועה, יש לעמוד מלפניו.
צורת ההליכה
ה. כאשר הרב הולך עם תלמידיו, יילך הוא באמצע, תלמידו הגדול מימינו, והקטן יותר יהיה בשמאלו.
דרגות שונות
ו. הגוף התורני העליון של עם ישראל, הוא הסנהדרין, המורכב משבעים ואחד חכמי ישראל. הגדול שבסנהדרין נקרא נשיא, ומשנהו נקרא אב בית דין.
אדם היושב בשוק וראה את אחד מחכמי הסנהדרין, מחוייב לעמוד רק כשיגיע למרחק של ארבע אמות ממנו (כ2 מטר), ומיד כשיחלוף החכם על פניו, רשאי הוא לשבת. ואם ראה את אב בית הדין, יעמוד מיד כשיראהו, ויישב כשיעבור אותו ויתרחק ארבע אמות. ואם ראה את הנשיא, יעמוד מיד כשרואהו, ויישב רק כשיישב הנשיא, או כשלא יראהו יותר.
אם הנשיא רוצה למחול על כבודו, רשאי הוא לעשות זאת.
כשהנשיא נכנס לבית המדרש, יעמדו כולם, ויישבו רק כשיגיד להם לעשות זאת. ואילו כשאב בית הדין נכנס, יעשו לו שתי שורות מימינו ומשמאלו, עד למקום ישיבתו, וכל השאר רשאים לשבת. וכשיישב במקומו, יישבו כולם.
המשך
ז. ואם נכנס אחד משאר חברי הסנהדרין, יעמדו רק אלו שבארבע אמותיו, עד שיישב.
בני החכמים ותלמידיהם, אין צריך לעמוד מפניהם, בכניסתם לבית המדרש. ומכל מקום, אם הציבור זקוקים להם (כגון שהם משמשים את החכמים, או שזקוקים לחכמתם), הרשות בידם להיכנס לבית המדרש אף לאחר שכל הקהל כבר יושבים על הקרקע, ואף שנראה כאילו הם הולכים על ראשי הציבור. אך אין זה ראוי לחכם, שיכנס לבית המדרש באיחור. ומי שיצא כיוון שהיה זקוק לשירותים, רשאי לחזור.
בני החכמים, כל זמן שהם קטנים ואינם מבינים, יישבו ופניהם כלפי הציבור. וכשיגיעו לגיל הבנה בדברים הנאמרים, יפנו את פניהם אל אביהם.
רק פעמיים
ח. תלמיד שלומד כל היום עם רבו, אינו רשאי לעמוד בכל פעם שהרב יוצא ונכנס, אלא יעמוד בבוקר, ובערב ותו לא. בדומה להזכרת כבוד ה' בקריאת שמע, פעמיים ביום.
זקן
ט. יש לעמוד בפני זקן מופלג, אף אם אינו חכם. אפילו חכם צעיר, צריך לעמוד בפני זקן שאינו חכם. אך אינו צריך לעמוד ממש, אלא די בכך שיתרומם קימעא, וך יראה שהוא מהדר ומכבד את הזקן.
אפילו זקן גוי, יש לכבד בדיבור, ולהושיט יד כדי לסייע לו.
עדיפות
י. תלמידי החכמים מחוייבים להשתתף בעבודות ציבוריות הנעשות למען הכלל (כגון חפירת תעלות השקיה וכדו'), אבל לא יעשו זאת בעצמם, כדי שלא יתבזו, אלא ישכרו פועלים שיעשו זאת עבורם.
אין לגבות תשלום מתלמידי חכמים עבור תשלומי שמירה וטיפול בחומות, שכן התורה שומרת עליהם.
כמו כן, אין גובים מיסים מלמידי חכמים, שכן הם עובדים את ה', ודי בזה.
תלמיד חכם שמביא סחורה למכור, מונעים מכל שאר הסוחרים למכור, עד שיסיים תחילה. כמו כן, אם יש לו דין תורה, יש להקדימו ולהושיבו תחילה
בזיון
י"א. אסור לבזות או לשנוא תלמידי חכמים. זהו העוון, שבגללו חרבה ירושלים. ומי שמבזה תלמידי חכמים, אין לו חלק לעולם הבא.
עונש גשמי
י"ב. מלבד העונש הרוחני על ביזוי תלמידי חכמים (שנתבאר בסעיף הקודם), אם יש על כך עדים, ינדו אותו בית הדין, ויצוו על כולם להתרחק ממנו (כפי שיתבאר בפרק הבא), ויחייבו אותו לשלם לחכם ליטרא זהב (דהיינו 35 דינרי זהב = כמעט 600 גרם זהב!).
מי שביזה חכם שנפטר, ינדו אותו, ויבטלו את הנידוי כשיחזור בתשובה. ואם החכם חי, יבטלו את הנידוי רק כשיתפייס החכם, ויסכים.
גם החכם עצמו יכול לנדות את מי שביזה אותו, ואין הוא צריך להביא עדים, או להזהיר לפני כן. וכשירצה החכם, יתיר. ואם מת החכם, יבואו שלשה בני אדם, ויתירו.
אם החכם מעדיף לוותר ולא לנדות, הרשות בידו.
תוקף הנידוי
י"ג. רב שנידה, חייבים כל תלמידיו לבצע את הנידוי. אבל אם תלמיד נידה, אמנם כל העם חייבים לקיים זאת, אבל הרב אינו מחוייב. בדומה לכך, אם הנשיא (ראש הסנהדרין) נידה, הרי זה מחייב את כל עם ישראל. אבל אף אם כל עם ישראל ינדו, אין זה מחייב את הנשיא.
מי שנידוהו בעירו, הרי הוא מנודה בכל מקום. אבל מי שנודה בעיר אחרת, אינו נחשב למנודה בעירו.
על מה מנדים?
י"ד. הסעיף הקודם מתייחס, רק על נידוי בשל ביזוי תלמיד חכם. אבל מי שנידוהו בשל עבירות אחרות (כדלקמן), אין זה משנה כלל מי המנדה, וחייבים כל ישראל (כולל הנשיא) לקיים את הנידוי, עד שיחזור הלה בתשובה.
יש 24 דברים שמנדים עליהם:
1. מי שמבזה תלמיד חכם, ואפילו אם הוא כבר נפטר.
2. מי שמבזה את שליח בית הדין, המזמין אנשים לדין תורה בהוראת הדיינים.
3. מי שקורא לחבירו - "עבד".
4. מי שבית הדין הזמינוהו לדין תורה, והוא לא בא.
5. מי שמזלזל בעקביות באיזו הלכה (ואפילו בתקנת חז"ל).
6. מי שלא מבצע פסק של בית דין.
7. מי שמחזיק דבר מסוכן, כגון כלב מסוכן, או סולם רעוע.
8. מי שמוכר קרקע לגוי, מנדים אותו, עד שיתחייב לשלם לשכנו היהודי, כל נזק שיגרום לו הגוי.
9. מי שהעיד בבית משפט של גויים נגד יהודי, וחייבוהו לשלם (ואין לזה הצדקה על פי תורה), מנדים את העד, עד שישלם לנתבע.
10. כהן בעל אטליז, שאינו מפריש מן הבהמות שמגיעות לחנותו את מתנות הכהונה (שצריכות להינתן לכהנים אחרים), מנדים אותו עד שיתן.
11. המחלל את יום החג השני שנהוג בחוץ לארץ.
12. העובד לאחר חצות ערב פסח.
13. המזכיר את שם ה' סתם, ללא סיבה.
14. הגורם לביזוי שם ה' בפני ציבור.
15. הגורם לציבור לאכול בשר קורבנות, מחוץ לבית המקדש.
16. הקובע את תאריכי החודשים והשנים, בחו"ל (כי זה צריך להעשות דווקא בארץ ישראל).
17. המכשיל יהודי אחר, ומביאו לידי עבירה.
18. המונע מציבור לקיים מצווה.
19. בעל אטליז שמכר במזיד בשר לא כשר.
20. שוחט שלא נתן את סכינו לבדיקה, לפני השחיטה.
21. אחד שמגרה את עצמו, וכך עלול להיכשל באיסור החמור, של הוצאת זרע לבטלה.
22. מי שעושה עסקים משותפים עם גרושתו.
23. חכם שיוצא קול, שהוא מתנהג באופן לא ראוי.
24. מי שמנדה אדם שאינו חייב בנידוי.