הבסיס
א. עיקר האיסור לעבוד עבודה זרה, הוא שלא לעבוד אחד מהנבראים, ואפילו אם יודע שה' הוא האלוקים (כפי שעשה אנוש). אל לנו למנות מתווכים, ביננו לבין ה'.
לשמור מרחק
ב. קיימת ספרות אלילית רחבה, כיצד בדיוק לעבוד כל אליל. ואסור לנו לקרוא ספרים כאלו, או לחשוב בעניני עבודה זרה, או אפילו להסתכל עליה. כמו כן אסור להתעניין כיצד עובדים עבודה זרה, שכן עלולים להיגרר על ידי זה, לעבוד עבודה זרה ממש.
לשלוט על המחשבה
ג. לסיכום, אסור לפנות ולנטות אחר עבודה זרה. ןמי שפונה במעשה אחר עבודה זרה, חייב עונש מלקות (בזמן שבית המקדש היה קיים).
יתר על כן, אסור לנטות אחר כל מחשבה, שעלולה להרחיק אותנו מה'. כי בסופו של דבר, דעתו של האדם קצרה, ואם ירשה לעצמו לחשוב בנושאים שלמעלה מהשגתו, יוכל להגיע למסקנות שגויות לחלוטין, בדברים יסודיים מאוד.
אך למרות האיסור שבזה, אין על כך עונש מלקות, כיוון שהאדם לא עשה בפועל ממש דבר איסור (אלא רק חשב).
חשיבות
ד. מצות עבודה זרה, שקולה כנגד כל המצוות ביחד. המאמין בה ככופר בכל התורה, והכופר בה כמאמין בכל התורה (שכן עיקר התורה הוא להאמין בה', ואילו עבודה זרה היא היפך האמונה בה').
חומרה
ה. מי שעובר עבירות, הוא סוף כל סוף יהודי, אם כי רשע. אך מי שעובד עבודה זרה נחשב כגוי לכל דבר.
גם אפיקורסים, דהיינו כאלו שטועים אחרי מחשבותיהם ולכן עוברים עבירות במזיד, אינם נחשבים ליהודים, ואף אם ירצו לחזור בתשובה אין מקבלים אותם בביטחון מלא, שכן בדרך כלל קשה להם מאוד לשוב.
אסור להתדיין עם אפיקורוס, או להשיב על מה שהוא אומר.
מגדף
ו. מי שטוען שהעבודה זרה היא אמת, כאילו הוא מקלל את ה'. גם העונש על שתי עבירות אלו, זהה. יש לסקול אותו, ולתלות את גופתו.
מה זה לקלל?
ז. בלשון בני אדם, לקלל היינו לאחל למישהו דבר רע. אך כיצד ניתן לקלל את ה' ולאחל לו רע? זה נעשה רק באמצעות שם ה' עצמו (כי אין דבר נעלה ממנו, שיוכל לעשות לו רע).
לדעת הרמב"ם,האדם יהא חייב מיתה, רק אם קילל את שם השם המיוחד (דהיינו י-ה-ו-ה, או א-ד-נ-י), על ידי אחד משבעת השמות שאינם נמחקים (המפורטים בהלכות יסודי התורה פרק ו', הלכה ב'). ומוסיף, שיש אומרים שחייב רק אם קילל את שם י-ה-ו-ה.
זהירות מקסימלית
ח. גם במהלך הדיון המשפטי, יש לשמור על כבוד ה'. לכן, בכל מהלך הדיונים, וגם כאשר חוקרים את העדים, יחליפו את שם ה' במילה אחרת (למשל 'יוסי' - יכה יוסי את יוסי). רק לקראת הכרעת הדין, יוציאו את כל הנוכחים, ויורו לגדול העדים לומר בדיוק מה ששמע, וכל השומעים יקרעו את בגדיהם, ולא יתקנו את הקרע לעולם.
העדים האחרים לא יחזרו על דברי העד הראשון, אלא יסתפקו בהצהרה שגם הם שמעו כמוהו.
מקרים יוצאי דופן
ט. גם אם המקלל התחרט מיד, וחזר בו, אין זה עוזר לו, והוא יבוא על עונשו.
אם קילל את ה' בשם עבודה זרה (יכה אליל פלוני את...), אנשים שמקנאים לכבוד ה', יהרגוהו בעצמם, בלי להביאו לבית הדין. ואם לא היה מי שיעשה זאת, בית הדין אינם הורגים אותו.
גמר הדיון
י. הוזכר בסעיף ח', שכל מי ששומע עדות על קללת ה', חייב לקרוע. כעת מוסיף, שגם כל מי ששמע את הקללה המקורית מפי יהודי (שמקלל את השם המפורש, או אפילו כינוי של שם ה'), או ששמע ממישהו את הקללה - חייב לקרוע. אבל אם גוי קילל, אין חייבים לקרוע.
העדים והדיינים, מניחים (אחד אחרי השני) את ידיהם על ראש המקלל, ואומרים לו שהוא נושא באחריות על מיתתו.