הקדמה:
בפרק הקודם, דובר על מחויבותו האישית של כל אחד ללמוד תורה. בפרק זה, תתואר מערכת החינוך האידאלית, על פי התורה.
אי אפשר בלי
א. יש לדאוג למלמדי תינוקות זמינים, בכל מדינה ובכל עיר. ועיר שאין בה מערכת חינוכית, מחרימים את העיר, ואין להיכנס לתוכה או לסחור עימה. ואם זה לא עוזר, יש להחריב (!) את העיר, כי אין לעולם זכות קיום, בלעדי לימוד התורה של ילדים.
צורת הלימוד
ב. כפי שהוזכר בפרק הקודם בסעיף ו', תחילת הלימוד של ילד במערכת החינוך, היא בגיל שש או שבע (בהתאם למצב בריאותו). לפני גיל שש, מקומו של הילד הוא בבית.
כדי לשמור על המשמעת, צריך המלמד להכות את תלמידיו [למרות שכיום אין זה פופולארי להגיד זאת...], אך כמובן שלא יעשה זאת באכזריות, עם שוט או מקל, אלא רק עם רצועה קטנה.
זמני הלימוד הם כל היום, וקצת מהלילה. כדי להתרגל, לנצל כל זמן פנוי, ללימוד. חופש יש רק בחגים, ובערבי שבת וחג, לאחר חצות היום. ואילו בשבת, אין ללמוד דברים חדשים, כיוון שלזה נדרש מאמץ מסוים. רק חוזרים על מה שלמדו קודם לכן.
אין להפסיק את לימודי הילדים לשום מטרה, ואפילו לא כדי לבנות את בית המקדש!
עיסוקים נוספים
ג. על המלמד להשקיע את כל כולו בעבודתו, ללא הפסקות מיותרות, ומבלי לעסוק בדברים נוספים באותו זמן. לכן, יש לבחור מלמדים איכותיים, שיש להם יראה מה', והם מלמדים בדייקנות ובזריזות.
מניעת תקריות
ד. כדי למנוע תקריות בלתי נעימות על רקע מיני, אין לרווק ללמד ילדים, כדי שלא יצור קשר בלתי נחוץ עם אימותיהם. בדומה לזה, אל לאשה ללמד, כדי שלא תיצור קשר מיותר עם האבות.
כמות הילדים
ה. מלמד אחד, יכול 'להשתלט' על 25 תלמידים לכל היותר. ואם יש למעלה מזה (אך פחות מ40), נדרש עוזר בכיתה. כשיש בכיתה 40 תלמידים ומעלה, יש למנות שני מלמדים.
בטיחות
ו. מותר (ומומלץ) להעביר את הילד ממורה למורה, אם המורה השני מלמד טוב ומדויק יותר. אך אם המורה השני נמצא בעיר אחרת, לא. כמו כן, אם צריך לעבור נהר כדי להגיע אליו, אין להעביר את הילד ללמוד אצלו, אלא אם כן הגשר שעל הנהר בטיחותי דיו.
תחרות חופשית
ז. אף שהמולת הילדים עלולה להפריע במידת מה לשכנים, אין ביכולתם להתנגד אם אחד השכנים רוצה להפוך למלמד. בנוסף, מלמד, שאחד משכניו החליט גם כן להפוך למלמד, אין הראשון יכול להתנגד. כי חשיבות לימוד התורה של ילדים, גוברת על ההפרעה לשקט, ועל האינטרס הכלכלי של המלמד הראשון.