הקדמה: בפרקים הקודמים, הסביר הרמב"ם כיצד להתנהג. בפרק זה, הוא מסביר כיצד לא להתנהג.
רכילות
א. אסור לרגל אחרי אנשים, דהיינו לחפש עליהם סיפורים 'פיקנטיים' כדי 'לדווח על כך לכל העולם'. אמנם אין על זה עונש מלקות, אבל זו עבירה חמורה מאוד, שעלולה להוביל למוות של אנשים רבים, חפים מפשע.
רמות שונות
ב. הרכילות הבסיסית (שעליה דובר בסעיף הקודם), היא העברת מידע על בני אדם: "כך אמר זה", "כך שמעתי על זה". ואף שהכל אמת, ואינו מספר דברים רעים, מכל מקום עצם החטטנות, והבחישה בענייניו של אדם אחר, היא גרועה, ועלולה לגרום נזק רב.
גרוע מזה, היא אמירת לשון הרע - שמספר דברים רעים על בני אדם, ואף שהם אמיתיים לגמרי.
והגרוע ביותר, הוא המוציא שם רע, שמספר דברי שקר על אנשים.
{נ.ב. כן, קצת מוזר לעכל זאת בדורינו, עם 'זכות הציבור לדעת', אבל התורה מעדיפה שנסתכל על עצמינו ולא על הזולת, ושנדבר על דברים טובים ולא על רעים. זוהי הדרך האמיתית, להפוך את עולמנו לטוב יותר}.
חומרת העבירה
ג. לשון הרע, מקבילה בחומרתה לעבודה זרה, רצח, וגילוי עריות ביחד (!!!). המספר לשון הרע נחשב לכופר בה', וכאילו הוא הורג את עצמו, את מי ששומע לו (שמבחינה מסוימת הוא גרוע מן המספר), ואת מי שמדברים עליו.
אבק
ד. האבק, אינו חול, אלא כעין חול, אבל הוא דק יותר. בדומה לזה, יש אבק לשון הרע, שדומה ללשון הרע, אבל דקה יותר.
למשל, מי שמתלונן על מצבו של אדם (בלי לפרט...), או שאומר שאינו רוצה לדבר על איזה אדם, וכך רומז למצבו השפל.
גם מי שמדבר דברים טובים על מישהו, בפני שונאיו, הרי זה אבק, כי הוא גורם שהם ידברו בגנותו.
עוד סוג אבק, הוא מי שמספר כביכול בצחוק ובבדיחה, או שמדבר על איזה פעולה, בלי להזכיר מי עשאה, וסומך על כך שאחרים יבינו לבד.
דיבור רע
ה. האיסור לדבר לשון הרע, הוא בפני אותו אדם שעליו מדברים, או שלא בפניו.
האיסור כולל גם כל מידע שעלול לגרום נזק או בושה למישהו,
ואם כבר נאמרו הדברים בפני שלשה, הרי אלו דברים מפורסמים ומותר לאומרם, אם אינו מתכווין לפרסם יותר.
להתרחק
ו. אסור אפילו לגור בשכינות בעלי לשון הרע, וכמובן שאסור לשבת עמם ולשמוע את דבריהם.
נקמה
ז. אסור לנקום, למשל, אם חבר סירב להשאיל לך חפץ, ולאחר זמן הוא מבקש ממך חפץ, אל לך לסרב כנקמה על הסירוב הישן. אמנם אין מענישים על זה בבית הדין, אבל זוהי מידה רעה. על האדם לדעת, שעולם הזה הוא הבל, ואין ראוי לנקום עליו.
נטירה
ח. בדומה לזה, אסור לנטור. למשל, אם חבר סירב להשאיל לך חפץ, וכעת הוא זקוק לך, אל לך להדגיש בפניו את עליונותך המוסרית, שאינך כמותו. התורה מבקשת שנשכיח מעצמינו לחלוטין את העבר הלא טוב. דווקא כך יכול העולם להתקיים ולהצליח.