הקדמה: כפי שנתבאר בפרקים הקודמים, כשאדם הופך חפץ לאליל, יש לזה משמעויות הלכתיות כבדות. החפץ נאסר לחלוטין, ועובר לגמרי לרשות הטומאה. אסור לגמרי ליהנות ממנו, בשום דרך שהיא.
פעולה כה קריטית, אינה יכולה להיעשות על ידי אדם שאין לו שליטה על החפץ. בזה יש שתי הגבלות. ראשית, צריך שתהיה אפשרות עקרונית לשלוט על החפץ. שנית, כאשר מדובר בחפץ שנמצא בבעלותו של אי מי, נדרשת גם הסכמת הבעלים.
לא נתפס
א. דבר שלא נעשה על ידי אדם, ואין לאדם שליטה עליו, מותר ליהנות ממנו אף אם הפכוהו לפסל. לדוגמא, אם גויים עובדים הר/גבעה/עץ שנשתל לפירות/מעיין ציבורי/ בעל חיים - מותר ליהנות מהם, ולאכול את הפירות ואת הבהמה.
על אחת כמה וכמה, שאם רק ייחדו את הבהמה לעבודה זרה (להקריבה, או לעובדה), ועדיין לא עבדו אותה - הבהמה מותרת. רק אם עשו בה מעשה ממשי, כגון ששחטו בה את הקנה (= צינור הנשימה) או הוושט (= צינור המאכל), הבהמה אסורה.
החליף אליל בבהמה, הבהמה אסורה. וכן אם החליפו אליל בחפץ ואחר כך את החפץ בבהמה, הרי היא אסורה.
אבל אם שחט בהמה של אדם אחר לעבודה זרה, או שהחליפה בעבודה זרה, לא נאסרה, כי אין אדם יכול לאסור דבר שאינו שלו. דבר כזה אינו תחת שליטתו, אף אם בפועל ממש הוא עושה בו כרצונו.
השתחווה לקרקע, אין היא אסורה. אבל אם חפר בה בורות לשם עבודה זרה - נאסרה.
ניתוק
ב. אם גל הסתער על היבשה, והותיר אחריו שלולית מים, אף שמים אלו כבר אינם מחוברים אל הים, עדיין אין ביכולת האדם להופכם לאליל. רק אם ירים את המים בידו, תהיה לו שליטה עליהם, ומכאן ואילך אם ישתחווה להם - ייאסרו.
בדומה לזה, אבנים שהתדרדרו מאיזה הר, כל עוד לא הרימם אף אחד, כביכול אין שליטה עליהם עדיין. לכן, אף אם ישתחווה להם אי מי, אין הם אסורות.
שליטה חלקית
ג. יהודי שהרים בלוק ששייך לו, כדי להשתחוות לו, אך לא השתחווה בפועל, ובא גוי והשתחווה, הבלוק הפך לאליל ואסור ליהנות ממנו. כי פעולת היהודי, מהווה הסכמה לכך שישתחוו לבלוק. כך גם אם היה זה חפץ קטן (כמו ביצה למשל), הגבהת היהודי מאפשרת לגוי לאסור את החפץ.
האליל החדש אינו צריך להיות שלם בדווקא. גם אם יהודי השתחווה לחצי דלעת, היא נאסרה. ואם שני חצאי הדלעת אינם מופרדים זה מזה בצורה מוחלטת, אלא יש איזה חיבור ביניהם, אף אם השתחוו לחצי אחד, נאסר גם החצי השני, מכח ספק (אולי הם נחשבים עדיין לדבר אחד).
בכמה מקומות בתנ"ך, מוזכר עץ האשירה. זהו עץ שנשתל מלכתחילה כדי לשמש כאליל, ולכן אסור ליהנות ממנו לחלוטין. אבל עץ נטוע, שקצצו את ענפיו או הרכיבו בו ענפים זרים, רק הענפים החדשים שיצמחו מכאן ואילך, אסורים, ואילו העץ עצמו מותר. כך גם מי שהשתחווה לעץ, אף שהעץ עצמו לא נאסר (כדלעיל סעיף א'), מכל מקום אסור ליהנות מכל מה שיוציא העץ, כל הזמן שעובדים אותו.
עץ, שהגויים שומרים את פירותיו במיוחד להכנת משקאות לחגי עבודה זרה, אסור ליהנות מהעץ, כי מן הסתם הוא נשתל מלכתחילה כעבודה זרה (ולכן פירותיו מיוחדים לזה).
שלשה רמות
ד. לשלימות נושא האשירה נוסיף, שאם הציבו אליל מתחת לאיזה עץ, אסור ליהנות מהעץ רק כל זמן שהאליל קיים. ולאחר שהאליל ילקח משם, העץ יהיה מותר.
דרגות אלו קיימות גם בבית. אם הוא נבנה מלכתחילה כאליל, אסור לגמרי ליהנות ממנו (ובניגוד לעץ, גם אם אדם השתחווה לבית בנוי, אסור ליהנות מהבית, שכן בית אינו נחשב לדבר שהאדם אינו שולט בו). אך אם הבית כבר קיים, וצבעו אותו לשם עבודה זרה - יש לגרד את הצבע, והבית עצמו מותר. ואם הציבו עבודה זרה בבית, הבית אסור רק כל זמן שהאליל נמצא בו. ואם יועבר האליל למקום אחר, הבית מותר.
וכך גם באבן, אם נחצבה מלכתחילה כדי לשמש כאליל, אסור לגמרי ליהנות ממנה. אך אם נחצבה תחילה, ורק אחר כך החליטו לקשט אותה כדי להופכה לאליל, יש להסיר רק את הקישוטים, כי הם אסורים בהנאה. האבן עצמה מותרת בהנאה.
קריסה
ה. לשלימות מה שנתבאר בהלכה הקודמת מוסיף הרמב"ם, כי באם מעמיד על האבן עבודת אלילים, אסור ליהנות מהאבן רק כל זמן שהאליל נמצא עליה.
מי שבנו בית עבודה זרה ליד ביתו, ונפל הקיר המפריד, אסור לו לבנותו, כי בכך הוא מסייע לעבודה זרה. עליו לבנות במרחק קטן מהעבודה זרה, ולמלא את הריווח בקוצים או צואה, כדי שאנשי העבודה זרה לא ישתלטו על השטח החדש.
ואם מלכתחילה נבנה הקיר המפריד כשחציו של היהודי וחציו של העבודה זרה, והיהודי מצליח לזהות את האבנים שבהם הוא השתמש, החצי של היהודי מותר בהנאה, והחצי של העבודה זרה, אסור.
מה עושים עם זה?
ו. כפי שנתבאר בתחילת הפרק הקודם, אנו מצווים לאבד ולהשמיד את העבודה זרה, וכל הנילווה אליה. אפשר לעשות זאת על ידי שריפה, שחיקה ופיזור ברוח, או השלכה לים המלח.
ציפוי
ז. כפי שנתבאר בסעיף א', דבר שאין לאדם שליטה עליו (כמו הרים, עצים ובעלי חיים), אינו יכול להפוך לאליל בדרך כלל (אלא אם כן נטע את העץ לשם עבודת אלילים וכדו'). כאן מוסיף הרמב"ם, שאם אותו דבר מצופה, אסור ליהנות מהציפוי, למרות שמה'אליל' עצמו מותר.
ביטול
ח. גוי שביטל את האליל שלו, ונהג כלפיו בזלזול ובחוסר כבוד (כפי שיבואר לקמן, בהלכה י'), מותר ליהנות מהאליל המבוטל, ולהשתמש בו. כי הבזיון מוכיח שכבר אינו מאמין באליל, ועבורו כבר אין זה אליל כביכול.
המשך
ט. אבל עבודה זרה של יהודי (או אפילו של יהודי וגוי יחד), לא יעזור לה שום ביטול, ואסור ליהנות ממנה לנצח נצחים. כמו כן, עבודה זרה של גוי שהגיעה לידי יהודי, אף אם יבוא אחר כך גוי ויבטלנה, אין זה מועיל.
יהודי אינו יכול לבטל אליל, ואף אם הבעלים הגוי מרשה לו לעשות זאת. גם גוי קטן, או משוגע, אינו יכול לבטל, כי אין כל ערך לביטולו, כיוון שאין לו דעת.
גוי יכול לבטל גם אליל שאינו שלו, ושהוא כלל אינו מאמין בו. ואף אם יהודי הכריחו לבטל, הרי זה ביטול. אבל אם גוי זה אינו מאמין כלל בעבודת אלילים - אין ערך לביטולו.
עבודה זרה שבוטלה, מתבטלים ממילא גם כלי תשמישה השונים, ומותר ליהנות מהם. ולאידך, אם הכלים התבטלו, מכל מקום העבודה זרה עדיין אסורה. כי הכלים תלויים באליל, ולא להיפך.
מה שהוקרב לעבודה זרה, אסור לעולם, ואף אם האליל יבוטל.
איך מבטלים?
י. גוי שכרת את אחד מאברי האליל שלו (אף/אוזן/אצבע), או שמעך את פרצופה בפטיש, או שמכרה לצורף יהודי - הרי זה ביטול. אבל יש פעולות אחרות, שאינן נחשבות לביטול. למשל, אם משכן אותה כדי ללוות כסף, הרי הוא מתכווין לקבלה חזרה כשיפרע את החוב. ואם מכרה לגוי, הוא סבור שהקונה הגוי יעבוד אותה. ואם מכרה ליהודי שאינו צורף - סוף סוף אין הוא בטוח שישמידו אותה. כמו כן אם נפלה עליה מפולת והוא לא פינה אותה, יתכן וכוונתו לפנותה אחר כך. ואם שודדים גנבו אותה והוא לא תבע אותה מהם, יתכן וחושב שהשודדים יעבדו אותה. ואף אם ירק בפני האליל, השתין עליו, גרר אותו בבוץ, או זרק עליו צואה - יתכן שכל זה נובע מכעס רגעי, ולכן אין זה נחשב לביטול עדיין.
נטוש ושבור
יא. אליל שננטש על ידי מאמיניו בזמני שלום ושלווה, מותר ליהנות ממנו, כי הנטישה עצמה היא סוג של ביטול. אך אם ננטש האליל בזמן מלחמה, אין זה ביטול, ועדיין אסור ליהנות ממנו.
אליל שנשבר מעצמו, שבריו עדיין אסורים בהנאה, כי סוף סוף לא ביטלוהו עובדיו. ולכן, מי שמוצא שברי עבודה זרה, אסור לו ליהנות מהם, כי אולי היא נשברה מעצמה.
עבודה זרה שמורכבת מחלקים, וקל לחבר אותם - כל חלק הוא חשוב בפני עצמו, ולכן צריך לבטל כל חלק בנפרד. אבל אם צריך בעל מקצוע כדי להרכיב את החלקים, כביכול אין כאן חלקים נפרדים, אלא אליל אחד ויחיד, ולכן די בביטול של חלק אחד.
משרתי האליל
יב. מזבח אלילי שנשבר חלקו, יהיה מותר ליהנות ממנו רק לאחר שגוי ישבור את רובו, ודווקא זה נחשב לביטול. אבל אבן בודדת שמשמשת כבסיס לאליל, מותר ליהנות ממנה, כי הדרך לזרוק אבן כזו, ולקחת אחרת במקומה.
אבנים שאנשים משליכים לאליל הנקרא מרקוליס, אם בנו בהם בנין או ריצפו מדרכה - מותר ליהנות מהם.
עץ אשירה, אפשר לבטלו על ידי קציצת עלה/ענף/שורש, או על ידי שיוף, שלא לצורך העץ (אלא כדי להסיק בשבבים וכדו'). אבל אם שייף כדי לייפות את העץ, העץ עצמו אסור ורק השבבים מותרים (כי ברור שאינם חשובים בעיניו).
ואם האשירה היא של יהודי - לא יעזור לה שום דבר, כי לעבודה זרה של יהודי אין ביטול, וכפי שכבר נתבאר בסעיף ט'.