מוקדש לזכות שמואל כהן - שיעבוד את ה' בשמחה
הקדמה:
מהרבה בחינות, אנו חיים בתקופה טובה מאוד. עשירה, מתקדמת טכנולוגית, ועוד. עם זאת, רבים מלינים על פריקת כללי הנימוס והתרבות, בין היתר, תחת הסיסמה "חופש הדיבור". כל אחד יכול לפתוח את פיו, להשמיץ, לבזות, להעליב, ולרמוס כל ערך מקודש שהוא. די אבסורדי, שחופש הדיבור עצמו הפך למין ערך מקודש, שאין לערער אחריו.
ביהדות, אין חופש דיבור. לדיבור יש כח עצום, וכמאמר שלמה המלך "מוות וחיים ביד הלשון". כח זה, יש לנצל בתבונה רבה, ולאחר חשיבה. שאם לא כן, הדיבור השלילי ירעיל את החברה, ויפגע קשות בנו. השמירה על תרבות דיון, ועל כבודו של כל אדם, מאפשרת לנו למצוא את הטוב שבכל אחד, ולא רק את השלילה.
דברים אלו נכונים שבעתיים, כאשר מדובר על ה', שכולנו חייבים בכבודו. על כל יהודי מוטלת החובה, לקדש ולרומם את ה', ולהרבות את כבודו. ולאידך, עליו להיזהר שלא יגרום לו להתחלל ולהתבזות.
קדושת החיים
א. כשגוי מאיים להרוג יהודי, אם לא יעבור על אחת המצוות, עליו לעבור ולא למות. כי המצוות ניתנו כדי לחיות על ידם, ולא כדי למות ח"ו. יתר על כן, אם האדם החליט להחמיר על עצמו, ומת ולא עבר, עתיד הוא ליתן את הדין, על שמסר את נפשו ללא הצדקה.
ביזוי ציבורי
ב. יש רק שלש מצוות יוצאות דופן, שעל האדם למסור את הנפש, כדי שלא לעבור עליהם. 1. עבודת אלילים. 2. רצח. 3. גילוי עריות.
אך כל זה, כשהאיום אינו על רקע אידיאולוגי, והגוי מאיים רק כדי להרוויח רווח חומרי. אך אם הגוי עושה זאת בכוונה להחטיא את היהודי (= להשפיל את כבוד ה'), אם אין עשרה יהודים רואים, עליו לעבור. אך אם העבירה תיעשה במעמד עשרה יהודים, עליו ליהרג למען כבוד ה', ולא לעבור.
השלטון נגד התורה
ג. ואם השלטון גוזר גזירות בכוונה, כנגד חוקי התורה, מחוייב כל יהודי למסור את הנפש, אפילו כשאף אחד אינו רואה, ואפילו על שאר המצוות.
סיכום
ד. הוזכר בסוף סעיף א', שמי שמסר את הנפש כשלא היה צריך, עתיד ליתן את הדין. כעת נוסיף, שהמוסר את הנפש כשצריך לעשות זאת, הרי הוא מקדש את ה', ואם היה זה ברבים, הרי זה מקדש את ה' ברבים, ואין מעלה רוחנית גדולה מזו, כי הוא מראה שכבוד ה' יקר בעיניו, והוא מוכן אפילו למסור את חייו למענו.
לאידך, מי שצריך למסור את הנפש ולא עשה זאת, הוא מחלל את ה', ואם עשה זאת ברבים, הוא מחלל ומבזה את ה' ברבים. אך אין נותנים לו שום עונש על זה, כי סוף סוף היה זה באונס.
ואם ביכולת האדם לברוח מהשלטון המרושע, והוא אינו עושה זאת, הרי הוא נקרא עובד עבודה זרה במזיד, ויורד לדרגה הנמוכה ביותר שבגיהנום.
יחיד ורבים
ה. קבוצת נשים, שגויים דורשים מהם למסור להם אשה אחת לאנוס אותה, ואם לא הם יאנסו את כולן, לא ימסרו להם. בדומה לזה, אם אמרו גויים ליהודים למסור להם אחד להריגה, ואם לא הם יהרגו את כולם - אל להם לציית, כי אין דוחים נפש מפני נפש. בעניני נפשות, המספר אינו קובע, ואין לעשות שיקולי ריווחיות, ולוותר על חיי יהודי אחד (או על צניעות אשה אחת), כדי להרוויח חיי אנשים רבים.
אך אם הגויים רוצים שימסרו להם יהודי מסוים להריגה, ויש בסיס לדרישתם (כי הוא מרד במלכות, או ביצע פשע דומה), יכולים הם למסור את אותו אדם, אם כי מצד מידת חסידות, מוטב שלא יעשו זאת.
נ.ב. הרמב"ם מדבר על גויים, שעושים דברים נוראים כאלו, אך כמובן הדין יהיה זהה אם יהודים ינהגו כך. התנהגות כזו, אינה אופינית ליהודים, ולכן הרמב"ם מביא דוגמה, מגויים.
רפואה
ו. חולה מסוכן, שכדי להתרפא צריך לעבור עבירה, רשאי לעבור על כל העבירות, חוץ משלשת העבירות שהוזכרו בתחילת סעיף ב'. ואם עבר על אחת מהן, יענישוהו בית הדין כראוי לו.
מקורות
ז. מה המקור לכך שאין לעבור על עבירות אלו כדי להציל נפש?
תשובה: נאמר "ואהבת... בכל נפשך". ומזה לומדים שאין להיפרד מה' ולעבוד אלילים, ואפילו כדי להציל את הנפש. אהבת ה', צריכה לגבור על אהבת החיים.
ההגיון מחייב, שאין לרצוח כדי להציל חיים. כי איזו עדיפות יש לנשמת זה על נשמת זה?!
וגילוי עריות, הושווה לרצח בפסוק. כשם שאין לרצוח כדי להציל חיים, כך אין להתיר יחסי מין אסורים לצורך זה.
דרך ההנאה
ח. האיסור לאכול דברים אסורים לצורך רפואה (אלא אם כן מדובר בסכנת נפשות), הוא רק כשנהנים מהם. אבל אם אין הנאה, כי מעורב חומר מר מאוד במאכל האסור, או שמשתמשים בו שימוש חיצוני (כתחבושת למשל), מותר גם אם אין סכנה. יוצאים מן הכלל הם רק בשר בחלב וכלאי הכרם, שאסור להשתמש בהם אפילו ללא הנאה. רק כשיש סכנת נפשות ממשית, מותר.
חולי אהבה
ט. אדם שחלה בגלל תשוקתו לאיזה אישה, אין להתיר לו איזה קירבה אליה, אף שהוא עלול למות. ואפילו אם אינה נשואה. אפילו אם רצונו רק לשוחח איתה מאחורי מחיצה, אין להתיר, כי היתר בזה עלול לגרום לפריצות.
בלי סיבות צדדיות
י. עד כה הוסבר, שקידוש ה' היינו למות בכדי שלא לעבור על רצונו. אך בעצם, כל אדם שעובר עבירה בלי אינטרס, רק כדי להכעיס את ה', הרי הוא מחלל ומבזה את ה'. ואם עושה זאת בפני רבים, הרי הוא מחלל את ה' ברבים. ולאידך, הנמנע מעבירה (או עושה מצוה) בלי שום אינטרס, הרי הוא מקדש את ה'.
דוגמאות נוספות
י"א. כשאדם מפורסם בצדקותו, עושה דברים שנראים פסולים בעיני האנשים, אף שאין זה עבירות - הרי זה חילול השם. כי נראה, שבגלל צדיקותו הוא מתנהג באופן פסול. למשל, אם הוא קונה בהקפה, ויש לו ואינו ממהר לשלם. או שהוא מרבה לאכול ולהתלוצץ עם אנשים בזויים. או שהוא מרבה לכעוס ולהתקוטט עם אנשים.
ולאידך, חכם שמדבר בנועם עם הבריות, ומסביר להם פנים, מכבד אנשים, ומשתדל להתנהג לפנים משורת הדין, וכך גורם לאנשים לאהוב ולהעריך אותו - הרי זה קידש ורומם את ה'.