העונש
א. כפי שכבר הוסבר בפרקים הקודמים, עבודת אלילים נחשבת לאחת העבירות החמורות בתורה, אם לא החמורה שבכולן. היא שומטת את הבסיס לכל קיום האדם עלי אדמות (כדי לעבוד את בוראו), ופותחת פתח לכל שחיתות מוסרית ואנושית. לכן, גם העונש עליה חמור במיוחד. העובד עבודה זרה במזיד ובכוונה, ייענש משמים בעונש כרת - מוות בגיל צעיר, ללא צאצאים.
אם יש עדים על העבירה, והם הזהירוהו שלא יעבור ואף על פי כן עבר (דבר שהוא די נדיר, כמובן), יהרגוהו בית הדין באמצעות סקילה באבנים.
ואם עבר בשוגג, עליו להקריב קרבן חטאת, כדי לכפר על עוונו.
מה בדיוק אסור?
ב. כיון שהעבודה זרה אינה מציאות אמיתית, אלא המצאה אנושית, אין הגדרה ברורה לעבודה זרה. למשל, קיים אליל, שעבודתו היא לזרוק אבנים לפניו (= מרקוליס). ויש אליל אחר, שעושים צרכים לפניו (פעור). באופן כללי, אסור לעבוד עבודה זרה, כפי דרך עבודתה. לכן, בית הדין צריכים לבדוק כיצד נהוג לעבוד כל עבודה זרה, כדי לדעת להעניש רק מי שעובד עבודה זרה כפי הנהוג והרגיל.
[במאמר המוסגר, אזכיר כאן הסבר מעניין ששמעתי, לגבי העבודה זרה 'פעור', שלכאורה עבודתה משונה, ואינה מכובדת כלל. ומה ההגיון בזה?
היה מי שהסביר, שזהו בעצם שיבוש שנוצר במשך הדורות. מלכתחילה, עובדי האלילים היו מעמיקים במחשבתם במעלת הפסל, והיו מגיעים ליראה כה גדולה, עד שהיו 'עושים במכנסיים' מרוב אימה ופחד. כמובן, זו הייתה מעלה עצומה, שהפגינה היטב את רגשותיהם העזים כלפי האליל. אך במהלך הדורות השתבשה המסורת, ונותרה רק עשיית הצרכים כשלעצמה...]
עבודה אוניברסלית
ג. על אף האמור בסעיף הקודם, מי שעבד אליל באותו אופן שעובדים את ה' בבית המקדש, נחשב עובד אלילים, אף אם אין רגילים לעבוד אליל זה באופן כזה. לכן מי שמשתחווה לאליל, שוחט בהמה לפניו, שורף משהו לפניו, או שופך יין (או דם) - ייענש ככל עובד עבודה זרה.
קורבן מוזר
ד. גם מי שזרק גוש צואה לפי האליל, או ששפך לפניו כלי מלא שתן, חייב (כזורק דם, ושופך יין). אבל מי ששחט חגב עבור אליל, או בהמה נכה, אינו חייב, אלא אם כן זו הדרך הרגילה לעובדה. דווקא בגלל שזו פעולה דומה למה שנעשה בבית המקדש, נדרש דמיון מושלם יותר, כדי לחייב.
עבודה זרה, שרגילים לעבוד אותה באמצעות מקל, ולקח אדם מקל ושברו בפניה, רהי הוא חייב, כמו שוחט קורבן. וממילא, גם אסור מכאן ולהבא להשתמש ולהינות ממקל זה. אך אם רק זרק את המקל בפניה, אמנם הוא חייב (כזורק דם), אך המקל אינו נאסר. כי זריקת המקל שונה מזריקת דם. בניגוד לדם שמתפזר בזריקתו, המקל נשאר גוף אחד.
מי שקיבל איזה אליל (או אפילו לבינה) כאלו-ה, אפילו אם התחרט מיד, אין זה מועיל.
כוונה שלא מועילה
ה. אדם שעבד עבודה זרה כדי לבזותה (כגון שעשה צרכיו בפני פעור, או שהשליך אבן על מרקוליס), אין כוונתו מועילה לו, והרי הוא ככול עובד עבודה זרה בשוגג, שעליו להקריב חטאת כדי שיתכפר לו.
אינטרסים
ו. מי שעבד עבודה זרה כי אופן העבודה מצא חן בעיניו, או שפחד שמא האליל יזיק לו אם לא יעבוד אותו, וקיבל את האליל כאלו-ה, חייב סקילה. אבל אם לא קיבל, אינו חייב.
מי שהפגין כבוד וחיבה כלפי אליל (בחיבוקים, נשיקות, ופינוקים אחרים), אמנם הוא עובר עבירה, אך לא יקבל על כך מלקות. ואם זהו הדרך לעובדה - חייב מיתה.
איך זה נראה?
ז. מי שעבר לפני עבודה זרה, וקוץ ננעץ ברגלו, לא יתכופף להוציאו (כי ייראה כאילו הוא משתחווה). בדומה לזה, אם נפל כסף מכיסו, לא יתכופף להרימו - אלא יישב ואז יוציא את הקוץ וירים את הכסף.
נשיקה?
ח. כמו כן, אליל שמים זורמים מפיו, אסור לשתות ממנו באופןו ישיר, כי זה עלול להיראות כאילו הוא מנשק את האליל.
אסור לעשות
ט. אסור שיהיה ליהודי אליל, אף שלא עשה בעצמו, וגם לא עבד את האליל. כמו כן, אסור ליהודי לייצר אליל, ואפילו עבור גוי.
לכן, מי שעושה אליל בעצמו, לצורך עצמו, עובר שתי עבירות ביחד.
ציורים
י. אסור לפסל צורת אדם (ממתכת, עץ, אבן וכדו') לנוי, כיוון שעלולים לטעות ולחשוב שזהו פסל. אבל צורה שקועה, או ארוגה או ציור - מותר לעשות.
צורות נוספות
י"א. כתוצאה מההלכה הקודמת, מי שיש לו טבעת ובה דמות אדם בולטת, אסור לו להשהותה. אך מותר לו לחתום בה על שעווה, שכן על ידי החתימה תיווצר צורה שקועה. ולאידך, אם על הטבעת חתומה צורת אדם שקועה, אמנם מותר להשהות את הטבעת בבית, אבל אסור לחתום בה, כי אז תיווצר דמות בולטת בשעווה.
אסור לפסל או לצייר בצבע (!!!) כדמות משרתי ה' למעלה, דהיינו שמש, ירח, כוכבים, מזלות, וכוכבים. אבל צורות של בעלי חיים וצמחים, מותר אפילו לפסל בצורה בולטת.