הקדמה:
חלק מכבוד התורה, הוא לכבד את מלמדי התורה. וכפי שיבואר בפרק זה:
אבא רוחני
א. נצטווינו בעשרת הדברות, "כבד את אביך ואת אימך". שכן רק בזכותם, יש לנו חיים בעולם הזה. בדומה לזה ואפילו יותר, יש לכבד את הרב, שמעניק לתלמידו את הזכות לחיות לנצח בעולם הבא.
לכן, תלמיד שמוצא אבידה ששייכת לרבו, ועוד אבידה ששייכת לאביו, ואינו יכול להחזיר את שתיהן, ישיב את של רבו. וכן אם אביו ורבו מרימים משא כבד, יסייע תחילה לרבו. וכן אם נפלו אביו ורבו בשבי, יפדה תחילה את רבו. אבל אם גם אביו תלמיד חכם, יפדה את אביו תחילה, וישיב את אבידתו תחילה. קיצורו של דבר, אין כבוד גדול מכבוד הרב, שדומה הוא לכבוד ה'.
{וכל זה, אם רבו מלמדו בחינם. אבל אם אביו משלם את שכר הלימוד, אביו קודם, שכן רק בזכותו, לומד הוא אצל הרב}.
החולק על רבו כחולק על ה' (וכפי שיבואר בסעיף הבא), והנלחם כנגד רבו כנלחם כנגד ה', והכועס על רבו ככועס על ה', והמפקפק אחר התנהגות רבו, כמקפק אחר התנהגותו של ה'.
חולק
ב. אסור לאדם להיחלק ולהיפרד מרבו, דהיינו לקבוע מקום מיוחד שבו הוא יושב ומלמד בלי רשות רבו, כל זמן שרבו חי, ואפילו אם הרב במדינה אחרת.
כמו כן, אסור לאדם לפסוק הלכה בפני רבו, כי זוהי חוצפה. ואם עשה זאת, ראוי הוא שה' יענישהו עונש מוות.
הסבר
ג. אם המרחק בין הרב לתלמיד עולה על 12 מיל (כ12 ק"מ), מותר לתלמיד להשיב על מה ששואלים אותו. ואם הוא רואה אדם חוטא, עליו להתרות בו אפילו בפני רבו, ואף אם רבו אינו מרשהו, שכן כבוד ה' עולה על כבוד הרב.
וכל זה, באופן אקראי. אבל באופן קבוע לשבת ולהורות, מותר רק לאחר פטירת הרב, או אם קיבל התלמיד רשות. וכל זה, רק אם התלמיד הוא ברמת ידע מספיקה, כדי להורות הלכה.
פחות מדאי ויותר מדאי
ד. תלמיד שאינו ברמת הידע המתאימה, ולמרות זאת הוא פוסק הלכות, הרי הוא טיפש, רשע, וגאוותן. תלמידים כאלו, הם יוצרים את המחלוקות, מחריבים את העולם, ומכבים את אור התורה.
ולאידך, אלו שהגיעו לרמת הידע הדרושה ולמרות זאת אינם מורים הלכה, הרי הם מונעים תורה, וגורמים לאנשים להיכשל מחוסר יידע.
סגנון דיבור
ה. אסור לתלמיד להשתמש בשמו הפרטי של רבו, ואפילו שלא בנוכחותו, אם זהו שם נדיר, והכל יודעים למי הכוונה. כמו כן, אסור לו להשתמש בשם זה כדי לקרוא לאנשים אחרים בעלי שם זהה, אלא יעוות את שמם במקצת.
לא יתן שלום לרבו באופן רגיל. אלא יתכופף מעט, ויאמר לו בכבוד "שלום עליך רבי". ואם רבו הקדימו ונתן לו שלום, ישיב לו "שלום עליך רבי ומורי".
מניעת זלזול
ו. בזמן הרמב"ם, היו אנשים לבושים בטלית ותפילין כל היום. לצורך הסרת התפילין, יש להסיר את התפילין, וכך מתגלה הראש החשוף, והרי זה זלזול. לכן, לא יחלוץ אדם תפילין בפני רבו. כמו כן, לא יישב נשען על צידו, שכן זהו דרך חירות, ואילו בפני הרב צריך לחוש יראה וכבוד.
אין להתפלל לפני הרב (כאילו הוא יותר ממנו), או בצידו (כאילו הם שווים), או בדיוק מאחורי רבו. אלא יתפלל מאחריו, מעט בצד.
לא יכנס עם רבו להתרחץ, ולא יישב במקומו הקבוע של רבו, ולא יטען להיפך ממנו.
כשמגיע לרבו, יבקש רשות לשבת, וכן כשירצה ללכת יבקש רשות. ולא יפנה את גבו אל הרב, אלא ילך אחורנית, ופניו לרבו.
לעמוד
ז. על התלמיד לעמוד מיד כשרואה את רבו, ולשבת רק כשכבר אינו רואהו יותר.
תלמיד חייב לבקר את רבו, בחגים.
לסייע לרב
ח. אין לכבד את התלמיד בפני הרב, שכן זה נראה כזלזול בכבוד הרב. רק אם הרב עצמו מכבד את תלמידו, מותר גם לאחרים לעשות כך גם כן.
התלמיד צריך לשמש את רבו, כמו עבד. רק אם הוא חושש שיחשבו שבאמת הוא עבד, ימנע מהלבשת נעליים לרבו, וחליצתם.
המונע את תלמידו מלשמשו, גורם לו נזק רוחני. ולאידך, תלמיד שמזלזל בכבוד רבו, גורם שה' יסתלק מישראל.
תלמיד חבר
ט. הרואה את רבו עושה דבר אסור, לא יעיר לו בגסות, אלא יזכיר לו בעדינות את מה שלמדו יחד.
בכל פעם שהתלמיד לומד בפני רבו, יאמר "כך לימדתנו רבינו". ואם הוא אומר דבר שלא למד מרבו, יזכיר ממי שמע זאת.
מת רבו, יקרע את כל בגדיו עד שיגלה את ליבו. קרע זה, לא יתוקן לעולם.
וכל האמור עד כה, הוא דווקא ברבו המובהק, שלימדו את רוב מה שיודע בחכמת התורה. אבל אם לא, הרי זה נקרא תלמיד חבר, וחייב רק לקום מלפניו, וכשימות יקרע את בגדיו כפי שקורע על מתים אחרים. כך יעשה, אפילו אם למד ממנו רק דבר אחד.
שתיקה
י. תלמיד חכם שדעותיו ישרות ומתוקנות, לא ידבר בפני מי שגדול ממנו, ואף אם לא למד ממנו כלום.
מחילה
י"א. הרב רשאי למחול על כבודו במידה כזו או אחרת, בהתאם להחלטתו. אך למרות זאת, חייב התלמיד לכבדו, על כל פנים באופן מינימאלי.
כבוד התלמידים
י"ב. הרב צריך לאהוב את תלמידיו, לכבדם ולקרבם. כי התלמידים תורמים לרב, בעולם הזה וגם בעולם הבא.
ומתלמידי יותר מכולם
י"ג. דווקא בזכות התלמידים, נוספת חכמה לרב. כי התלמיד בשאלותיו, מחדד את חכמת הרב.