הקדמה:
אחרי כל ההסברים בפרק הקודם, על מעלת לימוד התורה, יתאר הרמב"ם בפרק זה, כיצד מתנהל לימוד התורה בפועל.
מי לומד ומי מלמד
א. בגלל מעלת לימוד התורה, עלולה היא לשמש ככלי הרסני, בידי אנשים בעלי כוונות זדון, שישתמשו בה למטרות שליליות. לכן, מותר ללמד רק אנשים שהתנהגותם טובה, או שאיננו יודעים כיצד הם מתנהגים. אך מי שידוע לנו שהתנהגותו אינה טובה, עליו לשפר קודם את מעשיו, ורק אחר כך ניתן ללמדו.
בדומה לזה, גם אין ללמוד מכל אחד. רב שידוע שהתנהגותו שלילית, עלול להשפיע לרעה על תלמידיו. לכן, אסור ללמוד ממנו, עד שיחזור למוטב.
איך לשבת?
ב. בעת הלימוד, הרב יושב בראש, וכל התלמידים בחצי עיגול מלפניו, כדי שיוכלו לראות ולשמוע אותו. מסיבה זו, גם יהיו כולם באותו גובה - על הקרקע, או על כסאות.
בעבר היו רגילים, שהרב יושב, ותלמידיו עומדים לפניו. כדי להראות שהם מכבדים אותו ומצפים למוצא פיו. אך זמן מה לפני חורבן בית המקדש השני (בתשעה באב, שנת 3829 לספירה היהודית), ירדה חולשה לעולם, ולכן גם התלמידים יושבים בעת הלימוד.
רמקול אנושי
ג. מטבע הדברים, לא כל החכמים ניחנו בקול גבוה, ובפרט לעת זקנותם. אלו שקולם היה חלש, נזקקו לשירותיו של 'מתרגם', שכל תפקידו היה לשמוע את דברי הרב שנאמרו בלחש, ולאומרם בקול לתלמידים. ולאחר מכן, לשמוע את שאלות התלמידים ולהעבירם אל הרב. הרב מדבר בשקט, והמתרגם חוזר אחריו בקול. ולאחר מכן, יעביר אל הרב בקול נמוך, את שאלות התלמידים.
ה'מתרגם' צריך להעביר את דברי הרב במדויק, ובלי שום שינוי, אלא אם כן המתרגם עצמו הוא בר סמכא יותר מהרב, כגון שהוא אביו או רבו.
כשהרב מדבר אל המתורגמן, ומזכיר משהו ששמע מרבו או מאביו, עליו להקפיד על כבודם. לכן לא יזכירם בשמם הפרטי, אלא רק כך אמר אבא שלי, או הרב שלי. אך המתרגם יאמר את שמו הפרטי של אומר הדברים.
רוגע ועקשנות
ד. הרב ילמד את תלמידיו, עד שיבינו. ולא יכעס אם אינם מבינים. ולאידך, התלמידים צריכים לשאול שוב ושוב, עד שיהיו בטוחים שהבינו. ואם רבו כועס על שאלותיו החוזרות, ישיב לו בענווה, שעליו מוטל ללמוד את התורה, ומה יעשה אם דעתו קצרה, ואינו תופס מהר?!
המשך
ה. אין לתלמיד להתבייש, אם חבריו לומדים מהר יותר. ביישנות שכזו, עלולה לגרום שיגיע שוב ושוב ללמוד, ולא ילמד דבר.
ואם נראה לרב שתלמידיו מתרשלים ומזלזלים, חובה עליו לכעוס עליהם ולביישם.
אין לרב להיות 'חבר' מדאי של תלמידיו, לצחוק עמהם, ולאכול בפניהם. כי צריך שיפחדו ממנו, וכך ילמדו מהר וברצינות.
זמן לשאלות
ו. אין לתלמיד לשאול מיד כשנכנס ללמוד, וכן לא ישאל מיד כשנכנס הרב, אלא ימתין מעט ואז ישאל.
אין שואלים בנושא אחר, כדי שלא לבייש את הרב.
אך הרב מותר לו לשאול בנושאים אחרים, ומותר לו אף לנהוג כביכול באופן שגוי, או לומר דברים מוזרים, כדי לבדוק את תשומת לב התלמידים, ועד כמה הם זוכרים את מה שלימדם.
צורת השאלה
ז. התלמיד ישאל מתוך רגש של כבוד ויראה. ולא ישאל בעמידה, או ממרחק, או מעניין צדדי, שאינו ממש הנושא שבו הם דנים. וכן לא ישאל יותר משלושה הלכות.
גם הרב לא ישיב לתלמידו, בעמידה. כי אז דעתו אינה מיושבת דיה
מי קודם?
ח. כאשר שני תלמידים שואלים יחד, על הרב לענות תחילה על שאלה בתחום הלימוד, לפני שאלה בנושא אחר. וכן שאלה הלכתית למעשה, קודמת לשאלה תיאורטית. דבר שעבר במסורת (איש מפי איש, עד משה רבינו), קודם לדבר שנלמד מהפסוקים. ואילו דבר שנלמד מהפסוקים, קודם לחלק האגדה שבתורה, שיש בו אמנם עומק רב, אך אינו נוגע למעשה. גם שנלמד מסברא, קודם לחלק האגדה. אך דבר שתלוי במסורת, קודם למה שנלמד מסברא, כי פחות יש מקום לחשש שישכח.
כמו כן, על הרב להעדיף את שאלתו של חכם, לשאלתו של תלמיד. ושאלת תלמיד, לשאלת עם הארץ.
היו השואלים זהים ושאלותיהם זהות, רשאי המתרגם להקדים את מי שירצה.
שינה
ט. אין לישון במקום הלימוד, והישן שם שוכח את לימודו. כמו כן, אין לדבר שם דברים בטלים (ואפילו לומר 'לבריאות' למי שנתעטש), אלא דברי תורה בלבד. קדושת מקום הלימוד, גדולה מקדושת מקום התפילה.