הקדמה: האדם, הוא יצור חברותי מטבעו, והוא מושפע מאוד מהאנשים שסביבו. בפרק זה יסביר הרמב"ם, כיצד להנצל מסביבה שלילית, ובכלל כיצד להתנהג עם בני האדם.
סביבה
א. כל אדם, מושפע מאוד מאנשים אחרים, וממוסכמות חברתיות שמקובלות באותו מקום. לכן, על האדם להשתדל מאוד להתקרב לצדיקים, ולהתרחק מרשעים. ואם הוא נמצא במקום שהאנשים בו רשעים, עליו לעבור למקום שהאנשים צדיקים.
ואם אינו יכול לעשות זאת, בגלל מצב בריאותו, או המצב הבטחוני, או שכל המקומות שהוא מכיר, אנשיהם רשעים {והרמב"ם מוסיף: "כמו זמננו"!!! ללמדך שגם הרמב"ם עצמו לא ליקק דבש...}, יישב יחידי, ולא יתערב בסביבה.
ואם גם זה בלתי אפשרי, כי לא נותנים לגור במדינה, אלא רק למי שמתערב עם האוכלוסיה המקומית ונוהג כמותם, מוטב שייצא למדבר ולמערות, ואל יתנהג כמותם.
להתקרב
ב. בנוסף להמלצה הכללית (שבסעיף הקודם), לחיות בסביבה טובה, נצטווינו להידבק ככל האפשר עם לומדי התורה. להתחתן עם צאצאיהם, לאכול עמהם, לעשות עסקים איתם, ולהתקרב בכל דרך אפשרית.
אהבת ישראל
ג. מצווה על כל אחד, לאהוב כל יהודי, כאילו הוא חלק מגופו.
ממילא, הוא ישתדל לדבר עליו דברים טובים, וישתדל למנוע ממנו נזקים, ולגרום לו כבוד.
ולאידך, מי שנהנה מבזיון אחרים, אין לו חלק לעולם הבא.
אהבת גר
ד. גוי שהתגייר והפך ליהודי, מצווה לאוהבו כפליים, הן מצד היותו יהודי (ככל היהודים), ועוד מפני שהוא גר.
שנאת ישראל
ה. אסור לשנוא יהודי בלב, אם כי אין בית הדין מענישים על זה, כי אין בזה פעולה מעשית.
איסור זה, מתייחס לשנאה שבלב בלבד. ואינו כולל מי שפוגע בפועל ביהודי אחר (פיזית, או מילולית). כמובן, מבלי להפחית בחומרת מעשהו.
לא לשמור בלב
ו. כשאדם פוגע בחבירו, לעיתים נוח לנפגע להתעלם כביכול, ולשמור טינא בליבו. אך אין זו התנהגות נאותה. על הנפגע להבהיר מיד לפוגע, כי הוא פגע בו. ואם אכן הפוגע יבין את חומרת מעשיו ויתנצל, צריך הנפגע למחול ולסלוח.
תיקון טעות
ז.כיום רווחת השיטה, ש"איש באמונתו יחיה". כל אחד עושה מה שנראה לו, ואף אחד לא מתערב בחייו הפרטיים של חבירו. אך על פי תורה, צריכה להיות אכפתיות. וכשאדם טועה (בהתנהגותו כלפי אדם אחר, או כלפי ה'), צריך להשקיע מאמץ כדי להחזירו לדרך הטובה, כמובן בעדינות ובארבע עיניים, מתוך כוונה טובה. ואם זה לא עוזר, יש לדבר עמו שוב ושוב, אלא אם כן הדבר גורם למריבה, ולהרמת ידיים.
מי שיכול להדריך ולהוכיח את חבירו הטועה, ואינו עושה זאת, נושא באחריות מסוימת, על העבירות שעושה חבירו.
לא לפגוע
ח. גם מי שטועה, אין להעליבו ולפגוע בו, ואפילו אם הכוונה טובה.
בכלל, להעליב זו עבירה חמורה מאוד, והעובר עליה עלול להפסיד את חלקו בעולם הבא. על האדם להיזהר שלא להעליב אפילו ילד קטן, וכן לא יכנה לו שם מעליב.
וכל זה, בדברים שבין אדם לחבירו. אך מי שחוטא לה', ואינו שומע כשמסבירים לו בעדינות את טעותו, יש לעיתים לפעול נגדו בצורה נוקשה יותר, כדי שייטיב את דרכיו.
להתעלם
ט. בסעיפים הקודמים הוסבר, שאין לנפגע לשמור בליבו את כעסו. כעת נוסיף, שאם הנפגע אינו רוצה להוכיח את הפוגע, אלא מעדיף למחול לו מעצמו, ולא לרדת לרמתו של הפוגע, הרי זה טוב מאוד. רק לשמור טינא אסור.
אנשים רגישים
י. במיוחד, יש להיזהר שלא לפגוע ביתומים ואלמנות (ואפילו אם יש להם רכוש גדול), כי הם רגישים מאוד. לכן, יש לדבר עמהם בעדינות ובכבוד, ולא להכאיב להם (פיזית, או מילולית), וידאג לרכושם. ומי שפוגע בהם, עובר עבירה, ועונשו גדול.
אבל אם מכאיב להם לתועלת (כדי לחנכם), הרי זה מותר, ואף על פי כן יש להתנהג עימהם יותר בעדינות מאשר אנשים רגילים.
יתומים לעניין זה, היינו עד הגיל שבו ילד נהיה עצמאי, ודואג לצורכי עצמו בלי עזרה.