בס"ד

לא אג"ו כיפורים

מלשון שולחן ערוך (אורח חיים תכח, א; בעקבות דברי הטור שם):

"אלו הימים שאין קובעים בהם המועדים: לא אד"ו ראש־השנה, ולא גא"ו יום הכִּפורים, ולא זב"ד פורים, ולא בד"ו פסח, ולא גה"ז עצרת והושענא רבה, לא ג' חנוכה, ולא אג"ו צום אסתר, ולא בד"ו צום תמוז ואב".

"לא גא"ו יום הכיפורים" משמעותו: יום הכיפורים אינו יכול לחול בכל יום מימי השבוע, אלא בארבעה ימים מתוך שבעת ימי השבוע, והם ב', ד', ה', ז'. ולעולם לא יחול בימי א' ג' ו'.

לפי ההבנה הפּשוטה, כלל זה (כמו שאר הכללים שציטטנו) נגזר מהכּלל הראשי - "לא אד"ו ראש": ראש־השנה (היום הראשון שלו, הוא א' בתשרי) לא יחול בימי א', ד' ו־ו'. התאריך של יום הכיפורים (יש קוראים לו בקיצור יום כיפור, אך במקורות תמיד: יום הכיפורים) הוא י' בתשרי, שָׁבוּעַ ו-2 ימים אחרי א' בתשרי. כשנוסיף 2 על ימי אד"ו, נקבל גו"א = אג"ו = גא"ו.

אך לפי הנראה בסוגיות התלמוד, נראה שהטעם והמקור ל'פסילת' שניים משלושת הימים ה'פסולים' הוא דווקא יום הכיפורים עצמוֹ - כדי שלא יחול סמוּך לשבּת, שרֶצֶף של שני ימי־שבּתון חמוּרים בעייתי מפני קלקול הירקות (והמזון) וקבורת המתים (עי' ר"ה כ. וסוכה נד:). לכן לא א"ו יוה"כ. לעומת זאת יום ג' 'נפסל' ליוה"כ מִסיבה אחרת - מפני הושענא רבה (כ"א בתשרי), שלא יחול בשבת, שאז תתבטל מצוַת העֲרָבָה (עי' סוכה מג:). אך לדעת רמב"ם (הלכות קידוש החודש ז, ז) אין אלו הטעמים האמִתיים ל'פסילת' ימים, והטעם הוא אסטרונומי ואינו קשור ליום הכיפורים (והמפרשים התלבטו כיצד לפרש את דבריו ואת היחס שביניהם ובין הסוגיות, ואכמ"ל).

מדוע בטור ובשו"ע מסודרים ימי השבוע שלא כסִדרם - "לא גא"ו"? הרי לגבי ראש השנה ("לא אד"ו"), פסח ("לא בד"ו") ושאר המועדים הנזכרים בסעיף זה, מוזכרים ימי השבוע כַּסֵּדֶר! גם ביחס לתענית אסתר (י"ג באדר): "ולא אג"ו צום אסתר"; למה לגבי יוה"כ הסֵּדר שונה? ובאמת לשונו של רבי אברהם אבן עזרא בסדר־העִבּוּר שלו (שער א, הקביעות) "ולא אג"ו יום הכפורים". למה בטור ובשו"ע כתבו "לא גא"ו"?

צוּרה זו מכוונת להבליט שביום־הכיפורים במיוחד, יום חיתום הדין, 'לא גאו', אין שייכת גאווה, ו"כמה דכייף איניש דעתיהּ טפי מעלי" (ככל שהאדם מַשפיל דעתו - מוטב. עי' ר"ה כו:).

ומצאנו גם פרפרת נאה בעניין זה:

המשנה במסכת כלים (יז, יד) מְסדרת את ששת ימי הבּריאה לפי אפשרות טומאת הכֵּלִים הנעשׂים מן הנוצר בהם (ר"ש, רע"ב, תפא"י אות קז, אך עי' פהמ"ש לרמב"ם ותוי"ט) - "ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה", הארץ, ממנה יוצרים כלי חרס והם מקבלים טומאה; ביום שני הָרָקִיעַ ואין בו טומאה, בשלישי הצמחים ויש טומאה בכלי עץ, ברביעי המאורות ואין טומאה, בחמישי דגים ועופות ואין מהם טומאה (מלבד ביצת העוז וכו', ומדרבנן, רע"ב); "וכל שנברא ביום הששי טמא" - בהמות, שרצים, והאדם (כלים שנעשו מֵעצמותיהם טמאים, ר"ש, רע"ב, תפא"י קיז וע"ש). ע"כ. אך מה כוונת המשנה ללמֵּד בכל זה? כך שואל בתפארת ישראל (שם).

ובאמת יש להבחין: הימים שיש טומאה מֵהנברא־מֵהם הם ימי אג"ו, אשר לא יחול בהם יום הכיפורים, יום שהוא "לְטַהֵר אֶתְכֶם... לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" (ויקרא טז, ל). וכבר הובא כן בשו"ת מים חיים (לר"ח רפפורט, ח"א אוצרות חיים פר' מצורע) בשם ר' יצחק אייזיק מִקוריץ בעל ברית כהונת עולם; וכ"כ רבי משה ליב שחור בספרוֹ אבני שֹׁהַם (ויקרא שם).