מנגינות לשירת ההַלֵּל

בעיקר לבתי־כנסת המתפללים בנוסח עדות־המזרח / מעורב. כאן בס"ד מוצעוֹת מנגינות שונות לקטעי ההלל; כדי לעורר את הציבור לזמר את ההלל ולשבּח לקב"ה יחד בשמחה ובטוב לבב. נבחרו בעיקר מנגינות מֻכָּרוֹת, זריזוֹת וקִצביות, המעוררוֹת את הציבור להשתתף ומאידך אינן מכבידות עליו. לרוב קטעי ההלל ניתנו מספר מנגינות אפשריות, כדי לאפשר בחירה וגיוון.

בדף: מנגינות להלל 

אפשר להוריד גם בקישור זה (קובץ PDF).

תאריכֵי פטירת ה'רִאשׁוֹנִים לְצִיּוֹן' על סדר ימי השנה

"כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר־ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיה ב, ג; מיכה ד, ב; עי' ברכות סג.:). ואמרו חז"ל: "חביבה עלַי כת קטנה שבארץ ישראל יותר מסנהדרין גדולה שבחוצה לארץ" (ירושלמי סנהדרין א, ב; הביאוֹ רבנו חננאל סנהדרין יג:, וכן רבנו בחיי ויקרא כג, ד, ע"ש).

ואמרו (סנהדרין יא:): "תנו רבנן: אין מְעַבְּרִין את השנים אלא ביהודה... אמר קרא (דברים יב, ה) 'לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה': כל דרישה שאתה דורש לא יהיו אלא בְּשִׁכְנוֹ של מקום". וידועה דעת רמב"ם (ספר המצוות, עֲשֵׂה קנג), שאפילו תָּקְפּוֹ של הלוח הקבוּע שלנו, תלוי בבית־הדין שבְּארץ־ישראל, 'בשִׁכְנוֹ של מקום'.

בזמן מסוים (מקובל לומר שלפני כ-360 שנה) הוּחַל להיקרא החכם שעמד בראש חכמי ירושלים 'ראשון לציון'. קהילה ירושלמית זו, שברֹאשהּ עמדו גדוֹֹלֵי עולם, שמרה במשך דורות רבּים על הנציגוּת היהוּדית 'בשִׁכְנוֹ של מקום'.

לעתים נדמה כי ענוותנותם המופלגת של חכמי ירושלים עמדה להם להישאר בהצנע ובלא־פרסום גם אצל כותבֵי הזמנים. אף שהיו גְּדוֹלֵי עולם, שמותיהם של רבים מחכמי העיר ומה'ראשונים לציון' אינם שְׁגוּרִים בפי כֹל כפי שהיה נראה לצַפּוֹת.

דבר קטן שנוּכל לעשות כאן הוא להזכיר את שמותיהם ואת תאריכי הפּטירה שלהם, על סדר חדשֵׁי השנה.

ייחדנו לזה דף נפרד - תאריכֵי פטירת 'רִאשׁוֹנִים לְצִיּוֹן' על סדר ימי השנה

סדר ספירת העומר

סדר ספירת העומר כמנהג ק"ק ספרדים ועדות המזרח. ניתן גם להורדה ולהדפסה.

כולל מזמור "למנצח בנגינות" בצוּרת המנורה, עם מִסְפּוּר התיבות ועם מִסְפּוּר אותיות פסוק "יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ" לכל ימי הספירה.

בדף: ספירת העומר 

אפשר להוריד גם בקישור זה (קובץ PDF).

תחנון במנחה י"ג באייר

בפסח שני עצמוֹ, יום י"ד באייר, אף שאין הדבר מוזכר בשו"ע (או"ח קלא, ו), ובעבר לא היה מוסכם (עי' בית יוסף שם), פשט המנהג שלא לומר תחנון, לא בשחרית ולא במנחה (וע"ש פמ"ג טו, שערי־תשובה יט, פסקי תשובות כו; ועי' עבודת אפרים ח"ב פרק כד אריכוּת גדולה בזה), כפְרט אחד מתוך רשימת־הימים שהִתגבשה סמוּך לזמננו.

לגבי מנחה שלפניו, י"ג באייר, רוב האשכנזים נוהגים לומר תחנון (וכמופיע בלוח א"י להרב טיקוצ'ינסקי, ועוד); וטעמָם מבואר, שעיקרוֹ של קרבן פסח־שני הוא בין־הערביים במוצאי י"ד באייר, ומה העניין להימנע מִתחנון זמן כ"כ רב (יממה ומעלה) לפני כן? ומֵאחר שֶׁאפילו פסח־שני עצמוֹ לא נזכר בשו"ע בעניין זה, 'הבו דלא לוסיף עלהּ' את מנחה שלפניו.

אמנם אצל עדוֹת־המזרח, המנהג כמעט אצל כולם (ר' להלן) שלא לומר. וכ"כ רא"ח נאה בשנות חיים (יט, ה). והטעם למנהגֵנו, נראה לומר, שֶׁאַף שביסוד־קביעתוֹ ה'יום־טוב' הוא בסוֹפוֹ (של יום י"ד), נעשה י"ד עצמוֹ כולו כיו"ט, וממילא אין תחנון במנחה שלפניו, ככל שאר הימים־שאין־אומרים־בהם־תחנון־מֵחמת־עצמָם, שגם במנחה שלפניהם אין אומרים (לפי הנהוג כַּיום). ודומה לזה ח' באב, ערב תשעה־באב, שאין אומרים תחנון במנחה מפּני תשעה באב הנקרא מועד (שו"ע תקנב, יב), ואע"פ שזמן הַצָּתַת בהמ"ק הוא בסוף יום ט', "סמוּך לחשיכה" (תענית כט.), רחוק ממנחה של יום ח'.

וכן ברוּר מדברי הרב חיד"א בסִפרוֹ קשר גוּדל (יט, יז-יח): "אלו הימים שאין נופלים על פניהם... ולא ב־י"ד באייר... כל יום שאין נופלים על פניהם אין נופלין ג"כ במנחה שלפניו חוץ מער"ה ועי"כ". וכן סתימת הרב מרדכי אליהו בסידורו שאין אומרים. וכן בסידור איש מצליח. וכן סתימת רוב הסידורים הספרדיים (לכל־הפּחות עד לפני שנים לא־רבות). המקור הקדמון לזה, כנראה, הוא בסידור חמדת ישראל לרבי שמואל ויטאל בנו של רבי חיים ויטאל (דף עה:) וז"ל: "אלו הימים שאין נופלים על פניהם... י"ג באייר במנחה, י"ד באייר שהוא פסח שני..." (מובא בשער יששכר לאדמו"ר ממונקאץ', אייר תחילת מאמר פִּסחא זעירא, "ואין אַחַר דברי רבינו האריז"ל כלום" [ושם ובאות יב דן באורך לגבי יום ט"ו באייר]).

וכן נראה שהכריע הראשל"צ בילקוט יוסף (סי' קלא הערה לז. שם למעלה כתוב שבכל יום שא"א תחנון א"א במנחה שלפניו חוץ מער"ה ומעריוה"כ, וכתב לגבי נידוננו לעיין בהערה. ובהערה הביא שיש לחקור מה טעם הפטור במנחה וכו' והביא חילוקי מנהגים ולא כתב להכריע. אך במק"א כתב את הכּלל שבעניין תחנון הולכים לקולא). ועתה אמרו לי (התשפ"ו) שאמר כן בפירוש בפינת ההלכה ברדיו.

וכן הרב מאיר מאזוז בשו"ת מקור נאמן (ח"א סי' תעה): "ומכל־מקום מנהג הספרדים שלא לומר תחנון ג"כ מיוסד על אדני פז, שכּן ראיתי בשם סידור חמדת ישראל למהר"ש ויטאל ועוד" (וכן בירחון אוֹר תורה סיון התשנ"ח עמ' תרלז הערה 3); והאריך בטעם הדבר (אוֹר תורה אייר התשמ"ט סי' קכו). וכן סָתמוּ בלוח דינים ומנהגים אהבת שלום (התשפ"ו והערה 60); וכן בלוח דינים ומנהגים היכל שלמה (התשפ"ו) במנהגי הספרדים; ואצל האשכנזים כתבו שיש אומרים ויש שאינם אומרים.

לעומתם, כתב הראשל"צ הרב דוד יוסף בהלכה ברורה (בירור הלכה ס"ק מא) שאומרים תחנון, שיום פסח־שני עצמוֹ אינו מוסכם והָבוּ דלא לוסיף עלהּ; וכתב שהסכים עמו אביו הראשל"צ. וכ"כ בסתמא אחיו הרב אברהם יוסף (תשובה בעניין פסח שני בעלון הידברות פרשת תצוה התשפ"ב). גם הרב דֹּב ליאור הביא דברי לוח א"י, והוסיף ביאור (שכּתבנו למעלה), וסִיים: "ולכן כל הָעֵדוֹת צריכוֹת לומר תחנון" (תשובה שפורסמה בעיתון בשבע, 1193, י"ג באייר התשפ"ו, עמ' 50). ובשו"ת מבשרת ציון (ח"ב סי' פג), הֶאריך הרב בן־ציון מוצפי והסיק: "נֶחלקו הפוסקים... והמקילים שלא לאומרוֹ יש להם על מה שיסמוכו". אך כנראה אין זו דעתו לכתחילה, שבַּסידור לפי פסקיו קול ציון (סידור מנחה וערבית [התשפ"ד] עמ' סג), נכתב לגבי פסח שני ול"ג בעומר וט"ו בשבט, לומר במנחה שלפניהם. והוא כמנהג לונדון ואמשׂטרדם שהביא רש"ט גאגין בכתר שם טוב (ח"א [התרצ"ד] עמ' עב-עה), ושם הזכיר גם לגבי ט"ו באב שלא נתפרש בסידור הנ"ל [ולא ראיתי מי שנוהג כן כיום, לומר במנחה בערבֵי ל"ג בעומר, ט"ו באב וט"ו בשבט]. ובכתר שם טוב סִיים כמנהגֵנו: "אבל בא"י ואסמ"ת (=ארץ־ישראל סוריה מצרים תוגרמה) גם באלו אין נע"פ (=נופלים על פניהם) במנחה שלפניהם" (והִסביר, הע' קטז: "משום כבוד היום שלאחריו", ע"ש; ובעמ' עה הוסיף: "ואולי יתכן לומר שכּשאין נע"פ במנחה יֵדעו הצבור כי חג יהיה לנו... ועוד, שהנפילת־אפּיים היא רשות"; ע"ש). ולא הִזכירוּ את דברי מהר"ש ויטאל וקשר־גוּדל הנ"ל.

ועי' שו"ת שפתי דעת לרבי משה יעקב חפוטא (או"ח ס' יד): נהגנו שלא לומר; ואין לעשות מזה מחלוקת ואגודות (הביא את הראָיה הנ"ל מהרב חיד"א). וע"ש.

עתה בינותי בספר עבודת אפרים הנ"ל לרבי אפרים פישל שטיין (ח"ב סי' כד עלֶה ב) שהאריך בזה, והביא מחכמי האשכנזים שהִסכימו למנהגנו שלא לומר במנחת י"ג באייר: שו"ת ברוך השם (ברדיצ'וב התרמ"א, או"ח סי' כב); זכרון יהודא מנהגי מהר"ם א"ש; לוח דבר יום ביומו (וע"ש שהביא מדברי האומרים שיש לומר תחנון, כמנהג רוב האשכנזים: שו"ע הרב, בהוספות; דברי שאוּל יוסף דעת, חי' על יו"ד סי' תא; הליכות שלמה לרש"ז אוירבך, יא, ד; שו"ת חיי הלוי לרבי יוחנן סג"ל ווזנר, ח"ב טו, ה; ועוד, ע"ש).

לסיכום: מנהג בני עדוֹת המזרח שלא לומר תחנון במנחת י"ג באייר, יסודתו בהררי קודש (מהרש"ו בשם האריז"ל; הרב חיד"א).

"קְדֹשִׁים יִהְיוּ" בקריאת פרשת אמור בשבת־במנחה ובשני ובחמישי

בשבת פרשת קדושים, במנחה (קריאת ראשון של פרשת השבוע הבּאה - פרשת אמור), הֵעיר בלוח דבר בעתו (התשע"ח) על ההפסקה לכהן ("וְהָיוּ קֹדֶשׁ", כא, ו) ועל הבעיה שבַּהתחלה ללוי (שאינו מתחיל בדבר טוב). ויש להוסיף בזה, כי אצל עדוֹת המזרח יש מנהג לחזור ללוי פסוק אחד (לקרוא שוב "קְדֹשִׁים יִהְיוּ"), כדי להתחיל לו בדבר טוב.

בצעירותי, הוֹרני לעשות כן החזן ובעל־הקְּריאה הנעים רבי אליהו פנירי ע"ה (נלב"ע ט' בטבת התשס"ט, יהיו הדברים לעילוי נשמתו הטהורה, תנצב"ה). מאוחר יותר בינותי בספרים ומצאתי שכּתב כן הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל בהערותיו לקיצור שו"ע (מהדורתוֹ, סימן כג הערה יד; וכן בסידורוֹ 'קול אליהו'). וכ"כ הרב חיים דוד הלוי זצ"ל ב'מקור חיים' (כרך ג, סימן קכד, ט) בשם מנהג ירושלים. וכן כתבו בסידור תפִלת רפאל, בהוצאת חברת אהבת שלום; וכן בסידור דרכי אבות (נוסח יהודי מרוקו). וכן בתיקון קוראים איש מצליח (מהדורות התש"ע, התשע"ט) וסִיימוּ "וכן הוא מנהג ארם צובה", וכן הובא בסידור תפילה לדוד השלם, נוסח ספרדים וע"מ של הוצאת ארטסקרול (ה'תשפ"ב), ובסידור קול ציון לפי פסקי הרב בן־ציון מוצפי (התשפ"ד), ובסידורים נוספים.

[בדומה לזה זכוּר לי, אך יותר במעומעם, שנהגנו בדומה לזה בפרשת דברים, בשבת, שמסיימים לכהן "ויברך אתכם כאשר דִּבֶּר לכם" ( פס' יא), וללוי חוזרים וקוראים אותו פסוק כדי שלא להתחיל לו ב"איכה אשא". ולאחרונה מצאתי בתיקון קוראים סימנים החדש (ה'תשע"ט), שהעירו בצד הגליון ('מענה לשון') שיש נוהגים כן: "יש מבּני אשכנז שנהגו...". ע"ע מה שליקטו בזה בתורת הקורא (גליון 159, דברים התשע"ו, הערה ב).]

"ולכפרת פשע"

ברוב עדות ישראל נהוג להוסיף בשנה מעוברת, בבקשת "חַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה" שבמוּסף של ראש חודש, את הביטוי "וּלְכַפָּרַת פֶּשַׁע" (אשכנזים: פָּֽשַׁע; צוּרת הֶפסק; כמו גֶּפֶן-גָּפֶן. כמובן, מילה זו נהגית מלעיל, בכל אופן; ויש סידורים שסימנו גם את "וּלְכַפָּרַת" במלעיל, מדין 'נסוג אחור'). תוספת זו מספר טעמים לה, ולגבי מועד אמירתהּ מצאנו לא פחות מ-5 מנהגים. כיום, רוב האשכנזים נוהגים לאמרהּ עַד ר"ח אדר ב', ורוב הספרדים - בכל חדשי השנה המעוברת.

קיצור נמרץ של השיטות: