בס"ד, סיון התשפ"ה

עֲצֶרֶת

שאלה:

בתורה כתוב "עצרת" (ויקרא כג, לו) והכּוונה ליום השמיני של חג הסוכות (שאנחנו קוראים לו "שמיני עצרת").

אבל עיון במשניות מוביל למסקנה ש"עצרת" הוא דווקא חג השבועות (למשל: ביכורים, פרק א משניות ג, ו, י).

א"כ, מה באמת המשמעות של המילה?

תשובה:

מִלָּה מקראִית עשויה לקבּל משמעות שונה, נרחבת או מצומצמת, בלשון חז"ל בימי בית שני ואילך. חז"ל כבר עמדו על תופעת הפּער בין לשון המקרא ובין לשון חז"ל: "לשון תורה לעצמהּ לשון חכמים לעצמן" (ע"ז נח: חולין קלז:). האם זה ההסבר במקרה שלנו? אין הכרח שזה ההסבר היחיד.

"עֲצֶרֶת" במקרא: יום־טוב אחרון

במקרא, הביטוי "עֲצֶרֶת" בדרך־כלל מתייחס ליום־החג שבְּסיומוֹ של חג הסוכות - 'שמיני עצרת', כ"ב בתשרי. בתורה מופיע הביטוי פעמיים בהקשר זה, ובספרֵי הכתוּבים פעמיים נוספות.

1. "בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֡י מִקְרָא־קֹדֶשׁ֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם וְהִקְרַבְתֶּ֨ם אִשֶּׁ֤ה לַֽה֙' עֲצֶ֣רֶת הִ֔וא כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ" (ויקרא כג, לו);

2. "בַּיּוֹם֙ הַשְּׁמִינִ֔י עֲצֶ֖רֶת תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ" (במדבר כט, לה);

3. "וַיַּֽעֲשׂוּ־חָג֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁמִינִ֛י עֲצֶ֖רֶת כַּמִּשְׁפָּֽט" (נחמיה ח, יח);

4. "וַיַּעֲשׂ֛וּ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י עֲצָ֑רֶת כִּ֣י| חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֗חַ עָשׂוּ֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים וְהֶחָ֖ג שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים" (דבהי"ב ז, ט. הקמץ ב־צָ' מוכתב מִצוּרת־ההפסק של המילה, המנוקדת בטעם ה'אתנח', כמקובל במלים רבות במקרא).

ופעם אחת הביטוי מתייחס לשביעי של פסח, כ"א בניסן: "וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י עֲצֶ֙רֶת֙ לַה֣' ﭏֱֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תַֽעֲשֶׂ֖ה מְלָאכָֽה" (דברים טז, ח). מעניין, שכּאן ה"עצרת" היא "לה' אלקיך", לעומת "לכם" שנאמר בשמיני־עצרת (ועי' להלן במובא בס"ד בשם פרי צדיק ובשם וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ).

המשותף לשני ימים־טובים אלו הוא הֱיוֹתָם 'יו"ט אחרון' בסיומו של חג ארוך (סוכות, פסח). חג השבועות, לכאורה, אינו סיומם של ימי חג ואולי מפּני כך לא נקרא במקרא "עצרת" (וראה להלן).

משמעוּת הביטוי במקרא

לַמשמעות המקורית של הביטוי "עֲצֶרֶת" נאמרו פירושים שונים. לעתים נראה שהוא ביטוי מקביל ל"חג", אולי עם משמעוּת־נלווית מסוימת (כגון: עמוס ה, כא. וראה בקונקורדנציה לתנ"ך).

(1) רש"י פירש (ויקרא שם) שהיא לשון עיכוב: "עָצַרְתִּי אתכם אצלי כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך־וכך ימים, כיון שהגיע זמנן להִפטר - אמר: 'בָּנַי! בבקשה מכם, עַכְּבוּ עִמִּי עוד יום אחד, קשה עלי פרֵידתכם'". וכן "נֶעְצָר" = מעוכב (מצודת ציון ש"א כא, ח). ה'עיכוב' המדובר מתייחס לימי החג החוֹלפים; וגם במַהוּת העיכוב עצמוֹ, בהקשר זה, יש מקום לדקדק, וכפי שכּתב רבי יעקב צבי מִקלנבורג בפירושׁוֹ הכּתב והקּבלה (שמות כג, יד; ושוב בפירושיו לוַיקרא שם, ולבמדבר שם שהאריך): "ויום אחרון של כל יום טוב נקרא עצרת (אנהאלטספעסט), שגם אחר עֲבוֹר המועד ונשוב בימי חול ומעשה - לא נֶרֶף מלהחזיק בידינו ומלעכּב בנפשותינו הַלִּמּוּדִים היקרים שהתרגלנו בהם בימי המועד" (ועיין עוד פירושוֹ לדברים טז, ט, על הקּשר שבּין הביטוי "עצרת" ובין המושג "שבועות" שהוא "הוֹראת השבוי ומוּסר הרוחני").

(2) במקום אחר (דברים שם, מדובר בשביעי של פסח, ופחות מַתאים המּשל למלך שנאמר במקוֹרוֹ על סוכות בסוכה נה:) רש"י כתב שני פירושים אחרים. האחד - "עֲצור עצמך מן המלאכה" (וכ"כ בפרשת פינחס, בפירוש ראשון). וכ"כ רשב"ם (ויקרא שם). ולפי זה "עצרת" לשון מְנִיעָה (אולי: איפוק), או, באופן ממוקד יותר, מניעת מלאכה. בדומה לזה בפירוש רבי אברהם בן עזרא (ויקרא שם): "כמו 'נֶעְצָר֙ לִפְנֵ֣י ה֔'' (שמואל־א כא, ח), שיהיה בטל מכל עסקֵי העולם". ורבנו עובדיה ספורנו הוסיף (ויקרא כג, לו, ר' להלן) ש"עצרת" אינהּ שביתת־מלאכה בלבד אלא בצירוף עבודת הקודש (קרבנות, תורה, תפילה).

(3) הפירוש השני שכּתב רש"י (בדברים) - לשון אסיפה, כינוס: "דבר אחר: כנופיא של מאכל ומשתה, לשון (שופטים יג, טו) 'נַעְצְרָה־נָּ֣א אוֹתָ֔ךְ'" (ועי' אבן עזרא ויקרא שם). וכן מורה התרגום, שמתרגם בכל מקום "עצרת" - "כְּנִישִׁין" או "כְּנִישׁ", לשון אסיפה (העיר בזה בהכתב־והקבלה דברים ט, י). וכך הִסביר בשׂפת אמת (במדבר, שבועות תרס"ג; וע"ש תרמ"ה).

(4) לשון מלכוּת, שלטון - רבנו בחיי (במדבר שם): "ועל דרך הַקַּבָּלָה: 'עצרת' זו כנסת ישראל, כי שם נעצר הכל, והוא לשון מלכוּת, כמו (שמואל־א ט, יז) 'זֶ֖ה יַעְצֹ֥ר בְּעַמִּֽי', וכן (שופטים יח, ז) 'יוֹרֵ֣שׁ עֶ֔צֶר'".

גם רמב"ן (ויקרא שם), אחרי שציטט את דברי רש"י, כתב שה"עצרת" מכוון לעַם ישראל: "ועל דרך האמת, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ (שמות כ יא), ויום השביעי הוא שבּת ואין לו בן־זוג, וכנסת ישראל היא בת־זוגו, שנאמר 'ואת הארץ', והנה היא שמינית". וכדברי רבנו בחיי הנ"ל. ואולי משמעוּת זו נוצרה מתוך המשמעוּת הקודמת (3) - לשון אסיפה וכינוס, וכמו שכּתוב (דברים לג, ה): "וַיְהִ֥י בִֽישֻׁר֖וּן מֶ֑לֶךְ בְּהִתְאַסֵּף֙ רָ֣אשֵׁי עָ֔ם יַ֖חַד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל".

נראה שמתוך חלק מן המשמעויות שלמעלה (בעיקר הראשונה והשלישית), באים דברי רמב"ן (דברים שם), שהביטוי "עצרת" מצביע על קשר, על רציפוּת, עִם ימי החג הקודמים, לָעניין האמור בסמוּך לוֹ: לגבי שמיני־עצרת כתוּב הקרבן, "לומר שהוא נֶעְצָר על הימים הראשונים בהקרבת הָאִשֶּׁה", ולכן הפּסוּק הִשלים מיד והִזכיר את איסור־המּלאכה. את הביטוי "עצרת" שלגבי שביעי של פסח הסביר רמב"ן (שם), בהמשך לאכילת־המַּצּוֹת "שתהיו עוד נֶעצרים לפניו לאכול המצות", וגם כאן נצרך הכּתוּב להשְׁלים ולהזכיר את איסור־המלאכה (ועי' אברבנאל ויקרא שם, שגם הוא עמד על היחס שבּין שמיני עצרת ובין שביעי של פסח).

ורבנו עובדיה ספורנו (ויקרא שם), ביאר את הטעם לשם 'עצרת' ביחס לשני הימים־הטובים הנזכרים, אחרי שהִבהיר ש"עניַן העצירה הוא לא בלבד לשבות ממלאכת הדיוט, אבל היא עִם זה אזהרת עמידה איזה־זמן במקומות הקֹּדש לעבוד במקומות ההם את הﭏ יתברך בתורה או בתפִלה או בעבודה"."אמר אם כן שזה היום אַחַר חג הסֻּכות אשר בו שָׁלְמוּ כל שׂמחוֹת הרְגָלִים הוא קודש להיות יום עצרת שיעצרו במקומות הקודש ותהיה שמחתו שמחה של תורה ומעשים טובים, כאמרוֹ 'ישמח ישראל בעושיו' (תהלים קמט, ד)". וכן: "ובִהיות שביום שביעי של פסח נעצרו ישראל עם משה יחדָּו לשורר לﭏ יתברך, כאמרוֹ 'אז ישיר משה ובני ישראל' (שמות טו, א) קִדַּשׁ אותו־היום להיות עצרת לה'" (ושם התייחס גם לחג השבועות, ובע"ה נביא מִזה להלן).

"עֲצֶרֶת" בחז"ל: חג השבועות

בדברי חז"ל (משנה, תלמודים, מדרשים), נמצא שהכינוי הַסְּתָמִי "עצרת" כוון דווקא לחג השבועות, כשם שסתם "חג" הוא חג הסוכות (כמו במסכת שקלים א, ג). כגון:

1. "עד אימתי חוֹרשין בשדה האילן ערב שביעית?... ובית הלל אומרים: עד העצרת" (שביעית א, א)

2. "אנשי הר צבועים הביאו בִּכּוּרֵיהֶם קודם עצרת, ולא קִבלו מהם" (חלה ד, י; ביכורים א, ג)

3. "בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה: בפרוס הפסח, בפרוס עצרת, בפרוס החג" (שקלים ג, א)

4. "בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבוּאה, בעצרת על פירות האילן..." (ראש השנה א, ב)

וכן מצאנו (ר"ה ו: ותמורה יח:): "כל היכא דתני 'פסח' תני 'עצרת'".

"עצרת" - לשון תרגום

מקור מעניין לשֵּׁם "עצרת" ביחס לחג השבועות, מובא במדרש לקח טוב - פסיקתא זוטרתא (ר' טוביהו ב"ר אליעזר, ראשית תקופת הראשונים), בפרשת פינחס (ד"ה וביום הבכורים), על הפּסוק (שם כח, כו): "וּבְי֣וֹם הַבִּכּוּרִ֗ים בְּהַקְרִ֨יבְכֶ֜ם מִנְחָ֤ה חֲדָשָׁה֙ לַה֔' בְּשָֽׁבֻעֹ֖תֵיכֶ֑ם מִֽקְרָא־קֹ֨דֶשׁ֙ יִֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַֽעֲשֽׂוּ". "חזרתי על כל עִנְיְנֵי המועדוֹת ולא מצאתי חג שבועות שנקרא 'עצרת'; ורבותינו ז"ל קראו בכל מקום 'עצרת' לחג השבועות, והוא לשון תרגום, דאמר אנקלוס הגֵּר: 'בְּעַצְרָתֵכוֹן'".

וכן כתב החזקוני (שם); וכן הכּתב־והקבלה (דברים טז, ט).

במקום אחר, חיבר בעל הכתב והקבלה (דברים ט, י, ע"ש) את הדברים עם משמעוּת "עצרת" הידועה וכפי שהיא בתרגום (וכמובא לעיל) - אסיפה, כינוס, וכפי שנקרא יום מתּן־תורה "יום הַקָּהָל" (שם; י, ד; יח, טז): "והיה נראה לומר שסמכו רז"ל בקריאת שֵׁם 'עצרת', על מה שמצאנו בתורה שנקרא יום מתן תורתינו בשלשה מקומות בשם 'יום הקּהל', ומזה הִרשו להם רז"ל לקרוא את יום זה בשם 'עצרת'; שהוא גם כן לשון קְהִלה ואסיפה, כמו 'ביום השמיני עצרת' תרגום 'עצרת' 'כנישין'" (וע"ש שתמהּ מדוע קרא משה רבנו למתּן־תורה "יום הקּהל", וביאר: "לזה קרא משה את יום מתן־תורה בשם פשוּט, 'יום הקהל', בכדי להִמנע מלעורר על שבח עצמוֹ").

הסברים נוספים לשם "עצרת" ביחס לחג השבועות, נביא בס"ד להלן.

מדוע התורה לא קראה לחג־השבועות "עצרת"?

כזכור, במקרא לא נמצא הביטוי "עצרת" ביחס לחג השבועות. מדוע? יש מן המפרשים שדנו בזה, והִסבירוּ -

(1) התורה לא קראה לחג השבועות "עצרת" כי הוא יום אחד בלבד, ו"עצרת" אמור להיות קשוּר עם ימי החג שקדמוהו (אברבנאל, ויקרא כג; וכמובן מפירושי רמב"ן דלהלן, הכּתב והקבלה שהבאנו, ועוד). "כי לפי שהיה חג השבועות יום אחד לבד, לא היה ראוי לומר בו 'עצרת', כי הוא שֵׁם נֶאמר על היום השביעי מהחג אִם לישיבה בירושלם ואם להיות נעצר בו גם כן איסור החמץ וחג המצות כשאר ימי החג" (מלשון אברבנאל, וע"ש).

(2) וי"א שחג השבועות ראוי להיקרא "עצרת" מפני "שהיה יום החמִשים ליציאת מצרים יום מתן תורה אשר בו נעצרו ישראל יַחדָּו לעבודת האל יתברך", "אמנם בתורה לא הוזכר אותו היום בזה השם כלל, וזה מפני שקלקלו ישראל את המושג בעצירתם 'וַיתנצלו את עֶדְיָם מֵהַר חורב' (שמות לג, ו)" (רבנו עובדיה ספורנו, ויקרא שם).

(3) בתורה תמימה (דברים פרק טז הערה מט) הביא ממדרש חזית (לשה"ש ז, ב) ש"ראויה היתה העצרת של חג־[הסֻּכות] שתהא רחוקה מחג חמשים יום כנגד העצרת של פסח...", ומכאן שחג השבועות "בעיקרוֹ אינו חג לעצמוֹ אלא רק המשך ועצרת לחג הפסח. ומה שלא קראה אותו התורה בשם זה - אולי כדי להבדילוֹ מִשֵּׁם 'עצרת' של שביעי־של־פסח שנקרא ג"כ עצרת".

עוד הִקשה, מדוע חכמים עָזבו את השמות שהתורה קראה לחג השבועות וקְראוהו "עצרת"? והשיב: כי החורבן והגלות הפכו את המושגים "חג הקציר" ו"יום הביכורים" לבִלתי־מעשִׂיים.

(4) בפרי צדיק (ויקרא, לחג הפּסח) חידד בשם האריז"ל משמעוּת נוספת לשם "עצרת", ומתוך כך ביאר מדוע חג השבועות לא נקרא כן במקרא: "והאר"י הקדוש ז"ל כתב ד'עצרת' הוא לשון קליטה, שהקדושּה נקלטת אז. ויִתכן דקדושת הפסח מצד ישראל עיקר הקליטה בחג שבועות, ומשום הכי נקרא בלשון חכמים שבועות 'עצרת'. וכמו כן בשמיני־עצרת הוא 'עצרת לכם' קליטת קדושת חג הסוכות, מה שאין כן מצד ה' יתברך נקרא שביעי של פסח 'עצרת לה' ﭏהיך', שהיה צופה תיכף בשביעי של פסח שכבר נקלטה הקדושה דחג הפסח...".

חג השבועות כסיומו של חג הפּסח

ולגבי מה שהבאנו לעיל, ש"עצרת" מְבטא גם קשר עם ימֵי החג הקודמים - מדוע קראו חז"ל לחג־השבועות, שהוא יו"ט בודד ללא חג קודם לו, "עצרת"? מפורסמים בזה דברי רמב"ן (ויקרא שם), שחג־השבועות הוא בעצם יו"ט אחרון לפָסַח רבתי, שמיני שאחרי 7 השבועות:

"וצִוָּה בחג המצות... וּמָנָה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי 'עולם', וקִדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הַסְּפוּרִים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג. והוא יום מתן־תורה שהֶרְאָם בו את אִשּׁוֹ הגדוֹלה ודבריו שמעו מתוך האש. ולכך יקראו רבותינו ז"ל בכל מקום חג־השבועות 'עצרת', כי הוא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן".

אפשר לצרף לזה את מה שהִסביר בבני יששכר (סיון, מאמר ג שם החג), שהרי חג הפּסח עניינוֹ דילוג (עי' רש"י שמות יב, כג, בפירוש השני), "דהנה ידוּע בליל א' דחג הפסח ליל יציאתנו ממצרים גם עד היום הזה נעשה הכל בחפזון, הארת האורות והמוחין בגבהי מרומים כרגע בדרך ניסיי ומה גם גדלוּת קודם קטנוּת...". כלומר, עַם ישראל זכה ל'קפיצה' לדרגוֹת גבוהות, שלא כסדר העבודה ההדרגתית כמקובל, אלא בקפיצה, בדילוג, וכמַתּנה. "ולהיות הֶאָרָה הזאת שלא על ידי מעשינו - לא נשאר ההארה הזאת עֲצוּרָה אצלנו", וכדי להשיג את המדרגות האלו למפרע, ציווה הקב"ה "לִספור מחדש יום אַחַר יום, כדמיון הקטן המתגדל יום אחר יום עַד שיעמוד על שִׂכלוֹ, כן הוא ימי הגידול עד חג השבועות נשפעים לנו המוחין־דגדלוּת ונשארים עֲצוּרִים אצלנו... על כן קראו חז"ל להחג 'עצרת'. ודוקא חז"ל קראוהו כן בתורה שבעל פה, כי מעלת החג כנ"ל הוא על ידי מעשינו כנסת ישראל ועל ידי מאמר פינו מצוַת הספירה".

גם את דברי בעל קדושת לוי (מובא להלן), בטעם השני (מן השלושה) שהביא, אפשר לצרף אל הרעיון שחג־השבועות הוא סיומו של חג הפּסח - מצד סיומהּ של מצוַת הסְּפירה.

נוסיף בזה פנינים מדברי מו"ר הרב שבתי סבתו שליט"א בספר וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ - כרך המועדים (ה'תשע"ו; עמ' 343-346). הזכיר שם את דברי רמב"ן הנ"ל, על ההקבלה שבּין חג הפּסח, המסתיים בחג השבועות שהוא בשבוּע השמיני, ובין חג הסוכות המסתיים ביום השמיני, וזה וזה קרוּיים "עצרת". "בַּיּוֹם֙ הַשְּׁמִינִ֔י עֲצֶ֖רֶת תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם". לעומת זאת, בפסח יש עוד "עצרת" אך בהֶדגֵּשׁ שונה: "וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י עֲצֶ֙רֶת֙ לַה֣' ﭏֱֹהֶ֔יךָ". וביאר: הקב"ה נתן לאדם יכולת לִיצור השראת־שכִינה (בקיום תנאים מדוקדקים), ויִעֵד לזה את היום השמיני - "וַיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֔י (למילואים)... וְיֵרָ֥א אֲלֵיכֶ֖ם כְּב֥וֹד הֽ'... וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י ה֔'..." (ויקרא ט). שבעה ימים קודם יוה"כ מפרישים את הכהן־הגדול להתכונן (תחילת מסכת יומא), עֲבוּרוֹ יוה"כ הוא היום השמיני, ואז "כִּ֚י בֶּעָנָ֔ן אֵרָאֶ֖ה עַל־הַכַּפֹּֽרֶת" (ויקרא טז, ב). ברית המילה היא ביום השמיני (עי' גם ותשאני רוח כרך ויקרא, פרשת אמור, בעניין ברית משולשת). וכן נקבע זמן התחלָתי להקרבת הבהמה - "שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ יִהְיֶ֣ה עִם־אִמּ֔וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י תִּתְּנוֹ־לִֽי" (שמות כב, כט). הקב"ה סִיים בשביעי ואנחנו בשמיני, ספירת העומר - "וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙" 7 שבועות של היטהרוּת, וביכורי קציר־החיטים מתקבלים ברצון ביום הראשון של השבוע השמיני (ויקרא כג, טו-כ). שנת היובל מתקדשת כראשונה בסדרה השמינית, אחרי ספירת 7*7 שנים, "יוֹבֵ֣ל הִ֔וא קֹ֖דֶשׁ תִּהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם" (שם כה, יב). כשהשביעי מקודש - הוא לה'. כשהשמיני מקודש - "לָכֶם". הקב"ה סָפַר ששה ימים וקידש את היום השביעי, והִשְׁרָה בו את שכִינתוֹ על העולם. את היום השמיני שמר הקב"ה "לכם", לעם ישראל, כדי שיִּפעל שתִּשרה בו השכִינה.

ביאורים נוספים

בספר קדושת לוי (במדבר, לשבועות, בתחילתו), ביאר את השֵּׁם 'עצרת' לחג־השבועות בשלושה אופנים:

(א) בכל החגים יש מצווה מיוחדת מלבד איסור־המלאכה; "ובחג שבועות אינו כן, רק מצוָה אחת, דהיינו שאנו נעצרין מֵעשׂיית המלאכה, ועל זה נקרא בשם 'עצרת'" (ובהתאם לַמשמעות השנייה של "עצרת" שהבאנו לעיל).

(ב) כל החגים נקראים על שֵׁם המאורע או המצווה־המיוחדת שלהם; "מה שאין כן יום שבועות אין נקרא על שם המאורע, רק על שם מצוַת הַסְּפִירָה", שהיא מצווה שכּבר עָברה, והחג הוא יו"ט על סיום המצווה, כמו סעודת סיום מסכת, ונקרא 'עצרת' על שֵׁם זה ובדומה לשמיני־עצרת שאחרי הקרבת קרבנות רבים בימי חג הסוכות הוא "בכדי לעצור עוד השִּׂמחה" כלומר לעכּב אותהּ יום נוסף כמְשַׁל הסעודה לאוהבו של המלך (שהביא רש"י, ע"פ סוכה נה:, כמובא לעיל במשמעות הראשונה של הביטוי - לשון עיכוב).

(ג) כשיש לאדם לפתע התעוֹררוּת של יִראָה ואהבה לקב"ה, "הוא אוֹר הנשפע עליו מלמעלה, ונקרא בחינת נשמה; אזי צריך האדם להלבישהּ בגוף, בכדי שיהיה לה חיזוק ובסיס שלא יהיה מוטה חס ושלום". כלומר, מיד על האדם לתת להתעוררות זו ביטוי מעשִׂי, "לעשות להּ כלי, היינו שיעשה תיכף איזה מצוה, דהיינו שיתן צדקה או יֵשֵׁב תיכף ללמוד וכדומה" (וע"ש שהמקור בספר האמונה והבטחון לרמב"ן פרק יט, ופירש כן על הפסוק בשה"ש ב, ז "אִם־תָּעִ֧ירוּ׀ וְאִם־תְּעֽוֹרְר֛וּ אֶת־הָאַהֲבָ֖ה - עַ֥ד שֶׁתֶּחְפָּֽץ" ﬠֲשׂוּ להּ חֵפץ, מעשה, שהוא כלי לביסוס ההתעוררות). ומכאן, הִסביר בקדושת לוי: "והנה בשעת מתּן־תורה, שהיה בוודאי לישראל אז התעוררות גדולה, ולא היה להם עדיין שום מצוָה לעשות לַהתעוררות כלי - מוכרח לומר שהיו מקיימים מצוַת הַגְבָּלָה שהִזהיר משה רבינו עליו השלום שלא ליגע בָּהָר (שמות יט, יב), והם היו נֶעְצָרִים מִליגע, וממצוָה הזה היו עושים כלי לַהתעוררות; ועל שֵׁם זה נקרא בשם 'עצרת'" (ובבני יששכר הֵעיר שטעם זה היה נכון בעת מתן־תורה, אך לא בזה"ז "כי כבר בעזה"י יש בידינו בכל זמן תילי תילים של מִצְוֹת").

בטרם נסיים, נציין ש"ספר עצרת" הוא שמהּ של סִדרת ספרים בת שלושה כרכים (מהדורה שלישית, ירושלים התשמ"ט), מאת ר' נחמן הלוי צלניק (התרצ"ה-התשס"א), שכֹּל אחד מן הכרכים מוקדש לאחד מימי ה"עצרת" - שמיני עצרת, שביעי של פסח, חג השבועות. משמעויות הביטוי נידונו בארוכה בכרך על חג השבועות (עמ' 61-83), ע"ש. ושם גם ראשי־תֵבוֹת שנדרשו לתיבה זו מאת חכמי הדורות. גם בכרך על שביעי של פסח (עמ' מ-נו, ועמ' נח) אריכוּת בעניין משמעויות ה"עצרת" ("עצרת לה'") ביחס אליו, ברבדים שונים. וכמובן שכּן הוא לגבי שמיני עצרת, בכרך על אודותיו (עמ' ג, י-יג, קטז, קלו-קנ, קעג-ריא, ועוד. ושם גם השוואות והקְבלוֹת בין שלושת ימי ה"עצרת").

פרפרת: חלות הימים־הטובים בארבעה ימים עוֹקבים

ימי חלותם של עיקר הימים־הטובים שבלוח השנה שלנו - שלושה מתוכם ימי ה"עצרת" האֲמורים - נפרשִׂים על ארבעה ימים עוֹקבים. וסימן: א"ב ג"ד (ואפשר להוסיף יום חמישי, ליו"ט שני של ר"ה ובחו"ל של סוכות ושל שמיני־עצרת).

א - שביעי של פסח - פעם אחת במקרא ש"עֲצֶרֶת" מתייחס ליו"ט זה, והוא "עֲצֶ֙רֶת֙ לַה֣' ﭏֱֹהֶ֔יךָ" (דברים טז, ח, כמובא לעיל), אחד אלוקינו; אמונה "וַיַּאֲמִ֙ינוּ֙ בַּֽה֔'" (שמות יד, לא); "אָ֣ז יָשִֽׁיר־מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל" (שם טו, א).

ב - יו"ט ראשון של פסח - שבּוֹ נֶאמר "בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒" (שמות יב, יב), "וַיְהִ֣י׀ בַּחֲצִ֣י הַלַּ֗יְלָה" (שם, כט), "בְּבַ֤יִת אֶחָד֙ יֵאָכֵ֔ל" (שם, מו) "בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה הוֹצִ֨יא ה֜' אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם" (שם, נא); ועל שם מסכת 'פסחים' המורכבת משני חלקים ('פסח ראשון' ו'פסח שני' - הקדמת המאירי לפסחים).

ג - חג השבועות - על שֵׁם "בריך רחמנא דיהב אוֹריאן תליתאי לעם תליתאי, על ידי תליתאי, ביום תליתאי, בירחא תליתאי" (שבת פח.).

ד - שמיני עצרת (ועִמו א' של ראש־השנה ושל סוכות) - על שֵׁם ארבע פעמים במקרא ש"עֲצֶרֶת" מתייחס ליו"ט זה (כמובא לעיל, 2 בתורה ו-2 בכתובים); יום ה"שַּׁבָּתוֹן" הרביעי מִתחילת תשרי (ויקרא כג, פסוקים כד, לב, לט); "אֵ֥שׁ דָּ֖ת לָֽמוֹ" (דברים לג, ב).

הסבר: לפי הסימן אפשר להשוות בקלוּת בין ימי חלותם של הימים־הטובים, מן הפּסח ועַד שמיני־עצרת. לדוגמה: בשנת התשפ"ו צפוּי שביעי־של פסח לחול ביום רביעי (א). ולפי הסימן האמור, יו"ט ראשון של פסח ביום חמישי (ב), שבועות ביום ששי, עירוב תבשילין (ג), ושמיני עצרת בשנה שלאחריו (התשפ"ז) ביום שבּת (ד).

למיטיבי לכת: כמובן, הסימן מבוסס על סימן האתב"ש הידוע (שו"ע אורח חיים תכח, ג), אלא שהוא 'מושך' ממנו יום אחד אחורנית לצורך שביעי של פסח.