בס"ד

התרחקות הפּסח מִתחילת תקופת האביב

אורך שנת השמש

לפי תקופת שמואל (הלוח היוליאני): 365 יום, 6 שעות = 365.25 יום

לפי תקופת רב אדא, הלוח העברי: 365 יום, 5 שעות, 55 דקות, 7.63 חלקים (כ-25.5 שניות) = 365.2468222 יום

לפי הלוח הגריגוריאני (לוח האומות כיום): 365.2425 יום

לפי הַתּוֹכְנִים בימינו: 365 יום, 5 שעות, 48 דקות ו-45.2 שניות = 365.2422

נמצא כי מידת השנה הממוצעת בלוח העברי ארוכה בכ-⅔6 דקות ממידת השנה הממוצעת הידועה בזמננו. הפרש זה מצטבר ליום אחד בכ-216 שנה, וכיום בשנים ה-8, ה-19 ואף ה-11 של המחזור אפשר 'לוותר' על העיבור, אשר מרחיק את הפּסח מתחילת תקופת האביב.

כנגד זה, ידועה הטענה שאין כיום סמכוּת הלכתית ומעשית לתיקון בלוח, עַד ביאת גואל וחידוש סנהדרין (ואז, מן הסתם, כבר נחזור לקדש ע"פ הראִייה).

נבחין כי הטענה בדבר הצורך המיידי לתיקון מבוססת על מספר הנחות:

1. "האביב" פירושו: תקופת ניסן.

2. "שמור את חודש האביב ועשית פסח" פירושו שהחג יהיה בתוך החודש הראשון של תקופת האביב ('תקופת ניסן'), ולא אח"כ.

3. "התקופה" הוא השיקול הבלעדי לעיבור השנה.

4. חשבון הלוח הקבוע מיועד להתאמה מדויקת בין הלוח ובין שנות החמה, ועומד לעדכון לצורך שיפור הדיוק.

נביא ציטוטים מעטים: "על שלשה דברים מעברין את השנה: על האביב, ועל פירות האילן, ועל התקופה. על שנַיִם מהן מעברין, ועל אחד מהן - אין מעברין" (סנהדרין יא:). "על האביב - אם לא בישלה התבואה מעבּרין, דקרא כתיב (שמות יג) 'בחדש האביב'" (רש"י שם).

"וכן אם ראו בית־דין שעדיין לא הגיע האביב (=בישול השְּׂעוֹרָה, כדלהלן) אלא עדיין אפל הוא, ולא צמחו פירות האילן שדרכן לצמוח בזמן הפסח, סומכין על שני סימנין אלו ומעברין את השנה, ואף על פי שהתקופה קודם לששה־עשר בניסן הרי הן מעברין, כדי שיהיה האביב מצוּי להקריב ממנו עומר התנופה בששה עשר בניסן, וכדי שיהיו הפירות צומחין כדרך כל זמן האביב" (רמב"ם הל' קידוש החודש ד, ג).

"אין מעברין את השנה בשני רעבון... ראויה היתה אותהּ שנה שתתעבר, ומפני מה לא עיברהּ אלישע?- ששנת בצורת היתה, והיו הכל רצין לבית הגרנות" (סנהדרין יא:-יב.).

נמצינו למדים, שבתקופה שבּהּ נקבע הלוח בידי בית הדין, היו לפעמים חורגים מן ההיצמדות לתחילת תקופת ניסן, ומְעבּרים (או נמנעים מלעבּר) משיקולים אחרים, למרות מרכזיותוֹ של שיקול התקופה.

גם הנחה 2 אינה מבוססת כלל. בספר עלה יונה של הרב יונה מרצבך (עמ' יז-יח) הביא דעה (בשם רבי יחיאל מיכל שלזינגר) שדַּי שיום אחד בניסן יהיה בתוך תקופת ניסן. וע"ש בדברי הרב מרצבך על כך.

לגבי הנחה 4. כתב ר' רחמים שר־שלום: מטרת העיבור איננה להגיע למידה מדויקת־מדעית של שנת חמה, אלא לדאוג לכך שהפּסח יחול בחודש האביב, וחשבון התקופות אינו מטרה בפני עצמוֹ אלא אמצעי. ר' יעקב לוינגר: אין צורך לשַׁנות את הלוח, "וזאת בעקבות אופיין הייחודי של תקנות חכמים" המתייחסות למציאוּת כפי שנראתה בזמן קביעתן, ואינן מיועדות לשינוי גם בעת התרחש שינוי במציאות. "חז"ל מייסדי הלוח קבעו את תקופת ניסן של הלוח לפי שיטת־חישוב מסוימת כתואמת את המציאוּת האסטרונומית בשנת 4119 ובשנים קרובות לה. גם היווצרוּת אי־התְאמה בין המציאוּת האסטרונומית העכשווית לבֵין החישוב שנקבע אינה סיבה הלכתית לשינוי הדין שנבע מהחישוב המקורי! סטייה מכּלל זה הייתה ממוֹטטת את כל מבנה ההלכה, המניחה מראש את נצחיוּת רוב קְבִיעוֹתֶיהָ גם בנסיבות מִשתנות" (וסִיים בדברי רמב"ם בהל' קידוש החודש ב, י לגבי 'אפילו מוטעין': "אע"פ שזה ידע שטעו חייב לסמוך עליהם, שאין הדבר מסוּר אלא להם ומי שצִּוָּה לשמור המועדות הוא צִוָּה לסמוך עליהם").

מקורות - המאמרים: ר' רחמים שר־שלום, הלוח העברי וחשבון התקופות; קובץ יד יצחק, התשס"ג (עמ' 107-169). ר' יעקב לוינגר, האם עיברנו את שנת תשס"ה לשווא? האשל 100 (עמ' 97-102. ועוד). פרופ' יהודה איזנברג, למועד חודש האביב, באתר "דעת".

יש לציין גם למאמרו של ר' יוסף יצחק איידלר ,The Gregorian Revolution of the Jewish Calendar, בתוך: בד"ד 27 (התשע"ג, חלק אנגלי, עמ' 17-76).