סיכום לדברי אחרונים שונים בעניין לא אד"ו ראש בזמן קידוש־החודש לפי הראִייה

 לא אד"ו ראש בזמן הראִייה

(סוכה נד: ר"ה כ. רש"י ותוס' פסחים נח: ועוד)

שיטה מקובצת (לרבנו בצלאל אשכנזי, הר"פ-השנ"ד) מנחות (ק:) בשם תוספות־רא"ש לערכין (ח: אינו לפנינו)

בעניין משנת לחם הפּנים. בתחילה העיר על דברי רש"י (ד"ה שני ימים) כפי שהעירו בתוס' שלפנינו (ד"ה שני ימים).

קושיית רבנו אלחנן (כסוף דברי תוס'): למשנתֵנו, שלחם־הפנים עשׂוּי להיאכל ל-11 יום מאז אפייתוֹ (וכפירוש תוס' ולא כרש"י) יוה"כ חל במוצ"ש, אך לפי הסוגיה ב'החליל' (סוכה נד:) זה בלתי־אפשרי אלא לשיטת אחרים, ומשנתנו הרי שְׁנוּיָה בערכין (ח:), ולפניהָ משנת "אין פוחתין מארבעה חֳדשים המעוברים" שמעמידים (שם ט:) שלא־כאחרים! תירץ אביו: "דאע"ג דרישא דלא כאחרים - סיפא על־כרחין כאחרים", שאל"כ משנת 'לחם־הפּנים נֶאכל ל-11 יום' לא משכחת לה וכאמור.

וקשה, שלאחרים ג"כ אין מציאוּת שנֶּאכל ל-11, שהרי דעתם שאין מְקדשים לפי הראִייה ולעולם ר"ה ביום ל' של אלול בלבד ואין 2 י"ט! לכן צ"ל שמשנתֵנו (בלחם הפנים) כחכמים, ובמסכת סוכה מדובר כשבאו העדים ביום ו', דוחים את ר"ה לשבּת, אך אם ראויים לבוא ביום חמישי (הוא יום 30) ואיחרו ובאו אחרי המנחה - אין לִדחות את ר"ה עַד שבּת, דא"כ 'קדים אתי סיהרא', וכן שאחרי שנהגו ביום חמישי קודש מִסָּפֵק אי אפשר לומר להם לעשות יום ו' חול ואחריו ר"ה בשבת, שלא יצייתו להבּא [א"ה, צ"ב, דא"כ תיפוק לי' דאֵין לעשות את אלול 31 יום. וי"ל דאה"נ. אי נמי מיירי כשגם אלול נקבע מאוחר ולפי החשבון ראויה הלבנה להיראות ביום חמישי כ"ט בו, וכעין המעשה בר"ה כה.]

שרשי הי"ם הלכות תעניות פרק ד הלכה ה (רבי יצחק רפאל מאייו, איזמיר, נפ' התק"ע)

רק מִדבריו הנוגעים לַנושא - החל מִדיבור־המתחיל "והנה ראיתי בשאלתות"

דברי השאילתות (ויקהל שאילתא סז) שבזמן חכמים הראשונים שהיו בקיאים בקיבועא דירחא היו תקיעת שופר ולולב וקריאת מגילה דוחים שבת; וצ"ע.

הירושלמי במגילה (א, ב). לפי שדה יהושע שם, וכן בחידושי ר"ן (שם ב.) - כללֵי אד"ו ובד"ו וכו' היו נוהגים בזמן הירושלמי, ר' יוסה. וקשה, למה שייר ר' יוסה דחייה דמשום יום ערבה? ועוד, הרי מבואר ברמב"ם בכ"מ שבזמן הראִייה לא נהגו הדחיות! והרי הירושלמי קדם לבבלי, הרי בזמנו קידשו ע"פ הראייה (ור' יוסה כנראה בזמן ר' יוחנן)! ולגבי יום ערבה, מחלוקת אמוראים בסוכה (מג:), ובתוס' בערכין (ט. ד"ה מאי) כתבו שלא נהג בימי אמוראים, אך בתוס' בפסחים (נח: ד"ה כאילו) נקטו שחששו לבד"ו בפסח.

ולפי תוס' (שבת קיד. ד"ה חלבי שבת, בשם ר"י), שיש להעמיד הרבה משניות כאחרים, י"ל שכוונת ר' יוסה (בירושלמי־מגילה) להעמיד את המשנה שם כאחרים (ולא הזכיר יום ערבה, שגם לרבנן טרם נהג).

אך לרמב"ם (שלא היו דחיות בזמן הראייה) קשה הירושלמי במגילה. ר"ן סנהדרין (יג.): הראשונים לא היו מדקדקים בדבר, והאחרונים תיקנו כן. יוצא זה מדבריו שכּבר בימי האמוראים הראשונים תיקנו, שהביא ראיה מֵעולא במס' ר"ה. ודאי ר"ן ורמב"ם הם בשיטת ר"ת בתוס'־בסנהדרין (ד"ה רבי יוסי; שר' יהודה ור' יוסי ור"ע ור"ש ס"ל דאתו תרי שבי בהדדי). והסוגיה בהחליל (סוכה נד:) שהֶעמידה דחלבֵי־שבת כאחרים - לא ממש כאחרים שאין בן עצרת לעצרת וכו', "אלא דס"ל כוותיהּ דאחרים בענין דתרי שבי אתו בהדי אהדדי קאמר דלא דחינן להו משום אד"ו, אבל בענין 'אין בין עצרת לעצרת אלא 4 ימים' - בהא לא ס"ל כוותיהּ דאחרים", וזו שיטת התנא בערכין שאין פוחתין מ-4 חֳדשים מעוברים וכו', שאינהּ כאחרים כאמור שם, ובכ"ז סוברת היא דאתו תרי שבי בהדדי (שהרי נשנתה שם משנת לחם הפנים) וכפי שהכריחו בתוס' במנחות (אלא שהם לשיטתם שאין הסובר דאתו תרי שבי אלא אחרים נשארו בקושיא). "ובהכי ניחא דאשכחן כמה סתמי דס"ל דאתו תרי שבי אהדדי", כגון משנת 'הבבליים' (מנחות צט:), וריש מגילה, ועוד, וא"צ לדחוק דכולהו הנך סתמֵי אתו כאחרים דלית הלכתא כוותיהּ.

ולשיטת ר"ן ורמב"ם, אפשר שבזמנו של ר' יוסה בירושלמי כבר תיקנו תקנה זו דתרי שבי אף שהיו מְקדשים ע"פ הראייה, ואפשר שבימי עולא תיקנוה (כמ"ש ר"ן), ויום ערבה טרם תיקנו.

רב (מגילה ה.): פורים שחל בשבת ער"ש זמנם וכו' - אלמא בזמן רב היה חל פורים בשבת, והרי עולא ור' יוחנן היו בזמנו! ואולי כשאמרהּ טרם תיקנוה. ועי' שיירי כנה"ג (סי' תרצ הגב"י טז) [שכּתב כן].

כלל "לא אד"ו ראש" הוא הגורם לשאר ימי הפסילה "לא בד"ו פסח" "לא זב"ד פורים" וכו'. ותמוה על לח"מ שחילק בדעת רש"י בין בד"ו לאד"ו, והרי הא בהא תליא! ועוד, שמרש"י בסנהדרין (יג.) מבואר שהיה נוהג כלל בד"ו אא"כ לא הסתדר משום התקופה! וצ"ע [א"ה, ור' אחרונים שצוינו בדברינו לסוכה נד: באות ז בס"ד].

בסוגיא דעולא בר"ה (כ.), מאי טיבותא עולא אמר משום ירקיא, ר' אחא בר חנינא אמר משום מתיא, מאי בינייהו א"ב יוה"כ שחל בשבת, דלמ"ד משום ירקיא א"צ לעבר דלאורתא טרח ומייתי. ויש מקשים, דבכה"ג חל ר"ה וי"ט של החג בער"ש וצריכים לעבּר משום ירקיא! בית הלוי (הקדמון): ביו"ט שלפני שבת אין ריעותא דירקיא, דביו"ט מצי ליתן הירקות במים שלא יכמושו, משא"כ בשבת וביוה"כ (עי' סוכה מב.). איך אין בזה די, ערש"י (ד"ה משום ירקיא); ועוד, שירקות רכּים הניתנים במים צוננים נכמשים יותר. ונ"ל דלמ"ד 'משום ירקיא' אין מעבּרים לאלול אלא בהצטרף שני הטעמים - ירקיא ומתיא, כגון יוה"כ שחל בער"ש, אך אם חל במוצ"ש ליכא 'משום ירקיא', רק למ"ד 'משום מתיא' מעבּרין. ולא נוח למקשן תירוץ זה, ולכן מקשה, ומְתרצים דאיכא בינייהו יו"ט הסמוך לשבת. גם המאור בתוך דבריו יִשֵּׁב קושי זה. ודברי רשב"א שם תמוהים לפי' רש"י, אא"כ נבינם לאור פי' בעל המאור בשם חכמי צרפת.

שו"ת בית אברהם (קלט: מדפּי הסּפר) בחידושים מנחה בלולה מגילה ה: (רבי אברהם הכהן מִזאמוץ'; ברלין התקי"ג)

רבי ביקש לעקור תשעה באב וכו'. הקשו בתוס' (ד"ה ובקש), על ההו"א שביקש לעקור לגמרי, שהרי זו תקנת בית־דין גדול; ותירצו (בתירוץ שני) שרצה לעקרוֹ מ־ט' ולקבעוֹ ב־י' וכר' יוחנן בתענית (כט.). קושיית פרי עץ חיים ובני חייא: לעיל (ב.) מוּכח (לגבי הקדמת הכּפרים) שגם הזזת הזמן נחשבת עקירת דברי ב"ד גדול!

בסוף תענית (שם) א"ר יוחנן: לוּ הייתי שם קבעתי (צום ט"ב) בעשירי. ורבנן - אתחלתא דפורענותא עדיף. והִקשה ריטב"א, שהרי עצם סברת 'אתחלתא דפורענותא עדיף' לא נודעה אלא מכּך שתיקנו הצום בתשיעי, והרי הדבר ידוע לר' יוחנן, ובכ"ז אמר שהיה מתקן בעשירי, וא"כ כיצד יש בזה להשיב על דבריו? ונ"ל שר' יוחנן חלק על סברה זו וסובר שסוף הפורענות עדיף, והבין שתיקנו בתשיעי לא משום זה אלא משום חומרת ט"ב תיקנו באופן שלא ייבטל: לוּ תיקנוּ בעשירי יכול להיבטל כשיָּחוּל בשבת (אף שיצומו ב-י"א, אין זה זמן הפורענות; והוא גם זמן קרבן עצים לבני סנאה לגרסה אחת), וכשנקבע ב־ט' וחל בשבת צמים ב־י' שגם הוא זמן הראוי לַצום. והשיבו לו: לא זה הטעם, אלא דאתחלתא דפורענותא עדיף.

והנה טעם זה (שסבר ר' יוחנן) נכון אם נִנקוט כָּאומרים ש'לא אד"ו ראש' תוקנה רק אחרי שהפסיקו לקדש ע"פ הראִייה, וכשתיקנו את הצום עדיין היה יכול י' באב לחול בשבת. אך משהונהג 'לא אד"ו', י' באב אינו יכול לחול בשבת. וביסוד עולם (ד, ו) הכריע ובירר שבזמן הראייה לא חששו לדחות (וכן דעת רש"י ורמב"ם), אלא מימי עולא או קודם דהיינו ר' יוחנן ואף שעדיין קידשו ע"פ הראִייה (והעיר שם בהגהת רמ"א, שאף שרבי היה המתקן האחרון, גם זו מב"ד של רבי, שר' יוחנן היה ממנו בצעירותו. והיינו דשלח ר"י נשיאה לר' אמי בר"ה כ. כל ימיו של ר' יוחנן היה מלמדנו שמאיימים על העדים לקדֵּש אע"פ שלא ראו יֹאמרו ראינו).

ושוב לתוס' הנ"ל. ההו"א כאן שרבי רצה להזיז את הצום ל־י', שסבר כר' יוחנן בטעם שתיקנו ב־ט'; וכיוון שעתה תיקן 'לא אד"ו ראש' כבר לא יחול י' בשבת ואפשר להזיז את הצום לזמנו המתאים; ואין משום עוקר תקנת ב"ד גדול, כי משמע בביצה (ד-ה) שאם בטל הטעם יכול ב"ד אחֵר לבטל את התקנה. "ולא הודו לו" - כפי שהשיבו לר' יוחנן, שאין זה הטעם לקביעת ט' אלא משום אתחלתא דפורענותא, וא"כ לא בטל הטעם ואינו רשאי לעקור. כל זה בביאור ההו"א בגמ' לפי תוס'. ואמר ר' אבא בר זבדא (בגמ' כאן): לא כך היה המעשה, רבי לא סבר כך בטעם התקנה, ולהפך, סבר שהעשירי כלל אינו ראוי לַצום וכשחל ט' בשבת ייבטל הצום.

יד אהרן לטור או"ח סימן שלד = מרכבת המשנה לרבי אהרן אלפנדרי (התס"א-התקל"ג) הלכות עירובין ח, י

מצילין מיוה"כ לשבת. כ"כ רמב"ם (פרק כג), והעיר במ"מ (וכן שם בסוף פרק ה) שבזה"ז אין קביעוּת זו. תמה בלח"מ (תמידין א, ז): איך כתב בדעת רמב"ם כן?, הרי מבואר בסוגיה בסוכה (נד:) שאפי' בזמן הראִייה אין מאפשרים ליוה"כ לחול סמוך לשבּת, אלא לדעת אחרים, ואין הלכה כמותם שהרי המשנה בערכין נפסקה ברמב"ם (הלקדה"ח יח) והיא אינהּ כאחרים! ואין זה קשה, דכוונת רמב"ם שאפי' יארע שלא ידְחו, אימוריו אין קרֵבִים בשבת; אך ההיא (ספ"ה) דתוקעים ואין מבדילים בין יוה"כ לשבת קשה! ע"כ מלח"מ.

ומדוע לא תירץ גם ההיא ב'דְאִי' איקלע ולא דחו? והיה לו להקשות מסוף הל' עירובין בעניין קדושה אחת וכו' שכּתב רמב"ם עצמוֹ (ומה ללין על מ"מ?) שבזמן הראִייה אפשר שיחול יוה"כ סמוך לשבת. ותי' בתוי"ט (ספי"א דמנחות) שלפעמים היו עושים לפי חשבון גם בזמן הראִייה, כגון שלא נראָה הירח. אך לפ"ז קשה, דא"כ למה הגמ' הוכרחה להעמיד כאחרים?, היה לה להעמיד כשאין הירח נראה וכו'! וצ"ע.

עוד הקשה בלח"מ על רש"י בפסחים (נח:) שכּתב שבזמן הראִייה לא חשו ל"לא בד"ו פסח" וכו'. והקשה עליו ר"י בתוס'. ולכאורה נימוקו של רש"י עִמו, שהרי סתם־משנה בערכין, וכן אמוראים שונים, דלא כאחרים שאינם חוששים ללא אד"ו ראש, ובכ"ז רש"י הוכרח להסביר כאחרים כי הברייתא שם עוסקת בדעוֹת ר' ישמעאל ור"ע, ובסוכה הועמדו דבריהם כאחרים. וכן מש"כ בתוס' שם מהסוגיה בסוכה על משנת חלבֵי שבת, דאחרים היא, תמוהה קושייתם על רש"י; דברייתא דפסחים ר' ישמעאל ור"ע היא והם ס"ל כאחרים כאמור בסוכה. וצ"ע.

ובתוי"ט במנחות (יא, ט) הקשה על מה שהקשו בתוס' (שם ד"ה שני ימים) על רש"י בביאור משנת לחם הפנים, איך חל יוה"כ במוצ"ש - ומדוע קשה להם יותר מאשר על המשנה עצמהּ "ואינו דוחה את יום צום"? והנראה שלא ראה סוף דברי תוס' שמשנה זו א"א להעמיד כאחרים כי היא שְׁנוּיָה בערכין (ח:).

מים קדושים מנחות ק: (רבי אברהם משה הלוי)

לקושיית ברכת הזבח מדוע הסוגיה בסוכה (נד:) לא הקשתה ממשנה זו, תי' בצאן קדשים שיש לִדחות כדפרש"י שהלילה הולך אחרי היום וכו'. אך אין זה מועיל; שאם חל א' בתשרי ביום ו' - שהרי המניין מתחיל מהשני - יוה"כ במוצ"ש. ובאמת דברי רש"י עצמָם (שיוה"כ בשבּת) צריכים ביאור, וכדכתבו בתוס'.

ונ"ל שרש"י לא הִקשה על המשנה, אלא על מקרה שֶׁאָפוּ ביום רביעי כי לא יָדעו האם יבואו עדים בחמישי או בששי, ובאו בחמישי, וא"כ חל יוה"כ בשבת. ולא ס"ל לרש"י כתוס' שאופים שוב בער"ש והאחרים נפדים ונאכלים, דתוס' לטעמייהו אזלי לעיל (צה: בד"ה אלא דר"א ברותא היא ותברא, דלמתני' דאֵין דוחים שבת אין תנור מְקדש וא"כ אין קדושת הגוף וניתנים לפדיון; אך רש"י כרמב"ם תמו"מ ח, ח שהתנור מְקַדֵּשׁ ואעפ"כ אין דוחה שבת מגזה"כ ד"לָכֶם", ואי אפשר לִפדות). ועוד יותר נוח להסביר כן ברש"י בפסחים שכּתב שני מהלכים.

ועכ"פ קשה, דמוּכח ממתני' דהכא ודמילה (שבת קלז.) דחל יוה"כ במוצ"ש. ומסקנת הסוגיה בסוכה קשה ליישבהּ, והדבר צריך ביאור רחב.

שאילת שלום ויקהל שאילתא סז (אות עה, ובמהד' העמק־שאלה אות פד) = יש סדר למשנה מגילה א, ב (רבי ישעיה פיק־ברלין, התפ"ה-התקנ"ט)

כוונת ר"י בתוס'־בשבּת (קיד.) והחידוש בדבריו, שע"פ הסוגיה בסוכה (נד:) טוב וישר הוא (ואינו דוחַק) להעמיד כל משנה 'חורגת' כגון בחגיגה (עצרת בשבּת) ובמגילה כאחרים.

אמנם המשנה במגילה א"צ לזה, שהרי אמרו עליה (ב.) "זו דברי ר' עקיבא סתימתאה", ור"ע הרי אינו חושש לתרי שבֵּי גבי חלבי שבּת. ובנדה (סז:) רב הונא, מוּכח כרש"י [לגבי ר"ה במוצ"ש], שאין להעמיד כאחרים דלדידם ר"ה יום אחד בלבד [א"ה, אם כי שם אין זה 'תרי שבּי']

נצח ישראל (רבי ישראל הלוי מזאמוץ'; פרנקפורט־דארדה התק"א) ר"ה יט:

ולתירוץ משנת הבבליים: לַחולקים על רמב"ם (ראב"ד הל' קדה"ח ז, ז) טעם דחיית ד"ו הוא 'ירקיא' ו'מֵתַיָּא' דבני בבל, ועַד ימי רב לא היה "עִקַּר הקִּבּוּץ והישיבוֹת" בבבל (עי' גיטין ו.), ולכן לא היו חוששים לדחיות ד"ו "בטרם נשתכלל הישוב בבבל". לכן מימות עזרא לא נמצא אלול מעובר ד"לא איצטריך". וכזה אירע במשנת הבבליים ולא עיברו אלול [ואין לומר דאתיא כאחרים; שכּן שם (ק. בברייתא) א"ר יוסי לא בבליים וכו', ור' יוסי לית ליה דאחרים, שבת (פז:); וכן מהוכחת תוס' (מנחות ק:)]. "מוכרח מזה שאפשר שיהיה באחד בשבת". "ובזה ראיה ג"כ להרמב"ם במה שכּתב שאפשר היה בזמן הבית שיחול אד"ו, והמפרשים השיגו עליו באומרם כי מעולם היו דוחין אף בזמן הבית; וליתא לדבריהם, כמ"ש. וכן רש"י בעצמו כתב בפ' תמיד נשחט שבזמן הראייה לא היו חוששין לאד"ו [שם: בד"ו]" [א"ה, איך ביקש ליישב את רמב"ם? אולי מְחלק שבזמן החשבון איתא לטעם האסטרונומי, ובזמן הראִייה ליתיהּ אלא לירקיא ומתיא]

[ובסנהדרין יג. כתב תירוץ אחר ("והיִּשוב הזה שבכאן עִקָּר"), וכ"כ בחק"ל, שהשתדלו לתקן כבר בחֳדשים הקודמים]

[בסוגיא דאחרים. נצח ישראל בסוכה נד:  - תמהּ עמש"כ רש"י בכ"מ שלאחרים חודש העיבור לעולם חסר, מהאוקימתא בערכין (ט:), ושמא הוא ע"פ ר"ה (ו:), וגם כך קשה בערכין "ואין בין עצרת לעצרת", ואין לגרסוֹ או דבבא ד'מעוברת' לא קאי אעצרת (ועי' דבריו לשבּת פז:), ופלפל והניח בצ"ע].

תכונת השמים הארוך - רבי רפאל הלוי מהנובר, על הל' קידוש החודש לרמב"ם ג, ה-ו

רשימת נקודות בודדות מדבריו על רמב"ם הל' קדה"ח ג, ה-ו (עמ' 33-38); ז, ז. לא נדפס; מהדורה וירטואלית מכת"י, הֶהדיר ר' יוסף יצחק איידלר (ה'תשע"א)

הקשה קושיות מִסוגיות שונות על הפירוש המקובל בר"ה (ל:), ולכן הסיק שזה הפירוש לַמשנה שם: "אם באו עדים ביום שלשים אַחַר מנחה אַחַר שהתקינו שלא יקבלו אחר מנחה - מונים ליֹה''כ וסוכות מיום ראשון... ומשום זה הוסיף הרמב''ם: ומקריבין מוּספין למחר אף שמונין מיום ראשון לפי שלא קדשוהו מאתמול אף שלא עיברו את אלול".

עמ' 36: "ידוע, עַד עולא לא היה בית־דין שבא''י חייש לתרי שבת הדדי". ואת מעשה עולא (בר"ה כ:) ביאר שם (ובעמ' 54) באופן מחודש.

בעמ' 37 ציטט מרש"י בסנהדרין (יג. ד"ה חג האסיף) "שמסדרין חדשי קייתא כדי שלא יעבּרו" [כגרסת המגיהים בדברי רש"י].

שם; לגבי 'לחם הפנים נאכל ל-11 יום' (מנחות ק: ורש"י ותוס'), רש"י בפסחים (מז.) הביא את שני הפירושים, כדי לתרץ קושיית תוס' במנחות איך חל יוה"כ סמוּך לשבּת, "משום הכי מוכרח רש''י לפרש שחל יה''כ בשבת".

עמ' 38. הביא קושיית נצח ישראל (במנחות) ובשמוֹ (יו"ט שני של ר"ה לאחרים) "אבל לאחרים לא מצינו שני ימים דר''ה", והקשה היאך אחרים חולקים על המשנה (ר"ה ל:) דתקנת ריב"ז. ולא תירץ.

בעמ' 54 (להלקדה"ח ז, ז) נראה שנקט בדעת רש"י־בפסחים (נח:) וראב"ע (ויקרא כג, ג) כרמב"ם (שלא היו דחיות בימי בהמ"ק). שם, רָמַז על דוחק נוסף בהעמדת כל המשניות כאחרים: "וכל הני מתניתין אתיא לא כאחרים שהוא רבי מאיר כמו שכתב בעל תי''ט בפרק ה' דסוכה משנה ה'".

הגהות [רבי זאב] בן אריה על רמב"ם הל' קידוש החודש ז, ז

מהמלים "ונראה שהרמב"ם פסק"

רמב"ם לא פסק כסוגיה (כ.) [אלא כאחרים, או כר' חוניא בירושלמי ע"ז א א]; וגם בלוח־שלפי־חשבון לא היה ראוי לדחות, וביאר רמב"ם שהיה ראוי לדחות כל הימים למחרתם שמא יִקדם ר"ח לזמן המולד האמִתִּי, אלא שמִּסָּפֵק (שהרי ייתכן שהמולד האמִתי הוא מוקדם לַממוצע או שווה לו) אין רשאים לִדְחות ר"ה למחרת כשזה יִגרום יוה"כ סמוּך לשבּת או יום ערבה בשבּת או ער"פ בשבּת (שמא ייבנה המקדש, וממעשה בני בתירא בפסחים סו. נראה שהיה זה נדיר, שהשתדלו שלא יֶארע; ועוד, שאין לתקּן 2 ימי דחִייה רצופים).

שו"ת חבלים בנעימים חלק ג סימן כח (רבי יהודה ליב גרויבארט; התרפ"ח)

סיכום חלקִי

בטעמי הדחיות לפי רמב"ם (הל' קידוש החודש ז, ז). רמב"ם מסכים לטעמי ירקיא ומתיא וערבה, אלא שקשה לו קושיית תוס' (סוכה מג:) מדוע לא חשו מִלדחות את ר"ה מיום שבת, משום שופר ולולב? וכוונתו בדבריו, שאכן היה מקום לדחות מיום שבת ליום שני, אלא שעלֵינו לכוון החשבון שיהיה ביום הקיבוץ האמִתי, ואי־אפשר לִדחות יומיים, לכן בחרו את תקנת יום עֲרבה, ש'דברי סופרים צריכים חיזוק יותר'. כדברי תוס'. וכדברי מחצית השקל (או"ח סימן תכח), טעמי הדחיות הגלויים הם דחוקים, אלא שכיוון שיש צורך לדחות מהטעם של רמב"ם בחרו חודש זה (תשרי) וימים אלו (אד"ו) לתועלת ירקיא ומתיא. ולפ"ז הדחיות שייכות דווקא בזמן החשבון, אך בזמן הראייה לא היו דוחים, כדברי רמב"ם בכ"מ.

ר' חוניה בירושלמי ע"ז (א, סוף הלכה א) אינו חולק על עולא בר"ה (כ. שדוחים את ר"ה), אלא שהוא היה בזמן הראִייה, שלא חשו לדחיות.

לקושיא על רמב"ם מסוגיית החליל - "והיא קושיא גדוֹלה" -

תירוץ (אך לא לשיטת רמב"ם): "וי"ל דיָדוע שיטת הקָּרָאִים דראִיַּת הלבנה עיקר והם אינם מודים בַּחשבון, ור' סעדיה גאון התוַכח עמם ואמר שעיקר סומכים על החשבון והִכה על קדקדם... וכ"כ כוזרי..." (ב, סד [כצ"ל]; ד, כט, בעניין קדמוּת החשבון); והאריך לציין עוד (רבנו בחיי פ' בא בשם ר"ח, ו-2 ראָיוֹת - מִדור המבול, ומיונתן; אברבנאל בפ' בא; כוזרי שני ויכוח חמישי, עד: "נמצא שאפילו בזמן שהיו מְקַדשין על פי הראִיה היו קובעים גם־כן על־פי החשבון"). "וא"כ לפ"ז י"ל דמ"ש בסוכה שדחו אותו היינו אִם סמכו על החשבון, אבל אִלו קִדשו ע"פ הראִיה י"ל שלא דחו. ואמנם שלפ"ז היה יכול לתרץ הקו' שם מ'חלבי שבת קרֵבין ביוה"כ' דמיירי כשקדשוּ ע"פ ראִי' לבדהּ, אך עדיפא ליהּ לתרץ דאתיא כאחרים" [כלומר, תקופות שונות הן].

"אבל באמת לרמב"ם אי אפשר לתרץ קושיית לח"מ בהאי דסוכה משום שסָּמכו על החשבון, דדעתו שסמכו לפנים רק על הראִי' לבדהּ ולא על החשבון וחולק על ר' סעדיה גאון..." (ציין לפהמ"ש ר"ה ב, ו ועוד ולרמב"ן בהשגה למ"ע קנג) [ונראה שנשאר בקושיה לרמב"ם]

[ב] בברכות (סג.) ר"ע עיבר שנה בחו"ל כי לא הניח כמותו בארץ־ישראל. קושיית השואל בשו"ת אבני נזר (או"ח שיד): שהרי המעשה בר"ע בסוף יבמות (קכב.) ושם בא אח"כ לא"י והִרצה דברים לפני ר"ג, והרי ר"ג נפטר לפני רבי אליעזר (ב"מ נט:), וא"כ ודאי שר"ע הניח כמותו בא"י! (ושָׁלַל את תירוצו של ספר תולדות תנו"א שר"ע ירד פעם שנייה לעבּר).

ונראה פשוט שר"ע הלך לחו"ל ברשות חבריו [ובשליחוּתם], והכּוונה שלא הניח כמותו מי שלא נטל רשותו, משא"כ אצל חנניה בן אחי רבי יהושע (בברכות שם).

מאמר משנת ראשונים - הרב פרופ' שאול ליברמן

(קובץ תלפיות שנה ב חוברת ג-ד, ה'תש"ה-ה'תש"ו, עמ' 375-379 = מחקרים בתורת ארץ־ישראל, עמ' 19-23)

ממה שרס"ג לא הזכיר את המשנה במנחות (צט:) לגבי בבליים (ויישוּבהּ לשיטתוֹ) מוּכח שלא ראה בה קושיה על שיטתוֹ.

"הֱוֵי יודע שכּל ההלכות האלו לא נֶאמרו אלא על דרך גוזמא כדי לפלפל התלמידים עַד שיֵּדעו איך היה לוֹ הדין להיות נוהג בהם אִלּוּ היו נמצאות" - רס"ג, מובא ביסוד עולם (מאמר ד פרק ו). "ולפיכך לא תמצא באחד מהם שהוא אומר 'מעשה שחל י"ו בניסן בשבּת' או 'פעם אחת חל עצרת בשבת'". מקור טענה זו בירושלמי שביעית י, א (ועוד): "רבי אומר: ניסן לא נתעבּר מימיו. והא תנינן 'אם בא חֹדש בזמנו'! -אם בא, לא בא. רב אמר: תשרי לא נתעבר מימיו. והא תנינן 'אם היה החודש מעובר'! אם היה, לא היה" [ע"ע דבריו ב'תיקוני הירושלמי', תרביץ כרך ה עמ' 102-104 = מחקרים בתורת ארץ־ישראל, עמ' 205-207].

למשנה במנחות: יש קושי ענייני (תוס' ק. ד"ה ששונאין), דמצווה עבדי שלא יבוא לידי נותר, ומדוע להזכירם לגנאי? (ע"ש). גם הסגנון קשה ומסורבל "חל... נאכל לערב, הבבליים אוֹכלין אותו כשהוא חי". והֶראה ששיטת הירושלמי (עירובין ג, א; סוכה ד, ה; יחוסי תנו"א ערך גביהא בן פסיסא) שמְּעָרְבִים בבשר חי, ע"פ ה'בבליים' דמנחות. וכיצד אפשר ללמוד אפשר מִשֶּׁאִי־אפשר?! -אלא צ"ל דה"ק המשנה: חל בער"ש - אוכלים בערב, חי. כפי שהבבליים אכלוהו בכל שנה חי, שדעתם יפה ומעדיפים לאכלו חי מיד אחרי התענית ולא להמתין לצלייתוֹ. ולפ"ז תתפרש גם המשנה במנחות על דרך 'אִם חל, לא חל' [עי' רש"ש].

עלי תמר לירושלמי מגילה פרק א הלכה ב (רבי ישכר תמר, התרנ"ו-התשמ"ב)

את דברי ר' יוסה פירש בפני משה שאין מציאוּת שחל י"ד בשבת וכו'. ויסודו בפירוש ר"ח (בבבלי דף ד:) [כצ"ל, ובַנדפס השתבש; ימ"מ]. ובס' יש סדר למשנה (מגילה א, ב = שאילת שלום לשאילתות סז) תמהּ, שבזמן הראִייה אפשר היה לחסּר ולעבּר בחדשי הקיץ ולתקן את יוה"כ (כצל"ח פס' נח: בדעת רש"י). אך מה שפירשו בפנ"מ ובקה"ע שרבי יוסה מגיה במשנה [א"ה, בקה"ע לא מצאתי כן] אינו נראה. ומכאן ראָיה גדוֹלה לשיטת רס"ג ור"ח שאף בזמן הראִייה היו החֳדשים כסדרם והדחיות נהגו בכל המועדים, ולא כרש"י בפסחים (נח:) וצל"ח בדעתו ויסל"מ (הנ"ל). וכוונת ר' יוסה מבוארת בדבריו עצמוֹ בירושלמי בהמשך (א, ג): "אשכח תני 'כפרים קורין בע"ש ועיירות גדולות ידּחו ליום הכניסה ומוקפות חומה לאחר השבת'. היך עבדין עובדא? א"ר יוסה: לית איפשר, ואִין איפשר - כמתניתה" (וכן שם ג, ד: "הגע עצמך, שחל י"ד להיות בשבת הרי שקדמה אזכרתן לעשייתן! א"ל: ולא כבר איתתבת?, דלית אפשר, ואם אפשר איחוּר הוא לעיירות" [ושם פי' בפנ"מ ובקה"ע שבזמן הראִייה לא השגיחו על הדחיות]). אלא כוונתו שאף שהקפידו על הדחיות, היו מקרים נדירים חריגים. ולא כמראה"פ שהמסקנה כאן סותרת למסקנה בע"ז. וכדאמרן.

וכך אין קשה הירושלמי כאן על רמב"ם שפּסק (הל' מגילה א, יג-יד) דין חל י"ד בשבת. ש[אפילו] לדעת רמב"ם (בפהמ"ש למנחות יא, ז) בד"כ התחשבוּ בדחיות, אף בזמן שקידשו ע"פ הראִייה [!], אלא שלא תמיד, ד"מכל־מקום היו מקרים נדירים יוצאים מן הכּלל מפאת סִבּוֹת ותְנָאִים ידועים שלא הִשגיחו בהדחיות". וכ"כ ביד דוד בר"ה (כ.) [א"ה, ע"ש שאפשר להבין דבריו אחרת].

בירושלמי בע"ז (א, סוף א) ראָיה לזה, שאף דברי רבי חוניא (שאין לדחות החודש ממועדוֹ) לא הובאו לסתירת ההנחה שחששו לתרי שבי, אלא שאעפ"כ היו מקרים נדירים. ואף שר' חוניא התנגד לדחות עקרונית, זו דעת יחיד ולא הסכימו עמו (ולא כמראה הפּנים שהמסקנה כמותו).

אף שריטב"א וראבי"ה פי' גם הם דברי ר' יוסה כמַבדיל בין זמן הראִייה לבין זמן החשבון, אין משמע כן לשונו. בזמנו של ר' יוסה קידשו ע"פ הראייה (יר' ברכות ד, א), אך בסוף ימיו תוקן הלוח ע"פ חשבון (יר' עירובין ג, ט). מסתבר שהתנגד לדחיית יום א', כנגד הוֹראת ר' סימון בן־דוֹרוֹ (יר' סוכה ד, א), עַד שהתקבלה בתקנת הלל הנשיא.

תורת רפאל אורח חיים סימן קג (רבי רפאל שפירא; ירושלים התש"ג; עמ' 306-314)

סיכום חלקִי, בנקודות

הסוגיה בסוכה לפי ר' אחא ב"ר חנינא, אך לבסוף איתותב וא"צ לתירוץ "הא רבנן הא אחרים", וכר' זירא.

כלומר: רמב"ם למד שקושיית "והאיכא ערב פסח שחל להיות בשבת... מידי דליתיהּ בכל שנה לא קתני..." - קיימא אסוגיא דר' אחא בר' חנינא (נד. שתוקעים על כל מוּסף ומוּסף) דסליק מינהּ והתירוץ שבסמוך לוֹ "שייר ערב־הפּסח שחל להיות בערב־שבת" (ובהנחה שבער"פ 27 תקיעוֹת, עי' רש"י ד"ה ערב הפּסח; ועל זה שייך להקשות 'וליתני ער"פ שחל בשבת'). רק לר' אחא נצרך לִדחוק ד"דחינן ליהּ" משום תרי שבי וכו' ולהעמיד המשניות והברייתות כאחרים ודלא כהלכתא; אך למסקנה דליתא לדר' אחא (דאיתותב; נה.) א"צ לכל זה (אלא כפשט לשון המשנה דבשחיטת־הפּסח "לא שילשו מימיהם" = לא התחילו לקרוא בפעם השלישית, ולא היו בהקרבת הפּסח אלא 18 תקיעוֹת לרבנן, עי' תוס' נד. ד"ה שייר); ונשארים דברי ר' זירא דההיא־דתקיעוֹת "דברי הכל היא". [א"ה, עי' מרכבת המשנה לר"ש מחלמא הל' שבת ה, כא.]

אך לתוס' הדברים אמורים לקושטא דמילתא ולא אידחיא (וזאת קמ"ל ר"י בתוס' בשבת (קיד.), שתמהּ בשאילת שלום. אך גם לתוס', י"ל שזו תקנה מדרבנן אחרי שגָּלוּ לבבל, ולא מה"ת [א"ה, וכ"כ ר' צדוק הכהן מלובלין במשיב הטענה - עניְני הלכה עמ' 144].

שם: (ולכן) במשניות העוסקות בדין־דאורייתא אין להוכיח מִנקיטתן קביעוּת תרי שבי שהן כאחרים, ששייך לִשְׁנוֹת בדין דאורייתא, כיוון שמדאורייתא קביעוּת כזאת אפשרית (וכך תירץ סתירה בדברי רבי יהושע האִם ס"ל כאחרים, ר"ה כה. וכרתות יט:. ועע"ש משכ"ב. וכן תי' קו' תוס' במנחות. עי' עמ' 311 ע"ב).

עמ' 308: יש ליישב קושיית טורי אבן בר"ה (כ.) על פירוש תוס' (שם ד"ה הא בניסן ובתשרי) בשם י"מ.

עמ' 310-311: על קושיית תוס' במנחות (ק: ד"ה שני ימים בסוף הדיבור), הִקשה בתוס' יו"ט (שם יא, ט): "מאי קשיא להו טפי על פירושם, מֵעַל המשנה עצמהּ דתנן 'ואינו דוחה את יום צום'...?!". ובברכת הזבח ואחרונים נוספים דחוּ קושייתו. ויש להעמיד קושייתו. ויש ליישב לפי המתבאר שבדבר שאיסורו מן התורה עשׂוּי התנא לדון בקביעוּת של 'תרי שבי'.

עמ' 310-311: "זה נראה ברור דהמשנה דר"ה (דף ל':) דקתני דנתקלקלו הלויִם בשיר והתקינו שלא יהא מקבלין עדוּת החודש רק עַד המנחה ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש - זה לא הוֵי כאחרים, הא אפילו אם לא באו עדי ראִיה נמי מְקדשין אותו, דאֵין עדי ראיה, רק למִצוָה...". [א"ה, לעומת רש"ש שכּתב במנחות שדוחק שתקנת ריב"ז בר"ה (ל:) לא תהא כאחרים]

עמ' 311: לאחרים אין מציאוּת של שנֵי י"ט של ר"ה במקום הוועד, תמיד הראשון קודש והשני חול (ותמהּ על תוס' דמנחות שלא כתבו הוכחה זאת שהמשנה אינהּ כאחרים [א"ה, כעין קושיַת רש"ש ונצח ישראל, וכבר העיר בזה בתוס'־רא"ש שבשטמ"ק־השלם], והניח בצ"ע), ורק במקום רחוק עושים יומיים מִסָּפֵק.   ושם עמ' 312: "יש לומר דאפי' לאחרים נמי, אע"ג דלדידהו חודש אחד מלא וחודש אחד חסר - מ"מ תליא זה בב"ד, דאִם לא קִדּשׁוּ ב"ד ביום ל' נעשה מלֵא ממילא; ונהי דס"ל לאחרים דהב"ד צריכים לקדשוֹ ביום ל' אע"ג דליכא עדי ראִיה, מ"מ אם לא קִדשוהו ב"ד ביום ל' לא נעשה ר"ח ממילא אלא נעשה מלֵא. וראָיה לזה, דהא סְתם 'אחרים' היינו ר' מאיר... ואפ"ה אמרינן בסנהדרין (דף י':) אליבא דר"מ דס"ל דביום ל' בעי קידוש... ואפילו למ"ד שם... מ"מ צריכים ב"ד לִקבוע יום ל' לשם ר"ח... ומֵעתה י"ל דלהכי נהגו בשני י"ט של גלֻיות, או בר"ה גם בא"י, משום שחָששו שמא אירע איזה אונס שלא יָכלו ב"ד לקדש החודש ביום ל' ונעשה מלא ממילא..."; וכתב שהוא כמו שאמרו בביצה (ד:): "והשתא דידעינן בקביעא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומי? משום דשלחו מתם: הִזהרו במנהג אבותיכם בידיכם, זמנין דגזרו שְׁמָדָא ואתי לאקלקולי". ועע"ש, "ומשום תקנת המועדים מצינו שגזרו חכמים אפילו לְדבר שאינוֹ־מצוּי כלל, שהרי מימות עזרא לא מצינו אלול מעובר ואפ"ה גזרו לעשות ר"ה וסוכות שני ימים", עש"ב. והוסיף שיש גם לחוש להשלמת 'יומא דשעי' ו'דתלתין שנין' (שבערכין ט:).

זבחי תרועה (עמ"ס ר"ה) סימן כב (הרב יעקב וייל, ירושלים התשנ"ב)

א. קשה (על רש"י ר"ה יט:), אם אין מקדשים בימי אד"ו (וצ"ע מרש"י פסחים נח: דלא חשו בזמן הראִייה [לגבי בד"ו ובהנחה דה"ה לאד"ו]), מדוע העדים מחללים שבּת על תשרי (ר"ה כא:)?, הרי גם אם לא יבואו יתקדש החודש בשבת [קו' רע"א שם]! אי משום הא לא איריא, דהא בזמן המקדש לא חששו לדחיית יום א' משום ערבה. ולפ"ז אכן כשהחלו לדחות משום יום ערבה בימי אמוראים, נֶאסר לעדים לחלל שבת על תשרי (אך קשה שמתוס' והראשונים שם כא: משמע שגם בימי התּנּאים דחו משום יום ערבה).

ב. כוונת רש"י בר"ה אינהּ שתמיד דחו מימי אד"ו, אלא לפעמים כשראו צורך כגון בעת בצורת, חום, מגפה, או אֵיבה. ואפשר שלא אירע מעולם. אך קשה מסוגיא דהחליל דהִקפידו בפועַל לִמנוע תרי שבי בזמן המקדש. וי"ל דתמיד השתדלו לִמנוע תרי שבי, "אלא שלא היה הדבר בגדר תקּנה או מנהג קבוּע, רק כל בית־דין עשׂה כן מֵעצמוֹ ומֵחישובים שלו לאחר שעמדה לפניו בכל פעם הברירה", כלומר שהיה זה בגדר רשות. "מיהו למעשה נהגו כל בתי הדין מְקדשי הֶחֳדשים להקפיד על הדבר, והיינו דקאמר בשילהי סוכה". ובזה תתורץ קושיית תוס' במנחות (ק:); שבמנחות הדברים "אמורים לאי מיקלע, ר"ל דאִם יֶארע שהב"ד לא יחושו לאד"ו ויקדשו את תשרי בערב שבת - אזי יהיה לחם־הפּנים נאכל ל־י"א, שהרי אין שום תקנה או מנהג קבוּע המונֵע אפשרוּת כזו", אף שלא אירע כן (ע"ש שאין זה דוחק). ועדיין קשה ממשנת 'הבבליים' (מנחות צט:) שמפורש שאירע כן. וצריך לִדחוק דאחרים היא (והא דלא פריך מינהּ בסוגיין דהחליל - "דבחדא פירכא הוה סגי ליהּ"; אי נמי גם שם 'דְּאִי' קתני ואין הכּוונה שכּך אירע באמת [א"ה, עי' רש"ש שם שכ"כ, וכ"כ ר"ש ליברמן שהבאנו סיכום מדבריו בנפרד]). עכ"פ עדיין קשה לרש"י בפסחים: אף שלא היתה זו תקּנה, כך אירע בפועַל, ומדוע לדחות דברי ה'יש מפרשים'? אכן צ"ל לחלּק בין תשרי ובין ניסן, וכדברי לח"מ.

ג. תמוה בתוס' דפסחים, מה מקום היה לחוש ל־בד"ו בעת הראִייה?! ור"ח שם פי' כמותם; והוא לשיטתו כרס"ג שעיקר הקביעה ע"פ החשבון, וכך יש לבאר דברי תוס'. והמשניות שאינן לפי קביעותֵנו, פי' ר"ח בכ"מ ד"שפיר יש כֹּחַ ביד ב"ד לִסטות מכּך אִם יִראו צורך בדבר ולקדש את תשרי אף בימי אד"ו, אלא שבמציאוּת לא היה כדבר הזה מֵעולם" [לשון זבחי תרועה]. ולדעתו (כ"כ על ר"ה כא:) יש דין מיוחד להקריב קרבן מוּסף ולקרוא את המועדים דווקא ע"פ הראִייה, ומ'במועדם' למדו שלצורך זה מחללים שבת.   ההבדל בין רש"י ובין ר"ח - עיקר הקידוש ע"פ ראייה/חשבון; האִם חששו הקדמונים ליום עֲרבה ול'לא בד"ו פסח'. בר"ה תוס' כרש"י, וחָלקו בפירוש הסוגיה ומהו 'קלקול המועדים' (האִם קידוש שלא־ביוֹמוֹ). ותוס'־בפסחים כר"ח.

ד. רמב"ם: בעת הראייה לא חששו לתרי שבי (ולשיטתוֹ, שאין לב"ד רשות לקדש ולעבּר לצורך). וקשה סוגיא דהחליל. ונראה שרמב"ם למד דקושיית "והאיכא ערב פסח שחל להיות בשבת... מידי דליתיהּ בכל שנה לא קא חשיב..." - קאי אסוגיא דר' אחא בר' חנינא דסליק מינהּ ותירץ "שייר ערב הפּסח שחל להיות בערב שבת", רק לר' אחא נצרך לִדחוק דדחינן ליה וכו' ולהעמיד המשניות והברייתות כאחרים ודלא כהלכתא, אך למסקנה דליתא לדר' אחא, דאיתותב (נה.) - א"צ בכל זה (אלא כפשט לשון המשנה ד"לא שילשו מימיהם" = לא התחילו לקרוא בפעם השלישית, ולא היו בהקרבת הפּסח אלא 18 תקיעוֹת לרבנן) [א"ה, כמו בתורת רפאל; ועי' מרכה"מ הל' שבת ה, כא]. ועתה אפשר שרש"י כרמב"ם, ומש"כ רש"י (יט:) משום ירקיא וכו' - לא שהִקפידו לעבּר, אלא שלפעמים ראו צורך וכאמור לעיל [א"ה, כעין תירוצו זה יש לתרץ גם דין יו"ט שני].

מקודש החודש סימן יט (רבי פינחס מאיר רוזנבוים, בני־ברק התשס"ה)

סיכום חלקִי - נקודות בודדוֹת בלבד מדבריו (בכל אופן כדאי לראות דבריו במקורם, שהקיף וסיכם וסידר את הסוגיה)

אות א-6: רש"י בסנה' (יג: ד"ה וליעברהּ לאדר): ואי מיקלע פסח ב־בד"ו לא איכפת לן וכו'. לקושיית תוס' (שם יג. ד"ה ורבי יוסי; יג: ד"ה וליעבריהּ) דהיכי פריך לאחרים דלית להו עיבור החודש לצורך. בדוחק י"ל שרש"י רצה לפרש הסוגיה אליבא דהלכתא, שבר"ה (כא. ד"ה ולא תחוש) פירש שפוסקים כאחרים לגבי התקופה, פירש בתקופה כאחרים ובדחיות כרבנן. ועוד י"ל שעיקר קושיית הגמ' אינהּ על אחרים אלא לדידן דפסקינן כאחרים בזה. ועוד י"ל (וכ"כ בבנין שלמה שם בתוס' יג. וע"ש שהאריך) דאחרים דהתם אינו אחרים דהכא, דהא ר"מ סבר רובו של חודש (קושיית תוס' חכמי אנגליה שם.)

שם א-7. חשק שלמה (במנחות ק:) בד' רש"י, אף שכּשבּאו עדים מהמנחה ולמעלה שני הימים קודש, בימי גה"ז תיקנו שהראשון עיקר כדי שלא ייפול ר"ה בימי אד"ו; ולכן במשנת לחם־הפּנים יום חמישי הוא א' (אף שגם הששי קודש [ולסד"ט הששי לא היה קודש]) ויוה"כ חל בשבת. אך לפ"ז דין 'עַד המנחה' אינו אלא כאשר ל' באלול ביום שני; ואין מסתבר. אלא דעת רש"י שלא חל ר"ה ביום ו כי לא מצינו אלול מעובר, ועל הצד שיְּעַבְּרוּ אָפוּ ביום ד, ולא אָפוּ שוב ביום ו; כיד דוד. ולפ"ז אין המשנה כאחרים וכן המשניות בערכין (ותתורץ קו' תוס' במנחות)

שם ב-3, בסתירת דברי תוס' (פסחים עא. ומהרש"א - ר"ה כא:) לגבי דחיית יום א משום יום ערבה. תירוצים: (א) כשלא הגיעו עדים היה להם לעבּר, ובתוס'־בר"ה הוא לוּלֵא באו עדים; (ב) יש לחלק דהתם אחרי החורבן.   ושם ב-4, קושיית רע"א (ר"ה כא:) למה לָעדים לחלל שבת, הרי ב"ד יְקדש גם בלעדיהם מפּני יום ערבה! "וצ"ע". לתי' א הנ"ל חיללו כי ללא העדים לא יְקדשו; ולתי' ב צ"ע ובמק"א תירץ [סי' טו אות ד: שאמנם מאיימים על העדים, אך אי אפשר לקדּש בלעדיהם, ולכן חילול־השבּת שלהם כדי־להעיד הֶכרחי (וחילק בין זה ובין הנדון שם כ. לגבי אדר הסמוּך לניסן)].

שם אות ד - רז"ה ור"ן (סנהדרין יג:). מדוע תיקנו את הדחיות דווקא "בדורות אחרונים"? א - בבבל חביל עלמא וכו' [כפי שהבאנו לעיל בשם נצח ישראל ומשיב הטענה]; ב- ע"פ יסוד עולם (ד, ו) שהוסיף על ר"י בן ברוך, ששיקולי 'ירקיא' ו'מתיא' משמעוּתם חשש שמפּני מיעוט הדורות יגיעו לחילול שבת, אלא שיש בזה טיבותא לבני בבל שאצלם הקלקול ברור; ובזמן בהמ"ק היו יראי־שמיים ולא היה חשש שיזלזלו בשבתות.

שם אות ה, שיטת רמב"ם. לקושיה מסוגיית החליל ועוד, במרכבת המשנה (הל' שבת ה, כא) חילק לעניין פסיקה בדעת אחרים בין סדר החֳדשים (בזה אין פוסקים כמותם) ובין שלִילת דחיות (בזה רמב"ם פסק כמותם).