סיכום לדברי שני אחרונים בעניין מְנִיַּת הזמן -
בעקבות רמב"ן

 "ראשון הוא לכם לחדשי השנה"

(שמות יב, ב; ראש השנה דף ז.)

שו"ת בנין שלמה (רבי שלמה הכהן מווילנא בעל חשק שלמה, התקפ"ח-התרס"ו) סימן כב

אין כוונת רמב"ן שהתבטלה המצווה למנות מניסן כהבנת בעל ספר העיקרים (ג, טז). שהרי גם פרט ממצווה אינו יכול להיבטל; וכן מוּכח מהפּסוקים שצירפו לְשֵׁם החודש את מניינוֹ; וגם מהגמ' בברכות (יב: יד:) שמזכירים את יציאת מצרים אף בימי המשיח. אלא כאברבנאל (פרשת בא) שהוסיפו שמות לחֳדשים מבּלי לגרוע את מניינם־מִניסן. ולא כגט פשוט (קכו, לה) שאין חיוּב להזכיר מניין אלא איסור לִמְנוֹת לחֹדש אחר (שהרי רמב"ן הִשווה זאת למניין ימי־השבוּע לשבּת).

תמוּה מדוע הפוסקים (אפי' רמב"ן) לא תיקנו הזכרה זו (מניין החֳדשים מניסן לזכרון יציאת מצרים) בגיטין ובשטרות ובברכת־החודש!

הרב אליהו אליעזר מווילנא: אי־אפשר לכתוב גם מניין החֳדשים מניסן, כיוון שהשנים שלנו נמנות מתשרי, שהרי - (1) היו כותבים לשנות המלכים, והן נמנות מתשרי (ר"ה ג.: ח.); (2 - העיקר) קי"ל (ר"ה כז. ועוד) כרבי אליעזר דבתשרי נברא העולם, ואנו מונים ליצירה.

מקשה המחבר: אך א"כ כיצד נפרנס את הברייתא (ר"ה ז.) שניסן ר"ה לחֳדשים כדכתיב? ועוד, ומה בכך?, גם רמב"ן עצמוֹ דחה טעם זה באמרוֹ "במנותינו 'החֹדש הראשון'... שאין המנין הזה לשנה, שהרי תחילת שנותינו מתשרי"!

וי"ל שעיקר דין־הברייתא אינו אלא לקידוש־החודש בב"ד שיאמרו 'מקודש החֹדש הראשון [הוא ניסן]' וכד' (שהרי הפּסוּק עוסק בקידוש־החודש; ובשטרות ואפי' בגט הזכרת התּאריך אינהּ מן התורה, עי' גיטין יז.); וזו כוונת רמב"ן והעיקרים ואברבנאל. אך צ"ע מדוע איננו מזכירים בברכת־החודש.

ויש לדחות כל זה, ממה שהקשו בר"ה (ג:) מֵחַגַּי הנביא שמניין החֳדשים מניסן אף שהשנים נמנוּ מתשרי; וכן ממגילת אסתר, שהחֳדשים נמנו מניסן והשנים פשוט שמתשרי! וראה להלן.

קשה על רמב"ן, מהאפשרות שהעלו בגמ' (ר"ה ז.) ש"בחדש הראשון" באסתר הוא "ראשון למילתיהּ"! הרב שמואל מִלובץ': לפי רמב"ן עיקר החיוב הוא בעת קידוש החודש ובעת חקירת עדים. אך תמהּ דלא מצינו כן בשום מקום; והשיב המחבּר שכּן מוּכח ממעשה חזקיהו (ברכות י: סנהדרין יב:) ודרשו "זה ניסן ואין אחֵר ניסן", ומכאן מוּכח שב"ד הזכירוּ מה החודש שהם מְקדשים (דאל"ה שמא קידשו את אדר ב', והרי לא היו אז שמות לחֳדשים וודאי מָנוּ. ודוחק לומר שרק בניסן עשׂוּ כן). [רי"פ פרלא דחה אפשרות זו שיצטרכו להכריז מה החודש, שהרי יש שכְּלל א"צ להכריז אפי' 'מקודש'.]

מדוע ב-4 מקומות (עזרא ו, ט; נחמיה א, א; ב, א; ו, טו) נזכר שם החודש ללא מניין, לפי רמב"ן שצריך גם מניין? רָאוּ עזרא ונחמיה לכתוב כן ביחס לדברים שעיקר גאולת בבל תלוי בהם. בדוחק.

מדוע רמב"ן והפוסקים לא תיקנו למנות בשטרות את החֳדשים? כאמור, כשהתחילו בבית שני לכתוב לשנות המלך משום שלום מלכוּת, גם בחֳדשים תיקנו להימנע שלא יֹאמרו "קמדכרי שבחייהו" (גיטין פ.). ובברכת החודש ראוי להזכיר מניינוֹ; וייתכן שאכן דברי רמב"ן לא התקבלו להלכה בין הפּוסקים, וכנהוג.

ממה שתיקנו לנו אנשי כנה"ג שמות אלו לחֳדשים, ודאי רמוזים בהם סודות ועניינים נשגבים, ואולי רמוזים דברים טמירים מֵעניינוֹ של החודש, וכמו שמות המלאכים.

מפרש"י [המיוחס לו] על ב"ר (מח, ט) משמע שהשמות היו מִקודם ורק לא נהגוּ. ולא כרמב"ן. ונ"ל שכּוונתו ש'לא נתגלו' לכתבם, ולאנשי כנה"ג נתגלה ברוח הקודש לכתבם; ולפ"ז גם בימי בית ראשון היו משתמשים בשמות אלו, אלא שלא ניתנו להיכתב.

שו"ת דברי יואל (רבי יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר, התרמ"ז-התשל"ט) סימן טו

(א-ד) לבֶן־דוֹדוֹ הרב משה דוד טייטלבוים, שנהג להקפיד לציין במכתביו את היום־בשבוע (למצוַת זכירת יום השבת), הפּרשה (תורה מן השמיים), השנה (כעדוּת על בריאת שמיים וארץ); ותמהּ על המחבר שאינו נוהג כן.

א - במכילתא (פ' יתרו), ובפ' רמב"ן (שמות כ, ח) ועוד, אמרו שימי השבוע נמנים לשבּת, ולא כָּאומות הקוראים להם בשֵׁמות. אך אין מצווה כזאת; ואין הכּוונה שצריך לְהַדֵּר להזכיר זאת כשאין צורך להזכיר את היום־בשבוּע. גם במקרא אין כלל מניין לימי השבוע.

ב - תמיהה מהמכילתא ורמב"ן הנ"ל על המנהג המקובל לקרוא לימי השבוע בשמות (באידיש). ואולי הוא ע"פ רש"י (שם) שביאר "זָכוֹר" אחרת, שאם נזדמן לך חֵפץ יפה הַזְמִינֵהוּ לשבּת; ולפי דקדוק במכילתא שדרשה זו חלוקה על הנ"ל דמניין הימים. אכן לרמב"ן נראה שדרשה זו אינהּ חולקת על הנ"ל.

ג - והיותר נראה, כי בבבלי (פסחים קו. וע"ש קיז:) "זָכוֹר" הוא קידוש היום, ולכן ביארוהו כן מוני המצוות ולא הזכירו דרשות המכילתא, החולקת עם הבבלי.

ואולי גם רמב"ן לא כתב דבריו להלכה אלא לבאר את המכילתא שהביא (ולכן לא השיג על רמב"ם בסהמ"צ במצוַת "זכור").

ואפשר שאף לַמכילתא, יוצאים ידי חובת המניין בשיר־של־יום וזו 'זכירה תמידית' יום־יומית.

ד - אין מקום לְחַדֵּש שתהיה מצווה להזכיר ימי־השבוּע דווקא בכְתיבה.

ומכּאן ק"ו שאין מצווה בכתיבת השנה (שאף אין לזה סמך בכתוב). והרי הקדמונים היו מונים בשטרות למלכים ואח"כ למניין שטרות, וגם לזה לא נצרכו אלא מחשש שטר־מוקדם וכו', ולא לקיום מצווה.

ולגבי כתיבת פרשת־השבוע, אפי' בגיטין ובשטרות איננה, וגם לא מצינו בתשובות הראשונים.

ולַנזהר באלו אף שאין בזה מצווה, י"ל 'אוהב מצוות לא יִשְׂבַּע מצוות' (כדברי בעל נוב"י על שלה"ק בעניין הציווי לנשים לספור בפּה שבעת הנקיים). [ואמנם כשלעצמוֹ בזה אין מצווה, אך מצד 'מצווה לשמוע דברי חכמים' אֲקיים עתה בחתימה: מוצש"ק ויחי התרצ"ד.]

ה - בחתם סופר (פ' בא) נראה שמצווה לכתוב התאריך (היום־בשבוע ומניין החודש); אך כוונתו רק כשנצרכים לִמנות, וכלשון רמב"ן (שם יב, ב לגבי החֳדשים) "בכל עת שנזכיר", ולִשלול את מנהג הכותבים מניין האומות.

ו - בחת"ס למד שיש למנות את החֳדשים מדברי רמב"ן; אך רמב"ן עצמוֹ כתב שרק עד גלות בבל נהגו כך.

שמות החֳדשים ניתנו מסיני (כדברי בני יששכר, ויש להוכיח שכּן דעת רמב"ן) והם ב'לשון פרסיים' ולא נתגלה לישראל שהם מסיני עַד גלות בבל (ע"פ רש"י לב"ר), וטעם ההתגלוּת אז כדי לזכור נס העלייה מבבל (רמב"ן).

נבואת ירמיהו "ולא יאמרו" וכו', עדיין לא התקיימה, ובגאולת בבל רק 'קצת' התחילה; וצ"ע [א"ה, ועי' תורה שלמה כרך יב עמ' רפג].

רמב"ן לא התכוון שהשתנתה המצווה, שאין זו ממש מצווה, ודברי רמב"ן הם כדרך הראשונים שכתבו טעמים למצוות אף שאין בטעמים אלו נפק"מ להלכה אלא לזהירות לחומרא, וודאי שאין זה חיוב מן המקרא.

עדיין תמוה מדוע לא לקרוא לחודש גם בשמו וגם במניינו, ומרמב"ן משמע שאין צורך. ובחת"ס שכתב ע"פ רמב"ן שיש למנות החדשים ליצ"מ, תמוה, שהרי אף לרמב"ן זה כבר לא נוהג, וגם בתשובות חת"ס אינו מונה החֳדשים במניינם, וודאי שגם בימי השבוע לא היה נזהר מלקרוא בשמותם. ונראה שלא היתה כוונתו להלכה, אלא להוציא מהמּונים במנייני הגויים, שאסור מכמה טעמים, כמובא בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד קעא) "ושם אלהים אחרים לא תזכירוּ" ועוד, ולא גרע מחוקות הגויים, שמותיהם ולשונם;

ולדינא - א: לספור בספירתם אסור לכו"ע; ב: שמות לימי השבוע אסור, כמילתא ורמב"ן ופמ"ג בהקדמה לס' נוטריקון, אך מנהג גדולים וקדושים שלא להיזהר בזה וכפי שהתבאר. ג: כשא"צ לכתוב תאריך, אף למכילתא ורמב"ן אין מצווה לכתבו.

ז - ראיה מגיטין (יז.) "מפּני מה תיקנו זמן בגיטין", ואם יש בזה מצווה אין מקום לשאֵלה זו. וכן מרש"י שם דייק בב"י (אה"ע קכז, ז-ח) שאפשר לכתוב זמן בלתי־מבורר. [ופלפל בזה הרבה.] וריב"ש (סי' תיז) כתב שלא תיקנו בגט יום־בשבוּע שאינו נצרך ולא מצינו כזה בתורה ובשטרות.

לסיכום, אין שום סרך־מצווה בכתיבת תאריך כשאין בזה צורך, ואף בגט לא הכל נצרך אלא למצווה מן המובחר ומפּני תקּנה.

ע"כ.

ועי' גם:

ספר המצוות לרס"ג - ביאור רבי יהודה ירוחם פישל פֶּרלא (עֲשֵׂה נו);

עלי תמר על הירושלמי (ר"ה א, ב);

מנחת אשר שמות (פרשת בֹּא, סימן יד);

הרב יהודה אמיתי שושנה, שריד מפירוש הרמ"ה ז"ל על מסכת ר"ה, ירחון מוריה, שנה יח, תשרי התשנ"ב, עמ' כב-כה 

פרשת בא: שמות החודשים - ד"ר אלכסנדר קליין;

ועוד רבים.