פתיחה

חז"ל מספרים לנו (עי' זהר פ' לך לך דף פו., ספר הישר פ' נח), שאברהם אבינו ע"ה התבונן במזרח, וראה את השמש הזורחת והמושלת ביום, אמר: זה הוא הבורא. עבד אותו כל היום, אך - ויהי השמש לבוא ועלטה היה, והנה הירח הוא שהצליח לעמוד בפני החושך ולמשול בכיפה. עבד אותו כל הלילה. אך גם הלילה בא אל סופו, והחושך עם מאורותיו נגלל מפּני האוֹר־השמש. אמר: "ודאי כל אִלֵּין מלכא אית עלייהו ושליט דאנהיג לון".

לא בכדי, הבּרכה הראשונה שאנו מברכים (בסדר הברכות הקבוע) ביממה היא - "גולל אור מפּני חושך וחושך מפני אור, המעביר יום ומביא לילה ומבדיל בין יום ובין לילה". גם הש"ס פותח בזה "משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן" (ברכות א, א).

והעניין בזה (כפי שאמרנו במקום אחר): מבט מצומצם על זמן מסוים, על מקום מסוים, על סיטואציה מסוימת, חוטא לאמת - זהו מבט שאינו רואה את התמונה הכוללת, וטועה לחשוב שהמקצת הוא־הוא התמונה הכוללת. זאת למד אברהם אבינו בחקירתו: יש מנהיג לבירה, ולוֹ המלוכה והממשלה.

היכן אנו רואים זאת כיום? אומות העולם, מתי מתחילה אצלם היממה? בחצות הלילה. נקודת השיא של החושך - היא הנקודה המובלטת, היא נקודת המַּעֲבָר. ואצלנו? "גולל אור מפני חושך וחושך מפּני אור". כמו כן - נקודת המעבר בין שנה לשנה. העמים קבעוּ אותה בשִׂיא החורף, "כי הנה החושך יכסה־ארץ וערפל לאומים - ועליך יזרח ה'". אנחנו מתחילים שנה בעוֹנַת מעבר - תשרי או ניסן. אנו מבליטים את נקודת־הזמן המסמלת יותר מכֹּל את המחזוריוּת, לאמר: האור אינו עצמי, והחושך אינו עצמי. יש מנהיג לבירה!

'החודש הזה' ומַלְכוּת בית דוד

(פרשת בא התשע"ב)

וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃ הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה׃ דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּֽעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת׃

לפי דברי רש"י בראש פירושו לתורה, זו המצווה הראשונה שנצטווה ישראל כעם ומכאן היה ראוי כביכול להתחיל את התורה.

מִפסוק אחד העוסק במצוות קידוש החודש, עובר הציווי היישר לדיני פסח מצרים, בלי כל הקדמות נוספות. הדבר רומז כי לסוד העיבור קשר לגאולה, אשר בה עוסק המשך־הפרשה בהרחבה.

בברכת הלבנה אומרים אנו "דוד מלך ישראל חי וקיים" (שולחן ערוך אורח חיים תכו, ב בהגה). דוד משוּל ללבנה ונקרא "קטן" על שמהּ (חולין ס:). הלבנה היא סמל למלכות בית דוד. גם "החודש" שבו מדובר, ניסן, חודש הגאולה, מיוחד "לכם", למניין מלכי ישראל, ולא למניין מלכי אומות העולם (ר"ה ג.).

וכתב בספר וְצִוָּה הַכֹּהֵן (רבי אהרן שמואל כ"ץ, ה'תקפ"ג, פרק כ דף נה., ובחָדש עמ' קמב), בשם רבי אייזיק אב"ד קורֶץ, ש'דוד מלך ישראל חי וְקַיָּם' בגימטריא 'ראש חודש' (819).

בבבלי (סנהדרין לח.) מסופר על אירוע שבּו רבי יהודה הנשיא ביקש לשבור את שתיקתם של יהודה וחזקיה בני רבי חייא, ודאג להשקותם יין:

יהודה וחזקיה בני רבי חייא הוו יתבי בסעודתא קמי רבי, ולא הוו קא אמרי ולא מידי. אמר להו: אגברו חמרא אדרדקי, כי היכי דלימרו מילתא! כיון דאיבסום פתחו ואמרו: אין בן דוד בא עד שיִּכְלוּ שני בתי־אבוֹת מישראל, ואלו הן: ראש גולה שבבבל, ונשיא שבארץ ישראל, שנאמר (ישעיה ח, יד) "והיה למקדש ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל". אמר להם: בניי, קוצים אתם מטילין לי בעיניי?! אמר לו רבי חייא: רבי, אל יֵרַע בעיניךָ, יין ניתן בשבעים אותיות וסוד ניתן בשבעים אותיות, נכנס יין יצא סוד.

מה פשר תגובותיהם של רבי ורבי חייא?

מסביר המהרש"א:

הרי נמשלה מלכות בית דוד ללבנה (ראה חולין ס:, ורש"י ור"ח ר"ה כה.), וכמובא במדרש (כנראה כוונתו למדרש שונה מהמובא בשמות רבה טו, כו, ועיין רבנו בחיי בראשית לח, ל), שכְּשֵׁם שהלבנה, אחרי שמתמלאת 15 יום מתחילה להיחסר - כך מלכות בית דוד, אחר 15 דורות של מלכים נחסרה המלכות בימי צדקיהו, ולא נשאר לבית דוד אלא ממשלה זוטא של "שבט" ו"מחוקק" - ראש הגולה שבבבל והנשיא שבארץ ישראל, וכשם שהלבנה הולכת ונחסרת עד שנעלמת לגמרי, ואח"כ מתחדשת - כך אחר שתכלה לגמרי ממשלת בית דוד, אף בתי ראש הגולה והנשיא - תתחדש שוב המלכות. אלו דברי בני רבי חייא, שאין בן דוד בא - לחידוש מלכותו - עד שתתכסה הלבנה לגמרי, עד שיכלו ממשלות ראש הגולה והנשיא. רבי היה מיצר על מה ששמע, שתכלה נשיאותו, ולכן אמר: קוצים אתם מטילים לי בעיניי?! אמר לו רבי חייא: אל ירע בעיניך, שמשנכנס יין יצא סוד - הוא סוד העיבור, המלמד על כך שתתחדש מלכות בית דוד וגדולת משפחת הנשיאים.

המהרש"א מקביל את זה למעשה שמובא במסכת ראש השנה (כה.), שרבי חייא ציווה על הירח הישָׁן להסתתר כדי שלא לטרפד את התוכנית לקדש את החודש הבּא באותו ערב:

רבי חייא חזייא לסיהרא דהוה קאי בצפרא דעשרים ותשעה. שקל קלא פתק ביה, אמר: לאורתא בעינן לקדושי בך, ואת קיימת הכא? זיל איכסי! אמר ליה רבי לרבי חייא: זיל לעין טב וקדשיהּ לירחא, ושלח לי סימנא: דוד מלך ישראל חי וקים.

מבאר מהרש"א, שכיוון שהלבנה נראתה בבוקר כ"ט, לא רצה רבי יהודה הנשיא לקדשהּ בעצמוֹ בלֵיל שלושים על סמך ציוויו של רבי חייא ללבנה "זיל איכסי", שהדבר סימן לקֵץ נשיאותו, שהרי אדרבה, כל עוד הירח אינו נִכְסֶה, סימן טוב הוא לַנשׂיאוּת שנמשכת; ולכן שלח את רבי חייא שיקדש הוא את החודש ההוא. ואמר לו: שְׁלַח לי סימן - "דוד מלך ישראל חי וקיים", כלומר - אף שהכיסוי של הלבנה הוא סימן רע לנשיא, שתכלה הנשיאות - מצד אחד סימן טוב הוא, שאחר שתכלה הנשיאות תתחדש מלכות בית דוד ויצמח קרנוֹ. (עכ"ד מהרש"א)

נראה להוסיף, כי בדברי ר' חייא בסנהדרין, "יין ניתן בשבעים אותיות וסוד ניתן בשבעים אותיות", נראה שמכוון למלכות השלֵמה של משיח בן דוד כשתתגלה, שתהיה שלֵמה ולה יהיו כפופים כל 70 האומות.

"'עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו': שמש הוא דידע מבואו, ירח לא ידע מבואו" (ר"ה כה.) - נראה שזה מסמל את העלמת הקץ, שאין ידוע מתי תתחדש המלוכה, שכן "ירח לא ידע מבואו", ו"פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה" כְּעניין הקץ הנעלם.

גופֵי תורה

נעבור לעניין אחר:

שנינו במסכת אבות (סוף פרק ג): "תקופות וגימטריאות - פַּרְפְּרָאוֹת לַחָכְמָה". כלומר: "כמו הפַּרפְּרָאוֹת שרגילין לאכול בסוף הסעודה לקִנּוּחַ דרך תענוג, כך החכמות הללו מכבדות את בעליהם בעיני הבריות" (פירוש רבנו עובדיה מברטנורה). ואין הן מֵעיקר התורה, הנקרא במשנה שם "גּוּפֵי הֲלָכוֹת".

מהן "תקופות" בעניין זה? "עִנְיַן הִלּוּךְ הַמַּזָּלוֹת" (ר' עובדיה מברטנורה); "חשבון הקפַת הַחַמָּה והלבנה" (תפארת ישראל). במילים של היום: אסטרונומיה והתחומים הקשורים בה.

לאור זאת, מה מקומו של הלוח העברי וחשבונו?

כתב הרשב"ץ (רבי שמעון בן צמח מדוראן) בפירושו "מגן אבות" (למשנה הנ"ל):

ואין זה על חִשּׁוּב תקופות, לדעת אם מְעַבְּרִין את השנה אם לא, כמו שנזכר בסנהדרין (יא:-יג:) פרק ראשון. כי זה אינו פרפראות לחכמה, אבל הם גּוּפֵי הֲלָכוֹת לֵידַע מתי יהיה פסח כדי שלא יאכלו חמץ בפסח, וישחטו הפסח בזמנו, ולא יבואו לידי כָרֵת, וכן יום הכפורים שהוא בכרת תלוי על פי עיבור שנה, וחלילה שיקרא זה פרפראות לחכמה!

ובתוספות יום טוב כתב בזו הלשון:

לכך צריך לומר שדברי ר"א חסמא הן על הידיעה מן הַמַּהֲלָכִים בלבד, ולא מה שנמשך מהם, שהוא קִדוש החדש ועבור שנה; שלענין זה ודאי שהן והן גופי הלכות הן.

בקיצור, לימוד הלוח העברי, שהחגים והמועדים תלויים בו, אינו רק "פרפראות" אלא "גופי הלכות".

7+7 לוחות בראשי תיבות

קודם לכן עסקנו במלכוּת בית דוד, שנמשלה לירח. נוסיף, שהמלכוּת "נקנית ב-30 מעלות" (אבות ו, ה), ואפשר לומר שהן כנגד 30 ימי החודש.

דוד המלך "הוא השביעי" (דבהי"א ב, טו), ואמרו עליו ש"כֹּל השביעין חביבין" (ויקרא רבה אמור כט, יא); גם המלכוּת נקראת מידה שביעית (הרב חיד"א בחומת אנך שמואל א טז, יב, ועוד; וכמו שהשבוע השביעי של ספירת העומר הוא השבוע של מידת המלכוּת. וכן עיין כף החיים או"ח רסג אות ט. ועוד). מספר ימי השבוּע 7 (היום השביעי הוא - "שבת המלכּה").

וננצל הזדמנות זו ללימוד אחד מ"גופי הלכות" של הלוח העברי - מאפיין מרכזי שלו - ונזכיר כי מספר הקביעויות 7 לשנה פשוטה ו-7 לשנה מעוברת. במלים אחרוֹת: כמה אפשרויות של לוח עברי שנתי יש? 7 לשנים פשוטות, ו-7 לשנים מעוברות. בלוח העברי הקבוע ישנם 14 לוחות־שנה בלבד, שכּל שנה מאופיינת באחד מהם.

נהוג לסמן כל קביעוּת בסימן של 3 אותיות, הנקרא סימן השנה. אותן 3 אותיות מכילות בתוכן, כמו ראשי תֵבוֹת, את כל הלוח העברי של אותה שנה.

כיצד? האות הראשונה מציינת את היום־בשבוּע שבּוֹ חל ראש השנה. האות השלישית מציינת את היום־בשבוּע שבּוֹ חל פסח. האות השנייה עשויה להיות ח, כ או ש, ומשמעותהּ היא מספר ימי חדשי מרחשון וכסלו: ח - שניהם חסרים (29 יום); כ - כסדרם (מרחשון 29, כסלו 30); ש - שלֵמים (30). שאר חדשי השנה מסודרים לסירוגין, אחד מלא ואחד חסר (מלבד אדר א', הנוסף בשנה מעוברת, שהוא מלא כמו שבט הסמוך לו).

ואלו הם 7 סימני השנים הפשוטות: בחג, בשה, גכה, הכז, השא, זחא, זשג.

ואלו הם 7 סימני השנים המעוברות: בחה, בשז, גכז, החא, השג, זחג, זשה.

הנה, למדנו דבר אחד, בסיסי ומרכזי, על לוח־השנה שלנו.

באתר זה נוכל ללמוד, בעזרת ה', כיצד לחשב עֲבוּר כל שנה מה סימן־השנה שלה. כמובן, נכּיר כאן פרטים נוספים בעניינוֹ של לוח־השנה.

תודות

בראש ובראשונה תודה לבורא עולם. "כִּי־מִמְּךָ֣ הַכֹּ֔ל וּמִיָּֽדְךָ֖ נָתַ֥נּוּ לָֽךְ" (דברי הימים א כט, יד).

תודה לדודה תמר (סולם) בת רחל ע"ה, שקירבה אותי אל הנושא ביַלדותי.

תודה למומחים שחָלקוּ לי מן היֶּדַע שלהם בעין טובה (למוֹתר לציין, שאם תימצאנה כאן טעויות לא הם האחראים להן; ואדרבה, הם הם שתיקנו מן הטעויות שלי) -

ר' רחמים שר־שלום, מחבר הספר "שערים ללוח העברי"; הרב ד"ר שי ואלטר, ראש מכון "סוד העיבור"; ד"ר ערן רביב, מתמטיקאי וחוקר הלוח העברי; הרב מרדכי גנוט, מחבּר לוח דבר בעתו; הרב יהושע שולמן; אליסף מובשוביץ, מפתח תוכנה; ועוד רבים וטובים.