ולכפרת פשע

בס"ד, מנ"א התשפ"ד, מ'

לעילוי נשמת אברהם בן גורג'יה ז"ל (ל' במנ"א התש"פ. תנצב"ה)

ולכפּרת פשע | לסי' תכג

אמירת "ולכפּרת פשע" בתפילת מוסף של ראש חודש לא נזכרה בתלמוד, ככל נוסח התפילה שלא פורט בו. גם בפּוֹסקים - רמב"ם, טור ושו"ע - הדבר לא נזכר. "ולכפרת פשע" נזכר בסדר רב עמרם גאון (מלבד נוסח אחד, עי' מהדורת גולדשמידט עמ' פט): "ﭏהינו וﭏהי אבותינו חַדֵּשׁ עלינו את החֹדש הזה לטובה ולברכה, לששון ולשמחה, לישועה ולנחמה, לפרנסה ולכלכלה, למחילת חטא ולסליחת עון ולכפרת פשע". שם יש נוסח המוסיף "לחיים ולשלום", ויש אחר "לשלום וְלִרְוָחָה" (עי' מהד' גולדשמידט שם); ולפי זה הן 13 בקשות, כנגד 13 החֳדשים (ר' להלן בס"ד). אך בסדר רב עמרם לא נזכר שמדובר בשנה מעוברת, ובפשטוּת, הנוסח אמוּר בין לשנה פשוטה ובין למעוברת. הראשון שציין שנה מעוברת - רבי זליקמן בינג, תלמידו של מהרי"ל (מהר"ז בינגא סוף הל' ר"ח, עמ' קפט, בהוספה, וע"ש בהערת המהדיר 16): "מנהג כשר לומר כשהשנה מעוברת..." (כך הביא הרב יוסף חיים מזרחי, בקובץ ויברך יהודה ב, תשרי התשע"ה; ועוד עתיד לראות אור בע"ה; תודתי לו על ששלח אליי את מאמרוֹ, שנעזרתי בו רבּוֹת).

בספרים נמנו חמשה מנהגים בזה. תחילה נזכיר - מתוך המקורות המְּסַכְּמִים בדורנו - את הספר דברי יוסף לרבי ברוך הכהן כ"ץ (עמ' קפו-רו), ואת מאמרֵי הרב אברהם מִימוּן ממרסיי, בקובץ אור תורה (שכד, טבת התשנ"ה, סימן מב), ר' נועם שלזינגר בקובץ שמעתין (גליון 181, אדר התשע"ב; עמ' 151-158), והרב יוסף חיים מזרחי (במאמרו הנז'); ובקצרה בלוח דבר בעתו לרבי מרדכי גנוט (ל' בתשרי התשמ"ט, ובשנים המעוברות מאז בתאריך זה); ועוד יותר בקצרה בספר פורים וחודש אדר (הרב צבי כהן; ב, ח). כאמור, 5 מנהגים, ונְסדרם מן הקל אל הכּבד: (1) אין אומרים 'ולכפּרת פשע' כלל. (2) אומרים רק בשנה מעוברת, בחודש העיבור (ר' להלן). (3) אומרים בשנה מעוברת, מתשרי ועד ניסן, ולא עד בכלל. (4) אומרים בשנה מעוברת בכל חֳדָשֶׁיהָ. (5) אומרים תמיד. במשנה ברורה (ס"ק ו) לא נזכר מנהג מס' 2; רבי חיים פלאג'י (כף החיים לה, ג, מובא בכה"ח סופר אות יח) הביא מנהגים 2-4 (ובתוכחת חיים שמות דף יח ובמועד לכל חי כח, יב, סָתַם "שנת העיבור"). וסיים במשנה ברורה: "וכל אחד יעשה כמנהג המקום". ובשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קפד): "וכל מנהגי אבותינו יש להם טעם, אלא שאין אנו יודעין על בורין הטעמים, לכך אין לשַׁנות שום מנהג".

כתב בסידור רבנו שלמה מגרמייזא (עמ' קצג): "י"ב דברי בקּשה יש כאן, כנגד י"ב חדשי שנה". וכ"כ (שם עמ' קצד) בסידור חסידי אשכנז. [לפירוט הקְבלת הלשונות לחֳדשים עי' שער יששכר (מאמר הירחים אות ח, עמ' ה); חודש בציוֹן (עמ' רמה-רמז); ולַמקורות של הלשונות עי' אבודרהם.] לאור זאת, עצם הוספת 'ולכפּרת פשע' מנומקת בכך שבְּשנה זו 13 חֳדשים (אך בסידור רבנו שלמה מגרמייזא עצמוֹ לא נזכרה תוספת זו). וראה להלן. תוכן הבקשה - כפּרת פשע - בפשטות הוא כהמשך טבעי ללשונות "מחילת חטא וסליחת עוון" (ר"נֹ שלזינגר, עמ' 157; ועי' דברי רבי אליהו כהן ממרסיי להלן). אמנם הסברים נוספים נאמרו בדבר.

מכאן נוסיף מעט ציוּנים ביחס לחמשת המנהגים הנ"ל:

1. אין אומרים 'ולכפּרת פשע' כלל - חב"ד, ע"פ סידור אדמו"ר הזקן בעל התניא. וזה בהתְאם לסידורי הקדמונים. סידור רס"ג (עמ' קכט): מבקשים 11 דברים (ויש שינויים מִנוסחתֵנו), אין 'כפרת פשע'. סדר התפילות לרמב"ם (ס"ס אהבה): 7 דברים בלבד (ואין סליחה וכפּרת פשע). רבנו שלמה ברבי נתן (מרוקו, בדוֹר תלמידי רי"ף): 12 דברים ("לחסד ולרחמים" במקום "לישועה ולנחמה" ומופיע אחרי "לטובה ולברכה"). במחזור ויטרי 14 דברים (אין 'כפרת פשע'). בפירושי סידור התפילה לרוקח 12 דברים, לא הוזכר 'ולכפרת פשע'. אבודרהם (סדר ר"ח): 10 דברים (ללא 'ולחיים טובים ולשלום'), אין 'ולכפרת פשע'; וכן הוא בסידורי הספרדים הקדמונים (הרב יוסף חיים מזרחי; הרב און אברהם הכהן סקלי, עלון מן הבאר 20, לך לך ה'תשפ"ב, שבדק כת"י רבים, וראה להלן בס"ד). סידור תפִלות השנה למנהג קהלות רומניא (ונציה, ה'רפ"ג; דף מג:): 17 דברים, ביניהם 'כפרת פֶּשַׁע' [כך הניקוד שם, הפּ"א בסֶגול; ואגב זאת נזכיר, שכּך מנהג הספרדים; אך האשכנזים כדרכם נוהגים לומר 'פָּשַׁע' הפ"א בקמץ, ככל 'צורת הֶפסֵק', שהוא סוף המשפט וכדמצינוּ בבמדבר יד, יח (וכמובן שבמלעיל, שאל"כ תשתנה משמעות התיבה לפועַל)].   כיום, בסידור חב"ד (ע"פ אדמו"ר הזקן) 12 בקשות ואין 'כפרת פשע'. ובתִכלאל, מנהג יהודי תימן (בלדי), 7 לשונות בקשה בלבד וללא 'כפרת פשע' (בעקבות רמב"ם; ובתכלאל עץ חיים נכתב שם בזה"ל: "ניתקן שבע לשונות אלו, לא פחות ולא יותר, לרמוז אל מה שכּתב רבינו האר"י, שבמוּסף ניתוספה הארה בנוקבא ועולה על ראש זעיר־אנפין וכו' יעו"ש, ולרמוז אל שבע עליות שעולה, ניתקנו שבע לשונות אלו" [עי' שעה"כ ענין ר"ח עמ' קטז-קכא]). ובסידורים אבותינו ונחלת אבות, כמנהג יהודי מרוקו, 10 בקשות (וללא 'כפּרת פשע'; ובסידור דרכי אבות 12 בקשות); וכן בתכלאל (וסידור כנסת הגדולה) כמנהג תימן השאמי. גם בתוניס ובג'רבה יש שלא נהגו לומר כלל (ר"א מימון, אור תורה שם עמ' רעא ובשם הרב בוגיד סעדון). ויש לברר: לאלו מתוכם (כסידור אדמו"ר הזקן) שמָּנוּ 12 דברים, מדוע בשנה מעוברת לא נוסיף בקשה כנגד החודש הנוסף? הסביר בעל עלי תמר (על ירושלמי מגילה א, ה), ששני האֲדרים כחודש אחד ארוך הם, "שיתכן שבשנת העיבור חודש אדר ארוך יותר מתוך ההוספה כעיבור לחודש היסודי" (ע"ש. ועי' בדומה לזה רא"ש בפסקיו נדרים ח, ב, ורבנו אברהם מן ההר שם דף סג.).

2. אומרים רק "בחודש העיבור" - בחלק מקהילות אשכנז נהגו כן (כמצוין להלן). וכ"כ בנהגו העם (מנהגי קהילת צְפְרוֹ שבמרוקו, או"ח, ראש חודש, י: "רק בחודש העיבור באדר, ולא בשאר החֳדשים". ופלא שלא הוזכר בסידורֵי יוצאי מרוקו הנזכרים). וכאן הכּוונה לחודש אדר ב' בלבד - יוסף אומץ (סי' תרצא), בשם מהרר"ה טריוש (רבי נפתלי הירץ ש"ץ), שמנהג פרנקפורט "בחודש ואדר" (=אדר ב'); לוח דבר בעתו בשם מנהג וורמייזא ומגנצא ועוד; מקור חיים לבעל חוות יאיר (קיצור ההלכות סי' תכג); וכ"כ במנהגי קרלין (בקובץ בית אהרן ישראל פט, התשמ"א, עמ' קיט), ובמאמרו של הרב נתן פרלמן בקובץ הנ"ל (קנג, התשע"א, עמ' עט הערה י), שאף שיש שהִזכירו בזה "חודש העיבור", הוא שִׁגְרַת לשון ושֵׁם־מושאל, שהרי "חודש העיבור" הוא אדר א'. ואילו רבי רחמים נסים יצחק פלאג'י, יפה ללב ח"ג (סי' תקסח, א), כתב ש"העיקר לאומרוֹ בחֹדש אדר א'", כיוון שהוא־הוא "חודש העיבור" והתוספת לַשנה; ומנהג זה מובא (עם מנהגים נוספים) בסידור תפילה לדוד השלם, נוסח ספרדים ועדוֹת המזרח, של הוצאת ארטסקרול (ה'תשפ"ב, עם הערות באנגלית, עמ' 387 ו-397; במענה לשאֵלתי, הראוּני דברי יפה ללב). ובנתיבי עם (סי' תכג, ומובא בספר לִבִּי עֵר טו, יב) הִזכיר מנהג לומר בשני חדשי אדר: "או בשני האדרים רק".

3. אומרים מֵראשית השנה (ר"ח מרחשון) המעוברת ועַד ר"ח ניסן ואינו בכלל - מנהג רוב האשכנזים; פרי מגדים (משב"ז ב); שו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קפד); רבי ישעיה ברלין (מדבריו נביא בסמוך בס"ד); עלי תמר (שם); פסקי תשובות (עמ' שסה); ועוד רבים. ומן הספרדים - חזון עובדיה חנוכה (עמ' שו; ועשה כן בהיותו ש"צ במוּסף, עדוּת בעל חודש בציון הנז' להלן), ובשמוֹ בילקוט יוסף (תפילה ב נוסחאות התפילה אות סו; אך בשבת ה הערות סימן תכג סעיף ג לא חילק); וראה להלן בס"ד.    והטעם לחילוק זה - (א) כתב בנמוקי הגרי"ב (רבי ישעיה ברלין) שבסוף סידור אוצר התפִלות: "שהוספה זו נגד חודש ה־י"ג, כמ"ש הא"ר, וכדי שיֵּדעו שהשנה מעוברת; וכיון שאַחַר אדר־שני אין תועלת בהודעה זו - לכך לא נהגו לאומרוֹ". כלומר, הטעם הוא פרסום הֱיוֹת השנה מעוברת, ואחרי אדר אין בזה צורך. וכיו"ב כתב רבי אפרים הקשר באדני פז (סי תכג) באופן ראשון, "...דלעשות פסח בזמנו". וכיו"ב כתב הרב אליהו כ"ץ (רבּהּ של באר שבע; האשל - בטאון המועצה־הדתית שם, גליון 100, ה'תשס"ה, עמ' 65). והִטעים שם עוד, שבנוסח אשכנז הרָגיל (וללא הפּתיחה 'או"א' והחתימה), ללא 'כפרת פשע', יש 30 תיבות, כמניין ימי חודש. לכן לא רצו לחרוג ממניין זה, ומיד אחרי שבּטל הטעם להודיע שהשנה מעוברת, חוזרים לנוסח הרָגיל. על טעם זה - הודעה ופרסום העיבור - הִקשה הרב יוסף חיים מזרחי, שהרי מכריזים בשבת מברכין שהחודש הבּא הוא אדר שני, ולמה צריך עוד? (וכן הִקשה ר"נֹ שלזינגר במאמרוֹ) ועוד, רוב העולם אינו מבִין ברמז זה שהשנה מעוברת! ועל הקושיה הראשונה לכאורה יש להשיב, שהכרזת אדר־שני אינהּ אלא בשבּת הקודמת לר"ח שלו, אך הפרסום של "ולכפּרת פשע" מתחיל כבר מר"ח מרחשון, שיִֵּדע העם כמה זמן יש לו עַד לפורים ולפֶסח, ויש בזה כמה נפק"מ, כגון למש"כ מהר"י חאגיז בשו"ת הלכות קטנות (סי' צ; מובא בכה"ח תקעה, א) והראשל"צ רבי יעקב שאול אלישר (מובא בסוף ספר בני בנימין וקרב אי"ש ח"ב דף קד:) ועוד, שבּשנה מעוברת מְאחרים את סדר תעניות הגשמים (ויש חולקים; ר' הערתנו לתענית י. בס"ד, ועי' ר"ה טו.), ויבינו מדוע ב"ד מִשְׁתַּהִים; או שהוא סופר וכותב מגילה וצריך לדעת כמה זמן יש לו; ועוד.   (ב) טעם שני למנהג זה (ואולי הוא בנוסף לו - עי' דברי רי"ח מזרחי), מובא באדני פז שם בשם ספר אלף המגן לרבי יצחק שפירא, וכיו"ב בקובץ תל תלפיות (וייצן) שנה ג גליון יב (חודש ואדר התרנ"ד, סי' סה, עמ' 76), בשם רבי בנימין זאב לֶווי (והמחבּרים שאחריו הביאוהו): "יסוד המנהג בר"ה דף ז' ע"א, דאמרינן שם: תשרי ר"ה לעִבּוּרִין וניסן ר"ה להפסקת עִבּוּרין", לכן אין לומר לפני תשרי, שאי־אפשר לעבּר את השנה (סנהדרין יב. ע"ש), ולא מניסן ואילך, שהיא שנה חֲדָשָׁה לעניינֵי עיבורים (ותמהּ על הפּוֹסקים "שפלפלו בדבר פשוט כזה"). וכ"כ בספר ויצבור יוסף לרבי יוסף הכהן שוורץ (סי' מד). וצִיינוּ (מובא באדני פז ועוד), שאדר הוא "חודש שנים עשר" (אסתר ג, ז ועוד), וא"כ הוא סוף "שנת העיבור" (עי' תוס' סנהדרין יב. ד"ה אין מעבּרין). בדומה לזה, אך אחרת, הִטעים רבי אברהם דוד מבוצ'אץ', בביאור תפִלה לדוד לסידור דעת קדושים (דף קטז.), מה שאין מתחילים לומר מניסן דאשתקד: "דילמא אתי משיח ולא יהיה השנה מעוברת. אבל אַחַר ראש־השנה - כיון שקבענו השנה בעיבור - שוב לא יִשתנה, כמ"ש חז"ל (ר"ה כה.) "אֹתָם" אַתֶּם אפילו שוגגים וכו'; משא"כ קודם ראש־השנה שאסור לעבּר השנה". ועי' דברי רי"ח מזרחי, שהִקשה על כל זה, שהרי עצם יסוד ההזכרה הוא כעין תזכורת, וא"צ להתחיל בזה מר"ח מרחשון, אלא בסמוּך לָעיבור. ע"ש.    (ג) שו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קפד, והביאוהו אחרונים): "פשע" מרמז על החטא הידוע (זרע לבטלה) המרחיק את האדם מִבּוֹראוֹ, והזמן המסוגל לתקן חטא זה הוא בשנה מעוברת בתקופת ימי שובבי"ם ת"ת וי"א גם ויקהל ופקודי (עי' של"ה תחילת פ' שמות), ובר"ח ניסן כבר נשלמו תיקוני התשובה שעיקרם בחדשי החורף בשנה מעוברת (זמן ההשלמה  בין החמה והלבנה, ההנהגות "הטִּבְעִיִּית" ו"ההשגחִיִּית", הגוף והנפש, עש"ב), ולכן אין לומר משם ואילך. ועי' כיו"ב בדברי האדמו"ר ממונקאץ' בספר שער יששכר (מאמר היְּרָחִים סוף אות ח, עמ' ה-ו). [אך העיר רי"ח מזרחי: א"כ אין להתחיל לומר אלא בטבת; ועוד, עי' בשל"ה שכּל שנת העיבור מסוגלת לתיקון האמור, ורק נבחרו ימי השובבי"ם למעלתם המיוחדת.] ובעניין זה, באופן אחר, כתב הרב אליהו מונק בספר עולם התפילות (ח"ב עמ' פז-פח), שלדעת האריז"ל (הנז' בבאר היטב בסי' תרפה) עבֵרה זו היא המַּבליטה את חוסר הבּשלוּת של ישראל להיגאל מֵחֶשכת הגלוּת למרום פִּסגת הקדושה, ודווקא בשנה מעוברת, שזמננו מתארך בחודש, יש לבקש כפּר ביתר שׂאת. וע"ע שם. בנוסף לזה, כתב בעולם התפילות - אחד מטעמי תעניות השובבי"ם הוא "כי ראו קדמונינו שהנשים המעוברות היו עלולים להפיל עובריהם בשנים המעוברות..." (לבוש בסי' תרפה; והחלו בפרשת שמות שבּהּ מדובר בפִריונם של ישראל). ויש שקשרו זאת בכך ש"סכּנותיו של החורף הארוך נראוֹת בשנה מעוברת במידה רבה יותר", ו"מסתבר שדוְקא עוון זה הוא הגורם לחולשת הגוף המביאה עִמָּהּ אותן סכּנות לבריאוּת האדם... בהתקנתן של תעניות אלה באה אפוא לביטוי תודעת האשמה באשר לסכּנות תקופת החורף, ותודעה זו היא גם ביסודהּ של הבּקשה 'ולכפרת פשע'". וע"ש.    (ד) רבי ראובן מרגליות, נפש חיה (תכג, ג): "וטעמוֹ, לפי שמוציאין השָּׁנה ממנהגהּ יש לחוש לשגגה, אולי טעו החכמים, שבּהם עולה זדון ובעי כפּרה, עי' תוס' חֲדשים סנהדרין פ"א מ"ב ד"ה בשלֹשה מתחילין". וכן הביאו (שו"ת רביד הזהב ח"א סי' יח אות ד, רי"ח מזרחי, ועוד) בשם בעל תורה תמימה (מהר"ב אֶפשטיין) בספריו ברוך שאמר (עמ' שלה) ותוספת ברכה (פרשת אמור כג, ב), שהאריך בזה יותר, ע"ש. וכן הביאו אחרונים נוספים. וכ"כ הרב חיים קניבסקי בשקל הקֹּדש (הל' קדה"ח פ"ד ס"ק לח). והזכיר בזה את תפילת חזקיהו המלך, שנאמרה בהּ לשון כפּרה, בעניין עיבור השנה ("ה' הטוב יכפּר בעד", וכדאיתא סנהדרין יב:, וכן העירו בספר תפילה כהלכתהּ, הערה עט, בשם ר"י הוטנר); וכן הזכירו אחרונים. [ויש שהעירו, מה כפּרה צריך כאן? הרי 'אַתֶּם אפי' שוגגין, מוטעין, מזידין' (ר"ה כה.)! ומדברי בעל תורה תמימה משמע דהיא גופה, שאכן דבריהם קיימים, אך יש צורך בכפּרה על מה שנעשה שלא באופן שאינו רצוי. ויש שהשיבו, שבעיבור השנה לא נֶאמרה דרשת 'אַתֶּם' הנ"ל אלא בקידוש החודש, וכדעת צל"ח (ברכות סג:) וכנראה בתוס' (ר"ה כא. סד"ה לוי). ויש שהביאו כנגד זה את דברי מנחת חינוך (מצווה ד) שהוכיח מתו"כ (אמור פרשה ט ס"פ ט, ג), המובא בתשובת רב האי גאון (מוסאפיה־ליק סי' א), שגם בעיבור השנה הדברים אמורים. ועי' דברי יוסף הערה נד, דברי רי"ח מזרחי בהערה, שו"ת רביד הזהב (שם).]  ובספר ויצבור יוסף (סי' מד) הביא בשם הרב חיים צבי צינוֹוייצקי (הפּלס שנה א דף תקנ) כעין זה אך הִטעים, שכמו חזקיהו שהתפלל מפּני עיבור־שלא־כדת, כך אנו מתפללים 'ולכפרת פשע' שמא עיבורֵנו אינו כדת; "וממילא מובן שזה לא שייך אלא עַד חדש העִבור, שעדיין יש בידינו לתקן; משא"כ אחריו, הלא 'אַתֶּם' אפי' שוגגים". וכתב שכ"כ בעל פשוטי דספרא (קהלת) מסברא דנפשיהּ. [ורי"ח מזרחי הקשה על הסבר זה ממשמעות הסוגיה בסנהדרין לגבי חזקיהו, ע"ש.]

4. בכל חדשי השנה המעוברת - אליה רבה (ס"ק ו); ערוך השולחן (ה); בן איש חי (ש"ש ויקרא יט); כף החיים (ס"ק יח). מנהג ירושלים (ספרדים) - נתיבי עם; רבי חיים דוד הלוי במקור חיים (ח"ד פרק קפ, יח) ובשו"ת עשה לך רב (חלק ו, שו"ת בקיצור סימן לט; חלק ח סי' מו: "וכך ראוי לנהוג"). וכן מנהג הספרדים בכלל (ולא כבדברי יוסף הערה לו) - הערות איש מצליח למ"ב (סי' תכג הע' 6); הרב בן־ציון מוצפי, חודש בציון (י, יב; ע"ש עמ' 31, רמט, תע, "וכן מנהג העיר בגדאד ושאר מדינות"), וכסתימת סידורי הספרדים בא"י; שו"ת רביד הזהב (ח"א סי' יח אות ג); לבּי ער (רבי ראובן עמאר, על נוסחאות התפילה; סי' טו, ב); וכן נהג הראשל"צ הרב מרדכי אליהו (נמסר מבּית־ההוראה של בנוֹ הרב שמואל). וכן מפורש בסידור עוד יוסף חי. וכן מנהג מהר"ם א"ש (בס' זכרון יהודה, ר"ח אות קטו); והרב יוסף צבי דושינסקי (דבר ההתאחדות כב עמ' 8); וכנראה כן נהג הסטייפלר, רבי יעקב ישראל קניבסקי (ארחות רבינו הקהִלות יעקב, ח"א עמ' קעז, אות כז). וכן מנהג ביהמ"ד הישן דק"ק ברלין (כתב עת הנאמן, גליון מ {שנה כא}, עמ' 3). והוסיף רי"ח מזרחי: "לבד ממה שמצינו לרבים ונכבדים שכּתבו בסתמא 'בשנת העיבור', ואפשר שמזה שלא חִלקוּ משמע שהוא בכל י"ג חֳדשים של שנת העיבור, וכגון בסידור השל"ה 'שער השמים', ובסידור 'עמודי שמים' לגיעב"ץ (ח"ב דף ט ע"א), ועוד". וכן עי' סידור אזור אליהו (ה'תשע"א, עמ' שיד), ששיערו כן בדעת הגר"א.   ויש לציין את הבנת רבי יעקב סגל פראגר, חתנוֹ של מהר"ם שיק (המובאת בשו"ת החותן או"ח תחילת סי' קפד), שכּוונת בעל אליה רבה לאמרו "בכל חדשי אותו שנה" - מניסן ועד ניסן. בהבנה זו מצדד ר"נֹ שלזינגר (במאמרו, עמ' 156-157, ע"ש), שהרי אדר הוא 'סוֹף' השנה (מכילתא דר' ישמעאל מסכתא דפסחא ב; תוס' סנהדרין יב. ד"ה אין מעבּרין). אך מהר"ם שיק אינו מקבל הבנה זו, ע"ש.

5. אומרים תמיד וגם בשנה פשוטה - כנוסח סדר רב עמרם שלא חילק, כאמור. בביאור רבי אריה ליב פרומקין לסידור (מקור הבּרכות), הסביר שהחילוק של 'שנת העיבור' הוא המצאת המדפיסים, שבגלל הבדלי הנוסח בין סדר רב עמרם ובין סידור רס"ג העמידו את 'ולכפּרת פשע' בסוגריים, והבּאים אחריהם הִמציאו מדעתם את החילוק בין השָּׁנִים; "ואין לזה שום מקור; רק הרוצה לאמרוֹ יֹאמרנו כדעת רבינו הגאון ז"ל; ולמה ימעיט לְחַנֵּן על כפּרת פשעיו כדרך שסִּדרו לנו חז"ל בתפִלת יוהכ"פ?". גם הרב אליהו כהן ממרסיי כתב (אור תורה אדר א-ב ה'תשנ"ה סי' פג, ונדפס בסִפרוֹ אהלהּ של תורה שיצא בתפוצה מצומצמת, עמ' רנח-רנט, קיבלתי מר' אליהו שוקרון), שהסְּברה נותנת לאמרו תמיד; שבכל חודש מחויב האדם לפשפש במעשיו ולחזור בתשובה (עי' אחרונים בסי' תיז לגבי 'יו"כ קטן'); ותפילת יוה"כ מיוסדת על לשונות מחילה וסליחה וכפּרה כלפּי חטא ועוון ופשע (ועי' יומא לו:), ומדוע נַשמיט בר"ח 'כפּרת פשע'? והנה - בירר עוד שם הרב אליהו כהן - כיצד תיקנו לנו בר"ח עצמוֹ, האסור בתחנונים (עי' ב"מ נט:, ולכן במרוקו היו מקדימים את 'יו"כ קטן' לפני ערב ר"ח), תחנון על מחילת חטא וכו'? והשיב, שתפילה זו אינהּ תחנון, אלא תפילה לסיעתא־דשמיא לחזור בתשובה, וא"כ אין מקום להשמיט 'כפּרת פשע', ו'נוסח בקּשוֹת מוֹנֶה והולך' (בדומה ל'הבדלוֹת' חולין כו:). וביאר מאידך את דעת הנוסחים המַּשמיטים - שלא להחזיק עצמָם כמוֹרדים (משא"כ ביוה"כ, ש"מתירים להתפלל את העבריינִין"). ואח"כ מצאתי בספר מאורי אור לרבי אהרן וירמיש, חלק ד - באר שבע (מץ, ה'תקע"ט; דף קטז: מדפי הספר), שאחרי שהעיר ש"עיקר הנוסח 'כפּרת חטא וסליחת עון ומחילת פשע', כמ"ש הרמ"א בדרכי משה סי' תרכ"א (אות ד)", כתב: "וגם מאן דאמר לכולהו תדיר לא הפסיד, שהנוסח נתקַן נגד י"ג מדות הרחמים, נר' לפמ"ש בזוהר בראשית (בהקדמה דף א.): י"ג עלין דסחרין לשושנה - כך י"ג מכילן דרחמי סחרין לכנסת־ישראל" (וע"ש הסבר על דרך הסוד, והעיר שיש מקומות בתיקו"ז ש"משמע כמנהגֵנו").

טעמים נוספים לאמירת 'ולכפּרת פשע' והזכרת ביטוי זה דווקא (נוסף לארבעת הטעמים הנזכרים לעיל על מנהג 3) - (ה) רבי חיים פלאג'י בספרו מועד לכל חי (כח, יב), וכתבוֹ גם בשם מקור החיים לרבי חיים קרוכמאל (פִירְט, ה'תנ"ז; מדרש ישעיה דף נה ריש ע"א): עתה השמש והירח קרובים זה לזה (אחרי השלמת־הפּער שנעשתה ע"י עיבור השנה), ואנו חוששים שמא יעידו יחד על העוונות. משא"כ בשאר שנים, הם רחוקים ואין שני עדים שיעידו יחד.  (ו) סידור רשב"נ: היו ראויים להיות 13 שבטים, אך ראובן בלבל יצועי אביו (ע"ש, ועי' מגַלה עמוקות פר' וישלח ד"ה וילך ראובן, ועי' אמרי יעקב לרי"מ ליברוט ח"א פ' וישב ד"ה במדרש הילד איננו, בשם האריז"ל); לכן אומרים 'ולכפרת פשע'. וידוע כי ראשי החֳדשים הם כנגד השבטים (עי' טור או"ח סוף סי' תיז). וכן מובא בספר ויצבור יוסף (סי' מד).   (ז) בספר תפילה כהלכתהּ (הערה עט) מובא בשם רבי אליהו לופיאן: ראשי חֳדשים הם "זמן כּפּרה", בכל חודש, ויוה"כ 'הגדול' הוא אחת בשנה. בשנה מעוברת נוסף זמן ויוה"כ 'מתעכּב' בחודש, ולכן מבקשים בה כפּרה יותר ממה שבכל שנה (ולטעם זה, היה צריך להזכיר מאדר ב' והלאה, שאז מתחיל ה'עיכוב' - הערת הרב יאיר הס).   (ח) כתב בחודש בציון (עמ' רמז-רמח): "כי בחודש אדר שני מתכפר קיטרוג הלבנה שקיטרגה ונתמעטה, ועתה מלאו ימיה כימי החמה". כמובן, הכּוונה לָאמור במסכת חולין (ס:), ע"ש. וכן מובא בזה (שם ושבועות ט.): "אמר הקב"ה: הָבִיאוּ כּפּרה עלַי על שמיעטתי את הירח". וכתב בשל"ה הקדוש (פ' שמות): "אם לא היה עניַן מִעוּט הירח, לא היה עולמים שום עיבור, כי בוַדאי אם היו משתמשים בכתר אחד היה סיבובם ומהלכם שוֶה; ועתה שנתפרדו, אז אין מהלכם וסיבובם שוה, וצריכין לעשות שבע עיבורים במחזור, כדי להשוות... כדי שיָּבֹא פסח בחדש האביב... נמצאו העיבורין שבאו מכח הקטרוג, הם גרמו שנתהוו קטרוג שלמטה המביא לידי חטא, על כן בשנת העיבור ראוי ביותר לתשובה". וע"פ דבריו כ"כ לענייננו רבי דוד זכות ממודינא בספר זכר דוד (מאמר ג פרק יד); וכ"כ (מִסּברא דנפשיהּ) רבי יוסף גינצבורג בספר עתים לבינה (ורשה, התרנ"א; מאמר ז, עמ' 49, ע"ש, שבסיבת חוסר־זכּאוּתֵנוּ לְאוֹר שמש מוגדל נאלץ הקב"ה לְהקטין את הירח, וכך נוצרו העיבורים); וכן עי' שער יששכר (לאדמו"ר ממונקאץ', ח"א, מאמר הירחים אות ח); קובץ מבקשי תורה (גליון לט, התשס"ה, עמ' נג) במאמר של הרב יוסף יצחק פרלמן, בשם רבי שׂמחה רובין האדמו"ר מסאסוב-לונדון. וכיו"ב עי' שו"ת מבּשׂרי אחזה לרבי יחזקאל ראטנר (סי' ל), שמשמע מן הדוּ־שיח (בגמ') שלוּלֵא היו מונים תקופות לחמה (ולפיהן עיבור השנה) היתה הלבנה מתפייסת, הרי שהעיבור גרם לְאִי־ההתפייסות שלהּ. ועי' מה שציין בזה עוד רי"ח מזרחי.  וע"ע ויצבור יוסף; דברי יוסף. 

ולגבי מנהג הספרדים בזה. בדורות האחרונים פשט המנהג בא"י לומר 12 לשונות בקשה, ובשנה מעוברת - בכל השנה - תוספת 'ולכפרת פשע'; וכדברי בן איש חי וסיעתו (ולעיל הזכרנו חלק מהסְּפרים שציינוּ את המנהג). בדורות שלפני כן, יש שהובאו המנהגים ללא הכרעה ברורה (כף החיים למהר"ח פלאג'י). ובשלב קדום יותר, היו הספרדים אומרים 10 לשונות בקשה, כמו באבודרהם. מה גרם לשינוי בנוסח? הרב יוסף חיים מזרחי כתב, שבתחילה התקבע מספּר הבקשות (באשכנז ובאיטליה 12, ובספרד 10), ואח"כ הוסיפו באשכנז ובאיטליה "ולכפרת פשע" בשנה מעוברת לְהַתְאָמַת המניין (וכיו"ב כתב הרב און סקלי שנזכיר מדבריו להלן בס"ד) והתפלגו למנהגיהם, ובספרד, רק מאוחר יותר ("באמצע שנות ה־ת'"), בעקבות דברי חמדת ימים (ראש חודש, ערב ר"ח ס"פ א) בשם מורו ("ומורי נר"ו... היה אומר במוּסף ראש חֹדש של שנת העיבור 'למחילת חטא וסליחת עון ולכפרת פשע'"), נכנסה במקצת הסידורים הערה על 'ולכפּרת פשע' בשנת העיבור, וכמאה שנה אח"כ התחילו להתלבט בין המנהגים השונים של האשכנזים. כאמור, בא"י התקבע הנוסח בדורות האחרונים (ולמעשה - הסיק רי"ח מזרחי - טעמי המנהג להפסיק בניסן אינם נהירים, וכפי שפירט שם, והמנהג הנכון לומר בכל השנה המעוברת, כא"ר וכבא"ח וכה"ח וסיעתם (וכן מסקנת רב"צ מוצפי וכאמור), וגם אשכנזי רשאי לנהוג כן לכתחילה). והרב און אברהם הכהן סקלי ציין (שבדק 14 כת"י של סידורים ספרדיים, מלפני כ-600 שנה ועד סמוך לזמננו), ש'ולכפרת פשע' - וגם 'לחיים טובים ולשלום' - לא הופיעו בסידורי ספרד הקדמונים, ונוספו רק בדורות האחרונים ע"י הוצאות הסידורים בא"י (מנצור, בקאל) שנָּטוּ אחרי פסקי בן איש חי. והביא שם, בשם פירוש התפילה הַקַּבָּלִי אגודת אזוב, שעשׂר הלשונות הם כנגד 10 מאמרות שנברא העולם. והוכיח (מדברי מהרח"ו בשעה"כ סוף שחרית) שכּן דעת האריז"ל (ובסידור רש"ש כת"י ע"פ סדר הרב היר"א 10 לשונות, אך בסוגריים תוספת 'ולכפרת פשע' בשנת העיבור; ותמוה). ע"ש בדבריו. ומסקנתו שם, לחזור לנוסח הספרדי הישן והמקובל מדורי דורות, שנראה שגם האריז"ל הסכים לו. וכבר צִיַּנּוּ שעשׂוּ כן בזמננו בסידורי יוצאי מרוקו - אבותינו ונחלת אבות, וכן נוסח יוצאי תימן בנוסח השאמי.   עוד הוסיף הרב סקלי, בדברים ששלח אליי (זו ההזדמנות להודות לו), "גילוי חשוּב", על מקור קדום יחסית בא"י להוספה, וז"ל: "ושוב מצאתי בסידור כת"י משנת רע"ח, עם פירוש מהר"ר יוסף אבן ציאח זלה"ה מגדולי הדור בא"י אז, שאף בגוף הסידור כתובים י"ג לשונות (ובכללם 'ולכפרת פשע'); בפּירוש מסביב כתב מהריא"צ: 'י"ב לשונות נגד י"ב חדשים, ויש מוסיפין ולכפרת פשע בחודש העיבור'. הרי שבזמנו (לפני חמש מאות שנה) כבר היתה מוכּרת תוספת זו" (ועי' לעיל, דברי תלמיד מהרי"ל רבי זליקמן בינגא).

והיוצא מן הכלל (אצל הספרדים, כאמור) בדוֹר האחרון - הראשון־לציון בעל יביע אומר, הרב עובדיה יוסף, שבספרוֹ חזון עובדיה (חנוכה עמ' שו, בהערה) נקט בפשטוּת לומר עד ניסן (וציין למספר פוסקים אשכנזיים שפסקו כן, ולמ"ב ולכה"ח של הרב פלאג'י, אף שהביאו מנהגים נוספים ולא הכריעוּ), ולא פירט את המנהגים אף שהיו ידועים לו. וכן נהג למעשה, כעדוּת הרב בן־ציון מוצפי הנזכרת לעיל. וכן הביא בשמוֹ בנוֹ הראשל"צ (ילקוט יוסף שצוין לעיל; ולשונו רכּה יותר, שמניסן "אין צריך" לומר). אך הרב לא גילה טעמוֹ וסברתוֹ בזה ומדוע הכריע כן. וחשבתי לומר בדעתו, שנקט כן מחשש הֶפסק בתפילה (ושֵׁב ואַל תעשה); או שראה מנהג כזה בקהילה ספרדית; או שעשה כעין פשרה בין המנהגים (ר' להלן בס"ד). ונראה לי שאין טעם אחד מאלו מספיק בזה, אלא צירוף של הטעמים יחד. ומה שכּתבתי שזו כעין פשרה בין המנהגים, רְאֵה זה פלא: המנהג לומר מר"ח מרחשון ועַד ניסן - הכרעת חזון עובדיה - הוא בדיוק המנהג הממוצע: שהרי לעיל סידרנו את 5 המנהגים, ומנהג זה הוא השלישי, האמצעי; מקיפים לו מבחוץ שני המנהגים הקיצוניים (א"א בכלל, אומרים תמיד), ובסמוך לו מנהגי ביניים (רק באדר ב', בכל השנה המעוברת), והוא הוא הממוצע, לומר כחצי שנה - 7 ראשי חֳדשים. ובשו"ת מעין אומר (ח"ב פרק ח סי' ד) הביא מעשה בזה עם הרב עובדיה, וכתב: "ואיני יודע אם מו"ר נר"ו נוהג לאומרהּ רק עד ר"ח ניסן מכּיוון שמצא דעה מעידה שכּן מנהג ארץ־ישראל, או מכיוון שיש כל מיני דעות נקט דעה מציעתא". בעקבות הרב, רב גובריהּ, במקצת סידורים החלו לציין: עַד ר"ח ניסן; ויש קהילות ששינו ממנהגן לעשות כן. ולעומתם, יש שהעירו על דבריו שאין המנהג כן (כגון רב"צ מוצפי, אף שהעיד "מעשה רב" בזה; וכן במשנ"ב הערות איש מצליח הערה 6), אלא לומר כל השנה.

---

כתב בעולם התפילות (ח"ב עמ' פח): "ולבסוף יש להביא בחשבון גם יסוד היסטורי - להזמנתוֹ של עֵשָׂו לבוא עמו משיב יעקב אבינו (בראשית לג, יד) 'יַעֲבָר־נָא אֲדֹנִי לפני עבדו, ואני אתנהלה לאִטִּי... עַד אשר־אָבֹא אל־אדֹנִי שֵׂעִירָה'. והנה, מעולם לא הגיע יעקב לשֵׂעיר, ולא יבוא שמה עד אשר יתקיים דבר הנביא (עובדיה א, כא) 'ועלו מושִׁעִים בהר ציון לשפֹּט את־הר עשׂו והיתה לה' המלוכה'. אומות־העולם מונות את סדר שְׁנָתָן לפי השמש הגדוֹלה, ואִלו יעקב משיג אותן - על־פי המאור הקטן שבּוֹ הוא מוֹנה - פעם בשלֹש שנים, בשנת העיבור. והרי זה מעין פרולוג לאיחוד בה', העתיד לבוא, והוא קורא לסלילת־דרך על־ידי תשובה וכפּרה."

לתגובות

לדף הבית