העברית והערבית הן שפות אחיות השייכות למשפחת השפות השמיות. הזיקה ביניהן ניכרת בחפיפה במבעי לשון, בנדידה ושאילה הדדית של טקסטים ורעיונות ואף בהשפעת גומלין של פרקטיקות דתיות ומנהגים. בהתפתחותה ההיסטורית שמרה הערבית על מקורותיה ובמרוצת כל הדורות הייתה שפה נושמת ומתפתחת. לימים העשיר אותה האסלאם ועם התפשטותו הצבאית והדתית עשאה ללשון פורצת גבולות ותרבויות, שהאלפבית שלה נהוג במדינות רבות. העברית לעומתה, למעט זו של ספרות הקודש, הייתה דורות רבים על סף קיפאון, ולכן לא ייפלא שגדולי ההוגים והמשוררים היהודים בימי הביניים, מרב סעדיה גאון ועד הרמב"ם, משלמה אבן גבירול ועד יהודה הלוי, כתבו ערבית ותרגמו ממנה