מים

בעונת החורף היינו מעמיסים על העגלות חביות גדולות , מביאים בהן מים מהואדי הקרוב. אלא שאדמת העמק הכבדה , הופכת להיות אדמה בוצית בתקופת הגשמים, כביש לא היה אז, ולכן היו מקרים רבים שהעגלה שקעה בבוץ והיה צורך לעיתים לשפוך את המים שנאספו ביגיעה רבה אל תוך החביות, על מנת לשחרר את העגלה ולשוב לשאוב מים מחדש, המים היו מיועדים לצריכה ביתית וכן מי שתיה לעגלות הצעירות ולעופות. ברור, שבעלי משקים גדולים יחסית, כמות הצריכה שלהם גדולה בהתאם. בקיץ או בחורף שחון היינו נאלצים להביא מים מבאר המרוחקת מהישוב כקילומטר וחצי , או ממעיין יצחקיה הנמצא כשני ק"מ מהישוב.

כבר נזכר למעלה, כי חסרו לנו לעיתים עגלות ובהמות לשם הבאת מים, וכאשר סוף סוף השגנו, לא תמיד נמצאו חברים פנויים לשם הובלת המים. לפיכך, באחת הישיבות התקבלה החלטה, לקנות חמור ולהוביל על גבו פחי מים, דבר שיכול לסייע בידינו, ולצמצם את המחסור החמור במים. למשימה זו נרתמו החברות, כאשר כל אשה הביאה כמה פחי מים כדי לספק את הצרכים הביתיים. אשה שלא יכלה להביא מים מטעמי בריאות, או שהיתה עסוקה במיוחד, סייעו בידה חברות אחרות, כדי להביא מים לביתה. כל זה נמשך עד השנה השלישית לשהותנו בשייח' אבריק, מכאן ואילך רכשנו בהמות עבודה נוספות והיתה לנו אפשרות לחזור ולהביא מים בעגלות, ולפיכך שחררנו את הנשים מהעול הקשה של הבאת המים לבהמות הבוגרות לא היינו צריכים להביא מים באותן הדרכים שתיארתי לעיל. את הבהמות היינו נוהגים

להוביל לאיזו ביצה בסביבה כדי שישתו במקום, אך בחדשי הקיץ כאשר יבשו גם הביצות, העדפנו להוביל את הבהמות למעיין, שם שתו כאוות נפשם מבלי שהיה צורך להתקין שקתות. אלא , שהמעיין מרוחק מעט, ולא היתה אפשרות אחרת. לעיתים השדות שמסביב למעיין נזרעו ואז לא נשארה לנו ברירה אלא ללכת לבאר, או לואדי שמימיו רדודים, וכמובן ששם היה עלינו להתקין שוקת בכל פעם מחדש, מפני שהשוקת הקודמת תמיד נהרסה מסיבות שונות , כולל מקרים שהשוקת נהרסה במכוון ע"י ערבים. על כן חיפשנו באר קרובה ושופעת ששם נוכל להתקין שוקת קבועה, ואכן ארי חיפושים ממושכים מצאנו באר כזו על הגבעה הקרובה (כיום במתחם משפחת זייד). מפלס המים בבאר זו היו נתונים לשינויי מפלס בהתאם לעונות השנה, כך שבחורף גשום במיוחד המים עלו על גדותם, בחורף רגיל עומק המים הגיע למטר עד שניים והשאיבה היתה קלה ונוחה, אך בקיץ ירדו המים עד לעומק של כ 12 מטר, ברור - שבתנאים אלה השאיבה היתה קשה במיוחד. אפשרות נוספת היתה להוביל את הבהמות לביצה קרובה ,כחצי קילומטר בלבד. ביצה זו נקראה בפי הערבים "מטבה". כל הבארות ושאר מקורות המים, לא היו נכללים בתוך עירב שבת. על כן לא יכולנו לטלטל בשבת את הדלי או כל כלי אחר, משום כך העדפנו לקחת את הבהמות לואדיות שם שתו הבהמות באופן חופשי וכשלא היו מים בואדיות, בעיקר בימי הקיץ היינו צריכים להשקות את הבהמות מבאר, אך מהבאר צריך לשאוב מים והשאלה כיצד ניקח דלי מחוץ לתחום העירוב, לכן כאשר הגיע תורו של אחד החברים לקחת את הבהמות בשבת, היה מביא דלי ישן מערב שבת ומחביא אותו בתוך הקוצים ליד הבאר , שעין זר לא תשזפנו, וכל זה מפני שלא היה לנו בהמות ועגלות בכמות מספקת, כדי להביא מים לבהמות מערב שבת שכן בימי שישי היינו חייבים להשתמש בהמות ובעגלות לעבודה השוטפת, וכן לשם הבאת מים לצורכי הבית לקראת שבת.

מתוך " אנשי מופת המה"

מזיכרונותיו של שלמה לוין

כבר נזכר למעלה, כי חסרו לנו לעיתים עגלות ובהמות לשם הבאת מים, וכאשר סוף סוף השגנו, לא תמיד נמצאו חברים פנויים לשם הובלת המים. לפיכך, באחת הישיבות התקבלה החלטה, לקנות חמור ולהוביל על גבו פחי מים, דבר שיכול לסייע בידינו, ולצמצם את המחסור החמור במים. למשימה זו נרתמו החברות, כאשר כל אשה הביאה כמה פחי מים כדי לספק את הצרכים הביתיים. אשה שלא יכלה להביא מים מטעמי בריאות, או שהיתה עסוקה במיוחד, סייעו בידה חברות אחרות, כדי להביא מים לביתה. כל זה נמשך עד השנה השלישית לשהותנו בשייח' אבריק, מכאן ואילך רכשנו בהמות עבודה נוספות והיתה לנו אפשרות לחזור ולהביא מים בעגלות, ולפיכך שחררנו את הנשים מהעול הקשה של הבאת המים.

לבהמות הבוגרות לא היינו צריכים להביא מים באותן הדרכים שתיארתי לעיל. את הבהמות היינו נוהגים להוביל לאיזו ביצה בסביבה כדי שישתו במקום, אך בחדשי הקיץ כאשר יבשו גם הביצות, העדפנו להוביל את הבהמות למעיין, שם שתו כאוות נפשם מבלי שהיה צורך להתקין שקתות. אלא , שהמעיין מרוחק מעט, ולא היתה אפשרות אחרת. לעיתים השדות שמסביב למעיין נזרעו ואז לא נשארה לנו ברירה אלא ללכת לבאר, או לואדי שמימיו רדודים, וכמובן ששם היה עלינו להתקין שוקת בכל פעם מחדש, מפני שהשוקת הקודמת תמיד נהרסה מסיבות שונות , כולל מקרים שהשוקת נהרסה במכוון ע"י ערבים. על כן חיפשנו באר קרובה ושופעת ששם נוכל להתקין שוקת קבועה, ואכן ארי חיפושים ממושכים מצאנו באר כזו על הגבעה הקרובה (כיום במתחם משפחת זייד). מפלס המים בבאר זו היו נתונים לשינויי מפלס בהתאם לעוות השנה, כך שבחורף גשום במיוחד המים עלו על גדותם, בחורף רגיל עומק המים הגיע למטר עד שניים והשאיבה היתה קלה ונוחה, אך בקיץ ירדו המים עד לעומק של כ- 12 מטר, ברור שבתנאים אלה השאיבה היתה קשה במיוחד. אפשרות נוספת היתה להוביל את הבהמות לביצה קרובה , כחצי קילומטר בלבד. ביצה זו נקראה בפי הערבים "מטבה".

כל הבארות ושאר מקורות המים, לא היו נכללים בתוך עירב שבת. על כן לא יכולנו לטלטל בשבת את הדלי או כל כלי אחר, משום כך העדפנו לקחת את הבהמות לואדיות שם שתו הבהמות באופן חופשי וכשלא היו מים בואדיות, בעיקר בימי הקיץ היינו צריכים להשקות את הבהמות מבאר, אך מהבאר צריך לשאוב מים והשאלה כיצד ניקח דלי מחוץ לתחום העירוב, לכן כאשר הגיע תורו של אחד החברים לקחת את הבהמות בשבת, היה מביא דלי ישן מערב שבת ומחביא אותו בתוך הקוצים ליד הבאר , שעין זר לא תשזפנו, וכל זה מפני שלא היה לנו בהמות ועגלות בכמות מספקת, כדי להביא מים לבהמות מערב שבת, שכן בימי שישי היינו חייבים להשתמש בהמות ובעגלות לעבודה השוטפת, וכן לשם הבאת מים לצורכי הבית לקראת שבת.

מתוך " אנשי מופת המה"

מזיכרונותיו של שלמה לוין

כבר הזכרתי שבשדה יעקב לא היו מים בימים ההם (שנות ה- 30'), וזאת היתה בעיה גדולה בפני עצמה. בדרך כלל היינו נוסעים כל יומיים בעגלה אל המעין שביצחקייה, מרחק חצי שעה נסיעה מן המושב ומביאים משם מים לאדם ולבהמה. היינו מעמיסים על העגלה חמש חביות (בערך ממע"ק אחד) שני דליים, שקים וחוטי ברזל ויוצאים יחדיו בבוקר השכם אל המעיין , (המקדים היה זוכה במים נקיים) אחד מאיתנו היה שואב את המים בדלי מתוך הבור ומגיש לחברו אשר עמד על העגלה ומילא את החביות. את החביות היינו מכסים בשקים וקושרים אותם בחוטי ברזל לחביות. אין לומר שהמים אשר הבאנו הביתה היו נקיים ביותר , אבל זה מה שהיה לנו ולמרבה הפלא גם לא חלינו. הערבים בסביבה היו אף אומרים שמי יצחקייה טובים לבריאות . אולי. לעיתים קרה שהעגלה שקעה בבוץ על יד המעיין או בדרך כאשר לפתע התחיל לרדת גשם והיינו נאלצים לשפוך חלק מן המים, כדי להקל על הפרדות שתוכלנה לסחוב את העלה , ואחרי עמל רב הגענו הביתה עם שתיים או שלוש חביות בלבד

בעונת החורף, כשלא היתה אפשרות לנסוע ליצחקייה בגלל הבוץ , היינו מעמידים את החביות מתחת לגג ואוספים את מי הגשמים. המצב היה מחמיר יותר אם הפסיקו הגשמים והחביות לא התמלאו, ואילו הדרכים היו עדיין בלתי ראויות לנסיעה בגלל הבוץ, אז סבלנו ממש מחוסר מים ואספנו את החיוני ביותר מכל בור שהוא

מתוך "פרקי חיים ועמל" של יעקב הרץ

לקראת סוף שנות ה 30 ' הוזמן ע"י ועד המושב הגיאולוג הממשלתי המפורסם , מר בלאק. הוא קבע - מהקדיחה בקרקע זו לא תביא מים. בהשתדלותו הקציבה הממשלה 30 לא"י לשם חיפוש מים. חיפשו מים בעצתו במעיין "יצחקיה" שבמקום. כשהתחילו לחשוף את מקורות המעיין שהעלו שפע של מים, נתגלה , אגב החפירות, מקום בית מרחץ עתיק מתקופת הרומאים.. נוקה המעיין והוכשר לתפקידו. הוקם מכון מים והותקנה רשת צנורות המעבירה מים לכל מגרש. המים עלו אמנם ביוקר, אולי בהרבה יותר מזה שמשק חקלאי יכול לשלם תמורתם, אבל גברה התקוה בלב כל מתיישב שבמשך הזמן יבוצע מפעל השקאה רחב יותר במושב

לאחר מספר שנים בוטלה תכנית המעיין "יצחקיה" והמים הגיעו מחברת "מקורות" שבעמק זבולון. הכמות שמספרת החברה ("מקורות") מאפשרת השקייה של חלקה א' בכל משק

מתוך "מכורה" מאת נחמיה עמינח

אחד מקידוחי המים במושב בשנת 1934

הבחור חובש משקפי השמש עם כובע השעם הוא, כנראה, אחד ממפעילי הקידוח. הבחור הראשון משמאל הוא מי שהיה אז מורה הכפר, בלומנטל, משמאלו יצחק ברוקר ולידו יהושע כהן

באדיבות חיים כהן

מימין לצינור המקדח, עובד חברת הקידוח. משמאל נראים אלימלך שנקר(אולי) יקותיאל דרייזין, חנוך חשמונאי (גנדל)

באדיבות חיים כהן

תרצ'ד – (1934) סידור קו מים פרוביזורי מהבאר ע"י זייד למרכז הנקודה – ע"י התקנת מוטור ומשאבה על פי הבאר, קו צנורות 2" מהבאר למרכז הכפר וברכת מים מברזל שנקנתה מהרכבת. המים מגיעים למרכז הכפר על הגבעה לברכה – אין צורך לנסוע ליצחקיה עם החביות להביא מים

תרצ"ח נבנה מכון מים ע"י קק"ל. המים מגיעים לכפר ולכל מגרש – רק לשתיה

תרצ"ט 1939, התחלנו לקבל מים מ"מקורות", רשות מגרשים , כל חבר 5-7 דונם

1942-43 הרחבת רשות המגרשים ל- 8 דונמים.

מתוך סדר הדברים הכרונולוגי

שרשם אריה יודנפרוינד

בשנות ה- 70' היתה מדיניות של נציבות המים ואז נתנו אשראי לבניית מאגרי מי שטפונות. אז עוד לא חשבו על המיחזור של מי ביוב , חשבו על תפיסת מים, ואז רישתנו את כל המשבצת. לפני זה , אי אפשר היה להשקות את כל שטחי שדה יעקב, היום אנחנו מאד מוגבלים. הפרויקט הזה הוא מפעל חיים של דוד שדה ז"ל. חיפשו מקום שהחלחול נמוך, מצאו את המקום הזה, המאגרים האלה ניזונים בעיקר מנחל בית לחם באמצעות המאגר הזה, פה סוכרים את המים בגרביטציה ומפה שואבים למאגר, יש מאגר קטן נוסף, פה זה נקרא נחל שדה יעקב, תופס אותו פה בסכר

גידלו פה כותנה, בשנות ה- 70' היו פה 2,500 דונם כותנה מסביב לשני המאגרים, זאת היתה פלחה משותפת

נדב זק

מזכיר האגודה במושב